שני חיילים
אני ופיט היינו הולכים אל קילֶגרוּ הזקן ומקשיבים לרדיו. היינו מחכים עד אחרי ארוחת הערב, שכבר היה חשוך, והיינו עומדים מחוץ לחלון חדר האורחים של קילגרו הזקן, והיינו שומעים את הרדיו כי אשתו של קילגרו הזקן היתה חירשת, ולכן הוא השמיע אותו בקול הכי חזק שאפשר, וככה, אני חושב, אני ופיט יכולנו לשמוע אותו ברור כמו שאשתו של קילגרו הזקן שמעה, אפילו שעמדנו בחוץ והחלון היה סגור.
ובאותו ערב אמרתי, ״מה? יפנים? מה זה מעגן פנינים?״ ופיט אמר, ״ששש.״
וככה עמדנו שם, בקור, מקשיבים לבחור שדיבר ברדיו, רק שגם אז לא מצאתי את הרגליים והידיים. ואז הבחור אמר זה הכול בינתיים, ואני ופיט התחלנו לעלות בדרך הביתה, ופיט סיפר לי מה זה היה. בגלל שהוא היה כמעט בן עשרים וכבר גמר את הבית ספר האזורי ביוני בשנה שעברה והוא ידע המון: על היפנים האלה שמפילים פצצות על פרל הארבור ושפרל הארבור היה בצד השני של המים.
״בצד השני של איזה מים?״ אמרתי. ״של המאגר של הממשלה באוקספורד?״
״לא,״ פיט אמר. ״בצד השני של המים הגדולים. האוקיינוס השקט.״
הלכנו הביתה. אמא ואבא כבר ישנו, ואני ופיט שכבנו במיטה, ועוד לא הבנתי איפה זה, ופיט אמר לי עוד פעם - האוקיינוס השקט.
״מה איתך?״ פיט אמר. ״עוד מעט תהיה בן תשע. כבר מספטמבר אתה בבית ספר. עוד לא למדת שום דבר?״
״אני חושב שעוד לא הגענו לאוקיינוס השקט,״ אמרתי.
עוד זרענו אז את הבַּקְיָה שהיתה צריכה להיות גמורה עד חמש־עשרה בנובמבר, כי אבא עדיין פיגר, בדיוק כמו שקרה מאז שאני ופיט מכירים אותו. והיינו צריכים להביא גם עץ לאח, אבל כל ערב אני ופיט היינו הולכים לקילגרו הזקן ועומדים בחוץ בקור ליד החלון של חדר האורחים שלו ומקשיבים לרדיו; ואז היינו חוזרים הביתה ושוכבים במיטה ופיט היה מספר לי מה היה. זאת אומרת, הוא סיפר במשך איזה תקופה. ואחר כך הוא לא רצה לספר לי. זה היה כאילו שהוא כבר לא רצה לדבר על זה יותר. הוא היה אומר לי לשתוק כי הוא רוצה ללכת לישון, אבל הוא אף פעם לא רצה ללכת לישון.
הוא היה שוכב שם, יותר שקט בהמון משהיה ישן, והיה שם משהו, יכולתי להרגיש איך זה יוצא ממנו, כאילו שהוא כועס עלי אפילו, אבל ידעתי שהוא לא חושב עלי, או שכאילו הוא מודאג ממשהו, וזה גם לא היה זה, כי אף פעם לא היה לו על מה לדאוג. הוא אף פעם לא פיגר כמו אבא, ובטח שלא נשאר בפיגור. כשגמר את הבית ספר האזורי אבא נתן לו ארבעים דונם, וגם אני וגם פיט חשבנו שאבא שמח נורא להיפטר לפחות מארבעים דונם, ככה היה לו פחות על מה לדאוג; ופיט כבר חרש את הארבעים דונם האלה וזרע את הבקיה וכיסה את הזרעים, אז זה לא היה זה. אבל היה משהו. והמשכנו ללכת כל ערב אל קילגרו הזקן והקשבנו לרדיו, ועכשיו הם נלחמו בפיליפינים, אבל הגנרל מקארתור עצר אותם. אז היינו חוזרים הביתה ונשכבים במיטה, ופיט לא סיפר לי כלום ובכלל לא דיבר. הוא רק היה שוכב שם בשקט כמו במארב וכשהייתי נוגע בו, בצד או ברגל שלו, הרגשתי שהם קשים כמו ברזל, עד שאחרי כמה זמן הייתי נרדם.
לילה אחד - זאת היתה הפעם הראשונה שהוא לא אמר לי כלום חוץ מלהתנפל עלי שלא קצצתי מספיק עצים - הוא אמר, ״אני חייב ללכת.״
״לאן?״ אמרתי.
״למלחמה,״ פיט אמר.
״לפני שנגמור ל'ביא עצים להסקה?״
״לעזאזל עם העצים להסקה,״ פיט אמר.
״בסדר,״ אמרתי. ״מתי נתחיל?״
אבל הוא אפילו לא הקשיב. הוא שכב שם בחושך, שקט וקשה כמו ברזל. ״אני חייב ללכת,״ הוא אמר. ״אני לא מוכן להשלים עם אף אנשים שמתנהגים ככה לארצות הברית.״
״כן,״ אמרתי. ״עם או בלי עצים להסקה, אני חושב שאנחנו צריכים ללכת.״
הפעם הוא שמע אותי. הוא עוד פעם שכב בשקט, אבל זה היה שקט מסוג אחר.
״אתה?״ הוא אמר. ״למלחמה?״
״אתה תחסל את הגדולים ואני יחסל את הקטנים,״ אמרתי.
