אשר (מסרשה) טרקִין

הספר החיידק ואני / משבר אמצע החיים מאת אורי מיכאל הוא סיפור אישי המתאר את מסעו של המחבר בעקבות בעיות בריאות פתאומיות ושיקום ארוך. הסיפור מתחיל עם כאבי גב וצוואר עזים, שמובילים לגילוי כי שתי חוליות בצוואר ובגב נשברו, ומחיידק בדם שהחמיר את המצב. לאחר ניתוח מוצלח, מתחילה הדרך הקשה של השיקום.

הספר מתאר את המאבק היומיומי להחזיר את היכולות הפיזיות, עם רגעים של כאב וחוסר אונים לצד תקווה ונחישות. המחבר משתף במחשבותיו העמוקות על החיים, על מהות השינוי שעובר בעקבות המחלה, ועל הערכתו מחדש של רגעים קטנים ופשוטים בחיים. במהלך השיקום, המחבר מתאר את התמיכה של משפחתו ואת האתגרים הרגשיים והפיזיים שהוא עובר, תוך כדי שהוא לומד להתמודד עם פחדים, לזכות בשיפור מתמיד ולהתחזק נפשית ופיזית.

הספר מתאר תהליך פנימי של למידה מהכאב, לצד התמודדות עם העולם שסביבו – העבודה, המשפחה והחיים שחוזרים למסלולם. הספר מסתיים בתחושת אופטימיות ואמונה בכך שהדרך שעבר חיזקה אותו, ושהוא חוזר להיות גרסה משודרגת של עצמו, עם מסר של תקווה והעצמה לכל מי שנמצא במצבים דומים

פיברומיאלגיה היא תסמונת כאב כרונית הגורמת לייסורים ולעיתים לנכות.

ספר זה מעניק לקורא הצצה לגורמים המובילים להיווצרות תסמונת זו ומתאר את המרקם הסבוך של מחלות הקשורות בתסמונת זו.

בפרקי הספר מתוארים הביטויים הקליניים, האתגרים האבחוניים לצד ההמלצות הטיפוליות השונות. כמו כן הספר נענה לאתגר המורכב של קידום הבריאות של הלוקים בתסמונת לצד התמיכה בהיבטים של נכות.

כותבי הפרקים הם אנשי מקצוע מובילים בתחומם, שחברו יחד כדי לתת לקורא תמונה עדכנית של טיפול מיטבי בלוקים בפיברומיאלגיה.

"אני מאחל לך ששני ההורים שלך ימותו בבת אחת, ביום אחד", אמר פעם אב לבתו הקטנה. באיזו מציאות דברים כאלה יכולים להיאמר? ומה קורה לילדה הקטנה ששומעת אותם, ילדה שהפסקול המלווה את חייה הוא חילופי דברים פוצעים ומדממים בין אִימהּ לאביה ובין כל אחד מהם ובינה?

בדולח וסכינים מתאר מה קורה לילדה כשהיא נמצאת בתווך, בין שני הורים כאלה, ונאלצת לוותר על עצמה במאמציה לרַצות, לפייס, להרגיע; ואיך נראית ואיך נשמעת התופת הרוחשת מאחורי הקלעים של משפחה שרק מתחזה להיות שפויה.

הספר בוחן מה צפוי לילדה שהוריה פוגעים לא רק זה בזה אלא גם בה, ומסרבים, גם מקץ שנים רבות, להכיר במעשיהם, ושואל אם יימצא מי שיעזור לה, יקשיב ויבין, או שלהפך, הסביבה תתגייס להמשיך את קשר השתיקה ולגונן על ההורים דווקא.

עופרה עופר אורן, שבדולח וסכינים הוא ספרה השנים עשר, הציבה מעין רשמקול מאוחר שמתעד את הקולות אשר עיצבו את מסלול חייה, ובעזרתם היא משמיעה את מה שאי אפשר לכאורה להביע במילים – הן את הכאב והטירוף שלתוכם נסחפה והן את האהבה והאומץ שנדרשו לה כדי להיחלץ מהם.
עופרה עופר אורן היא זוכת פרס ספיר לספרות לשנת 2023.

"אין לי כבר כוח לכאב הזה..."
המשפט הזה מצלצל לכם מוכר?

אם גם אתם מוצאים את עצמכם לא מסוגלים לשבת בעבודה, לשחק עם הילדים, להרים את הנכדים; אם לטוס לחו"ל בלי כדורים זה חלום רחוק, אם לרוץ, או אפילו רק לנעול נעלי עקב, כבר לא בא בחשבון... הגיע הזמן להשתחרר מהכאב. 

הרי כבר שנים אתם מנסים להיפטר מהכאב הכרוני. ביקרתם אצל רופאים ומטפלים, בזבזתם סכומים נאים על אביזרים וטיפולים, חיפשתם באינטרנט, ביררתם עם חברים... אבל בטווח הארוך – כלום לא עזר. זהו, אתם חושבים לעצמכם, אנחנו פשוט "מקולקלים". אבל אתם לא מקולקלים. כאב כרוני בעצם מגן עלינו הגנת יתר, מונע מאיתנו להזיק לעצמנו, לכאורה. אבל מה יקרה אם תאמינו שאין קשר בין הכאב – לנזק? כמה דברים תוכלו לחזור לעשות אם הכאב לא יפחיד אתכם יותר?

אחרי 22 שנה כפיזיותרפיסטית מוסמכת, שטיפלה במאות סובלים מכאב כרוני, עדי דוידוביץ יודעת: אפשר – וצריך – להשתחרר מהכאב. בספרה תוכלו למצוא הסברים מאירי עיניים שישחררו את הלחץ והפחד – ותרגולים מעשיים שישחררו את הגוף ואת מטען הכאב המיותר עליו.

