בת שש-עשרה הייתי כשידעתי שבבוא היום אהיה עורכת דין. איך ידעתי? התווכחתי. ראיתי את עצמי לוחמת צדק, ובדרך כלל שכנעתי. כשהגעתי לצבא, הייתי האישה הראשונה ששירתה כמדריכת זיהוי מטוסים בנ"מ. כשהעלו אותי למשפט על דבר מה פעוט ולחלוטין לא צודק, ייצגתי את עצמי. שכנעתי את קצינת הח"ן בצדקתי וניצחתי. אם היה ספק כלשהו לפני כן, כעת כבר היה ברור שאהיה עורכת דין.
כשפָּשַׁטְתִּי את המדים, גיליתי שבגרות עם ממוצע של קצת יותר מתשעים לא מספיקה לפקולטות למשפטים. הפתרון המקובל לתקלה כזו היה לנסוע ללונדון וללמוד שם. "אני רוצה ללמוד משפטים בלונדון," אמרתי לאבי שאישר לי לנסוע לפתח תקווה. ללונדון, הכסף לא הספיק.
לאבי קוראים צבי. הוא היה הנדסאי חשמל, שעבד ברשות שדות התעופה. אימי, צילה, הייתה מנהלת "יד לבנים" בנתניה. הונם ותפיסת עולמם לא תאמו את השאיפות האקדמיות והאישיות שלי. כשהגעתי ללימודי קרימינולוגיה בבר-אילן, אמרו לי המנחמים: "נהדר, ככה תוכלי להתברג במשטרה." לו הייתה משטרת ישראל עשויה זהב טהור ומעולפת ספירים, גם אז לא הייתי רוצה לנחות על מפתנה. היה לי חלום - ולא הייתה לי כוונה להרפות ממנו.
מבחן פסיכומטרי וכמה חודשים חלפו עד שנָחַתִּי מעדנות במכללת "שערי משפט" שנפתחה בזמן שחלמתי. בעיצומה של השנה הראשונה הצלחתי להתקבל למשפטים באוניברסיטת תל אביב והגשמתי חלום ראשון.
זו גם הייתה השנה שבה התחתנתי. את ניב הכרתי שנתיים לפני כן, כשעבדתי במערך הביטחון של נמל התעופה בן-גוריון. הוא היה ראש משמרת מאבטחים ואני בודקת זוטרה. נפגשנו בין עמדות הביטחון בנתב״ג של פעם, ואת הקליק אפשר היה לשמוע עד נתניה.
כבר בשנה ב' שאפתי להתחיל להתנסות במקצוע והתחלתי לעבוד כסטודנטית במשרד גדול ומצליח העוסק בביטוח מסחרי. אהבתי מאוד את עבודתי וכמובן, נשארתי שם להתמחות ונראה היה שעתידי במשרד מובטח.
בשנה ד' ישבתי בקורס דיני משפחה ומצאתי שפניי להבים וגופי רוטט מהתרגשות, והפעם לא בגלל ניב. זה היה קורס כל כך מרתק עד שהחלטתי שזו הנישה שבה אעסוק כל חיי.
היו לכך סיבות נוספות. באותה תקופה הכרתי מִתְמַחָה שעבדה עם שתי עורכות דין לדיני משפחה, ושהלהיבה אותי עם סודות המקצוע דה-פקטו.
את האוניברסיטה סיימתי בהצטיינות, ובסיום תקופת ההתמחות ילדתי את אופיר. נסו אתם ללמוד למבחני הלשכה עם תינוקת על הכתף. הקושי היה כבד מהפעוטה המתוקה. את המבחנים בכתב עברתי, אבל בעל פה נכשלתי. זו הייתה טראומה בל תתואר. משבר נוראי. מעטים יודעים עד כמה התביישתי. הרי זה לא הגיוני שמצטיינת שכמותי תיכשל.
הנרי פורד אמר בספרו ״My life and work" שכישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך נבונה יותר. אמר, נכנס לרכבו ונסע אל עבר אחת ההצלחות המסחריות הגדולות בתבל. אבל אני לא הנרי פורד. בשלב זה של חיי הייתי בקושי פיאט פונטו. עם זאת, מבעד לחרכי המציאות הבחנתי שהוא צדק. היה זה כישלון מעולה, שפתח בפניי שלל הזדמנויות שלא הייתי פוגשת אחרת.
כך, בסוף ההתמחות לא יכולתי לשוב למשרד שבו התמחיתי, ובפרק הזמן שחלף בין המבחן הראשון לשני, החלטתי להתנדב בנעמ"ת. אז עוד לא ידעתי שהתנדבות זו תביא עימה הרבה ברכה. ראשית, הפכתי חברה טובה של עו"ד אלינוער, ישבתי לצידה, האזנתי, למדתי מהדרך שבה העניקה ללקוחות ייעוץ ראשוני וקיבלתי מושג ראשוני על דיני משפחה. שנית, לימים, כשהקמתי משרד, היא שלחה אליי לקוחות. הרבה לקוחות. כל זה לא היה קורה לולא הייתי נכשלת ואילולא התנדבתי.
