אחרי ההרצאה היא תלון בפנסיון קטן, ולמחרת תמשיך לנסוע. בתיק הגדול עם רצועת-הכתף נמצאים בגדיה, בתיק-המסמכים כל חפציה האישיים: ספרים, בלוק-כתיבה, עטים.
אחרי שהקהל, חמישה-עשר איש במספר, תפס את מקומו באולם הכפר, הובאה אל הרחבה הריקה שמתחת לבמה קשישה עיוורת בכיסא-גלגלים. עיניה היו פקוחות ומכוסות דוק אפור, חסרות אישונים וקשתיות. היא החליטה להפנות את דבריה אל העיוורת – אל פניה הקטנות, הדהויות והשחוקות מפגעי מזג-האוויר.
הנערה שהסיעה את כיסא-הגלגלים פנימה התיישבה אף היא, וקראה מגזין מצויר שהתמיכה נגד כתפה של העיוורת.
שוטים קדושים.
כמה מהם נקראים קדושים, אמרה, אך אין הם חולקים תכונות משותפות; הכינוי יוחס להם במקרה או מכורח הנסיבות. אם יש בכלל דבר-מה שמאפיין את כולם, הרי אלה מודעות משולהבת או מיוסרת לקיום, חושי שמיעה ודריכות מחודדים באורח חולני כמעט – ובה-בעת ניתוק רוחני מחיי היומיום.
אחדים מהם, כך נראָה, אהבו את הבריות, אחרים לא.
הקהל ישב שם במעיליו, מדיף ריח של צמר לח. הם קראו את הידיעה הקטנה על הרצאתה בעיתון. אולי גם ראו את הכְּרָזָה המשוכפלת על לוח המודעות בחוץ או בכולבו המקומי. אם אני לא אלך, אמרו בלבם, לא יהיה שם אף אחד.
הם ישבו דוממים לגמרי; היחידה שעשתה מדי פעם תנועה כלשהי הייתה הנערה מאחורי כיסא-הגלגלים, שהפכה בדפי העיתון.
אתלרדה הקדושה נותרה לאחר שתי מערכות נישואים בבתוליה, פיזור-נפשה הגן עליה מפני ההתייחדות וההתאחדות הבלתי נמנעת; הסחת-דעת נחושה, כמעט עוויתית, סוככה בידה על בתוליה. כשמֵתוֹדיוֹס הקדוש הוצא להורג, נדמה היה שבקושי הבחין בכך, ראשו הערוף הוסיף להטיף לעובדי-האלילים המכונסים סביבו על-אודות תחיית-הגוף ועל בחירה חופשית.
וכן הלאה.
היא כתבה פעם ספר על יוּהאן אַקְסֶל סֹמוּאֶלְסון, העבריין שרצח את הכומר מוֹבֶּרִי ואת אשתו בטִילְבֶּרְיָה. הוא רצה להקדיש את חייו לחיקוי ישו, אך חָסַר את הכישורים לכך. באותו חורף היא נסעה ממקום למקום והרצתה על חיי פושעים; את ההרצאות מימנו קרנות תרבות, עמותות לחינוך ואגודות-שׂיח.
ניכר בבירור שאת הרצאתה זכרה על-פה. כשדיברה, ידה לא חדלה לשחק בכפתורי אפודת-הצמר העבה שלה, המפוספסת ירוק ולבן. מדי פעם הניחה אגודל על עין ימין, כנראה כדי לשלוט בעווית כלשהי של מתח.
בקצה ליד הדלת ישב גבר שקוע בשינה עמוקה. ראשו היה שמוט על חזהו, ונורות הנברשת בת שבעת הקנים שהשתפלה מהתקרה השתקפו בקרחתו הבוהקת. אלמלא האנחה שפלט מפעם לפעם – מתוך אדיקות עמוקה או כדי לא להשתנק – אפשר היה לטעות ולחשוב שהוא אינו נושם.
בדרך-כלל נמשכה הרצאתה חמישים דקות, או ארבעים וחמש, כשתקף אותה משום-מה להט פתאומי.
