ענני מלחמה במזרח התיכון
הסימנים שנקלטו בלווייני הביון האמריקאיים במשך כמה לילות אי־שם במחצית אוקטובר 2012 נראו מטרידים: זוג מטוסים לא מזוהים, שהגיעו מכיוון מערב בגובה 50 אלף רגל ובמהירות של 1.6 מאך, התקרבו לגבול האיראני, חצו אותו ומיד מיהרו לחתוך חזרה.
בפנטגון, כך דיווח כמה ימים מאוחר יותר ה"וול סטריט ג'ורנל", פענחו את התמונות וקבעו בפסקנות כי אלה הם מטוסי F16 "סופה" של חיל האוויר הישראלי. האנליסטים בסוכנות הביון המרכזית ובמשרד ההגנה האמריקאי הצליבו את תמונות הלוויין עם סימנים נוספים, והמסקנה היתה ברורה וחד־משמעית: בישראל נפלה החלטה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן, והמועד שנקבע - השבוע השלישי של אוקטובר 2012, שבועיים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, שבהן מתמודד הנשיא המכהן, ברק אובמה, מול מיט רומני, המועמד הרפובליקני.
בהתייעצויות חירום בוושינגטון הגיעו למסקנה כי הדרך היחידה, אולי, למנוע תקיפה ישראלית באיראן היא פנייה דחופה של הנשיא אובמה לראש הממשלה, בנימין נתניהו. הבקשה הגיעה לשולחנו של הנשיא האמריקאי, שמיהר לפסול אותה: "נתניהו לא ישמע לי", הסביר, "זו לא רק איראן, זה גם אני".
היחסים בין שני המנהיגים, ראש ממשלת ישראל ונשיא ארצות הברית, היו בשפל המדרגה וגבלו בחוסר אמון מוחלט. לאובמה לא היה ספק: נתניהו הולך על הימור חייו. הימור כפול. גם על איראן - וגם על סיבוך ארצות הברית במלחמה בעיתוי הגרוע ביותר מבחינתו, ערב הבחירות לנשיאות. כל צעד שיעשה רק עלול לסבך אותו במערכת הבחירות הצמודה ולסייע ליריבו הרפובליקני, מיט רומני, המועמד המועדף על ראש ממשלת ישראל. נתניהו, שוויתר על האזרחות האמריקאית שלו שנים רבות קודם לכן כשנכנס לפוליטיקה הישראלית, אינו יכול, כמובן, להשתתף ולהצביע בבחירות לנשיאות ארצות הברית, אבל לנשיא אובמה לא היה ספק למי היה מצביע לו אפשרות כזו היתה קיימת: למיט רומני, יריבו הגדול.
נימוקיו של נתניהו היו עמו: ברק חוסיין אובמה הוא נשיא עוין אישית לו ולישראל. מאז ג'ימי קרטר לא ישב בבית הלבן נשיא כל כך עוין לישראל. מבחינת האינטרסים של ישראל והעומד בראשה, ברק אובמה חייב לעזוב את הבית הלבן. מחליפו, מיט רומני, ידיד אישי של נתניהו עוד מן התקופה ששניהם למדו יחד מנהל עסקים ושיווק באוניברסיטת MIT בבוסטון, ילך איתו למבצע האיראני בדרך שהוא יתווה: תמיכה וסיוע לישראל במבצע צבאי להשמדת אתרי גרעין נוספים באיראן וסנקציות חונקות שימנעו ממנה לשוב לייצור הפצצה.
המועד שבו בחר נתניהו לתקיפה האווירית, כך העריכו האמריקאים, נועד ללכוד את הנשיא אובמה בעיתוי הגרוע ביותר מבחינתו ולאלצו לפעול מול התגובה הצפויה של איראן - שיגור מאות טילי שיהאב לטווחים רחוקים ועשרות אלפי טילים של חיזבאללה לעבר מטרות אסטרטגיות ואל העורף הישראלי. אובמה לא יוכל שלא להתערב צבאית ודיפלומטית למען ישראל. אחרת יצטייר בפני הבוחר האמריקאי כנשיא חלש וכמי שבגד בבת בריתו הגדולה במזרח התיכון. כך או כך, מבחינת נתניהו, כל צעד שיבחר אובמה יוביל למפלתו בבחירות לנשיאות ולבחירתו של מיט רומני.