אל תתנו לכאב לנהל לכם את החיים. הספר להשתחרר מהכאב הוא הזמנה לשנות את חייכם, ולפתוח דף חדש, זקוף, פעיל, משוחרר, לחזור לחיים מלאי עשייה ומשמעות.

עדי דוידוביץ היא פיזיותרפיסטית בעלת תואר שני ומטפלת בשיטות טיפול פסיכולוגי התנהגותי של הגל השלישי, מתרגלת מיינדפולנס ותנועה ביום־יום. דוידוביץ מרצה, מלמדת ויועצת בתחום הכאב הכרוני לרופאים, לפיזיותרפיסטים, לפסיכולוגים ולעוסקים במקצועות הפרה־רפואיים בקופות החולים, בבתי החולים, בצה"ל ובאוניברסיטאות. זהו ספרה הראשון.

"הספר משלב את המיטב בין מדע הרפואה לאומנות הריפוי: שזירתם היא המפתח להצלחה טיפולית ולמזור לסובלים מכאב כרוני."
- ד"ר סיימון וולפסון, מנהל המכון לרפואת כאב, מרכז רפואי רמב"ם.

* זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2023 *

נערה צעירה גדלה בבית אלים ומוחץ, ובורחת ממנו אל האלימות שבחוץ, כי מה שקרה להגר באילת הוא רק חוליה אחת בשרשרת של בגידה, הפעלת כוח, ועצימת עיניים. זהו טקסט לירי מטלטל על התבגרות מתוך היעדר, על אנושיות במקום שבו היא נדירה, על בני אדם מורכבים ופצועים.

מה קרה להגר באילת? הוא מחזור סונטות באורך רומן מלא, שמפרק את הטראומה על כל גווניהּ לפרודות קטנות של כאב, ובאמצעות מילים מדודות ושקולות מצליח להעביר עולם ומלואו.

זהו ספרה העשירי של עופרה עופר אורן, זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1994) ופרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם (2018).

"טוּר דֶה פוֹרְס של ממש".

דורי מנור

"מה קרה להגר באילת? הוא אגדת כאב עמוקה ומרהיבת עין, שמקור עולמה הוא הטראומה. רומן רחב־יריעה העשוי כולו שירה צרופה. הוא מגולל סיפור נשי מזעזע וזוהר מיופי, שהפרוזה והשירה מתלכדות בו ליצירת פאר."

אנה הרמן

"הרומן־בחרוזים של עופרה עופר אורן הוא הישג ספרותי מפליא. המתח בין הצורה המשוכללת, המעוצבת באופן מושלם, לתכנים הדרמטיים הפצועים, המכאיבים כל כך לפעמים, הוא לא פחות ממסחרר. נשאבתי פנימה וקראתי את הספר בלגימה ארוכה אחת."

אלי הירש

סודות מונגוליה, הרומן עטור השבחים של איל מגד - בלבוש חדש. סלומון ריפקינד, מהגר עשיר והרפתקן שהגיע מרוסיה אחרי המהפכה וירד כאן מנכסיו, אינו מוצא את מקומו, לא במשפחתו ולא בארץ החדשה. על רקע הדרמות הגדולות המתחוללות באירופה שבין שתי מלחמות העולם, בארץ ישראל המנדטורית ובמדינה בראשיתה, מתרחשת הדרמה הפרטית של סלומון ריפקינד, אדם הצועד בין חורבות חייו, גופו ונשמתו ספוגים טעם מר של כשלונות, אכזבות וכאב.

רק שלא יכאב. רק לא לפחד יותר. אנו, כיחידים וכקבוצה, משקיעים כמות אדירה ממרצנו, זמננו ומיכולת ההמצאה שלנו בניסיון למנוע מפגש עם הכוחות של פחד, כאב וחברים אחרים.

האם זה עובד? האם יש מישהו ללא פחד וכאב? פחד הוא הגל שעולה מולנו בים. אנו עומדים במים ומלפנינו מתרומם הר כחול ירוק הנע אלינו במהירות גדולה.

כך נחווה פחד בגוף, כגל עצום וקר שעולה בתוכנו. פחד, כאב וכל החברים האחרים נחווים בגוף. מטרת ספר זה אינה לתת הסבר מעניין יותר, חדשני יותר או טוב יותר לפחד וכאב, הוא גם לא נועד להציע פתרונות ודרכים להפטר מהם. הוא פותח אפשרות חדשה לאדם להעביר את זירת ההתמודדות עם פחד וכאב למקום האורגינלי שלה – הגוף שלנו.

"נשארה לך מקסימום חצי שנה לחיות..."  

כך מתחיל סיפורה של נאהיד, גיבורת הרומן "סָאלאם, מאמא", שחובט בקוראיו כמו מכת אגרוף כבר בתחילתו. נאהיד, העומדת במרכז הרומן הסוער הזה, היא גרושה בת חמישים מעיר קטנה בשוודיה, ואם לבת יחידה. היא מתבשרת שיש לה סרטן בשלבים מתקדמים, והרופאה טוענת שלמעשה נותרו לה רק שישה חודשים לחיות. "תסתמי את הפה!" עונה לה נאהיד. "אין לך שום מושג כמה זמן אחיה. את לא אלוהים!" 