גם בחיים אלה חֲדורים הקדושים, או אלה הנחשבים לקדושים, בְמוּדעות שהם נציגים, שאין הם חיים במובן הרגיל של המילה אלא מסמלים דבר חסר-שם ונבדל מעצמם; שעולמם הוא עולם של סמלים, שבדומה לכלבים הם מחקים את אדונם. לא, ‘מחקים’ אינה המילה המתאימה: בחייהם הם מגלמים חיים בלתי מוכרים; הם שְאֵרים באופן מטפורי של מישהו או של משהו שאינם מכירים, אך היו רוצים להכיר. ואפילו בתוך הדמות החיוורת וחסרת הממשות הזאת, יש בהם שמץ מאותם חיים זרים; למרות הבשר הקמל והציפורניים הקהות, הם עודם תמהיל של זיכרון ושל תשוקה.
הם המשיכו להקשיב, גם אחרי שסיימה לדבר. מדוע שיבינו אותה? אחד-אחד קמו ממקומותיהם והתחילו להתפזר, בלי כל שאלה, בלי כל מבט חטוף של תודה או של חמלה. הנערה עם המגזין המצויר דחפה והסיעה את הקשישה העיוורת החוצה.
רק הגבר שישן נשאר במקומו, ער לחלוטין כעת.
‘את ישנה אצלי’, אמר.
היא לא נראתה מופתעת. מקומות-לינה זולים – כך המארגנים חוסכים כסף. היא אספה את המעיל ואת התיקים וניגשה אליו.
הם הביטו זה בזה.
הוא לבש מעיל עור שחור ומטונף מעל חולצה משובצת ואפודת-צמר. העור נתלה מפניו וצנח ברפיון; פעם, ניכר בבירור, הוא היה גבר גדל-ממדים, אך כוחות בלתי ידועים כרסמו מבפנים את שארית חוסנו. ריח ריקבון נדף ממנו.
היא הייתה רווקה בת ארבעים וחמש, זרה מהדרום שכתבה ספרים על אהבה, על מוות ועל קדושים; ספרים שבקושי איש טרח לקרוא. קול המַרְצָה העגמומי שלה, הצווחני והחדגוני כל כך, מעולם לא הצליח לשכנע איש בדבר. כלפי חוץ נראתה צנומה, כחושה והחלטית.
‘את נוהגת’, אמר, מושיט לה את מפתח המכונית שהיה קשור לפיסת עץ חסרת צורה, שחורה משמן-מכונות ומזוהמה. כשהתרומם כשלו רגליו, והוא הלך בברכיים כפופות מתנודד מצד לצד, כאילו משא עצום הכביד על כתפיו. בגדיו נתלו ברפיסות מגופו השדוף, כמו הושאלו מאדם אחר, מְענק.
הוא גילה לה את שמו, הָאדַר. גם היא אמרה את שמה, אף שמן הסתם ידע אותו.
המכונית חנתה מחוץ לדלת.
‘זה לא כל כך רחוק’, הוא אמר. ’16 קילומטר בערך’.
והמשיך ושאל: ‘את יודעת לנהוג?’
‘כן’, אמרה, ‘אני יודעת לנהוג’.
היא נהגה מבלי להפגין עניין כלשהו, שוות-נפש כביכול. מכוניתו הייתה ישנה, חבוטה ומתקלפת מחלודה. הוא לא היה צריך להורות לה את הדרך: הייתה רק אחת.
אף-על-פי שכבר היה חשוך, השמים עדיין זהרו בצוהבם מעל צמרות העצים במערב. התאריך היה עשרים באוקטובר, ובצד הדרך נערם שלג.
‘לכל הנופים והכבישים שעוברים דרכם יש אופי ותכונות משלהם’, אמרה, כאילו שׂחה לעצמה. ‘לכולם יש את החסרונות והפגמים שלהם.
‘הדרך הזאת מאוד ישרה וצרה, עם נוף דליל בְשיחים’.
הוא אמר: ‘אני יותר לא אנהג. הנסיעה לכאן הייתה הפעם האחרונה’.
למעשה לא אמר את זה בדיוק כך. הוא דיבר בניב צפוני, בתנועות מוארכות עד כדי עיוות ובדו-תנועות קודרות ועגמומיות. מה שהיא שמעה היה תרגום מהסוג שמבקרים מדמיינים לעצמם שהם שומעים בארצות זרות.
