הביקורות של שולה

יצחק וולסטר נולד ב-1931 בהונגריה. אביו היה פליט מטרסילווניה ואמו — בת למשפחת יהודית, משפחת אדלר, בורגנית בעיר סגד, בירת השפלה ההונגרית.
תקופת ילדותו, לאחר מות אמו בהיותו בן 6, עברה עליו בעיירת מגורי אביו, פאפא. ובעיר סגד לסירוגין. שלושה עולמות שונים אפיינו תקופה זו—העיירה החרדית, החברה הנאולוגית והבורגנות האינטלקטואלית.
אחר כך באה השואה. אביו גויס לפלוגות העבודה הידועות לשמצה ונשלח לרוסיה משם לא שב. אשת אביו יחד עם בנה בן 4 נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם. הוא גורש מסגד למחנה ריכוז ומשם למחנות עבודה באוסטריה. בסוף המלחמה שוחרר בטרזינשטט.
יצחק עלה ארצה בעלייה ב' באניית המעפילים "מולדת" דרך קפריסין. נלחם במלחמות ישראל והתיישב במושב דישון, סמוך לגבול לבנון, שם הקים משפחה ועסק בחקלאות ובספרות. מחלק את זמנו בין גידול עצי פרי לבין כתיבה יוצרת. "אוחז באת ובעט."

ספריו הקודמים: "מבודפשט לדישון" סיפור עלייתו. "קסם אפריקאי" רומן על אפריקה, "קשר דם" רומן דיגיטלי. "ימי דישון" תולדות הכפר דישון. "פיירו" רומן  ביוגרפי של לוחם במלחת העולם השנייה. "שמחה בת רחל"  קורות רעייתו ילידת מרוקו." אלכסנדר" על אביו בפלוגות העבודה.          

ערב צאתם הוא ניסה לפייס אותה. אבל היא לא התרצתה. "אולי נמאס לי תמיד להיות אחרונה, להמתין," המילים נורו ממנה בכאב, "אתה מדבר רק על שוויון של גברים. מה מקומן של הנשים בקבוצה הזו שלך? ואיך יחיו משפחות עם ילדים בעולם הדמיוני שהקמת?" "זה רק הצעד הראשון, חיותה. את צריכה לחכות, הצעד השני יכלול גם אתכן. גם אותך,"  אמר יוסף, והושיט ידו ללטפה. 
"אתה לעולם לא היית מחכה להיות בצעד השני," התריסה חיותה, "וגם  אני לא. אינני שונה ממך, יוסף. אינני פחותה ממך רק משום שאני אישה." 
יוסף הניף את ידיו בייאוש, ויצא מהחדר. הפעם לא הלכה אחריו. 

חיותה מגיעה לארץ ישראל בראשית המאה העשרים יחד עם אהובה יוסף, בתקווה לבנות ולהיבנות בה. יערה היא מרצה צעירה להיסטוריה שמנסה למצוא את דרכה באקדמיה. מאה שנים מפרידות בין שתי הנשים, אבל כשיומנה של חיותה בוסל מתגלגל לידיה של יערה, היא מוצאת בו לא רק נושא נהדר למחקר, אלא גם מקור להשראה – היא שואבת כוחות מהחלוצה הצעירה שמשתתפת במאבק על מעמדן של נשים בראשית הציונות; המפגש של חיותה עם תימני כנרת פותח לה נתיב לחיפוש אביה שלה; ובעוד אמה הולכת ודועכת, יערה נסמכת יותר ויותר על דמותה של חיותה כפי שהיא עולה מיומניה: אמיצה, רגישה ונחושה. בדיוק כמוה.

ברסיסי לילה, הרומן השני של מחברת רב־המכר הביתה הלוך חזור, רוקמת אילה דקל מהלך ספרותי יוצא דופן שבו היא שוזרת בין דמותה ההיסטורית, האמיתית, של חיותה בוסל, לבין דמות דמיונית של אישה צעירה בת זמננו. שילובן של שתי הדמויות, האמיתית והבדויה, יוצר מסכת של קשרים ותובנות על האישי והכללי, ברומן מרגש וייחודי.