את ל' הכרתי בחופשת הלידה. גם היא ילדה לא מכבר וגם היא הייתה עורכת דין. את בילויינו המשותפים בבתי קפה, צמודות לעגלות ולתינוקות מצווחים, כמצופה מאימהות שנמצאות בחופשת לידה, ניצלתי כדי לספר לה עד כמה מקסים בעיניי תחום דיני המשפחה.
היה בינינו הרבה מן המשותף. שתינו ילדנו, שתינו התחלנו לעבוד כשכירות, שתינו סבלנו, היינו החברות הכי טובות בעולם שמשתפות כל שמתרחש בעולמן, ולשתינו היו שאיפות להצלחה. ל' הציעה שנתפטר ונפתח עסק משלנו. אז שכרנו חדר קטנטן, פתחנו משרד והתחלנו לעבוד.
כעורכת דין שכירה מתחילה בשלהי המאה הקודמת, הרווחתי כ-6,000 שקל בחודש. כעצמאית הרווחתי יותר, אבל גם זה לא הספיק. כששתינו יצאנו יחדיו לחופשת לידה ושבנו ממנה, התקשינו לעמוד כלכלית בכל הוצאות המשרד ולקחנו הלוואות כדי לעמוד בשטף ההוצאות.
בבית חיכתה לי מציאות דומה. המשכורת הנמוכה והכנסותיי שנעלמו תחת חובות עסקיים לא הספיקו לכלכלת הבית. אומנם החובות לא יצרו מתחים עם ניב - הרי שנינו התנהלנו באופן זהה מבחינה כלכלית - אבל החלה לכרסם בנו התרחקות מסוג אחר.
אחת לחצי שנה קיבלנו טלפון מחווה מהבנק. "אתם כבר בשישים אלף שקל מינוס," בישרה לי, "אתם חייבים לכסות את זה. אולי תיקחו עוד הלוואה?" מתוך ייאוש רצינו למכור את הדירה. אבי אסר עליי. "במקום להיות במינוס עם דירה, את תישארי במינוס בלי דירה," אמר. הוא צדק.
בקיץ 2004 נסענו לחופשה בראש פינה עם הילדים. על חשבון הבנק כמובן. על שפת הבריכה קראתי את הספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" של רובין ס׳ שארמה והוכיתי בהלם. המשפט (המיוחס לפילוסוף הסיני לאו דזה) "גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד" שינה את חיי. רציתי להגיע רחוק, אבל ידעתי שאני חייבת קודם כול להתחיל מהמינוס בבנק. ידעתי שאני חייבת להסיר את המכשול הזה ולייצב את המצב הכלכלי שלנו כדי להמשיך הלאה במסע. לא ידעתי אז כמה רחוק תיקח אותי אותה החלטה ראשונית - לצאת מהמינוס. בזכותה הבנתי מודעות מהי, ולמדתי להשיג מטרות ולגדול גם מעבר
להן.
התחלתי עם תוכנית כלכלית שכללה הבנה מעמיקה של חשבון הבנק שלנו ועבודת מחקר עם טבלאות אקסל. לראשונה בדקתי מה יורד, מה עולה ומהן הוראות הקבע. פדיתי ביטוחי סרק, עצרתי הוראות קבע שירדו במשך שנים ואף אחד לא ידע על מה, הלכתי לבנק למשכנתאות והגדלתי את חוב המשכנתא שלנו כדי לכסות את כל ההלוואות הקטנות שכילו את הכנסתנו החודשית, והינה בתוך חודשיים מיגרתי אחת ולתמיד את המינוס, התחלתי לחיות מתוך מודעות לחשבון הבנק, ומאז לא ידעתי מינוס ולו יום אחד בחיי.
טעמתי מעץ הדעת. התחלתי לקרוא ספרים שפתחו בפניי עולם שלם והבנתי שאפשר לשנות את המציאות, שלא צריך לקבל אותה כגזרת גורל ושאפשר להציב מטרות ולהשיגן.
ניסיתי לשתף את השותפה שלי בתובנות החדשות שהתגלו לי. רצינו להרחיב את פעילות המשרד, ואני כבר ידעתי שאם אנחנו רוצות תיקים, אנחנו צריכות גם לתת מעצמנו, והצעתי שנירשם לתוכנית שכר מצווה של לשכת עורכי הדין, המעניקה סיוע משפטי חינמי (פרו בונו) למעוטי אמצעים. לשותפה שלי לא היה זמן, אז נרשמתי לבד. מאז ובכל השנים שחלפו אני מטפלת גם בתיקי פרו בונו. ההבדל היחיד הוא שאני בוחרת אותם בעצמי.