ואז הוא אמר לי שאני לא יכול ללכת. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט לא רצה שאני ייסחב אחריו, כמו שהוא לא הרשה לי ללכת איתו כשיצא לחזר אחרי הבחורות אצל טָאל. ואז הוא אמר לי שהצבא לא יקבל אותי כי אני קטן מדי, ואז ידעתי שהוא באמת מתכוון לזה ושאני לא יכול ללכת בינתיים לשום מקום. ואיכשהו לא האמנתי עד אז שהוא בעצמו הולך, אבל עכשיו ידעתי שהוא הולך ושהוא בכלל לא ייתן לי לבוא איתו.
״אז אני יחתוך עצים ויביא מים לכולכם!״ אמרתי. ״אתם בטוח תצטרכו עצים ומים!״
איך שלא יהיה, הוא הקשיב לי עכשיו. הוא לא היה עכשיו כמו ברזל.
הוא התהפך על הצד ושם את היד שלו על החזה שלי כי עכשיו אני שכבתי ישר וקשה על הגב.
״לא,״ הוא אמר. ״אתה חייב להישאר כאן ולעזור לאבא.״
״מה לעזור לו?״ אמרתי. ״הוא במילא אף פעם לא מספיק. הוא לא יכול להיות בפיגור יותר גדול. הוא בטח יכול לטפל בחווה הקטנה העלובה הזאת בזמן שאני ואתה מחסלים את היפנים האלה. גם אני חייב ללכת. אם אתה חייב ללכת, אז גם אני!״
״לא,״ פיט אמר. ״עכשיו שקט. ששש...״ והוא התכוון לזה, ואני ידעתי שהוא מתכוון לזה. רק שהייתי חייב לשמוע את זה מהפה שלו. הפסקתי להתווכח.
״אז אני פשוט לא יכול ללכת,״ אמרתי.
״לא,״ פיט אמר. ״אתה פשוט לא יכול ללכת. קודם כול, אתה קטן מדי, ושנית כול...״
״בסדר,״ אמרתי. ״אז תשתוק ותן לי לישון.״
והוא השתתק ונשכב. ואני שכבתי שם כאילו שאני כבר ישן, והוא נרדם די מהר ואני ידעתי שמה שהדאיג אותו ולא נתן לו לישון זה הרצון ללכת למלחמה, ועכשיו אחרי שהחליט ללכת, הוא כבר לא היה מודאג יותר.
למחרת בבוקר הוא סיפר לאמא ואבא. אמא היתה בסדר. היא בכתה.
״לא,״ היא אמרה, בוכה, ״אני לא רוצה שהוא ילך. הייתי מעדיפה ללכת במקומו, אם הייתי יכולה. אני לא רוצה להציל את הארץ. היפנים האלה יכולים לקחת אותה, כל זמן שהם יעזבו אותי ואת המשפחה שלי בשקט. אבל אני זוכרת את אחי מארש במלחמה ההיא. הוא היה חייב ללכת למלחמה ההיא כשעוד לא היה בן תשע־עשרה, ואמא שלנו לא הבינה את זה אז, בדיוק כמו שאני לא מבינה עכשיו. אבל היא אמרה למארש שאם הוא חייב ללכת, אז הוא חייב ללכת. וככה, אם פיט חייב ללכת למלחמה הזאת, הוא חייב ללכת אליה. רק אל תבקשו ממני להבין למה.״
אבל אבא היה האחד. הוא היה הגבר. ״למלחמה?״ הוא אמר. ״למה, אני לא רואה בזה שום תועלת. אתה לא מספיק מבוגר בשביל להתגייס, ולא פלשו לארץ. הנשיא שלנו בוושינגטון בוחן את המצב והוא יודיע לנו. חוץ מזה, במלחמה ההיא שאמא שלך הזכירה, אני גויסתי ונשלחתי מיד לטקסס והוחזקתי שם כמעט שמונה חודשים עד שהם הפסיקו סוף־סוף להילחם. נדמה לי שזה, יחד עם הדוד מארש שממש נפצע בשדה הקרב בצרפת, זה מספיק עשייה שלי ושל המשפחה שלי בשביל להגן על הארץ, לפחות בתקופת החיים שלי. חוץ מזה, מי יעזור לי עם החווה כשלא תהיה כאן? נראה שזה יגרום לי לפיגור יותר גדול.״
״אתה בפיגור מאז שאני זוכר,״ פיט אמר. ״בכל מקרה, אני הולך. אני חייב ללכת.״
״בטח שהוא חייב ללכת,״ אמרתי. ״היפנים האלה...״
״אתה תסתום את הפה!״ אמא אמרה, בבכי.
״אף אחד לא מדבר אליך! לך תביא לי ערימה של עצים! זה מה שאתה יכול לעשות!״
אז הבאתי את העצים. ולמחרת כל היום, בזמן שאני ופיט ואבא הבאנו כמה עצים שיכולנו באותו הזמן בגלל שפיט אמר שהרעיון של אבא להרבה עצים היה סתם להשעין עוד מקל על הקיר כי אמא עוד לא הדליקה את האש, אמא הכינה את פיט לצבא. היא כיבסה ותיקנה את הבגדים שלו ובישלה לו מאכלים שמילאו קופסת נעליים. ובאותו לילה אני ופיט שכבנו במיטה והקשבנו לה אורזת את תיק הנסיעות שלו ובוכה, עד שפיט קם בַּכותונת לילה שלו והלך אליה, ושמעתי אותם מדברים, עד שבסוף אמא אמרה, ״אתה חייב ללכת, ולכן אני רוצה שתלך. אבל אני לא מבינה את זה, ולעולם אני לא יבין, אז אל תצפה ממני.״ ופיט חזר ונכנס עוד פעם למיטה ונשכב על הגב עוד פעם קשה וקשוח כמו ברזל, ואז אמר, והוא לא דיבר אלי, הוא לא דיבר אל אף אחד: ״אני חייב ללכת. אני פשוט חייב ללכת.״
״בטח שאתה חייב,״ אמרתי. ״היפנים האלה...״ הוא התהפך בנוקשות, הוא כאילו התגלגל על הצד כמו גל, והסתכל עלי בחושך.