התמוססות העולם הישן של יהדות מזרח אירופה, בתחילת המאה ה-20, מזמנת התמודדות אידאולוגית כמו גם גאוגרפית ליוצאי העיירות היהודיות. בספר זה, מעניק לנו ברנר דוח גלוי לב על קורותיה של העלייה השנייה, מפי המחבר "אובד עצות", המתלבט לא רק בנוגע למקום בעולם בו יש לבנות את החיים היהודיים החדשים, אלא גם באידאל היהודי החדש המתגבש ובאפשרות להגשמתו אל מול המציאות הקשה.
אחד מהספרים הקלאסיים של הספרות העברית המתחדשת, שנכתב בשנת 1911, על-ידי אחד הראשונים שהתפלמסו עם הרעיון הציוני, יוסף חיים ברנר.
***
בראשית דרכו בארץ ישראל, ב-1909, התגורר יוסף חיים ברנר במושב השיתופי הראשון עין גנים, בחדר ששכר בית משפחת פסילוב. כאן הוא כתב את מכאן ומכאן, שחלקים גדולים ממנו מתרחשים בעין גנים, אותו מכנה ברנר הפרבר.
בעין גנים, פוגש ברנר שניים מאבות תנועת העבודה: א"ד גורדון וברל כצנלסון, מושפע מהם ומשפיע עליהם. ברנר שאף לעסוק בחקלאות, כדי להגשים את הרעיון הציוני, אך שלא כמו גורדון, לא עמד בעבודה הקשה ונטשה לאחר שבוע למען הספרות והוראת הספרות. ברנר גר בעין גנים שנה אחת ולאחר מכן עבר לירושלים. הקושי האישי של ברנר בהגשמת האידיאל הציוני והתחבטויותיו הרבות, באות לידי ביטוי במכאן ומכאן, כאשר המספר, שמתפרנס מכתיבת פיליטונים ורשימות לעיתונים שלא כולם מתקבלים לפרסום, בגלל "הרפרוף הפסיכולוגי והמרירות היתירה שבהם" מזוהה עם ברנר עצמו, שכתבותיו וסיפוריו לא תמיד התקבלו בברכה מפני שידוע היה שאינו מייפה בהם את האמת, בניגוד לנטייה הרווחת של הכותבים באותה תקופה. דמויות אחרות ברומן מושפעות מהדמויות השונות שפגש בעין גנים. כך הנער הניך פסילוב, שמת ממלריה ושלו מוקדש הספר, הוא מקור ההשראה לדמות של עמרם וגורדון הוא מקור ההשראה לדמותו של אריה לפידות.
הספר בנוי בצורת מחברות, רשימות קרועות שכותב המספר האלמוני, החותם בשם "אובד עצות", בעת אשפוזו בבית החולים ושלאחר מותו התגלגלו לידי המוציא לאור, הדובר בהקדמה, שקיבץ אותן לרומן. מלבד "אובד עצות", עוסק הרומן בשתי דמויות מרכזיות נוספות, חברו של המספר דוד דיאספורין, המגיע ארצה לאחר ניסיון הגירה לאמריקה וחולם להיות שחקן ואחי אמו של דיאספורין, אריה לפידות, שעולה לארץ בגיל מבוגר ומתמסר לעבודה הפיזית משום שהוא רואה בה ייעוד מוסרי.
שלושת הגיבורים, חבריהם ובני משפחותיהם מנסים להתמודד עם האתגרים הרבים שמזמנת הארץ הקשה ליושביה. מהם יש כאלו שלא עומדים במבחן העלייה, כך המספר מת שבור ומותש ואילו דיאספורין וצבי לפידות (בנו הצעיר של אריה) יורדים מהארץ. דווקא דור הסבים ודור הנכדים הם אלו שמגלמים את הסיכוי לקיום יהודי רוחני ומוסרי, אך גם מלא כוח וחיוניות בארץ ישראל: אריה לפידות ואישתו הינדה מחד ומאידך נכדו עמרם, יתום מבנו הבכור, המורה הגיבן, שנרצח בנסיבות טרגיות בעת שרכב ליפו.