תוכנית נתניהו לתקיפה באיראן בתאריך רגיש כל כך, לפי דיווחים בתקשורת האמריקאית, נראתה מושלמת. הוא האמין בה ודבק במכלול פרטיה. באוקטובר 2012 ישראל היתה בשלה יותר, מוכנה יותר, וערוכה עם האמצעים הנחוצים לביצוע המשימה. בראש ממשלת ישראל עמד אדם נחוש שהחליט, כי בניגוד לשני המקרים הקודמים, בספטמבר 2010, ושנה אחר כך, בסתיו 2011, הוא ילך בדרכו של ראש הממשלה, מנחם בגין, ששלח את חיל האוויר הישראלי, ביוני 1981, להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק, חרף התנגדות שרים בממשלתו ובכירים בצבא ובמערכת הביטחון.
▪▪▪
מטוסי חיל האוויר לא המריאו בסוף השבוע השלישי של אוקטובר 2012 לאיראן. אתרי הגרעין בפורדו, בנאתנז ובאראק לא הושמדו. איום הגרעין האיראני נותר בעינו. התפתחות דרמטית בלתי צפויה היא שעצרה ברגע האחרון את המבצע הצבאי הגדול, שבו אמורים היו להשתתף, על פי פרסומים זרים, יותר ממאה מטוסי חיל האוויר. מכשול, שנתניהו לא צפה ולא העלה על דעתו, הפיל את התוכנית וטרף את הקלפים שהחזיק בידיו.
פרק 1
נתניהו חוזר לזירה
ארבע שנים קודם לכן, באוקטובר 2008, הודיעה ציפי לבני, שרת החוץ ומנהיגת מפלגת "קדימה", לנשיא המדינה, שמעון פרס, כי כשלה במאמציה להקים ממשלה חדשה. זה קרה לאחר שראש הממשלה, אהוד אולמרט, התפטר על רקע החקירות הפליליות נגדו, ולבני, עתה מנהיגת המפלגה, ניסתה בלא הצלחה לבסס קואליציה יציבה בלי ללכת לבחירות.
בעוד היא מתמהמהת בשיחות־סרק עם שר הביטחון, אהוד ברק, על מעמדו הבכיר בממשלתה, ומתמקחת עם ש"ס על הגדלת הסיוע לקצבאות הילדים, נתניהו, יו"ר הליכוד, מפלגה עם 12 חברי כנסת בלבד, פתח במהלכים מהירים: שניים מבכירי המפלגה באותם ימים, חברי הכנסת סילבן שלום וגדעון סער, נפגשו בחשאי עם הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, וסגרו עמו על שותפות נדיבה בממשלה שיקים נתניהו לאחר הבחירות, שיגיעו בהקדם. בנוסף, נתניהו עצמו נפגש עם רפי איתן, מנהיג מפלגת הגמלאים, וסיכם איתו על תפקיד שר וחברות בממשלה ובקבינט, גם אם הגמלאים לא יזכו אפילו במנדט אחד בבחירות.
הבחירות לכנסת ה-18 התקיימו ב-10 בפברואר 2009. "קדימה", התנועה הפוליטית החדשה שהקים אריאל שרון, ושהוא לא זכה להובילה לבחירות לאחר שעבר בינואר 2006 אירוע מוחי קשה שממנו לא התאושש, זכתה אמנם במספר המנדטים הגדול ביותר - 28, אבל נתניהו, עם מנדט אחד פחות, ובעזרת שותפיו הטבעיים והמפלגות החרדיות, קיבל מנשיא המדינה, שמעון פרס, את זכות הראשונים להרכיב ממשלה.
גם לאחר שקיבל את המנדט, נתניהו התקשה להחליט איזו קואליציה הוא הולך להקים. כזו, שמצדה האחד מפלגה חילונית של אוכלי בשר חזיר מהעלייה הרוסית ומצדה השני מפלגות חרדיות - לא תשרוד להערכתו. הוא חיפש קלף מנצח, כזה שיבטיח לו קואליציה יציבה, לפחות בתחילת הדרך. הפתרון היה לפנות לאחד משניים: לציפי לבני, או אהוד ברק, ולהציע להם להצטרף לממשלה ולקואליציה שיקים.