״בכל מקרה, אתה בסדר,״ הוא אמר. ״ציפיתי שיהיו לי יותר בעיות איתך מאשר עם כל השאר ביחד.״
״אני חושב שגם אני לא יכול לעשות כלום,״ אמרתי. ״אבל אולי זה יימשך עוד כמה שנים ואני יוכל להגיע לשם. אולי יום אחד אני פשוט יופיע אצלך.״
״אני מקווה שלא,״ פיט אמר. ״אנשים לא הולכים למלחמה בשביל להשתעשע. אדם לא משאיר את אמא שלו בוכה רק בשביל השעשוע.״
״אז למה אתה הולך?״ אמרתי.
״אני חייב,״ הוא אמר. ״אני פשוט חייב. עכשיו לך לישון. אני צריך לתפוס את האוטובוס מוקדם בבוקר.״
״בסדר,״ אמרתי. ״שמעתי שאומרים שממפיס היא מקום גדול. איך תמצא את הצבא?״
״אני אשאל מישהו איפה מתגייסים,״ פיט אמר. ״עכשיו לך לישון.״
״זה מה שתשאל? איפה מתגייסים לצבא?״ אמרתי.
״כן,״ פיט אמר. הוא עוד פעם הסתובב על הגב. ״שתוק ולך לישון.״
הלכנו לישון. למחרת בבוקר אכלנו ארוחת בוקר לאור העששית כי האוטובוס עובר בשעה שש. אמא לא בכתה עכשיו. היא רק נראתה עצובה ועסוקה, שמה את הארוחת בוקר על השולחן ואנחנו אכלנו אותה. ואז היא גמרה לארוז את התיק של פיט, אבל הוא לא רצה לקחת תיק לצבא, אז אמא אמרה שאנשים מהוגנים לא הולכים לשום מקום, אפילו לא למלחמה, מבלי לקחת בגדים להחלפה ומשהו לסחוב אותם בתוכו. היא הכניסה פנימה את קופסת הנעליים עם העוף המטוגן והעוגיות והיא הכניסה פנימה גם את התנ״ך, ואז הגיע הזמן ללכת. עד אז לא ידענו שאמא לא הולכת לאוטובוס. היא רק הביאה את הכובע והמעיל של פיט, והיא המשיכה לא לבכות, היא רק עמדה עם הידיים שלה על הכתפיים של פיט ולא זזה, רק החזיקה בכתפיים של פיט, היא נראתה קשוחה ומאיימת כמו פיט שהוא הסתובב אלי במיטה אתמול בלילה ואמר לי שבכל מקרה אני בסדר.
״הם יכולים לקחת את הארץ ולשמור אותה אצלם, כל זמן שהם לא מטרידים אותי ואת המשפחה שלי,״ היא אמרה. ואז היא אמרה, ״אף פעם אל תשכח מי אתה. אתה לא עשיר וכל העולם שנמצא מחוץ לפרֶנצ'מֵנס בֶּנד אף פעם לא שמע עליך. אבל הדם שלך טוב כמו כל דם בכל מקום, ושאף פעם לא תשכח את זה.״
והיא נתנה לו נשיקה, ואז היינו מחוץ לבית, כשאבא סוחב את התיק של פיט, אם פיט רצה או לא. עוד לא עלה אפילו השחר, אפילו אחרי שכבר עמדנו קצת ליד תיבת הדואר. ואז ראינו את האורות של האוטובוס מתקרבים ועקבתי אחרי האוטובוס עד שהוא התקרב ופיט נפנף לו, ואז כמובן היה אור יום - הוא עלה כשלא שמתי לב. ועכשיו אני ופיט ציפינו שאבא יגיד עוד משהו מטופש, כמו שעשה קודם, בקשר לדוד מארש שנפצע בצרפת ועל איך שהנסיעה שאבא עשה לטקסס ב־1918 צריכה להספיק כדי להציל את ארצות הברית ב־1942, אבל הוא לא אמר. גם הוא התנהג בסדר. הוא רק אמר, ״להתראות, בן. תמיד תזכור את מה שאמא שלך אמרה לך ותכתוב לה כשתמצא זמן.״ אחר כך הוא לחץ לפיט את היד, ופיט הסתכל עלי דקה ושם את היד שלו על הראש שלי ושפשף אותו חזק עד שכמעט הסתובב לי הראש החוצה מהמקום וקפץ לתוך האוטובוס, והבחור סגר את הדלת והאוטובוס התחיל לזמזם, ואז הוא זז, מזמזם, וחורק ומיילל יותר ויותר חזק; הוא נסע מהר, מאחוריו שני אורות אדומים קטנים שלא נעשו יותר קטנים, רק נראו כאילו הם נוסעים ביחד עד שייגעו אחד בשני ויהיו רק אור אחד. אבל הם אף פעם לא נגעו, ואז האוטובוס נעלם, וכשזה קרה, הייתי יכול כמעט לבכות, כמעט בן תשע וכל זה.