‘קראתי עלייך בעיתון’, אמר. ‘יכול להיות שנשלחת על-ידי אלוהים. אף פעם לא היה לנו כאן בסביבה מישהו כמוך. לא שיש אלוהים. וגם שום רחמים לא. אבל בכל זאת’.
היא פתחה את החלון כדי חרך. ריחו חדר עמוק פנימה דרך נחיריה וגִתּוֹתיה, ונצמד לנקבוביות-העור של פניה ושל ידיה.
‘איך אלוהים יכול היה לשלוח אותי אם הוא לא קיים?’, שאלה. ‘ולמה שהוא ישלח אותי?’
‘הוא יודע עלייך. הוא שמע עלייך. בגלל כל האנשים הקדושים האלה שאת מסתובבת להרצות עליהם. הוא קורא את העיתון שלנו, ‘צפון וֶסְטֶרְבּוֹטֶן’[1]‘.
מדי פעם הרים את ידו והצביע לעבר אלומת אורות-הדרך שלפני השמשה הקדמית, כאילו ניסה להורות לה ‘זאת הדרך, מכאן!’.
‘זה פשוט יצא ככה’, אמרה. ‘כתבתי ספר על שוטים קדושים, בלי לתכנן שום דבר. אפשר לכתוב ספרים על כל דבר’.
‘ואני מפסיקה עם ההרצאות’, המשיכה. ‘זאת הייתה האחרונה שלי. מחר אני נוסעת לאנשהו, מחר בבוקר מוקדם, לא משנה לאן’.
כשנפנה אליה ונשם לעברה נרתעה, כאילו חשה דחייה חריפה במיוחד. בן-אדם שמסוגל להסריח כך, היה תופעה חריגה ביותר.
הכביש הוסיף להעפיל בהתמדה והכול מסביב הלך והלבין עוד ועוד.
‘היו כמה דברים שהאמנתי בהם’, אמר. ‘אבל בסופו של דבר אי-אפשר לראות בדברים יותר ממה שהם. הכול מתפרק ומתקלקל. יש לי סרטן, ולא עוד הרבה זמן אני אמות’.
‘אבל’, הוא הוסיף, ‘אני לא ממהר. החיפזון מן השטן’.
היא לא ניסתה להפריך את דבריו בעניין מותו הקרֵב. זה במילא היה ברור וגלוי לעין. הוא מזמן כבר אמור היה למות.
מכוניות אחרות לא נקרו בדרכם, ואף לא בית אחד שאור בחלונותיו.
ודאי יש לו מנהלת-משק או אישה שמחכה להם, והיא תציע למרצה מיטה בסלון, מיטה מתקפלת עם מזרן דק ומלא גושים. ותניח על השולחן לחם שיפון יבש וחמאה וגבינה.
הוא נשען קדימה, הפנה אליה את פניו, והרים את כיסויי האוזניים מעל כובע המצחייה המשובץ שחבש, כאילו ציפה לתשובה. אולי רצה שתגיב על העובדה שהוא עומד למות.
‘זה עוד רחוק?’, שאלה. ‘אנחנו קרובים?’
‘בדיוק עברנו את החֶלקות של הכָּבול של פְרַנְס לינדגרן. אז כבר הגענו עד לכאן’.
הוא המשיך לנעוץ בה מבט, כאילו אינו מבחין בחושך, בעלטה השחורה כזפת כמעט ששררה בתוך המכונית, כאילו ציפה שתדבר אתו. היא האטה מעט והסבירה לו מה דעתה על שיחות – מה שהיא חושבת באופן כללי על שיחות.
שיחות מעולם לא קסמו לה או ריתקו אותה במיוחד. בכורח השיחה, המחשבות תמיד סוטות ממסלולן, מבצעות תרגילי-הסחה, ומתעוותות ומתעקמות כדי לרַצות או להרגיז מישהו; המחשבות עשויות להיות בוגדניות באורח פושע. מחשבה יחידה, לעומת זאת, היא ריבונית, אינה חורגת מגבולותיה ואינה זקוקה לפשרות. אפילו כשאתה פוסח על שתי הסעיפּים, אתה נשאר יחיד ושלם. היא רוצה שיניחו לה ולמחשבותיה. ובכלל, היא אינה מתלהבת כל כך מחשיבה. המחשבות מְשַתְּכוֹת.