הסיפור הקצר עצבים, הוא אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של ברנר ובו משולבים מוטיבים רבים, סגנוניים ותוכניים, המוכרים מכתבים אחרים של ברנר, בין אם נכתבו לפניו או אחריו. כמו ביצירות אחרות של ברנר, הסיפור עוסק מחד בעניין הציוני ומאידך בבחינת סוגיות קיומיות כלליות ובקשר שבניהם וגם פה מתנסה ברנר במבנה סיפור לא רגיל יחסית ובדמויות אנטי-גיבורים שהם גיבורים אף-על-פי-כן.

עצבים מספר סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת, בו המספר מאזין לסיפור קורותיו של חברו בעת טיול בשעת בין ערביים במושבה בהרי יהודה, הוא סיפור פשוט יחסית ותואם לקונוונציות הסיפור הקצר: זמן קצר, מקום מוגדר, מיעוט דמויות, פעולה מועטה. הסיפור הפנימי לעומת זאת הוא סיפור רחב יריעה המתאר מסע נדודים מרובה תחנות: ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה, ואף אוקראינה, שמוזכרת כשהמספר מדבר על ילדותו. זהו סיפור זיכרונות (ממואר), המסופר בגוף ראשון, שמתפרש על פני כמה חודשים ומכיל דמויות ואירועים לרוב. אלא ששני סיפורים אלו הם בעצם שני מבעים של אותו הדובר. שני המספרים הם הצד "המאזין" והצד ה"דובר" של אותו מספר מובלע, ויש מי שרואים בשניהם את ברנר עצמו, כאשר ה"דובר" מעוצב לפי דמותו של ברנר (כפי שראה את עצמו) וה"מאזין" נושא את חותם אישיותו בתוכן הפרובוקטיבי של הערותיו ובנימה האירונית שבהן. באמצעות תחבולת הסוואה כפולה זו, יכול ברנר לעצב ספרות ממוארית שבה הדברים מובעים בשני ממדים: גם בדרך של הידברות אדם עם עצמו וגם בדרך ראיית אדם את עצמו מחוץ ומפנים, מרחוק ומקרוב.
זהו סיפור מסע, אך היחס אליו בעצבים הוא פרודי. הוא אינו עוסק בנופים מרשימים או במקומות ייחודיים, אין בו פגישות או היתקלויות עם דמויות מעניינות, הרפתקאות או אירועים לא צפויים. למרות שהמסע עובר עולם ומלואו, הנוסעים כמעט שאינם יוצאים מן הרכבת או מן הספינה. בלונדון קורה אסון באכסניה, שמדכא את רוחו של המספר ומערער את עצביו. מברלין, זוכר המספר את ריחו הטוב של השלג, אך בעיקר את ההתמקחויות על כרטיסים למוסד צדקה. במצרים, לכלוך והתרוצצויות; נוכלים קטנים מנצלים את חוסר ההתמצאות ואי-ידיעת השפה של הנוסעים כדי לסחוט מהם כספים ובארץ היעד – ישראל – תלאות, עיכובים, שקרים. ובכלל, ה"אנטי-גיבורים" של הסיפור עסוקים בעיקר בעניינים בנליים וקטנים: פחד לאחר את הרכבת או את הספינה, פחד לאבד את הכרטיסים, להישאר ללא כסף במקום זר. דברים שנוסעים אכן עוסקים בהם, אך אין הם מעניינים אדם לא מעורב. ולבסוף כשהנוסעים מגיעים לבסוף למחוז חפצם הם נעלמים מן הסיפור ולא ידוע מה אירע בגורלם.

קלאסיקה עברית, שנכתבה בשנת 1910, על-ידי הציוני המתלבט והסופר הדגול יוסף חיים ברנר, שהשפיעה על כותבים ישראלים רבים.