הגישושים הראשונים היו בכיוונו של אהוד ברק, שגילה עניין, אבל נתניהו נתקל בווטו גורף של אביגדור ליברמן. "אני ואהוד ברק לא נשב בממשלה אחת", קבע מנהיגה של "ישראל ביתנו", שזינקה בבחירות ל-15 מנדטים, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. מקור העוינות בין השניים היה בתקופה שבה אהוד ברק כיהן כראש הממשלה, ובכמה הזדמנויות מתח ביקורת על מי שכינה "חבורת שלאף", מקורביו של המיליארדר האוסטרי מרטין שלאף, הבעלים של הקזינו ביריחו, שנסגר במהלך האינתיפאדה השנייה. השמות שעלו בהקשר זה היו, בין השאר, אריה דרעי, חיים רמון ואביגדור ליברמן, עם רמיזות ברורות על טיב העסקים שבינם לבין המיליארדר האוסטרי.
וליברמן לא שכח ולא סלח. הוא הודיע לנתניהו על התנגדותו הנחרצת לצירופו של ברק לממשלה, וכדי שלא ילחצו עליו יותר מדי בנושא הזה, אף יצא לחופשה במקום אהוב עליו במיוחד - מינסק, בירת בלארוס, בלי שישאיר כל דרך ליצור איתו קשר בעודו שם.
נתניהו נלחץ. הוא ראה כי 28 הימים הראשונים שהנשיא הקציב לו על פי חוק להרכבת ממשלה מסתיימים עוד מעט, והחליט לפנות לאופציה השנייה, ציפי לבני, ולהציע לה שותפות פוליטית. לאחר כמה גישושים מוקדמים, הגיעו בני הזוג נתניהו לבית משפחת שפיצר בשכונת רמת החייל בתל אביב, ובמהלך ארוחת הערב החליטו שני המנהיגים להשאיר את משקעי העבר מאחור. ביבי הציע ללבני רק שליש מן המלכות, ולא חצי כפי שביקשה - רוטציה שווה בראשות הממשלה. שני השלישים הראשונים נתניהו, השליש האחרון - לבני. בנוסף, כשנתניהו יעמוד בראש הממשלה, לבני תקבל את משרד החוץ. גם תיק הביטחון יעבור לידי "קדימה" - שאול מופז ישמש בתפקיד לכל אורך התקופה. בסיום הערב, ולאחר שכל הארבעה בירכו על המוגמר, סוכם על מפגש גומלין בבית משפחת נתניהו כדי לסגור פרטים אחרונים. מילה לא דלפה מהפגישה הסודית.
הפגישה הסתיימה אמנם בלחיצת ידיים חזקה ובהחלטה על הליכה לשותפות בהנהגת המדינה, אבל נתניהו, ולא פחות מכך רעייתו שרה, לא היו שלמים עם הסכם הרוטציה בראשות הממשלה. אחד משותפי הסוד של אותה פגישה לילית חשאית היה נתן אשל, איש אמונם של בני הזוג נתניהו. בעבר הוא כבר הפתיע אותם מדי פעם בעצות פוליטיות מבריקות, שאיש מלבדו לא חשב עליהן, וגם עתה הוא נכנס לפעולה. אשל קלט במהרה את חוסר שביעות הרצון של השניים מן ההסכם המתגבש, ומן הצורך לעזוב לאחר תקופה את בית ראש הממשלה. בשיחה שניהל עם שרה נתניהו היא שיתפה אותו בטראומת ההפסד הצורב לברק בבחירות 1999, כשנאלצה לפנות במהירות, על פי דרישתו, את מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור 3 בירושלים. היא התקשתה לעכל שבעתיד תיאלץ לשוב ולהתפנות מן המעון הרשמי.
נתן אשל חזר לנתניהו ושכנע אותו שינסה להוריד את ליברמן מהעץ כדי שיסכים להסיר את התנגדותו לצירוף ברק: "נקים ביחד שלישיית הנהגה: אתה, ביבי, ראש הממשלה כמובן, בלא כל רוטציה, ברק שר הביטחון, וליברמן שר החוץ. הרכב מנצח. בלי ציפי ובלי לבני..."
