הביקורות של אא

ב־7 באוקטובר 2023 נפרצה החומה המקיפה את קיבוץ כרם שלום, ומחבלי החמאס פרצו אל תוך הקיבוץ הקטן. כיתת הכוננות של הקיבוץ ניהלה קרב גבורה עם המחבלים ומנעה את השתלטותם על המקום. שניים מאנשיה נהרגו בקרב, אך הקיבוץ ניצל.

המחבלים פרצו את החומה במרחק של 120 מטר מחלון הדירה שבה התגוררנו רעיה ואני בכרם שלום של שנות השבעים. באותן שנים היינו הולכים בחולות מערבה וחוצים את הגבול כרצוננו. 

האֵקוֹנוֹם של הקיבוץ היה קונה בשוק בעזה כדי לחסוך בתקציב המטבח; את האורחים מאנגליה היינו נוהגים לקחת למסעדת הדגים באל עריש; עלי מחאן יונס שניהל את קבוצת הבניין היה אז חבר קיבוץ לשם כבוד; ובחופי צפון סיני הזהובים של דקלה בחבל ימית או שייח' זוויד היינו רוחצים בעירום.

אבל כרם שלום של שנות השבעים, אי קטן וירוק של עובדי אדמה ושוחרי שלום בגבול רפיח בנגב המערבי, נעלמה זה מכבר. אנשיה, בני קיבוץ ובוגרי תיכונים תל אביביים שניסו ללכת כנגד הזרם בחברה הישראלית, אינם חיים בה עוד מזה שנים ארוכות. רק זיכרונה כאגדת שמאל מדברית ממשיך לחיות אחריה ומדליק ניצוצות בעיני מי שחושב שאפשר גם אחרת.
אביהו רונן, נובמבר 2023

"ספר מיוחד ורב ערך, עם התייחסות להלכי נפש, למערכים אינטלקטואליים, להוגים, לסופרים, אפילו לקנטטה של באך. הוא מניח כי הערכים התרבותיים האלה צריכים להשפיע על עמדות פוליטיות, על גישות מוסריות, בלי לוותר. השמאל החדש מופיע כאן בחיוב החיים, בסוציולוגיה מדברת ולא משתיקה, באמונה של אהבה חופשית." 
מוקי צור

חייקה קלינגר הייתה "נידונה לחיים". היא נבחרה על ידי חבריה בטרם קרב לשרוד אחריהם, על מנת לכתוב את קורותיהם ולהבטיח את זיכרונם.

במחברות שכתבה במחבוא בפולין תיעדה את קורות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובווארשה. היא כתבה בסערת נפש כאשר סיוטי הגירושים, מות חבריה, העינויים שעברה בידי הגסטאפו וההכרה בארעיות קיומה מתרוצצים בנפשה. מילותיה נעשו לתיאור נוקב, חושפני וחסר פשרות של מהלך המאורעות.

בבואה לארץ במארס 1944, כראשונת העדות למרד הגטאות, עוררה גל זעזוע בשומעיה בקבעה נחרצות: "במקום שגווע כל העם – שם צריך לגווע האוונגרד שלו". היא הטיחה מילים קשות בפעילים ציוניים ששיתפו פעולה עם הגרמנים במסגרת היודנראט, ובהנהגת היישוב שלא עשתה די לעזרת הנצורים בגטאות.

חייקה קלינגר ניסתה לבנות לה חיים חדשים כחברת קיבוץ, אך כוחה לא עמד לה. באפריל 1958, ערב יום השנה למרד הגטאות, שלחה יד בנפשה. יומניה יצאו לאור כשנה לאחר מותה, מקוצצים וערוכים ברוח "משואה – לתקומה", שהשמיטה מהם את הכאב החריף, את הביקורת הנוקבת ואת התסכול והזעם.

הספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא ביוגרפיה יוצאת דופן, שנכתבה על ידי בנה, אביהו רונן. הוא נע בין כמה מישורים מקבילים המשתלבים זה בזה: הנרטיב של חייקה משולב בתיאור הקונטקסט ההיסטורי של האירועים. בד בבד מתועדת ההיזכרות באם המתה כתהליך של גילוי אישי באמצעות עדים שהכירוה: חייה, מאבקיה ואופן מותה היו נושא חסום בשתיקה – במשפחה, בקיבוץ ובתנועה. בתוך כך מתמודד הספר עם כמה סוגיות היסטוריוגרפיות קשות ומעוררות מחלוקת: היחסים בין היישוב בארץ לבין היהודים באירופה הכבושה, המיתולוגיזציה של מרד הגטאות, סוגיית היודנראטים, דרכי עיצוב הזיכרון והקונפליקט שבין הזיכרון הפרטי לזה הקולקטיבי.

"קראתי את כתב היד של ספרו החדש של אביהו רונן בנשימה עצורה. בעיני זה ספר שלו הייתי כותבת באנגלית הייתי מגדירה אותו Masterpiece...בכך הצטרפה חייקה קלינגר לאנשים כמו פרימו לוי שהותירו נכסי רוח יקרים מפז אך כוחם לא עמד להם לחיות בעולם שאחרי אושוויץ" - פרופ' חנה יבלונקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

"הספר עורר בי התרגשות רבה והפתעות לא מעט...דווקא עדות זו, הביקורתית, המרה, אחוזה רגשות אשם, הקרועה בסתירות פנימיות, מדברת יותר אל עולמנו הסבוך...זהו ספר מורד, נבוך, תובע, מסנגר. הוא יכול וצריך למסור אתוס ולא מיתוס" - מוקי צור, קיבוץ עין גב