אני ואבא חזרנו הביתה. כל אותו היום עבדנו בלחטוב עצים, ובגלל זה לא היתה לי הזדמנות עד אחר הצהריים. אז לקחתי את הקלע שלי והייתי רוצה לקחת גם את כל ביצי הציפורים שלי, כי פיט נתן לי את האוסף שלו והוא עזר לי עם שלי, והוא אהב להוציא את הקופסה ולהסתכל עליהם כמוני, אפילו שהיה כמעט בן עשרים.
אבל הקופסה היתה גדולה מדי בשביל לסחוב אותה כל הדרך ולשמור עליה, אז לקחתי רק את הביצה של האנפה, כי היא היתה הכי טובה, ועטפתי אותה טוב והכנסתי אותה לקופסת גפרורים והחבאתי אותה עם הקלע מתחת לפינה של האסם. ואז אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון, וחשבתי איך היה אם לא הייתי צריך להישאר ככה בחדר ובמיטה אפילו רק עוד לילה אחד, פשוט לא יכולתי לסבול את זה. ואז שמעתי את אבא נוחר, אבל לא שמעתי שום קול מאמא, אם ישנה או לא, ואני לא חושב שהיא ישנה. אז לקחתי את הנעליים שלי וזרקתי אותם מהחלון, וטיפסתי החוצה כמו שהייתי רואה את פיט עושה כשהיה רק בן שבע־עשרה ואבא חשב שהוא צעיר מדי להתעסק עם בחורות בלילה, ולא נתן לו לצאת, ונעלתי את הנעליים והלכתי לאסם ולקחתי את הקלע ואת ביצת האנפה והלכתי לכביש המהיר.
לא היה קר, היה רק חושך נוראי מזופת, והכביש נמתח לפני כאילו, בגלל שאף אחד לא השתמש בו, הוא התארך בעוד חצי כמו שקורה לאדם שנשכב, ככה שבמשך כמה זמן היה נדמה ששמש מלאה תתפוס אותי לפני שאני יגמור את השלושים וחמש קילומטר עד ג'פרסון. אבל זה לא קרה. כשטיפסתי על הגבעה ונכנסתי העירה השחר רק התחיל לעלות. הרחתי את ארוחת הבוקר שמתבשלת בבקתות והצטערתי שלא חשבתי להביא לחמנייה, אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי. פיט אמר לי שממפיס נמצאת קצת אחרי ג'פרסון, אבל לא ידעתי שהיא במרחק של מאה ושלושים קילומטר. אז עמדתי שם בכיכר הריקה, שאור היום עולה ועולה והפנסים ברחוב עדיין דולקים והשוטר ההוא מסתכל עלי מלמעלה, ואני עדיין במרחק של מאה ושלושים קילומטר מממפיס, ולקח לי כל הלילה ללכת רק שלושים וחמש קילומטר, ובקצב הזה עד שאני יגיע לממפיס, פיט כבר יהיה בדרך לפרל הארבור.
״מאיפה אתה?״ השוטר שאל.
ואמרתי לו עוד פעם. ״אני חייב להגיע לממפיס. אח שלי שם.״
״אתה רוצה להגיד שאין לך משפחה כאן?״ השוטר אמר. ״אף אחד חוץ מהאח הזה? מה אתה עושה כאן במרחק כזה והאח שלך בכלל בממפיס?״
ואמרתי לו עוד פעם, ״אני חייב להגיע לממפיס. אין לי זמן לבזבז בדיבורים ואין לי זמן ללכת לשם ברגל. אני חייב להגיע לשם היום.״
״בוא איתי,״ השוטר אמר.
הלכנו לרחוב אחר. והיה שם אוטובוס, בדיוק כמו זה שפיט עלה עליו אתמול בבוקר, רק שלא היו עליו שום אורות והוא היה ריק. היתה שם תחנת אוטובוס רגילה כמו תחנת רכבת, עם דלפק כרטיסים ומהצד השני בחור, והשוטר אמר, ״שב כאן,״ והתיישבתי על הספסל, והשוטר אמר, ״אני רוצה להשתמש בטלפון שלך,״ והוא דיבר דקה בטלפון והניח אותו ואמר לבחור בקופה, ״שים עליו עין. אני יחזור ברגע שגברת הַבֶּרשֵם תצליח לקום ולהתלבש.״ הוא יצא. קמתי וניגשתי אל דלפק הכרטיסים.
״אני רוצה לנסוע לממפיס,״ אמרתי.
״בטח,״ הבחור אמר. ״תשב על הספסל. מר פוּט יחזור בעוד דקה.״
״אני לא מכיר שום מר פוּט,״ אמרתי. ״אני רוצה לנסוע באוטובוס לממפיס.״
״יש לך כסף?״ הוא אמר. ״זה יעלה לך שבעים ושניים סנט.״
הוצאתי את קופסת הגפרורים והורדתי את העטיפה מביצת האנפה. ״אני יתחלף איתך בזה בשביל כרטיס לממפיס,״ אמרתי.
״מה זה?״ הוא אמר.
״זאת ביצה של אנפה,״ אמרתי. ״אף פעם לא ראית כזאת. היא שווה דולר. אני מוכן לקבל עליה שבעים ושניים סנט.״
״לא,״ הוא אמר, ״הבעלים של האוטובוס הזה מתעקשים לעבוד על בסיס של מזומנים. אם אני אתחיל לתת כרטיסים בשביל ביצי ציפורים וחיות משק וכאלה, הם יפטרו אותי. לך לשבת על הספסל, כמו שמר פוט...״
התחלתי ללכת לכיוון הדלת, אבל הוא תפס אותי, הוא שם יד אחת על הדלפק וקפץ מעליו והשיג אותי והושיט יד לתפוס בחולצה שלי. אני שלפתי את האולר שלי ופתחתי אותו.
