הרקע לסיפור
"When there is an elephant in the room, introduce him"
Randy Pausch2
כאשר התחלתי לכתוב, או כאשר התחלתי לחשוב על לכתוב, התלבטתי רבות כיצד לשלב בספר את סיפורי האישי. מצד אחד, סיפור התמודדותי עם הסרטן הוא בהחלט הרקע והמקור לתובנות והמסקנות המובאות כאן. מדובר בתהליך ארוך ומפרך של מעל עשרים שנה שבהן חוויתי כמעט כל התמודדות אפשרית עם מצבי כאב פיזי ונפשי. חוץ מחוויות קשות, היו לי גם אינספור אירועים שמחים ומרגשים, אם במפגשים עם אנשים שלעולם לא הייתי פוגש לולא הסרטן, ואם בתהליכים אישיים ופרטיים שלי עם עצמי. אנשים רבים אמרו לי שהסיפור שלי יכול להוות השראה, במיוחד עבור אלו עם בעיות הנופלות בקטגוריה הלא-מחמיאה של מחלות מסכנות-חיים. אין ספק שהספר הזה לא היה נכתב מעולם, לולא הסרטן שלי.
מצד שני, לא רציתי שהספר ייפול לקטגוריה של "ספר לחולי סרטן". לא בגלל שהסיווג אינו מחמיא או מושך (חלק ניכר מהכתוב כאן מגיע מקריאה ומתרגול אישי אשר למדתי בין היתר מספרים מהסוג הזה), אלא בגלל הרצון שלי לפנות לכלל האוכלוסייה והחשש כי הקִִּטלוג הבלתי-נמנע לקטגוריה המדוברת עלול להרתיע אנשים "בריאים" רבים. מבחינתי, כולם מתמודדים, לכולם קשה עם ההתמודדויות האלו, וכפי שאמר הבודהה - כולם סובלים.
בנוסף, ניסיון העבר הראה כי הסיפור שלי גורם פעמים רבות לאנשים לראות בי מעין גיבור, איש חזק ואופטימי שחי חיים קשים ונוראים. אני לא אוהב את הראייה הזו ואפשר לומר שהיא אפילו מעצבנת אותי. נכון שעברתי ואני עדיין עובר חוויות לא נעימות ושהסרטן המלווה אותי הוא לא טיול בפארק, אך אני אוהב את החיים שלי וחושב שלאנשים רבים אחרים יש חיים קשים גם כן. חוץ מזה, אין זה משנה כלל עד כמה קשה לי או למישהו אחר, מה שחשוב הוא שלכולם קשה. אני לא רואה עצמי כגיבור, לפחות לא בקונוטציה שעולה לי בראש, אלא כאיש שקיבל את הקלפים שחילקו לו החיים ולאט-לאט, עם הרבה עבודה והדרכה, למד להסתכל בהם, להבין אותם ולהפיק מהם את המיטב. על העבודה וההדרכה הזו רציתי לכתוב.
מהכתוב כאן ניתן להפיק תועלת גם ללא הרקע לנסיבות שבו הוא נכתב, גם ללא סיפורי הסבל האישיים שלי. לכן, כאשר התחלתי לחשוב על כתיבת הספר, שאפתי שאלו יישארו בצד, או לפחות יידחקו לסוף. בגלל הסיבות שהזכרתי, ואולי בגלל איזשהו מחסום פסיכולוגי שהיה לי מלהיחשף לחלוטין בפני כולם, חשבתי שאוכל לכתוב על התובנות שלי ולהשאיר את עצמי בצד. מובן שטעיתי. ברגע שהתחלתי לכתוב, הבנתי שאין סיכוי שאוכל להפריד בין אלה. סיפורי האישי והתובנות של חיי, אותו הסיפור הם. הם שלובים יחדיו לאורך הספר וכל ניסיון להפריד ביניהם יהיה כמו ליצור שני אנשים שונים מתוך אותו האדם.
חלמתי על כתיבת הספר לאורך תקופה ארוכה אך מעולם לא התיישבתי אל המלאכה. יום אחד שמעתי על הרצאה של פרופסור אמריקני למדעי המחשב בשם רנדי פאוש. רנדי חלה בסרטן סופני והחליט לנצל את "ההזדמנות" כדי להעביר הרצאה בנושא "הגשמת חלומות הילדות שלנו". את ההרצאה הוא העביר כחלק ממנהג מוכר באוניברסיטה שבה עבד, שם המרצים מהרהרים על מותם ומעבירים הרצאה אחת מיוחדת עם הכותרת "ההרצאה האחרונה". במקרה שלו, הכותרת הייתה רלוונטית מתמיד ולא בכדי צולמה ההרצאה בווידיאו והועלתה לאתר YouTube על מנת שכל העולם יוכל לצפות. כמו רבים אחרים, פיניתי שעה וחצי מיומי לצורך צפייה בסרט, שנתן לי את ההשראה שמסתבר שהייתי זקוק לה ביותר. מייד לאחר ההרצאה התיישבתי והתחלתי לכתוב.