אפרים ברודר רצה לעלות על הבמות ולשמח יהודים. הוא רצה את אהבת הקהל, את תשואותיו ואת כספו. אלא שבמקום לנסוע אל בירות התיאטרון היהודי בערי המערב הגדולות, דרכיה של ההיסטוריה היהודית הובילו אותו – מכל המקומות – לארץ ישראל של העלייה השנייה. בין סמטאות יפו העותמאנית ושפך נהר העוג'ה, הוא הירקון, אפרים ברודר מחפש לעצמו במה וקהל. העברית שאותה הוא נאלץ ללמוד משמשת אותו כשחקן, אבל גם כדי לכבוש את ליבה של היפה בשחקניות, רחל בק.
בשנת 1913 מְזמן המקרה לצמד השחקנים הנודדים והכושלים אפרים ורחל מפגש עם תימהוני בעל מצלמת ראינוע. יחד הם נקלעים להפקה עברית של סרט אילם. על רקע גלריה של אנשי תיאטרון ועסקנים ציונים מוכרים יותר ופחות נעה העלילה בין יפו, ירושלים, חדרה והגליל. באחד משיאיו של הרומן יוצא צמד השחקנים למסע סהרורי ברחבי ארץ ישראל. יחד איתם על סיפון עגלת מספוא נוסעת מצלמת אירוסקופ אירופית, שמבעד לעדשותיה נראים נופי הארץ כמו תפאורה הוליוודית של ימי ראשית תעשיית הסרטים.
עלילת בעצלתיים בוראת עולם עשיר וצבעוני שמציאות ובדיה משמשות בו בערבוביה. זהו עולם של חולמי חלומות והוזי הזיות שנקלעו במקרה אל תוך ימי הסער והפרץ של התנועה הציונית. אלא שכמו להכעיס, גם בתוך הרוחות העזות המנשבות, מתעקשים גיבורי הרומן להתנהל בקצב משלהם, בעצלתיים.

בעצלתיים הוא הרומן השישי של מתן חרמוני, מחבר רבי־המכר 'היברו פבלישינג קומפני' ו'שפילפוגל, שפילפוגל'. כמו בספריו הקודמים, גם בספרו החדש של חרמוני הנאת הקריאה מובטחת.

גולדה לישנסקי הייתה רק בת שבע כשהחלה ללמוד ב"חדר" של רבי פישל הזקן. באותם ימים לא היו רגילים לראות בנות שלומדות לקרוא ולכתוב, אבל גולדה, שבעתיד תיקרא רחל ינאית בן–צבי, האמינה שאין דבר שבנים יוכלו לעשות והיא לא. והיא גם צדקה: כשמלאו לה שתים–עשרה שנים כבר הייתה פעילה ציונית, בהמשך הצטרפה לארגון 'השומר', הייתה חברה במִפקדת 'ההגנה' בירושלים, בפרעות תר"פ–תרפ"א הסתובבה עם אקדח והכשירה חלוצות, וגם ייסדה את בית הספר החקלאי בעין כרם.  רחל הייתה אישה חזקה ומרשימה, אבל כלפי חוץ היא הקרינה לאומיות וצניעות, ואלה לא נעלמו גם כשהייתה לאשתו של נשיא המדינה יצחק בן–צבי: השניים גרו בצריף, בגדיהם הייצוגיים נתפרו רק במתפרות מקומיות, ואפילו את הארוחות החגיגיות ביותר הם הקפידו להכין מתוצרת חקלאית ישראלית. כך, בנועם ובפשטות, הפכה רחל למקור לגאווה ולהעצמה נשית ישראלית.  

הספר לא בובה על חוט עוקב אחר סיפורה של רחל ינאית, מילדות ועד בגרות, ומצטרף לסיפורי חיים מרתקים נוספים שכתבה גלילה רון–פדר–עמית, מבכירות סופרי הילדים והנוער בישראל. עוד בסדרה: 'העורג - סיפור חייו של א"ד גורדון', 'בעוז ובהדר - סיפור חייו של מנחם בגין', 'לעלות אל העם - סיפור חייו של יצחק נבון', 
'באור ובסתר - סיפור חייו של זאב ז'בוטינסקי' ו'אומרים אהבה יש - סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק', שראו אור בהוצאת מודן.