חייה של נאהיד היו רצופי טרגדיות ואובדנים, וזכרונם צף ועולה בעקבות ההודעה על מחלתה. היא גדלה במשפחה ברוכת בנות באיראן, אך עם עליית חומייני לשלטון נמלטה מהמדינה בשל פעילות מחתרתית, יחד עם בעלה הצעיר ובתם התינוקת. הם מצאו מקלט מדיני בשוודיה, אך ההשתלבות במדינה כפליטים היתה קשה, ובמהרה החלה נאהיד לסבול מאלימות מצד בעלה לשעבר. כעת, כשהיא עומדת על סף מוות, היא מתמלאת בזעם נורא על העולם ועל גורלה – ובמיוחד על בתה, ארם, שמנסה ככל יכולתה להקל עליה, אך לתחושתה של נאהיד לא שותפה לצערה. "אני שוכבת לי כאן והכול סביבי מתמוטט [...] וגם אז היא לא באה אלי בריצה, אלא עומדת מחוץ לחדר." 

"סָאלאם, מאמא", מאת גולנאז האשמזדה בונדה, הוא רומן סוחט דמעות על יחסים טעונים וסבוכים בין אם לבת, שמגולל חשבון נפש נוקב של אישה בודדה, ששילמה מחיר כבד על עצמאותה. אישה שלא יודעת איך עליה לחיות כעת ואיך עליה למות. זהו סיפור שכתוב בכנות מצמררת, על אהבה, אשמה וחלומות לעתיד טוב יותר. הוא ספוג כולו בצער ובכאב – אך סופו המפתיע דווקא מנחם. הרומן זכה בפרסים, תורגם ל-52 שפות והוכתר כ"יצירת מופת" בעיתון "הטיימס".    

״לילה אחד נשארו שניהם ערים עד השעות הקטנות, והביטו, כל אחד ממקום מושבו, בירח המלא וברקיע הלילה הכחול העמוק, שהכוכבים פיזרו בו אבקת מאורות כסופה. כמה פעמים הצטלבו מבטיהם. כמה דיאלוגים דמיוניים טוו ביניהם חוטים, שהיו בלתי נראים אבל הרטיטו את החלל שבין שני עברי הסיפון, ואין ספק שהתקיימו, ולא רק בדעתה. היא רצתה שיבוא לשבת לידה, אבל הוא לא בא. ואולי עדיף כך. ואולי כל היקום בוכה על הייתכן שנגדע.״

מִילָה, צעירה כפרית, מסתלקת מנתיב החיים המוכתב מראש, ומשאירה מאחוריה את משפחתה האהובה ואת חתנה המיועד. כך נפתח הספר, והוא ממשיך ומלווה חמישה סיפורי חיים שזולגים זה אל זה ומתמשכים זה מזה, משלהי המאה החמש עשרה ועד לעתיד הלא רחוק, בשלושה קצוות עולם. ממִילה אל גּבריאל, המשורר ואיש הדרך; מגבריאל אל גיֹומָאר, בעלת החזיונות המחפשת את אחותה האבודה; מגיומאר אל שולמית, המנווטת בעולמה הפנימי בין עיתות חירום לשגרה; ומשולמית אל אינֶס, המתאמצת לשרוד בימים של מגפה מסתורית הפוגעת במעגלי האֵמון שבמוח, תחת משטר כוחני ואכזר, בעיר בצורה.

עלילות הפרקים של השנים הבאות מתרחשות בעולמות ספק מוכרים וספק זרים, בעבר ועתיד המוגדרים ברפיון, וקשרים סמויים וגלויים מסמנים את התנועה המתמדת בין גלגולי החיים, בין קטיעה להמשכיות. בכתיבה לירית, רגישה וחדה מציירת מיכל ברנע־אסטרוג פורטרט יפהפה של אנושיות, של קרבה ובדידות, של פגיעה והתעלות ושל האפשרויות האינסופיות לסבל ולחסד.

ד״ר מיכל ברנע־אסטרוג היא סופרת, חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, וראש התוכנית התלת־שנתית לגישת האקומי בישראל. השנים הבאות הוא ספרה הרביעי.

אין תמונות, אפילו לא אחת, אמא עשתה עבודה יסודית, אין דרך להיזכר. בחלומות שתוקפים אותי לא מוגן מופיע אבא גבוה ורחב אבל בלי פנים, לפעמים הפנים מחוקות, לפעמים הוא עם הגב, לפעמים אני מתעורר בדיוק כשהוא מתחיל להסתובב.

גבר מזדקן. גבר צעיר. אבא, בן, קִרבה, ריחוק וצער ואהבה חסומה ואילמת. מישהו קם פתאום והולך, מסתלק ומפנה את הגב – מישהו נשאר.
שתי נובלות בספר, עוזב הולך וחלון, ושתיהן עוסקות בכאב ובחסד, בכלא החם שאין בו פתח מילוט, בגרעין המשפחתי המצומצם.
עדו חפץ יליד 1962, נולד בישראל ומתגורר בכליל. זהו ספרו הראשון.

במשך שלושים שנה לולו, ילידת בגדד, ובתה, נונה, המגדירה עצמה כבת הארץ, שתקו, וכשדיברו ביניהן דיברו בשפות שונות, בצעקות, בכעס ובעויינות. 
ברגע לפני האחרון, כשהאם שוכבת גוועת, הן מנהלות ביניהן מונולוגים פנימיים על כל מה שלא דיברו במשך שלושים שנה. הן מנסות לגשר בינן לבין עצמן וגם בין שם – עירק, לכאן – ישראל. 
הן מחפשות תשובות ואף מנסות להשיב על שאלות שכל אחת מהן תהתה עליהן בליבה: מי אשמה במות האב? מדוע את נלחמת בי ובורחת ממני כל הזמן? האם את סולחת לי? האם את חומלת עליי? האם את אוהבת אותי?
זהו סיפורן הכואב והמנחם כאחת של שתי נפשות שמתקרבות ומתרחקות זו מזו, מוצאות ומאבדות זו את זו. 