באותה תקופה התגלעו סדקים ראשונים גם בקשר בינינו. הרגשתי שאנחנו מתפתחות לכיוונים שונים והחלטתי לפרק את השותפות. זה לא היה קל. ל' הייתה החברה הכי טובה שלי ואהבתי אותה אהבת נפש. עד היום יש בי געגוע לצחוקים שלנו ולדרך שבה הבנו זו את זו במבט אחד.
את הקושי שבהחלטה לפרק זוגיות מכיר כל מי שהתגרש. הוא קיים גם בזוגיות עסקית. בתחילה לא היה לי אומץ. זה מפחיד, אפילו מפחיד מאוד, לצאת לעצמאות מוחלטת ולוותר על המוכר. כשסוף-סוף אזרתי אומץ, הצעתי פרידה חלקית, אך היא סירבה. "אז ניפרד," שמעתי את עצמי אומרת.
חילקנו את התיקים, חילקנו את החפצים במשרד, חילקנו אפילו את העמודים באתר האינטרנט שלנו - כל אחת קיבלה רשות להעתיק עשרה עמודים לאתר הפרטי שלה. כמובן, חילקנו את החובות בבנקים. כל אחת מאיתנו פתחה חברה נפרדת, אבל את שתי העובדות שהיו לנו לא חילקנו. היא לא רצתה להמשיך עימן והן החליטו להמשיך לעבוד איתי.
ב-1 בינואר 2005 יצאתי לדרך חדשה. מצאתי את עצמי ספונה במשרד עצמאי קטן עם הרבה מאוד חששות שהסתרתי יפה מאחורי השחור-לבן של מדי המשפט, לבדי מול העולם. אחד מלקוחותיי היה מנהל סניף בנק. "אני צריכה מסגרת אשראי והלוואה כדי לכסות את חובות המשרד הקודם," אמרתי לפני שהוספתי: "אבל אין לי ערבויות." "אני סומך עלייך," ענה ואישר את הכול. אין זה פלא שמאז ועד היום אני באותו חשבון, באותו סניף ובאותו בנק.
עבדתי קשה. עודני עובדת קשה מאוד. היו ימים שהשכמתי והגעתי למשרד כבר בארבע לפנות בוקר. היו לילות שעבדתי עד עלות השחר, ועד עצם היום הזה אין כמעט סוף שבוע שאינו מנוצל לקריאה, לכתיבה וללימוד. כל מה שחלמתי החל להתרחש, תיקים מעניינים נכנסו למשרד בזה אחר זה. ההצלחה גרמה לכך שכבר לא הייתי צריכה את ההלוואה שקיבלתי. כבר באותה שנה רכשתי, לראשונה בחיי ללא הלוואות, את הג'יפ הראשון שלי, ונראה היה שהצעד הנועז שלקחתי מתחיל להצדיק את עצמו.
בלי לתכנן, הצעד הבא היה גירושין. הפערים בינינו הלכו והתרחבו ולא השאירו הרבה מקום לצעוד יחד באותו שביל. היה חשוב לי לעשות את זה יפה, ואכן היו אלה גירושין ידידותיים. עם זאת, אפילו לי, מאסטר בפרידות, גירושין הם לא דבר פשוט. הרגשתי שהלב נקרע לשניים אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לשנינו.
לאימי ז"ל, שאף פעם לא אהבה שינויים והתנגדה מאוד לגירושין, אמרתי שאף אחד לא יחיה את החיים שלי במקומי ואני לא אחיה אותם פעמיים. אז חילקנו את הכול בצורה יפה. אחרי כשנה ויתרתי לו גם על המזונות ונשארנו בקשר נפלא. ניב נעשה לבן משפחה. שנינו ראינו קודם כול את טובת הילדים, ועם השנים הפכנו לחברי נפש. הברית שכרתנו כשנישאנו שינתה צורה אך נותרה איתנה, ובמשך שנים היינו דוגמה לגירושין מופלאים. במהלך כתיבת ספר זה הוא הלך לעולמו, וחלק ממני הלך יחד איתו.
באף אחד מהצעדים הנועזים הללו לא הייתי בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון. את ל' אהבתי אהבת נפש. היא הייתה ונשארה אישה חכמה, שותפה לדרך שראתה איתי עין בעין את העולם. דברים דומים אני יכולה לומר על ניב, ובכל זאת נפרדתי משניהם כמעט בלי לריב.