בדרכן מספר את סיפורן של חברות קיבוץ עין חרוד שהובילו מהפכה מגדרית בקיבוצן והשפיעו על כלל החֶברה היישובית במחצית הראשונה של המאה העשרים. מי הן היו? אילו שינויים הן חוללו? ומה הייתה תרומתן לעיצוב החֶברה הקיבוצית והחֶברה היישובית?

מייסדות עין חרוד – נשות העלייה השנייה, השלישית והרביעית, ראו את עצמן ככוח מוביל וחוד חנית של מהפכה מגדרית־ציונית במגוון תחומים. הן הדגישו את היעדר השוויון המעמדי והמגדרי בחֶברה ומתחו ביקורת על מצבן, עודדו נשים להתבטא ולממש את עצמן בחייהן האישיים והציבוריים ובה בעת האמינו בקבוצה ובחיים הקולקטיביים. ברוח זו הן חוללו שינויים הדרגתיים, צעד אחר צעד, בדפוסי העבודה בקיבוץ, בתפיסת המשפחה והאימהוּת ובתפקידן של נשים בהגנה על היישובים, והוסיפו לחתור להשגת שוויון זכויות וחובות לנשים בכל התחומים.

ואולם דווקא בקיבוץ שביקש לחולל מהפכה בתפיסת הבית והמשפחה ולהחליף את התא המשפחתי בחיי הקולקטיב התקשו נשות עין חרוד להטמיע את רעיונותיהן ולשמֵר את הישגיהן הציבוריים והלאומיים. היחס אליהן היה חשדני, ונטו ללעוג להן על עסקנותן ועל התדמית ה'גברית' שיצרו לעצמן. הספר מגולל גם את מכאוביהן ואת התלבטויותיהן הסמויים והגלויים, הנחשפים בכתביהן שהשתמרו בעין חרוד.

תמי קמינסקי מציירת בסגנון בהיר וקולח ביוגרפיה קולקטיבית שנשענת על מקורות ארכיוניים עשירים, מאירה את האירועים והתהליכים הציבוריים של התקופה והמרחב שבהם צמחו ופעלו נשות עין חרוד, ומוסיפה נדבך חשוב למחקר ההיסטורי של ישראל בכלל ולחקר נשים ומגדר בתולדות ההתיישבות והיישוב בפרט.

צבי שץ, מראשוני העלייה השנייה, היה מהוגי הרעיון של "הקבוצה האינטימית", כפי שמתבטא ממאמרו "על הקבוצה", ומהסופרים העבריים הראשונים שכתבו על חייו של היחיד בתוך הקומונה והקיבוץ.‬ נרצח עם פרוץ מאורעות תרפ"א יחד עם יוסף חיים ברנר. הספר כולל את סיפוריו "בלא ניב" ו"בתיה".

עשרים-וחמש שנה חיה צילה בכפיפה אחת עם בעלה לזר, אבי חמשת ילדיה, ועם אהובה חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. בכל שנות הנדודים הארוכות בפלשתינה שאחרי מלחמת-העולם הראשונה גדלו שלוש בנותיה ושני בניה עם שני אבות, ו'דוד חנן' הוא שדאג לחינוכם ולחלק ניכר מפרנסת המשפחה.

לזר היה הבחור הראשון שאי-פעם נשק לצילה, לאחר ש"התגבר עליה", והיא, ברוב תמימותה, חשבה כי משום כך "כבר אבוד" ולא נותר לה אלא להתחתן אתו. חתונתם העצובה מתקיימת לאחר הפוגרום של 1905 באודסה, פוגרום שלזר התגלה בו כחסר-ישע, וצילה מאבדת בו אחת מעיניה.

אבל בארץ-ישראל של ראשית המאה, בין יפו לבאר-שבע ולגדרה ולעזה ולתל-אביב, הולכת והופכת האשה התמה והפגועה לאשה חופשית ודומיננטית, לאמהּ של שושלת משפחה של נשים חזקות, שהגברים שלידן רכי-לב והססנים. את ילדיה, את "חמשת ענפיה הצעירים, היא נטלה והרכיבה על-גבי כנה של חושחש" – 'דוד חנן' – כמו בהרכבה של תפוז, אך בפרדס המשפחה הזה היתה היא מי שהטילה את צילהּ הגדול על כל השושלת 'המטריארכלית' במשך מאה שנים ומעלה, השנים שלאורכן נפרשת הסאגה בת ארבעת הדורות שכתבה קציר.