״אם תשים עלי את היד שלך אני יחתוך אותה,״ אמרתי.
ניסיתי להתחמק ממנו ולרוץ לדלת, אבל הוא התנועע יותר מהר מכל מבוגר אחר שראיתי, מהיר כמעט כמו פיט. הוא השיג אותי ונעמד עם הגב אל הדלת ורגל אחת קצת מורמת, ולא היתה שום דרך לברוח. ״תחזור לספסל ותישאר שם,״ הוא אמר.
ולא היתה שום דרך לברוח. והוא עמד שם עם הגב אל הדלת. אז חזרתי לספסל. ואז היה נדמה לי שהתחנה מלאה אנשים. השוטר חזר, והיו שם שתי גברות במעילי פרווה והפרצופים שלהם כבר היו צבועים. אבל הם עדיין נראו כאילו שהם קמו במהירות והם לא אהבו את זה, אחת זקנה ואחת צעירה, הסתכלו עלי מלמעלה.
״אין לו מעיל!״ אמרה הזקנה.
״איך הוא בכלל הגיע לכאן בעצמו?״
״אני שואל אותכן,״ השוטר אמר. ״לא יכולתי להוציא ממנו שום דבר חוץ מזה שאחיו נמצא בממפיס ושהוא רוצה להגיע לשם.״
״זה נכון,״ אמרתי. ״אני חייב להגיע היום לממפיס.״
״בוודאי שאתה חייב,״ אמרה הזקנה. ״אתה בטוח שתוכל למצוא את אחיך כשתגיע לממפיס?״
״אני חושב שכן,״ אמרתי. ״יש לי רק אח אחד ואני מכיר אותו כל החיים. אני חושב שאני יכיר אותו עוד פעם שאני יראה אותו.״
הזקנה הסתכלה עלי. ״איכשהו הוא לא נראה כמו מישהו שגר בממפיס,״ היא אמרה.
״כנראה שהוא לא,״ השוטר אמר. ״אבל אי־אפשר לדעת. הוא יכול לגור בכל מקום, עם או בלי סרבל. בימינו הם מתפזרים במשך הלילה; גם ילדים וילדות, כמעט עוד לפני שהם מתחילים ללכת כמו שצריך. יכול להיות שהוא היה אתמול במיזורי או בטקסס, אנחנו לא יכולים לדעת. אבל נראה שאין לו ספק שאח שלו בממפיס. אני רק יכול לשלוח אותו לשם ולתת לו לחפש.״
״כן,״ אמרה הזקנה.
הצעירה התיישבה על הספסל לידי ופתחה תיק יד והוציאה עט נובע וכמה ניירות.
״תשמע, מותק,״ הזקנה אמרה, ״אנחנו נדאג שתמצא את אחיך, אבל קודם אנחנו צריכות את תיאור המקרה בשביל התיקים שלנו. אנחנו רוצות לדעת את השם שלך ואת השם של אחיך ואיפה נולדתם ומתי ההורים שלך מתו.״
״אני לא צריך שום תיאור מקרה,״ אמרתי. ״כל מה שאני רוצה זה להגיע לממפיס. אני חייב להגיע לשם היום.״
״את רואה?״ השוטר אמר. הוא אמר את זה כמעט כאילו הוא נהנה מזה. ״זה מה שאמרתי לך.״
״יש לך מזל, גברת הברשם,״ אמר הבחור מהאוטובוס. ״אני לא חושב שיש עליו רובה, אבל הוא יכול לפתוח את האולר המח... זאת אומרת, במהירות כמו כל גבר.״
אבל הזקנה רק עמדה והסתכלה עלי.
״ובכן,״ היא אמרה. ״ובכן. אני באמת לא יודעת מה לעשות.״
״אני יודע,״ אמר הבחור מהאוטובוס. ״אני אקנה לו כרטיס מהכיס שלי, כאמצעי הגנה על החברה נגד מהומות ושפיכת דם. וכשמר פוט יספר על זה למועצת העיר, זה יהפוך לעניין אזרחי ולא רק שיחזירו לי את הכסף אלא גם ייתנו לי מדליה. אה, מר פוט?״
אבל אף אחד לא שם אליו לב. הזקנה המשיכה לעמוד ולהסתכל עלי. היא אמרה ״ובכן,״ עוד פעם. ואז היא הוציאה דולר מהארנק שלה ונתנה אותו לבחור מהאוטובוס. ״אני מניחה שהוא ייסע על כרטיס ילדים, מה?״
״גברתי,״ הבחור מהאוטובוס אמר, ״אני לא יודע מה התקנות. סביר להניח שיפטרו אותי על שלא הכנסתי אותו לארגז וכתבתי עליו 'רעל'. אבל אני אקח את הסיכון.״
ואז הם הלכו. והשוטר חזר עם סנדוויץ' ונתן לי אותו.
״אתה בטוח שתוכל למצוא את אחיך?״ הוא אמר.
״עוד לא השתכנעתי למה לא,״ אמרתי. ״אם אני לא יראה את פיט ראשון, הוא יראה אותי. גם הוא מכיר אותי.״
ואז גם השוטר הלך, ואכלתי את הסנדוויץ'. ואז באו עוד אנשים וקנו כרטיסים, ואז הבחור מהאוטובוס אמר שהגיע הזמן לצאת, ועליתי לאוטובוס בדיוק כמו שפיט עשה, ונסענו.