נתניהו אהב את הרעיון. הוא ניסה להשיג את ליברמן במינסק וחזר לאשל כעבור זמן־מה ובישר לו כי האיש אינו זמין. נתן אשל התגייס מיד למשימה והצליח ליצור קשר עם ליברמן, שקצת הופתע איך זה שמישהו הגיע אליו למרות ההוראות הברורות שהשאיר בטרם נסע, שלא לאפשר לאיש להשיגו.
אבל כששמע את ההצעה מאשל, וידע כמובן שהיא מגיעה מנתניהו, ההתנגדות לברק נעלמה כלא היתה: תפקיד שר החוץ, חבר הקבינט המדיני־ביטחוני ושותף בפורום מצומצם ביותר להכרעות מדיניות וביטחוניות. והיה תיק נוסף שנתניהו הבטיח לליברמן כבונוס: תיק השר לביטחון פנים. לליברמן היה עניין מיוחד בתיק הזה: המשטרה חקרה כמה שנים חשדות כי קיבל מיליוני דולרים מאנשי עסקים שונים בתקופות שבהן היה שר וחבר כנסת. הוא זוכה אמנם, אך האם יש תעודת ביטוח טובה יותר מאשר להציב אדם שלך כשר הממונה מיניסטריאלית על המשטרה? המועמד שלו לתפקיד היה יצחק אהרונוביץ', בעבר ניצב במשטרה ומפקד משמר הגבול.
קשה היה לסרב להצעות כאלה. ליברמן אמר "דַה" והסכים לקצר את חופשתו ולחזור מיד לישראל. אהוד ברק לא היסס לרגע כשהוצע לו להישאר בלשכת שר הביטחון, והפעם בממשלת נתניהו. עם זאת, בדרך לשם היה עליו לעבור משוכה לא פשוטה: לקבל את אישור ועידת מפלגת העבודה. וזה לא היה קל. בנאום הפתיחה הוא הסביר לחברי מפלגתו כי אם לא יאשרו את ההצטרפות לממשלת נתניהו, הם יהיו האחראים לאובדן הסיכוי האחרון לתהליך מדיני ולהנצחת שלטון הימין. המפלגה סערה. יריביו של ברק, ובראשם שלי יחימוביץ, עמיר פרץ ואופיר פינס, איימו בפילוג. לצדו של ברק התייצבו בוז'י הרצוג, פואד בן אליעזר ושלום שמחון. לשלושתם הובטחו תיקים בממשלה. ברוב דחוק, ולאחר הצבעה חשאית, אישרה ועידת המפלגה את ההצטרפות לממשלת נתניהו.
ציפי לבני, עם זיכרונות מארוחת הערב החגיגית והבטחה לרוטציה שלא קוימה, ראתה מספסלי האופוזיציה את נתניהו נשבע אמונים בכנסת כראש הממשלה ומקים ממשלה יציבה, שזכתה לאמונם של 69 חברי כנסת.
אהוד ברק הביא עמו נדוניה יקרה: הגרעין האיראני.
במהלך העשור שבין 1999-2009, נתניהו לא היה מעורב כמעט בעיסוק בתוכנית הגרעין האיראנית. גם כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון הוא לא היה מודע לפרטי פרטיה של תוכנית הגרעין האיראנית, על המאמצים שעושה המדינה החומייניסטית לפתח טכנולוגיות שיובילו לייצור פצצה גרעינית ועל ניסיונות הסיכול הרבים, שלרבים מהם - על פי פרסומים זרים - אחראי המוסד, שבראשו עמד אז מאיר דגן.
ואולם, למן הרגע שבו נחשף נתניהו לסוגיית הגרעין האיראנית על שלל משמעויותיה, הוא קבע את המוטו המרכזי שלו כראש ממשלת ישראל: נטרול האיום והשמדת אתרי הפיתוח והייצור שלו.
לצדו היה האיש המתאים ביותר בעיניו למשימה - אהוד ברק, שר הביטחון.