הפרידות האלו הכניסו לחיי אנשים חדשים. את דן הכרתי כחצי שנה לאחר גירושיי. הוא עצמו היה בהליך גירושין קשה ובא להתייעץ איתי בקשר להגשת ערעור על החלטה שערורייתית שהתקבלה בעניינו. כבר כשראיתי אותו לראשונה נדהמתי מיופיו הכובש ומחוזק אישיותו, אבל אז עוד לא העליתי על דעתי מה צופן לנו העתיד.
הוא התרשם מעצותיי המקצועיות והחליט להעביר את התיק לטיפולי. חודשים ספורים לאחר מכן הפכנו לזוג. לא הסכמתי להמשיך לייצג אותו והצעתי שיבחר בין ניתוק כל קשר אישי לבין העברת התיק לעורך דין אחר. הוא החליט ללא היסוס להעביר את התיק והודיע לי שעל חברות כמו שלנו לא מוותרים. אחד מידידיי הביע בפניי פליאה על בחירתו של דן ואמר שלו היה במקומו, בחיים לא היה מסכים לוותר עליי כעורכת הדין שלו. אבל דן ידע מה הוא עושה.
הליך הגירושין שלו נמשך עוד שנתיים עד שהסתיים בהסכם גירושין אך מעולם לא הסתיים באמת, ומתוך החיים עימו למדתי כל כך הרבה על איך זה מרגיש מבפנים לעבור גירושין קורעי לב ובשר, בשר מבשרך. למדתי על איך זה לבנות חיים מחדש מתוך הריסות חייך ולמדתי הכול ומחדש על אהבה שאינה תלויה בדבר.
כשנתיים לאחר תחילת הקשר בינינו, נפרדנו. פרידה ארוכה, מרה וכואבת, שלימדה אותי כמה קשה ללכת נגד הלב. שנינו כנראה היינו זקוקים להפסקה הארוכה הזו כדי להעריך מחדש את אהבתנו.
בניגוד לכל הסיכויים, בניגוד לכל היועצים ואף על פי שנשבעתי שזה לעולם לא יקרה, כעבור עשרה חודשים בחרנו זה בזה מחדש. חזרנו לקשר אט אט, שנינו פגועים, מדממים וכלל לא בטוחים שאפשר לאחות את שברי אמוננו ואהבתנו. חלף לו עשור, ולא רק שנשארנו ביחד, אפילו נישאנו בטקס הכי רומנטי בעולם, בבית העירייה בניו יורק, רק שנינו ובן דודו שהיה העד והצלם גם יחד.
דן הוא אהבת חיי והחבר הכי טוב שלי. הוא חלק בלתי נפרד ממני, מאישיותי וממי שאני. יש בו העוצמות לא רק להכיל אותי אלא גם לפרגן לי ולהעצים אותי. הוא לא רק שותף לחיים, לטוב ולפחות טוב, אלא גם שותף ללמידה בלתי פוסקת, לגדילה משותפת ולעשייה מתמדת. דן, איש העולם הגדול, לימד אותי לטרוף את החיים, להתגבר על פחדים ולהצליח לשלב הרבה הנאה בתוך חיי קריירה עמוסים. וכשאני מביטה בעצמי מתוך עיניו שלו, אני רואה רחוק.
גירושין נתפסים כרגעי משבר איומים. ואומנם רבים חווים משברים קשים ומרים עם כניסתם לתהליך. עם זאת, הדרך לכל תהליך פרידה בריא, בין אם הוא מתרחש בעבודה ובין אם בבית, תלוי במודעות, בבחירה, בהצבת מטרות, בקבלת אחריות, בפרו-אקטיביות, באנרגיה טובה, בהכרת תודה על הקיים ותוך ניהול המשבר במקום התנהלות בתוכו. אלו הם המפתחות שפותחים את כל המנעולים ופורצים דרך לפרידה בריאה שמובילה לדרך חדשה.
לאורך כל חיי ידעתי לשכנע, אבל אפילו אני לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהתמורות בחיי יתרחשו במהירות כל כך גדולה ובעוצמה שלא יכולתי לדמיין. מה שנראה לי במשך שנים כגזרת גורל השתנה באבחה של החלטה אחת - להשיג מטרה.
החיים לימדו אותי שגם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד. כשמצאתי את עצמי על השער של גיליון חגיגי של ליידי גלובס יחד עם רובין שארמה שציטט את המשפט שהתחיל את הכול, ידעתי שעשיתי זאת נכון. מאז אותו משפט למדתי להציב מטרות ולפעול בפרו-אקטיביות להשגתן, לחיות מתוך מודעות, לקבל אחריות על חיי, להכיר תודה על הקיים ועל העתיד לבוא, ולהשתדל תמיד להיות באנרגיה טובה. זה עובד, נסו את זה בעצמכם. אני מייחלת שספר זה ייתן לכם השראה להתנהלות דומה.
