"אלה דברים שקורים ביום שלפנֵי".
"ביום שלפני מה?"
"ביום שלפני האושר".
מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. היא ילדה מוזרה, שאינה יוצאת אף-פעם, אינה מדברת אל איש, ואינה מסוגלת לבכות. אבל הזגוגיות העקומות של החצר מקפיצות את דמותה עד לחדרון שלו במרתף, בעשרה ניתורים-חוזרים, עד למטה.
יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. והרומאן, הנפתח כעוד ספר אופייני לדה לוקה, מלא חוכמת-לב, שכמו מתמקם כשלישי בטרילוגיה, אחרי 'הר אדוני' ו'אתה, שלי' – ינסוק להיות, בזכותה של אנה, הנועז ביותר של דה לוקה עד כה.
את הילד היתום הזה, שחי לבדו בחדרון שלו בלי לדעת דבר על הוריו, מגדל השוער של הבניין, בשל נסיבות עלומות שיתבררו רק מאוחר. יום-יום הוא משחק אתו בקלפים ומספר לו סיפורים צבעוניים על נפולי של שלהי המלחמה. כפית אחר כפית מנחילים לו סיפורי השוער ירושה, נעשים זיכרונותיו שלו-עצמו, נוטעים בו תחושת "השתייכות" – הרגשה יפה, שכמו הרוח הדרום-מערבית "מחזיקה מעמד שלושה ימים ומותירה אווירת ניקיון ברֵיאות".
'היום שלפני האושר' הוביל את רשימת רבי-המכר באיטליה במשך שבועות, וזכה להצלחה גדולה גם בצרפת.
"אלה דברים שקורים ביום שלפנֵי".
"ביום שלפני מה?"
"ביום שלפני האושר".
מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. היא ילדה מוזרה, שאינה יוצאת אף-פעם, אינה מדברת אל איש, ואינה מסוגלת לבכות. אבל הזגוגיות העקומות של החצר מקפיצות את דמותה עד לחדרון שלו במרתף, בעשרה ניתורים-חוזרים, עד למטה.
יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. והרומאן, הנפתח כעוד ספר אופייני לדה לוקה, מלא חוכמת-לב, שכמו מתמקם כשלישי בטרילוגיה, אחרי 'הר אדוני' ו'אתה, שלי' – ינסוק להיות, בזכותה של אנה, הנועז ביותר של דה לוקה עד כה.
את הילד היתום הזה, שחי לבדו בחדרון שלו בלי לדעת דבר על הוריו, מגדל השוער של הבניין, בשל נסיבות עלומות שיתבררו רק מאוחר. יום-יום הוא משחק אתו בקלפים ומספר לו סיפורים צבעוניים על נפולי של שלהי המלחמה. כפית אחר כפית מנחילים לו סיפורי השוער ירושה, נעשים זיכרונותיו שלו-עצמו, נוטעים בו תחושת "השתייכות" – הרגשה יפה, שכמו הרוח הדרום-מערבית "מחזיקה מעמד שלושה ימים ומותירה אווירת ניקיון ברֵיאות".
'היום שלפני האושר' הוביל את רשימת רבי-המכר באיטליה במשך שבועות, וזכה להצלחה גדולה גם בצרפת.
היא לוקחת את הראש שלי בידיה, מניחה אותו על החזה שלה, אני חש מתחת לתפיחה של הבשר הבולט שלה בנשימתה ואחר כך בהלמות הנוקשה של הלב, שנשמעת לי כאילו מישהו נוקש בדלת, ובא לי לענות: יבוא."