אמירה מיטשל היא ילידת בגדד. עלתה לארץ ב 1951, בגיל ארבע. זהו ספרה הראשון. 
על ספר זה היא קיבלה בשנת 2021 מענק עידוד בתחום הספרות ממרכז מורשת יהדות בבל.

דרך מסעות בעולם אנו נחשפים לסיפורה של משפחה חיפאית אחת שחווה אובדן קשה. המשפחה מתאחה מחדש, מעלה את גלד המציאות על פצעיה העמוקים וממשיכה בדרך בזקיפות קומה.
ההלם והעצב מפנים מקום עם הזמן לשגרה חדשה ולהזדמנויות חדשות. הדרך המשותפת, אומנם שונה כעת ובהרכב חסר היא דרך החיים. רצופה חוויות, התרגשויות, מסעות בעולם וחיים חדשים שנוצרים.
הספר, המציג מקרוב את הנושא הכאוב של אובדן ואבל, דן ברגישות רבה בשאלה איך אפשר להמשיך הלאה לאחר שנדמה כי כל התא המשפחתי מתפורר. הוא מתאר בצורה אנושית ונוגעת ללב את ניסיון ההתמודדות של הגיבורה עם המצב החדש, את מערכות היחסים הפנים משפחתיות לפני ואחרי המשבר ואת הצורך הבסיסי הטבוע בכולנו לצלוח את הקשיים, להמשיך לחיות ולהגשים חלומות.
 

דמויות ספרותיות מצטרפות למפגש ביבליותרפי בין אנשים מיוסרים ובין מנחה המקשיבה להמיית הלב של מטופליה.
הספר מציג שמונה סיפורי חיים המעלים דילמות אישיות מהולות בכאב ותהייה כיצד למזער את הסבל הכרוך בהתמודדות עם מציאות בלתי רצויה. אלה הם סיפורים מעולם האהבה והחושך, והם נוגעים בנפש הקוראים ומהדהדים בלבבות שחוו התנסויות דומות.  
הסיפורים מתרפקים על ילדות אבודה, פוגשים פצעי ילדות מדממים, ויש בהם מאבקים, סבל, תקוות, אכזבות, געגועים, השלמה, וגם תהייה אם יש פתרון או תיקון לנפשות שהלכו לאיבוד בחייהן.

הספר מציע שיטת התמודדות ספרותית המרחיקה את ההסתכלות של המטופל אל מעבר לאופק האישי ומתחברת אל דמויות מתוך הספרות היפה. תפגשו כאן דמויות פרי יצירתם של לב טולסטוי, צרויה שלו, אמונה אלון, ש"י עגנון, דב אלבוים ועוד, דמויות מיוסרות, וכנגדן המטופלים המציאותיים המספרים את סיפוריהם למנחה המקשיבה ומנסה להקל את הכאב.
ומעל מגוון הקולות מתנגן בקול ענוג אך עוצמתי עולמה של המחברת, שחייה שזורים בעולם החוויות של גיבוריה. לשונה נעה בין סגנון אנליטי המגרה את המוח ובין יכולת פיוטית המכמירה את הלב. היא מעלה את הדמויות הספרותיות ממעמקי החביון הספרותי, והן קורמות עור וגידים וחיות כאן ועכשיו. הירשל מ"סיפור פשוט" של עגנון נס על נפשו אל היער ושר את שיר הגעגוע אל אהובתו האבודה בלומה. אנה קארנינה של טולסטוי שבה מארץ המתים לפגוש את ליבה החצוי בין בעלה למאהבה.
הקריאה בספר מייצרת סיעור מוחות ורגשות. ומעל הכול – נוגעת.
 

שירתה של עינת לביאד היא שירה של פרידה ושל געגועים. בספר ביכורים רב-יופי משרטטת לביאד בפשטות ובחדות את לשון הערגה והכאב, תוך שהיא מצליחה להימנע מכל התרפקות נוסטלגית. "אֵיךְ זֶה שֶׁהֶחָלָל שֶׁהִשְׁאַרְתְּ פֹּה / הִתְמַלֵּא עַד אֶפֶס מָקוֹם?" היא שואלת את אמה המתה, בטרם תשוב, עניינית ומלאת לשד-חיים כתמיד, ללשון היומיום הקונקרטית: וְאִם כְּבָר תָּפַסְתִּי אוֹתָךְ לְכַמָּה רְגָעִים, / תַּגִּידִי, מַכְנִיסִים אוֹ לֹא מַכְנִיסִים / נַעְנַע לְפִלְפְּלִים מְמֻלָּאִים?" (מתוך תגידי, עמ' 11)...

...אותו געגוע אינסופי, הנוכח לאורך הספר כולו, הוא שמוליד את היצירה. הפרידה מהאם ומהאב, הפרידה מהילדות ומהעלומים, הפרידה מכל רגע חולף - כל אלה נעשים להיעדר הממלכד את הקיום היומיומי, אך בה בעת הוא גם עיר הולדתה של השירה. עיר תוססת ומלאת חיים ויופי, שעינת לביאד מפליאה ללכוד במלותיה.
 
דורי מנור, עורך הספר

עינת לביאד, ילידת 1977, בעלת תואר שני בחינוך, מורה ללשון ומחנכת, מתגוררת בלב השרון עם בעלה ושלושת ילדיה. בדק בית הוא ספרה הראשון.