וחוץ מזה, הוסיפה ואמרה, אם יש לה משהו לומר, היא בדרך-כלל רושמת אותו לעצמה ואחר כך מכניסה אותו לספרֶיהָ או מתייחסת אליו בהרצאותיה.
המנוע השתעל מדי פעם, אך נראה היה שהיא אינה מבחינה בכך. והוא, כנראה, היה רגיל לזה.
‘אני חייב להשתין’, אמר.
היא האטה ועצרה את המכונית בצד הדרך. הוא פתח את הדלת, התנדנד הצִדה, הציב את רגליו על שולי הכביש שהיו מכוסים בשלג והטיל את מימיו בחצי-ישיבה. היא החליטה לומר משהו, כנראה כדי להסוות לעצמה את צליל השתן הניתז על פח הרכב.
‘קדושים הם בהגדרה מתים’, הסבירה, ‘בגלל זה החלטתי לכתוב עליהם; הם לא יכולים יותר להעמיד פנים, כל מה שנשאר מהם זה כמה עצמות. לא צריך לדעת הרבה בשביל לכתוב עליהם, בעצם. הם סתם אנשים רגילים, למרות שהם כמובן ניחנו גם במתת-אל’.
וזה מה שהיה לה לומר בנושא המוות:
‘הוריי מתו בהתרסקות מטוס כשהייתי בת שמונה. מאז, מבחינתי לפחות, אף אחד לא מת. המוות נתפשׂ אצלי כמו נפילה. כשאנחנו מתים, אז מיד זה כאילו היינו מתים מאז ומתמיד. או משהו כזה’.
כשסיים להשתין, היא המשיכה לנהוג.
בראש הגבעה, במקום שניצב עליו קרון הפוך לסמן את גדת-התעלה, היה עליה לסטות ימינה, לדרך שהשלג לא פונה ממנה. רק סימני הגלגלים על השלג העידו שזהו אמנם נתיב נסיעה.
בבוקר, אמרה לו, היא תיקח אוטובוס דרומה, לאחת העיירות הקטנות שעל החוף; היא תשכור חדר בקומה העליונה של בית-עץ צהוב, עדיף עם אלמנה קצרת-רואי וקדורנית שתוכל להכין בשבילה תה ולאפות רקיקים. שם, על מכתבת עץ אלון כבדה משנות הארבעים, היא תכתוב ספר על כריסטופר הקדוש[2]. ובכך תגמור לתמיד עם הקדושים האלה, תגמור עם נִסים, עם חמלה על-אנושית ועם חזיונות שמימיים.
הוא התחיל לדבר שוב, והיא תרגמה לעצמה את דבריו, ממלמלת תוך כדי כך את הדברים בלחש:
‘זה הנוף הכי יפה בעולם. אסור שאף אחד יצטרך למות כאן. בין אם תרצי ובין אם לא תרצי, כל מקום בארץ הזאת שתושיטי יד תמצאי את עצמך מצביעה על פלא טבע, על מראֶה או על פלא שאת אפילו לא מסוגלת לתפושׂ. אני אישית אף פעם לא הייתי בשום מקום אחר, אף פעם לא הרגשתי צורך בזה.
‘זה נוף למבינים בשלג ובקרח ובכפור, וגם לאלה שאוהבים אשוחיות עתיקות ושַדָּרִים צפופים, אבנים מפוזרות, בִצּות מוצפות במים ומעיינות קרים. וחולדי-הרים – שממילא מראים לנו את עצמם, לנו בני-האדם, רק כשאנחנו גוססים.
‘כאן אמא שלי התעברה, מתחת לערֵמה של מוטות למתקן-שחת; אבא שלי הראה לי את המקום. מוטות של ארבעה וחצי מטר! וחיבורים באורך של שלושה מטר, רק תחשבי! אלה דברים שאת צריכה לכתוב עליהם!