ראיתי את כל הערים. ראיתי את כולם. כשהאוטובוס התחיל לנסוע מהר, גיליתי שאני מספיק עייף בשביל לישון. אבל היה יותר מדי דברים שלא ראיתי אף פעם קודם. יצאנו מג'פרסון ועברנו שדות ויערות, ואז נכנסנו לעיר אחרת ויצאנו ממנה ועברנו עוד פעם שדות ויערות, ואז לתוך עיר אחרת עם חנויות ומנפטות ומכלי מים, וכמה זמן נסענו צמודים לפסי הרכבת וראיתי את המחסום יורד ואז ראיתי את הרכבת, ואז עוד כמה ערים, ואני הייתי מוכן לגמרי לישון, אבל לא רציתי לוותר על זה. ואז התחילה ממפיס. זה נראה לי כאילו היא נמשכה עוד הרבה קילומטרים. עברנו קבוצה של חנויות וחשבתי שזה בטח ממפיס והאוטובוס יעצור. אבל זה עדיין לא היה ממפיס ועוד פעם המשכנו ועברנו מכלי מים וארובות על הגגות של המפעלים, ולא משנה אם אלה היו מנפטות או מנסרות, אף פעם לא ידעתי שיש כל כך הרבה ואף פעם לא ראיתי כאלה גדולות, ואני לא יודע מאיפה היה להם מספיק כותנה ובולי עץ כדי להפעיל אותם.
ואז אני רואה את ממפיס. ידעתי שהפעם אני צודק. היא בלטה באוויר. היא נראתה כמו עשר ערים יותר גדולות מג'פרסון שנבנו בקצה של שדה, בולטת באוויר, יותר גבוהה מכל גבעה במחוז יוֹקנָאפָּאטוֹפָה. ואז היינו בתוכה, והיה נדמה לי שהאוטובוס עוצר כל כמה מטרים, והמכוניות עוברות במהירות משני הצדדים שלו והרחוב מלא באותו יום באנשים מכל מקום בעיר, עד שלא הבנתי איך זה שנשאר בכלל מישהו במיסיסיפי אפילו בשביל למכור לי כרטיס לאוטובוס, שלא לדבר על לרשום תיאורי מקרים. ואז האוטובוס עצר. זאת היתה עוד תחנת אוטובוס גדולה בהמון מזאת בג'פרסון. ואני אמרתי, ״בסדר. איפה מתגייסים לצבא?״
״מה?״ הבחור מהאוטובוס שאל.
שאלתי את זה עוד פעם, ״איפה מתגייסים לצבא?״
״אה,״ הוא אמר. והוא אמר לי איך להגיע לשם. בהתחלה פחדתי שאני לא יֵדע איך להסתדר בעיר גדולה כמו ממפיס. אבל הסתדרתי. הייתי צריך לשאול רק פעמיים. ואז הגעתי, ונורא שמחתי להיפטר לרגע מכל המכוניות הממהרות והאנשים שדוחפים ומכל הבלגן, וחשבתי שלא ייקח עכשיו הרבה זמן, וחשבתי גם שאם יש שם אנשים שכבר התגייסו לצבא, פיט בטח יראה אותי לפני שאני יראה אותו. אז נכנסתי לחדר. ופיט לא היה שם.
הוא אפילו לא היה שם. היה שם חייל עם ראש חץ גדול על השרוול, שכתב, ושני בחורים עמדו לפניו, והיו שם עוד כמה אנשים, אני חושב. נראה לי שאני זוכר עוד כמה אנשים שהיו שם.
ניגשתי אל השולחן איפה שהחייל כתב, ואמרתי, ״איפה פיט?״ והוא הסתכל למעלה ואמרתי, ״אח שלי. פיט גרִיר. איפה הוא?״
״מה?״ החייל אמר. ״מי?״
ואמרתי לו עוד פעם. ״הוא התגייס אתמול. הוא הולך לפרל הארבור. גם אני. אני רוצה לתפוס אותו. איפה אתם מחזיקים אותו?״ עכשיו כולם הסתכלו עלי, אבל לא היה לי אכפת. ״בחייך,״ אמרתי. ״איפה הוא?״
החייל הפסיק לכתוב. שתי הידיים שלו היו פרושות על השולחן. ״הו,״ הוא אמר. ״גם אתה הולך, אה?״
״כן,״ אמרתי. ״הם צריכים עץ ומים. אני יכול לקצוץ עצים ולסחוב אותם. קדימה. איפה פיט?״
החייל נעמד. ״מי נתן לך להיכנס לכאן?״ אמר. ״קדימה. תסתלק.״
״לעזאזל,״ אמרתי. ״תגיד לי איפה פיט...״
אני כלב אם הוא לא זז יותר מהר אפילו מהבחור מהאוטובוס. הוא לא קפץ מעל השולחן, הוא הקיף אותו, הוא תפס אותי עוד לפני ששמתי לב, והיה לי זמן רק בשביל לקפוץ אחורה ולשלוף את האולר שלי ולפתוח אותו ולנפנף בו פעם אחת, והוא צעק וקפץ אחורה ותפס יד אחת בשנייה ועמד שם מקלל וצועק.
אחד הבחורים האחרים תפס אותי מאחור, ונופפתי לכיוון שלו עם האולר, אבל לא הצלחתי להגיע אליו.
ואז שני הבחורים החזיקו אותי מאחור, ואז חייל אחר יצא מדלת מאחור. הוא לבש חגורה עם רצועת רתמה מעל לכתף.
״מה קורה כאן לעזאזל?״ הוא אמר.