"הנובלה הקטנה הזאת מספרת על האנשים הכי פשוטים, על החיים הכי שוליים, ובכל-זאת היא הופכת להיות הד והשתקפות של החשוב שבכל הספרים". La Stampa
"כשאתה גומר לקרוא את הספר נותר בך רושם בל-יימחה שזה-עתה האזנת למזמור קודש... ובסוף, הגעת לשמיים". La Republica
"הפרוזה של דה לוקה עשירה, עסיסית, מלאה חיים: כמעט אפשר לטעום אותה כפרי בשל בפה. הסיפור לוכד את קוראיו ומשרה אותם באטמוספירה קסומה". L'Espresso
"מאז 'אלה תולדות' של מורנטה לא ריגש אותי כך ספר איטלקי. הימים שעברו עלי בעריכתו ובהכנתו לדפוס היו ימים של התרוממות-רוח, של התפעלות מבחירת הפרטים הנהדרת, של צחוק בקול, של צביטות לב, של בכי במקומות לא-צפויים, של אמונה מחודשת בכוחה של הספרות להיות אנושית כל-כך. אני חושב שזהו ספר שמולו 'המוות מתבייש שהוא קיים'". מנחם פרי
אֶרי דה לוקה נולד בנאפולי בשנת 1950, ובגיל 18 עזב אותה. בין השאר עבד כסבל, פועל במפעל "פיאט", נהג משאית, פועל בניין. בצעירותו היה פעיל פוליטי, קומוניסט בהשקפתו, שהפגין ונעצר לא אחת. הוא למד בעצמו על יהדות, ועסק בתרגום חלקים מהתנ"ך לאיטלקית. הוא סיפר כי בחר בתנ"ך כספר המשקף את המורשת שלו. כיום הוא מצהיר על הזדהותו המלאה עם מדינת ישראל.
ספרו הראשון "לא עכשיו, לא כאן" יצא לאור כשהיה בן 40. מאז הוסיף וכתב כ- 17 ספרים נוספים. גם כשארי דה לוקה כבר זכה לביסוס כלכלי ולמעמד מוערך מאוד כסופר, הוא הקפיד להמשיך ולגעת בנקודות כואבות בחיים. למשל, הוא התנדב לנהוג בשיירות של אספקה הומניטארית לבוסניה, לדבריו: "כי היתה שוב מלחמה קרוב אלינו, באירופה, וזה המעט שיכולתי לעשות."
היא לוקחת את הראש שלי בידיה, מניחה אותו על החזה שלה, אני חש מתחת לתפיחה של הבשר הבולט שלה בנשימתה ואחר כך בהלמות הנוקשה של הלב, שנשמעת לי כאילו מישהו נוקש בדלת, ובא לי לענות: יבוא."
"הנובלה הקטנה הזאת מספרת על האנשים הכי פשוטים, על החיים הכי שוליים, ובכל-זאת היא הופכת להיות הד והשתקפות של החשוב שבכל הספרים". La Stampa
"כשאתה גומר לקרוא את הספר נותר בך רושם בל-יימחה שזה-עתה האזנת למזמור קודש... ובסוף, הגעת לשמיים". La Republica
"הפרוזה של דה לוקה עשירה, עסיסית, מלאה חיים: כמעט אפשר לטעום אותה כפרי בשל בפה. הסיפור לוכד את קוראיו ומשרה אותם באטמוספירה קסומה". L'Espresso
"מאז 'אלה תולדות' של מורנטה לא ריגש אותי כך ספר איטלקי. הימים שעברו עלי בעריכתו ובהכנתו לדפוס היו ימים של התרוממות-רוח, של התפעלות מבחירת הפרטים הנהדרת, של צחוק בקול, של צביטות לב, של בכי במקומות לא-צפויים, של אמונה מחודשת בכוחה של הספרות להיות אנושית כל-כך. אני חושב שזהו ספר שמולו 'המוות מתבייש שהוא קיים'". מנחם פרי
אֶרי דה לוקה נולד בנאפולי בשנת 1950, ובגיל 18 עזב אותה. בין השאר עבד כסבל, פועל במפעל "פיאט", נהג משאית, פועל בניין. בצעירותו היה פעיל פוליטי, קומוניסט בהשקפתו, שהפגין ונעצר לא אחת. הוא למד בעצמו על יהדות, ועסק בתרגום חלקים מהתנ"ך לאיטלקית. הוא סיפר כי בחר בתנ"ך כספר המשקף את המורשת שלו. כיום הוא מצהיר על הזדהותו המלאה עם מדינת ישראל.
ספרו הראשון "לא עכשיו, לא כאן" יצא לאור כשהיה בן 40. מאז הוסיף וכתב כ- 17 ספרים נוספים. גם כשארי דה לוקה כבר זכה לביסוס כלכלי ולמעמד מוערך מאוד כסופר, הוא הקפיד להמשיך ולגעת בנקודות כואבות בחיים. למשל, הוא התנדב לנהוג בשיירות של אספקה הומניטארית לבוסניה, לדבריו: "כי היתה שוב מלחמה קרוב אלינו, באירופה, וזה המעט שיכולתי לעשות."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