איך סיפרה צילה-עצמה את חייה כדי להצדיק אותם ולהעניק להם פשר בפני עצמה ובפני הדורות הבאים? מה חשבו והבינו ילדיה ואחריהם נכדיה (בעיקר לנשים יש כאן פתחון-פה סיפורי); מה לא ידעו ועל מה גוננו כעל סוד?

צילה כתבה את זיכרונותיה לאורך כארבעים שנה, אבל לא ילדיה, שלהם נועדו המחברות שהשאירה, ולא נכדיה, לא קראו את מה שכתבה. יהודית קציר, הנינה הבכורה, היא הראשונה שקוראת הן את זיכרונותיה של הסבתא-רבתא והן את יומנו של חנן. וקולה השואל, ומבטה המדמיין, הופכים אותה-עצמה לדמות מרכזית של הספר, מול צילה. זהו הרומאן הגדול והמורכב ביותר שלה עד כה – רומאן שלקראתו הכשירה את עצמה שנים רבות – מין רומאן אוטוביוגרפי, הנפתח שישים שנה לפני שנולדה. רק לרשותה עומד המבט הפנורמי המאפשר לעקוב אחרי צילהּ של צילה לאורך הדורות. ורק דמיונה-שלה מאפשר לעמת את צילה, העיוורת לגמרי לקראת סוף חייה, עם הפרספקטיבה של חנן ולהלום גם בנו, הקוראים, בדיסוננס המתגלה בין חייו הגלויים, המתנהלים בהתמסרות גמורה לצילה ולילדיה, לבין מה שחלף בו בשיח עם עצמו, המתנהל ביומנו הפרטי והסודי.

במשך למעלה מעשרים שנה ריחפו ברקע של רוב כתיבתה של יהודית קציר קרעים מן הסיפור המשפחתי של שושלת צילה. החומרים האלה שימשו אותה בסיפורים על שבר בתא המשפחתי ונוצלו בדרך של הריסה ובנייה מחדש. 'צילה' אינו מוליך אל שבר בתא המשפחתי. הרומאן המשוכלל, המרהיב והמרגש פותח בשבר, ומוליך דווקא לסיפור ארוך של תיקון ואיחוי.

"באחד משני חדרי הרווקות תלו הבחורות בסתר, על חוטים שהן מתחו תחת למיטות, תחתוניות משי וכותנות לילה מהבית, שמהן לא יכלו להיפרד לטובת מחסן הבגדים. כל עוד גרו באוהלים וברפת נטולת הפרטיות, החביאו אותן בתרמיליהן; עכשיו לבשו אותן וחוו שוב, כמו בברית המועצות, ריגוש מחתרתי."

הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו. זהו סיפורם של אנשים שעזבו את ביתם כדי להגיע הביתה. הם נטשו את הוריהם, את שפתם ואת אמא רוסיה למען ארץ משלהם, וניסו להיפטר מהכמיהה האנושית למשפחה, לפרטיות ולרכוש, כדי ליצור חברה טובה יותר על פי הבנתם. חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ. חלקם עדיין כאן.

"בסגנונו העז והתמציתי מגולל הספר עלילה סוחפת ומעוררת השתאות, המבוססת על שחזור עובדתי מדוקדק. הוא מוליך את סיפור חייו של הקיבוץ דרך כל שלבי ההתהוות, ההיסדקות וההתרסקות, ומתמקד בשבעה גיבורים ראשיים - באהבותיהם, בריביהם ובגילויי הרוך והאכזריות, העוצמה והגיחוך. הביתה הוא מעשה ספרותי נועז, המשתחרר מן ההבדלה המקובלת בין הספרותי לתיעודי, והופך בכך ליצירה מרשימה ומרטיטת לב; יצירה הלופתת את שאלות היסוד של ההיסטוריה והתרבות הישראלית, ומעניקה להן חיים, רגשות, כאב וגדולה". - דב אלבוים.