״הילד הקטן הזה חתך אותי עם האולר שלו!״ צעק החייל הראשון. שהוא אמר את זה, ניסיתי לתקוף אותו עוד פעם, אבל שני הבחורים החזיקו אותי, שניים נגד אחד, והבחור עם הרתמה אמר, ״רגע, רגע. תניח את הסכין, בחור. אף אחד מאיתנו לא חמוש. גבר לא נלחם באנשים לא חמושים.״ יכולתי להתחיל לשמוע אותו. הוא נשמע בדיוק כמו שפיט דיבר אלי. ״תשחררו אותו,״ הוא אמר. הם שחררו אותי. ״עכשיו תגיד, מה העניין?״ וסיפרתי לו. ״אני מבין,״ הוא אמר. ״ובאת לבדוק אם הוא בסדר לפני שהוא עוזב.״
״לא,״ אמרתי. ״באתי בשביל...״
אבל הוא כבר הסתובב אל איפה שהחייל השני חבש את היד שלו בממחטה.
״מצאתם אותו?״ הוא אמר. החייל הראשון חזר אל השולחן והסתכל בניירות.
״הנה הוא,״ הוא אמר. ״הוא התגייס אתמול. הוא בפלוגה שיוצאת הבוקר לליטל רוֹק.״ היה לו שעון עם רצועה על היד. הוא הסתכל בו. ״הרכבת יוצאת בעוד חמישים דקות בערך. עד כמה שאני מכיר בחורים כפריים, הם כבר נמצאים עכשיו בתחנה.״
״תביאו אותו לכאן,״ אמר זה עם רצועת הרתמה. ״תטלפן לתחנה. תגיד לסבל להשיג לו מונית. ואתה בוא איתי,״ הוא אמר.
זה היה משרד אחר מאחורי הראשון, רק עם שולחן וכמה כיסאות. ישבנו שם בזמן שהחייל עישן, ולא עבר הרבה זמן; זיהיתי את הרגליים של פיט איך ששמעתי אותם. ואז החייל הראשון פתח את הדלת ופיט נכנס. הוא לא לבש בגדים של חייל. הוא נראה בדיוק כמו שהיה כשעלה על האוטובוס אתמול בבוקר, רק נראה לי כאילו שעבר לפחות שבוע, כל כך הרבה קרה, ונמאס לי כבר מכל כך הרבה נסיעות. הוא נכנס ועמד שם, הסתכל עלי כאילו הוא אף פעם לא עזב את הבית, רק שכאן היינו בממפיס, בדרך לפרל הארבור.
״מה לעזאזל אתה עושה כאן?״ הוא אמר.
ואמרתי לו, ״אתם בטח תצטרכו עצים ומים בשביל לבשל. אני יכול לחטוב ולסחוב אותם בשביל כולכם.״
״לא,״ פיט אמר. ״אתה חוזר הביתה.״
״לא, פיט,״ אמרתי. ״אני גם כן חייב ללכת. אני חייב. זה כואב לי בלב, פיט.״
״לא,״ פיט אמר. הוא הסתכל על החייל. ״אני לא יודע מה קרה לו, לוּטֶננט,״ הוא אמר. ״הוא אף פעם בחיים לא שלף סכין על אף אחד.״ הוא הסתכל עלי. ״למה עשית את זה?״
״אני לא יודע,״ אמרתי. ״פשוט הייתי חייב. הייתי חייב להגיע לפה. הייתי חייב למצוא אותך.״
״שאף פעם לא תעשה את זה עוד פעם, אתה שומע?״ פיט אמר. ״תכניס את האולר לכיס שלך ושיישאר שם. אם עוד פעם אני ישמע שאתה שלפת אותו על מישהו, אני יחזור מאיפה שאני לא יהיה ויכניס לך מכות רצח. אתה שומע אותי?״
״הייתי מוכן לחתוך גרון אם זה היה מחזיר אותך לתמיד,״ אמרתי. ״פיט,״ אמרתי. ״פיט.״
״לא,״ פיט אמר. עכשיו הקול שלו כבר לא היה קשוח ונמרץ, הוא היה כמעט שקט, ועכשיו ידעתי שאני אף פעם לא ישנה אותו. ״אתה חייב ללכת הביתה. אתה חייב לשמור על אמא, ואני סומך עליך שתשגיח על הארבעים דונם שלי. אני רוצה שתחזור הביתה. היום. אתה שומע?״
״אני שומע,״ אמרתי.
״הוא יכול לחזור הביתה לבד?״ החייל שאל.
״הוא בא לכאן לבד,״ פיט אמר.
״אני חושב שאני יכול לחזור,״ אמרתי. ״יש רק מקום אחד שאני גר בו. אני לא חושב שהוא זז.״
פיט הוציא מהכיס דולר ונתן לי. ״אתה יכול לקנות בזה כרטיס ממש עד לתיבת הדואר שלנו,״ הוא אמר. ״אני רוצה שתשמע בקול הלוטננט. הוא ישלח אותך לאוטובוס. ואתה תחזור הביתה ותשמור על אמא ותשגיח על הארבעים דונם שלי ותשמור את האולר הזה בכיס. אתה שומע אותי?״
״כן, פיט,״ אמרתי.
״בסדר,״ פיט אמר. ״עכשיו אני צריך ללכת.״ הוא עוד פעם שם את היד על הראש לי. אבל הפעם הוא לא סובב לי את הצוואר. הוא סתם שם את היד על הראש שלי לרגע. ואז אני כלב אם הוא לא התכופף ונישק אותי, ושמעתי את הרגליים שלו ואת הדלת, ולא הרמתי את העיניים וזה הכול, ישבתי שם, משפשף את המקום שפיט נישק אותי והחייל חצי־נשכב בכיסא שלו, והסתכל דרך החלון והשתעל. הוא הכניס את היד לכיס ונתן לי משהו בלי לבדוק מסביב. זה היה מסטיק.