“לכמה רגעים קופץ הקול של הפחד ולוחש לי באוזן: אל… תעלי… זה מסוכן. שתוק, אני פוקדת על הפחד. כבר הלכתי בדרך שלך. היא לא הובילה אותי לשום מקום.”
כמה רעש יש בתוכנו, בליל של קולות, ערימות של סיפורים, של תרחישים, של שיחות פנימיות שלרוב לא מובילות לשום מקום ורק מזינים את הפחדים הכי גדולים שלנו. הסיפורים בראש מניח את השיח הזה על השולחן בלי הנחות, בלי להתייפייף. כי רק כאשר אנחנו מסכימים להסתכל על האפלה שבתוכנו, מתגלה לפנינו גם האור במלוא עוצמתו.
“… תגידי את, הוא אומר. הוא זז במהירות ובקלות מפתיעה, ואני פתאום מבינה שהוא כבר לא משקולת. אני פתאום מבינה את הגוון האחר שיש במשקולת הזו: משקולת = קלות = קש, מספר לי קול פנימי: אני כל מה שאת תבחרי שאהיה. ובפעם הראשונה אני מבינה שני דברים – הכאב אינו אויב, ואני בוחרת בו. ואם אני בוחרת, אני תמיד יכולה לבחור אחרת”.

'הסיפורים בראש' הוא מסע פנימי שמוביל אל נקודות אור שקיימות בכולנו, כדי שתוכלו גם אתם להשליך כמה שיותר רחוק את הקולות שלא משרתים אתכם יותר ולהאיר על הקולות בתוככם שמביאים לכם ריפוי.

שמי ענת, ובראש ובראשונה אני בת אדם ככל בני האדם. אני רעיה ואם לשלושה, מתקשרת, הילרית ומורה רוחנית. במשך 20 שנה עבדתי בפיננסים ואז פרשתי לטובת העולם הטיפולי רוחני. שנים רבות ליוויתי מאות נשים שחוו משברים והתמודדו עם קשיים בתחומים שונים בחייהן, קשיים שהיו בעיקר רגשיים, אך גם פיזיולוגיים. אני מאמינה שכל אדם הוא המרפא של עצמו, ושריפוי עצמי הוא עניין של בחירה.

נתנאל, בחור צעיר וגבוה מאוד, חובב חיות, מת בשל התקף סוכרתי. העולם של אמו, גניה, אימונולוגית החוקרת תאים סרטניים במעבדה, קורס באחת, והיא מחפשת הסבר מִסדר חדש. היא נצמדת לחיות שאהבו את בנה, ומתעקשת שהכלב, החתולים, העורב והתוכית, ינכחו בהלוויתו, על אף מחאות החברה־קדישא. היא פותחת במבצעי הצלה של חיות מעוּנות, ומתעלמת מבתה ומבעלה, המשוועים לתשומת לב.

הסיפור הזה, הנמצא בראשית קובץ הסיפורים הכלב הזה הוא אדם עצוב, משתכפל באופנים שונים לאורך הספר, הגם שכל סיפור שונה בתכלית מרעהו. ההיעדר, המחלה, המחקר, הבדידות, כל אלו נוכחים גם בשאר סיפורי הקובץ: בתיאור ילדותה של גניה, ויחסיה עם אמה הרחוקה ויתר הדמויות המעצבות את חייה; בתיאור הכנסים המדעיים, בהם היא מתפתה להיצמד דווקא לאנשים החלשים, הטפילים, שרוצים לקחת ממנה משהו; באמצעות מאמציה להבין את השפה המעגלית של תאי הסרטן, ושל עולמה.

הכלב הזה הוא אדם עצוב הוא קובץ סיפורים עמוק ומגוון, בעל קול ייחודי, ששורט את הלב. ניצה להט בוחנת את העולם כמדענית־משוררת ונותנת בו סימנים, בצורה יפה לאין שיעור. הטבע מתגלה ביצירתה באופן חדש, תחת עין המיקרוסקופ של השפה.

אבל‭ ‬עמליה‭.‬‬‬‬‬‬‬

בבוקר, הייתה עמליה, המטפלת בבית הילדים, מהלכת בין החדרים, בין המיטות. הרדיו כבר היה פתוח על רשת ב׳ והקריין, נוקשה ונחוש, מבטא בעברית חמורה וחדה את תרגילי ההתעמלות, למתעמלים, היכון שלום… קול גרוני, יבש, עיקש, ככה. כל בוקר משעה שש עד שש וחמש עשרה דקות בדיוק.
אבל עמליה. עמליה שלנו מעירה אותנו ברכות. הקול שלה נמוך ושקט, והיא אומרת בוקר טוב עדין וחלש כדי שהשינה שלנו תתעורר לאט לאט, והחלומות יקיצו במתינות.‬‬

עמליה הוא רומן על ילדוּת והתבגרות בקיבוץ של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ועד למלחמת לבנון הראשונה.‭‬‬
קולה של הילדה המספרת בוחן את חברת המופת של ״הקיבוצים של פעם״, בהומור, באירוניה, בכאב ובתהייה.‬

שלושה לבבות פצועים. שתי נשמות מלאות תשוקה. חוף סוער אחד.
דבר לא יכול למלא את החלל שנפער בליבו של הסופר, פאריש אדמס, לאחר מותו הטראגי של בנו. הוא מעדיף להעביר את ימיו לבד על החוף כשרק האוקיינוס האטלנטי הקר מארח לו חברה.
סקרלט, הרווקה חסרת המחויבויות, שעצמאותה נשללת ממנה ברגע אחד לאחר תאונה קטלנית של אחותה, נאלצת לעזוב את חייה הנוחים ולעבור לגור עם האחיין שלה, סם, בחוף מרטין ולהיות לו לאימא.
מפגש בין השניים מוליד סיפור על עצב בלתי נתפס, על התמודדות קשה מנשוא ועל אהבה גדולה מהחיים.

הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגּוּף,
שֶׁצָּרִיךְ לִנְשֹׁף, לְהַרְחִיב אֶת הַלֵּב, לְהַרְפּוֹת
אֶת הַגֵּו, לַעֲצֹם עֵינַיִם וְלִנְשֹׁם, לֹא לִדְאֹג.
רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת בְּתוֹכוֹ וּמוֹסְרוֹת מֵידָע אֲוִירִי,
הָרִפּוּי אֶפְשָׁרִי.

מוֹרֵה הָרוּחַ אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁרַק הוּא שׁוֹמֵעַ,
לְמָשָׁל, אֵיךְ גּוֹבְרוֹת דְּפִיקוֹת הַלֵּב. אֲנִי חוֹשֵׁשׁ,
הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם,
זֶה קְצָת מֻגְזָם, אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מִזְּמַן
אַתְּ מוּכָנָה לְהִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים,
בַּתַּחְתּוֹנִים.

הַמּוֹרֶה סוֹגֵר אֶת הַתְּרִיס, מְכַבֶּה אֶת הָאוֹר,
חֹשֶךְ עִוֵּר מִתְפַּשֵּׁט וְחוֹדֵר
וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לַחְזֹר, וְעוֹד מֻקְדָּם לָנוּחַ,
מֵהָרַעַד הָרָם שֶׁל הַגּוּף, מֵהָעִנְיָן הַגָּדוֹל שֶׁל הָרוּחַ.

בלשון רוויה כאב והומור, בכנות החושפת כמה קצר המרחק שבין בקשת קִרבה ובין אינטימיות כפויה, מתוך התבוננות במשקעי העבר ובפירות המאמץ הנפשי להתבגר, ענת לוין משרטטת דיוקן שירי נבון ונוגע ללב של אישה צעירה המפלסת את דרכה בחיים ובונה לעצמה עולם, שבו האהבה אינה איום או מטבע עובר לסוחר, כי אם בית, מקום מנוחה ומרפא.

רק רגע גוף הוא ספר השירה השלישי של ענת לוין. קדמו לו אנה מסתובבת לאט (אחוזת בית, 2007) ומפה לפה (קשב לשירה, 2013), וספר הפרוזה הארכיברית (אפיק, 2015).

"הכאב של דיכאון קשה הוא משהו אשר אלה שלא סבלו ממנו לא מסוגלים בשום אופן להעלות בדמיונם, ובמקרים רבים הוא הורג מפני שאי-אפשר יותר לשאת את המצוקה".
ויליאם סטיירון, חשֵׁכה נראֵית

חשיכה נראית הוא מסמך מרתק, מכאיב, מעורר מחשבה – וגם אופטימי. זהו תיעוד אישי, כן וחושפני, של הדיכאון הקליני שהיכה בסופר ויליאם סטיירון והביא אותו עד אל סף התאבדות. זהו ניסיון אמיץ להביא את הנוכחות הנוראה של הדיכאון אל תודעתם של כל מי שלא חווּ אותו בעצמם, גם אנשי המקצוע למיניהם. וכמובן, סטיירון מושיט כאן יד אל כל אלה שמתמודדים עם דיכאון. ולא מדובר רק בעצם החשיפה, אלא גם ביכולת הספרותית של סטיירון לתאר את מה שעבר עליו בדרך שנוגעת בכל אחד, בכל אחת. חשיכה נראית הוא מסמך ספרותי שאי-אפשר להישאר אדישים אליו.

באופן שהפתיע גם את סטיירון עצמו, ההשפעה של הספר היתה – והיא עדיין –  חזקה, וגם מעשית. במבט לאחור, זהו ספר פורץ־דרך מבחינת הנכוֹנוּת לדבר בפתיחות על הדיכאון. במלאת רבע מאה להופעת המהדורה העברית הראשונה ב-1996, ולאור התגובות הנלהבות שזכתה להן, רואה אור עכשיו מהדורה חדשה, עם אחרית דבר חדשה מאת המתרגם יהודה מלצר, ובה, בין השאר, דיון בסיפורי המלחמה של סטיירון ובתופעה הקשה שמוּכּרת היום לרבים כל-כך בישראל – הלם קרב.

"הקושי לתאר דיכאון הוא בדיוק הסיבה לכך שהספר חשֵׁכה נראֵית של סטיירון הוא יצירת-מופת. זה לא רומאן. זה ספר על הדיכאון שלו עצמו, והוא פשוט יוצא מן הכלל – אולי הטוב שבכולם." לואיס ווֹלפֶּרְט, מחבר 'עצב ממאיר: אנטומיה של דיכאון'

"זהו ספר שיכול לגרום לאנשים שהאבדון נראה להם כמוצא אחרון לא להתאבד, ואני חושב שאין מחמאה גדולה מזו." יורם קניוק

ויליאם סטיירון (1925–2006) הוא מן הסופרים האמריקאים הבולטים במחצית השנייה של המאה ה-20. בין ספריו: וידויו של נאט טֶרְנֶר (1967), על מרד העבדים בווירג'יניה ב-1831,  ספר שזכה בפרס פּוּליצר; רב-המכר בחירתה של סוֹפי (1979) העוסק בשואה, שעוּבּד גם לסרט מצליח בכיכובה של מריל סטריפּ; ושני קבצים של סיפורי מלחמה אישיים. הממוּאַר חשֵׁכה נראֵית (1990) נחשב היום לספרו החשוב ביותר. מאז הופעתו הפך הספר לקלאסיקה בסוגו ותורגם לשפות רבות.

