תה מנחה בשדה הקרב ועוד סיפורים

שעת הזאבים

הייתה זו שעת בין ערביים כאשר רכב השטח האלגנטי נטש את דרך המלך ופנה לדרך צדדית המתפתלת בין ההרים בואכה בית אורן והלאה משם. המנוע רב העוצמה גמא חרישית את הדרך, שהחלה לטפס במתינות מן המישור אל בין ההרים. הנהג, גבר נעים מראה בתחילת שנות החמישים לחייו, הקשיב למוזיקה קלאסית קלה שנוגנה כרגיל בשעה זו באחת מתחנות הרדיו.

בניגוד לתנועת כלי הרכב הערה למדי בנתיב ממנו הגיע זה עתה, הייתה הדרך לפניו פנויה. תוך עשר דקות, ואולי קצת יותר, עתיד היה להגיע לביתו אשר בשכונת דניה, ליד האוניברסיטה על הר הכרמל. הוא חש לאות נעימה של מי שסיים בהצלחה יום גדוש פעילות. בהדרגה הפכה הדרך לתלולה יותר, והחלה להתפתל כנחש בין ההרים והגאיות, בעוד הרכב מטפס בשקדנות בין הצללים וכתמי האור אשר משחקים בענפי האורנים, האלונים והאלות.

בסך הכול, ציין לעצמו בסיפוק, היה יום טוב, ממש טוב. היו הספקים, היה גם כיף, ועוד מעט מגיעים הביתה, לאישה ולילדים – אם הם יהיו בבית. בזמן האחרון הוא כמעט לא רואה את הילדים. הם גדלו והם עסוקים תמידית.

שקוע בשרעפיו נהג באופן אוטומטי ומבלי משים הגיע כמעט עד לקצה הקניון היפה העולה מן הים. בעיקול האחרון, בטרם יעלם מן העין נופו המרהיב של חוף הכרמל עם הים הכחול, עלה בדעתו שיהיה זה סיום יפה ליום טוב אם יעצור ממש שם, בקרחת היער הקטנה, עצירה אשר תאפשר תצפית מרהיבה בשקיעת השמש.

הרכב האט ונעצר בשולי הכביש. הוא יצא ממנו, מתח את איבריו ופיהק ארוכות. רק עתה שם לב לעייפותו הרבה. משהו ברכב החדיש, הממוזג והמרופד היטב,עם המוזיקה הערבה המתנגנת בו, עמד בינו לבין עייפותו. המנוע של הרכב דמם. כעת היה לבד בטבע. שקט נפלא ירד עליו, מחריש אוזניים ממש. השקט – אשר לעיתים רחוקות כל כך היה מנת חלקו – חיבר אותו אל עצמו והוא הירפה מן המתח, התיר לתחושת הלאות להתפשט בגופו ופיהק שוב.

האיש הביט ארוכות בנוף ובגלגל החמה הנחבא חלקית בחשרת העננים, ואשר עשה את דרכו באיטיות החלטית אל קצה הים התיכון, אל האופק. כלי הרכב המעטים אשר חלפו מדי פעם אנה ואנה לא פגמו בתחושת הראשוניות ובתחושת היותו חלק מהטבע. משסקר את סביבתו הבחין במרחק של כעשרה מטרים ממנו בתוך קרחת היער בעץ יפה שאחד מענפיו הנמוכים היה ראוי לישיבה.

"נעשן סיגריה ונזוז," אמר לעצמו. הוא הוציא מן הרכב קופסת סיגריות ומצית, וכאשר החל לפסוע לכיוון העץ עלה בדעתו לשוב ולקחת עמו את הטלפון הנייד, למקרה שמישהו יחפש אותו.

הוא התיישב על הענף, שהתגלה כנוח למדי, והצית סיגריה. מעולם לא היה מעשן כבד – רק שלוש-ארבע סיגריות ביום, "בהזדמנויות חגיגיות," ועכשיו, כאשר השמש עמדה לצלול, מאדימה והולכת אל תוך הים, הצללים הולכים ומתפשטים והיער מתכונן ללילה, זו בהחלט הזדמנות חגיגית. עברה בו צמרמורת נעימה. הוא התענג, לא רק על הסיגריה, אלא גם על הרעיון המבריק לעשות פסק זמן בטבע. להתפעל בשקט ממעשה הבריאה במרחק עשר דקות מהציביליזציה, שבאמצעות פלאי הטכנולוגיה בודדה עצמה מן הפלאים האמיתיים, הבראשיתיים.

החשכה ירדה במהירות כתמיד במזרח התיכון, ובדיוק כשחשב לינוק עוד שתיים-שלוש שאיפות אחרונות מן הסיגריה עברה בו תחושה מוזרה שאיננו לבד יותר. עורו הצטמרר. ממש מולו הופיעו שתי נקודות אור קטנות, ובעוד עיניו מנסות לפענח מה שהן רואות הופיעו עוד שתי נקודות אור כאלה. הוא שאף מהסיגריה בחוזקה וזו הבהבה והאירה, ולאורה הגווע הבחין לתדהמתו כי הוא מוקף בבעלי חיים שנראו לו ככלבים במבט ראשון, או אולי זאבים. בחשכה המתעבה התקשה לזהות במה מדובר אבל לא היה ספק שאלה בעלי חיים ושהם מגלים בו עניין גובר והולך...