״תודה רבה,״ אמרתי. ״אני חושב שעדיף שאני יצא לדרך. יש לי אישור ללכת.״
״חכה,״ החייל אמר. הוא עוד פעם טלפן ואני עוד פעם אמרתי שעדיף שאני יצא לדרך, והוא עוד פעם אמר, ״חכה. תזכור מה שפיט אמר לך.״
אז חיכינו, וגברת אחרת נכנסה, גם כן זקנה, גם כן במעיל פרווה, אבל היא הריחה בסדר, לא היה לה שום עט נובע ולא תיאור מקרה. היא נכנסה והחייל קם, והיא הסתכלה מהר מסביב עד שהיא ראתה אותי, ובאה ושמה את היד שלה על הכתף שלי בקלילות ובמהירות כמו שאמא עצמה היתה עושה.
״בוא,״ היא אמרה. ״בוא נלך הביתה לארוחת צהריים.״
״לא,״ אמרתי. ״אני צריך לתפוס את האוטובוס לג'פרסון.״
״אני יודעת. יש עוד הרבה זמן. קודם נלך הביתה לאכול ארוחת צהריים.״
היתה לה מכונית. והיינו עכשיו בין כל המכוניות האחרות. כמעט שהיינו מתחת לאוטובוסים, וכל האנשים ברחוב היו מספיק קרובים שיכולתי לדבר איתם אם הייתי מכיר אותם. אחרי כמה זמן היא עצרה את המכונית. ״הגענו,״ היא אמרה, והסתכלתי, ואם כל זה היה הבית שלה, בטח היתה לה משפחה גדולה. אבל לא. עברנו בפרוזדור שגדלו בו עצים ונכנסנו לחדר קטן שלא היה בו כלום חוץ מכושי לבוש במדים הרבה יותר נוצצים מאלה של החיילים, והכושי סגר את הדלת, ואז צעקתי, ״תיזהר!״ והחזקתי חזק בקיר, אבל הכול היה בסדר; כל החדר הקטן פשוט עלה למעלה ונעצר והדלת נפתחה והיינו בפרוזדור אחר, והגברת פתחה את המנעול של הדלת ונכנסנו, והיה שם חייל אחר, בחור מבוגר, גם הוא עם רתמה, ועל כל כתף ציפור בצבע כסף.
״הגענו,״ הגברת אמרה. ״זהו קולונל מקֶלוֹג. מה תרצה לארוחת צהריים?״
״אני חושב שאני יאכל רק ביצים עם הֶאם וקפה,״ אמרתי.
היא התחילה להרים את הטלפון. היא נעצרה. ״קפה?״ היא אמרה. ״מתי התחלת לשתות קפה?״
״אני לא יודע,״ אמרתי. ״אני חושב שזה היה לפני שאני יכול לזכור.״
״אתה בן שמונה בערך, לא?״ היא אמרה.
״לא,״ אמרתי. ״אני בן שמונה ועשר חודשים. מתקרב לאחד־עשרה חודשים.״
היא טלפנה. ואז ישבנו שם וסיפרתי להם איך פיט יצא בבוקר לפרל הארבור והתכוונתי ללכת איתו, אבל אני צריך לחזור הביתה לשמור על אמא ועל הארבעים דונם של פיט, והיא אמרה שגם להם יש ילד קטן בערך בגודל שלי, בבית ספר במזרח. ואז כושי, אחר, במין מעיל קצר, גלגל פנימה מין מריצה. היה עליה את ההאם והביצים שלי וכוס חלב וגם חתיכת עוגה, וחשבתי שאני רעב. אבל כשלקחתי את הביס הראשון גיליתי שאני לא יכול לבלוע אותו, וקמתי במהירות.
״אני חייב ללכת,״ אמרתי.
״חכה,״ היא אמרה.
״אני חייב ללכת,״ אמרתי.
״רק רגע,״ היא אמרה. ״כבר טלפנתי לבקש את המכונית. זה ייקח רק דקה. אתה לא יכול לפחות לשתות את החלב? או אולי קצת קפה?״
״לא, גיברת,״ אמרתי. ״אני לא רעב. אני יאכל שאני יגיע הביתה.״ ואז הטלפון צלצל. היא אפילו לא ענתה.
״הנה,״ היא אמרה. ״הנה המכונית.״ וירדנו עוד פעם בתוך החדר הנוסע הקטן עם הכושי המגונדר. הפעם זאת היתה מכונית גדולה שחייל נהג בה. התיישבתי לידו במושב הקדמי. היא נתנה לחייל דולר. ״אולי הוא יהיה רעב,״ אמרה. ״תנסה למצוא לו מקום מכובד.״
״אוקיי, גברת מקלוג,״ החייל אמר.
ועוד פעם נסענו. ועכשיו יכולתי לראות טוב את ממפיס, בהירה בשמש, בזמן שהסתובבנו מסביב. ופתאום, היינו בחזרה על אותו הכביש שהאוטובוס נסע עליו הבוקר - הכתמים של החנויות והמנפטות הגדולות והמנסרות, וממפיס נמשכת הרבה קילומטרים, נדמה לי, לפני שהיא נגמרת. ואז עוד פעם נסענו בין שדות ויערות, נסענו מהר, וחוץ מהחייל הזה, זה היה כאילו בכלל לא הייתי אף פעם בממפיס. נסענו מהר. בקצב הזה, נגיע הביתה עוד לפני שאני ירגיש, וחשבתי על עצמי נוסע לפרֶנצ'מֵנס בֶּנד במכונית הגדולה הזאת שחייל נוהג בה, ופתאום התחלתי לבכות. אני לא ידעתי שאני הולך לבכות, ולא יכולתי לעצור. ישבתי שם בוכה ליד החייל. נסענו מהר.