״אני רואה אותו וקופאת. איך אסביר את העובדה שהחוטם הדק והמחודד של כלבתנו מציץ מתוך חיתול שעוטף את חזי? אני משפילה מבט אל המנשא כאילו הופתעתי לא פחות מגרי. תפסו אותי על חם... הגיע הזמן. נמאס לי לשמור סוד, להעמיד פנים שהכול בסדר. כזאת אני בגיל העמידה — אבודה ומבולבלת, נעה ונדה ללא הרף בין עולמי לבין העולם האמיתי. אם הכלבה עוזרת לי לשרוד בימים קודרים אלה, שיהיה לי לבריאות. אין לי במה להתבייש. למעשה, אני ראויה לכל שבח כי מצאתי פתרון לא־מזיק, לא־אלכוהולי, לא־נרקוטי
ולא־קנבואידי לכאב שלי. (נכון?)״
האמת היא שג'ודי מעולם לא התכוונה ללבוש את הכלבה. איכשהו, היא ירדה לסדר את המרתף, נתקלה במנשא שקיבלה ממישהו כשבנה טדי היה תינוק, ובעיניים דומעות (כי טדי המתבגר הולך ומתרחק ממנה) נזכרה שמעולם לא השתמשה בו.
איך זה מרגיש, להשתמש במנשא? שאלה את עצמה. במטבח היו קופסאות שימורים והיא שקלה לשים כמה בתוך המנשא, אבל אז הכלבה פסעה פנימיה, ו — נו — מי לא היה מכניס את הכלבה למנשא לראות איך זה מרגיש? 
החיים של ג'ודי לא הסתדרו לפי התוכנית. היא היתה כוכבת לרגע כשכתבה ספר ילדים מצליח אבל אלה שאחריו נכשלו ועכשיו הקריירה שלה מדשדשת, והקריירה של בעלה מדשדשת, כמו גם מצבם הכלכלי והנישואים שלהם. בעצם, הכול מדשדש וג'ודי - משותקת על ידי מינונים שווים של חרדה ואהבה — לא יכולה אפילו לקום וללכת.
אז היא מסתובבת עם הכלבה. גוף חמים, דופק הולם, נחמה במנשא. 

חרדת פרידה הוא מאותם ספרים נדירים שנקראים אגב צחוק ובכי, ונחרטים בלב. 
לורה זיגמן היא המחברת של כמה רבי־מכר. חרדת פרדה זכה לאהדת הקהל ושבחי הביקורת.

כולנו נושאים על עצמנו את המכֹונה האנושית הקרויה גוף. הגוף שלנו מורכב ממפרקים, עצמות, שרירים, גידים, וכולם מסונכרנים זה בזה כדי להפיק עבורנו את התנועה האופטימאלית בחיי היומיום. ספר זה עוזר לנו להיטיב עם גופנו, להבין אותו ואת הכאבים שאנו חווים בתנועות שאנו עושים, לרפא אותו ולשקם אותו.

תנועה, כאב ומה שביניהם מכּוון לתת מענה למטופל ולמטפל כאחד. זהו מדריך מפורט ומהימן לאנשים החווים כאב הקשור למערכת התנועה, לעוסקים בפעילות ספורטיבית חובבנית ומקצועית ולמטפלים מתחומים שונים.

הספר מספק מידע מעמיק, ומציף תשובות קצרות וקולעות לשאלות ולתהיות באשר לאבחון ולטיפול במערכת השריר-שלד. כל קורא ימצא בספר סיפורים אמיתיים מהקליניקה שיוכל להזדהות עימם. 
אחת מהתמחויותיו של מחבר ספר זה היא מומחיות בניתוח תנועה, ולכן הדגש על ביו-מכניקה מוביל בספר, תוך הרחבה בנושאי הליכה, ריצה, פציעות ספורט ופציעות אורתופדיות נפוצות, וגם מענה לבעיות תנועה בילדים צעירים.

ד"ר סאם ח'מיס, נשוי ואב לשתי בנות, פיזיותרפיסט חוקר ומטפל, מומחה לביו-מכניקה קלינית וניתוח תנועה, בוגר החוג לפיזיותרפיה, הפקולטה לרפואה. ד"ר ח'מיס מביא במדריך זה ידע עצום שנרכש מעבודתו רבת השנים כפיזיותרפיסט המטפל ומשקם מגוון עצום של מקרים, קשים יותר או פחות. שפע ניסיונו נצבר תוך כדי עבודה בקליניקה וברגישותו למטופלים שאיתם עבד.

רבים מאיתנו נתקלים בתופעה הזו: אנו יושבים במכונית במושב הקדמי ליד הנהג, וכשהוא בולם, הרגל שלנו מתרוממת ולוחצת על הדוושה שאינה קיימת. ברגע הזה הייתם במצב היפנוזה. האם נוכל להעזר בהיפנוזה כטיפול? טיפול בהיפנוזה בוחנת ומעצימה תופעות מסוג זה, מביאה את המטופלים בה לשיפור מצבם ולטיפול ופתרון בבעיותיהם בזמן קצר.