אסף ענברי נולד ב-1968 בקיבוץ אפיקים, וכיום הוא תושב קיבוץ גשר. למד ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב והמשיך ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, שבה כתב דוקטורט על הגותו הספרותית והתרבותית של ביאליק. מלמד במכללת כנרת ובמכללת עלמא בתל אביב. מפרסם זה עשרים שנה מסות וסיפורים בכתבי עת ובעיתונים. נשוי לנעמי ואב לאריאל.

תל אביב בסוף העשור השני של שנות האלפיים. חייהן של ארבע נשים שאינן מכירות זו את זו עתידים להצטלב ולהשתנות לבלי הכר.

סיגי בת ה-25 עזבה את בית הוריה במושב דתי, מצאה עבודה כמנקה בספרייה ומקווה למצוא בעיר הגדולה אהבת אמת וחיים בעלי משמעות; רגינה הקשישה, תופרת ניצולת שואה, ערירית ונרגנת, שעייפה מהכול וחושבת ששום דבר בחיים כבר לא יכול להפתיע אותה, מתעוררת בשעת בוקר מוקדמת לקול חבטות בדלת דירתה; סווטלנה, שוהה בלתי-חוקית המגדלת את בתה בת החמש, מאסה בחיים שנכפו עליה על ידי מי שהביאו אותה לארץ ומחליטה לעשות מעשה; ואופירה בן-נעים, שמנהלת חנות לבגדים מיד שנייה ברחוב אלנבי, שאותה ירשה מאביה, מצטרפת לסיור מאורגן בתל אביב בעקבות דמויות היסטוריות שמתו טרם זמנן, ומשהו משונה מתחולל בה.

אופירה אינה יודעת עדיין שהסיור שמתחיל בביקור בבית ברחוב בוגרשוב 5א' עתיד להתניע מהלך שיחשוף את הקשר שלה לרחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת, אשר התגוררה בשנותיה האחרונות בעליית הגג של בית זה.

דמותה החידתית של רחל, והסוד הכמוס של לאה כ"ץ, תלמידתה של רחל בבית הספר לנערות עזובות שהוקם בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מפעפעים באורח פלא אל חייה של אופירה. היא תגלה עד כמה נוכח סיפור חייה המיוסר של רחל בחייה שלה, וטפח אחר טפח ייחשפו אירועים ודמויות מחיי רחל המשוררת ויזכירו לנו את מה שהיינו מעדיפים, אולי, לשכוח.

יד אחות הוא סיפור ישראלי מסעיר ומסקרן, שעבר והווה שזורים בו זה בזה. הסופרת האהובה נאוה מקמל-עתיר מפיחה רוח חיים בדמותה של רחל בלובשטיין וטווה עלילה מרוממת לב שכולה שיר הלל להיאחזות בחיים, לכמיהה לאהבה, לכוחם של מעשי חסד ולכוחן של נשים לגאול זו את זו.

נאוה מקמל-עתיר, סופרת ומחזאית, כלת פרס זאב לספרות ילדים. ספרה הקודם, אות מאבשלום, היה לרב-מכר ונמכר בלמעלה ממאה אלף עותקים.
 

הספר הדיגיטלי בפורמט PDF
מומלץ לקריאה במכשירי טאבלט ואייפד בגודל 7 אינצ' ומעלה או במחשב האישי

תולדות משפחת איכרים, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, מסופרות בפי הנכד, שהתייתם מהוריו בגיל רך וגדל בבית סבו ובצל אישיותו. עולמו הוא עולם המיתוסים של ראשית ההתיישבות, תעלומות משפחתו, אגדות העמק וחיי הטבע שבתוכו גדל. את סיפורו הוא מספר באהבה ובגילוי לב.

רומן מרתק ומקורי הכתוב ביד אמונה ובדמיון כובש.

 רומן רוסי זכה בפרס ראש הממשלה (1989).