אחר כך חזרתי למשמרות לילה. הם בחיים כבר לא יסמכו עלי באור יום. הגבתי לפניות חירום בארבע לפנות בוקר, עליתי וירדתי במדרגות נעות מושבתות, ניסיתי לא לחשוב. פעם הייתי טוב בזה. כמה חודשים אחר כך, לא האמנתי למראה עיני: הנשימות שלי שוב התאבכו באוויר. נובמבר חזר.
״כשהשמים יפסיקו לחרבן,״ אמר סאטי, שסירב לצאת מהרכב. לפעמים ירד ברד ולפעמים שלג מימי. הלילה ירד מבול שנצץ בפנסים ושטף את הרחובות, שהיו זקוקים נואשות לשטיפה. השותף שלי נתן לי את העיתון שלו, ואני יצאתי מהרכב והחזקתי אותו מעל הראש כמו מטרייה.
הגבנו לקריאה ממנהל חנות צדקה. הסתכלתי על הפה שלו זז. הוא רצה שאסלק הומלסים שמצאו מחסה בפתח הבניין. זה לא נשמע כל כך הגיוני, אבל האמת שלא ממש הקשבתי. השערות בנחיריים שלו היו שחורות וסבוכות כמו ניצנים של שפם היטלר. הסתכלתי על הגבר והאישה שישנו בכניסה, הודעתי לו שהוא מבזבז את זמנה של המשטרה וחזרתי לרכב בגשם.
נכנסתי והחזרתי לסאטי את העיתון הרטוב, עונש על כך שלא בא איתי. הוא נעץ בי מבט ופתח בעמוד נוטף ומקופל.
״ראית את זה?״ אמר. הוא הושיט את העיתון ובחן את תגובתי. ״איזה מוות נוראי, הא?״
התצלום היה מטושטש מהגשם, גם הכיתוב, אבל זיהיתי את הבחורה. היא היתה אחת מהן, אחת משלוש שהכרתי לזמן קצר שנה קודם לכן. בכותרת המשנה נכתב שהיתה בת עשרים ושלוש במותה. עשרים ושתיים כשהכרתי אותה. הבטתי מהחלון החוצה, אל נובמבר שחזר. היא האחרונה שנשארה. סאטי רכן אלי וכיחכח בשיעול של בית קברות.
״בחייך,״ אמר. ״מה באמת קרה שם?״
נעצתי בו מבט יציב. ״אתה שואל את הבנאדם הלא נכון.״
אני ידעתי רק איך זה התחיל, שנה קודם. שלוש הפסילות שכבר צברתי וכל הסיבות שבגללן לא יכולתי לסרב. לא ידעתי להסביר את הבנות, את הנשים, שהגיחו אל חיי לרגע. ששינו אותם לרגע. הוא לא היה מבין את הבדיחות שלהן, את העלבונות, את הסודות. כל אותו לילה בהיתי החוצה באנשים ברחובות, בבחורות, בנשים, בתחושה שאני רואה את החיים שהן לא יזכו לחיות.
הגעתי הביתה בשעות הקטנות של הבוקר, לקחתי משהו לשתות והתיישבתי, העברתי תחנות ברדיו עד שכבר לא יכולתי לדחות את זה יותר. קראתי שוב את הכתבה בעיתון והרשיתי לעצמי לחשוב על זה כמו שצריך לראשונה זה חודשים.
״אתה הורג אותי,״ היא אמרה.
מה באמת קרה שם?