בנפלאות ההיפנוזה - תמונות מהקליניקה מובאים סיפורי הצלחה של מטופלים בהיפנוזה, שימקדו מבט על טכניקה טיפולית זו כשיטה יעילה לפתרון בעיות נפשיות בשילוב עם טיפול פסיכולוגי. 

ד"ר שאול נבון הוא פסיכולוג רפואי ושיקומי מומחה-מדריך, פסיכולוג חברתי-תעסוקתי-ארגוני מומחה, מטפל משפחתי וזוגי מומחה-מדריך, מורשה להיפנוט ולמחקר מדעי בהיפנוזה. שימש כמנהל השירות לפסיכולוגיה שיקומית במרכז הרפואי תל-אביב, בית חולים איכילוב וכמזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה. מומחה בכיר בטיפול בבעיות רפואיות ונפשיות באמצעות היפנוזה ופסיכותרפיה. ד"ר נבון מפרסם מאמרים בכתבי עת מקצועיים ישראליים ובינלאומיים והוא זוכה להערכה רבה בתחום ההיפנוזה והטיפול הפסיכולוגי. שימש כמזכיר האגודה הישראלית להיפנוזה וכחבר מועצת המנהלים של של האגודה האירופאית להיפנוזה.

www.shaulnavon.com

"מרגישה שיום אחד אצטרך לקלף את כל שכבות ההגנה שלבשתי ולהסתכל אל תוך תוכו של הפצע, לבכות מול ציור דומע, לכאוב מול טקסט שנכתב, לחיות את המציאות המסובכת ואף לאוורר אותה מול כל אהוביי, גם אם ייקח להם רגע להבין שאינם יכולים להבין. להרשות לעצמי לעיתים לבכות בתוך החיים ולצידם ואולי ללמד אותי ואת העולם שאין דבר שלם יותר מכאב שבור".

ברגע אחד של יום אביבי החיים השתנו...
מה קורה כאשר צריך ללמוד ללכת מחדש בשבילים המוכרים?
הכאב הלא נראה נכתב בעקבות תאונת דריסה שעברה טלי עוזיאל שבוע לאחר יום הולדתה ה-57, בזמן שצעדה על המדרכה ליד הבית עם שתי נכדותיה הקטנות.
הספר משתף בחוויות מאירוע הדריסה, בהתמודדות עם הפציעה ועם הכאבים, במפגשים השונים שהזדמנו לפתחה ובחיים שאחרי התאונה. הספר מכיל פרטים אמיתיים לצד פרטים שהוספו מן הדמיון.

טלי עוזיאל, אמא לשלושה וסבתא לתשעה, גדלה רוב ילדותה בירושלים ומתגוררת ביישוב יודפת שבגליל. בעברה עבדה בטכניון כמהנדסת מחשבים ולאחר יציאתה לפנסיה למדה טיפול בעזרת בעלי חיים. אל הכתיבה התוודעה בסביבות גיל ה-40; תחילה נכתבו להם שירים, ולאחר שהשתתפה בסדנאות כתיבה עם נורית זרחי ועם בוריס זיידמן, נוספו גם סיפורים קצרים. ספרה הראשון "לפעמים אני חושבת מילים" הכיל חלק מסיפורים ושירים אלה.
הכאב הלא נראה הוא ספרה הראשון באורך מלא.

"חייב לומר לך שספרך ליווה אותי כמה ימים בהתרגשות עזה. כתיבתך כה רגישה ויחד עם זאת
מלאה עוצמה. סחררת אותי במסע הקשה ומעורר ההשראה שעברת". 
(יותם שווימר, עורך ספרים)
"טלי יקרה לי מאוד, אני מחכה לספר. כתבת עבור כולנו שחיינו השתנו בשבריר שנייה. ואיך כתבת!!!!!... ואיך סיפרת!!!" (ברנדה טראום, אלמנת מלחמה)

"בוודאי לא קל היה לך לחיות מחדש את האירועים הקשים. צריך אומץ גדול לחזור לאותן שעות, ימים, שבועות וחודשים מטלטלים בפרטי פרטים כאלה, אבל את אדם חזק ובעל כוח חיות אדיר, כפי שמשתקף מהדברים שכתבת, וגם המקום הטוב שבו את נמצאת היום מעיד על כך". 
(אילת נגב ויהודה קורן, סופרים וקרובי משפחה)

לפעמים גם האדם העמיד והסבלני ביותר נשבר. ולפעמים צריך להישבר כדי שיהיה אפשר לתקן.
הכול מתחיל בכאב גב. הבדיקות הרפואיות לא מעלות כלום, אבל הכאב אינו מרפה. כמו נוכחותו המציקה של הקולגה הדורסני שהפך לבוס. כמו ההודעה של אליז, שהיא רוצה להתגרש. הבריאות, האהבה, העבודה, נראה שהכול מתמוטט.
המסע של גיבור הספר אחר מה שמחולל את הכאב הופך למסע אל המקום שבו אפשר שוב לנשום, שבו אפשר שוב למצוא אהבה.

"אני מרגיש יותר טוב" הוא ספרו השלישי המתורגם לעברית של דויד פואנקינוס, אחד הסופרים הצרפתים המצליחים ביותר, שפרץ לתודעה העולמית עם רב המכר "העדינות". כבספריו הקודמים מצליח פואנקינוס, בשנינות מצחיקה ונוגעת ללב, לגעת באמיתות הבסיסיות של החיים והאהבה.

"המשבר הוא הרסני ומשקם בעת ובעונה אחת. אופיו הבעייתי של הגיבור מרוכך באמצעות ההומור וטוב הלב שלו" - לה פיגארו