‘אם לא היו חוקים – החוקים מגיעים מהדרום והם די עקומים – אז הבקשה האחרונה שלי הייתה להיקבר כאן, בקצה הבִצה, מתחת לאשוח ענק עם קן של עקעק בצמרת!’
הכביש טיפס מעלה ללא-רחם; היא נהגה בהילוך שני. הוא קינח את אפו לתוך כף היד ומחה אותה בדקדקנות על מכנסיו.
לבסוף נראה במרחק זוג חלונות מוארים. ‘הנה!’, אמר. ‘הגענו! כל כך מהר!’
הוא פתח את הדלת ונתן לה להיכנס. הטיפוס בשלוש המדרגות גרם לו להתנשם בכבדות, והוא נאנק כשסובב את המפתח במנעול. ריאותיו השמיעו קול המיה עמומה כשאמר, ‘עכשיו תראי מה זה בית אמיתי, בית שאדם יכול לחיות בו!’
הוא אפילו לא השתהה לרגע לשבת, ומיד ערך לה סיור בבית: מטבח, חדר-שינה, סלון. כיסאות בעלי משענת-עץ, כיור רחצה, שולחן וספה נפתחים, תמונות ושטיחי-קיר, שולחן עגול קטן. וציתר.
‘אמא’, אמר. ‘היא הייתה מנגנת את ‘בגדת אגם רוינה’[3]‘.
במטבח, על הקיר מעל האח, היו תלויים שלושה ענפים גדולים שנראו כמו קשתות מעוותות ומקוצצות.
‘מה זה?’, שאלה.
‘אה, זה בסך-הכול מכשיר’, אמר. ‘מכשיר מיוחד’.
הוא עלה לפניה במדרגות לעליית-הגג, ובאמצע העלייה נעצר לנוח, נשען בידיו על ברכיו.
‘כאן את תישני’, אמר.
‘לא משנה לי איפה’, אמרה. ‘זה רק ללילה אחד’.
זה היה חדר קטן בעליית-הגג עם תקרה משופעת משני הצדדים וחלון אחד. על המיטה היה כיסוי לבן סרוג, ולפני החלון ניצבו שולחן קטן ורבוע וכורסה כבדה.
‘הנה’, אמר, ‘כאן את יכולה לשבת ולכתוב. על האיש ששכחתי את השם שלו’.
‘כריסטופר’, אמרה. ‘כריסטופר הקדוש’.
וציינה: ‘אבל אני כותבת רק בבקרים. ומחר בבוקר אני נוסעת מכאן’.
‘בניתי את החדר הזה לאבא שלי’, אמר, ‘כדי שלזקן יהיה איפה למות’.
‘זה חדר קטן ונחמד’, אמרה.
‘בעיניו בכל מקרה זה היה מקום טוב למות בו’, אמר האדר.
הם אכלו ארוחת-ערב במטבח, פריכיות עם בשר-חזיר מבושל. הוא הראה לה את משככי-הכאבים ואת כדורי-השינה שלו, בעת שדחס אותם לתוך החמאה שמתחת לבשר. והיא שאלה אם הוא מתגורר בגפו, אם יש לו מישהו שעוזר לו, אם מישהו מגיע לשם.
אבל הוא לא ענה, ותחת זאת אמר, ‘בעצם אני כבר לא יכול לסבול יותר לאכול חזיר. אבל מה אפשר לעשות, מה אנחנו שווים בלי בשר של חזיר? חיים בלי חזיר, זה לא חיים שמתאימים לבני-אדם. הבשר של החזיר מחזיק אותנו זקופים. בלי בשר של חזיר לא יהיה שום דבר בטוח בעולם’.
לא היה לה שום דבר לומר בָּעניין של בשר-חזיר. אוכל, אמרה, מעולם לא היה חשוב לה במיוחד.
‘אבל זה טעים’, אמרה.
‘נו בטח!’, אמר. ‘חזיר!’
תוך כדי דיבור הוא הוציא מפיו את הפיסה שלעס והחזיק אותה בידו; אחר כך דחס אותה חזרה פנימה. ואז, בעודו לועס, התחיל להתיר את כפתורי חולצתו ולהתפשט לקראת השינה.
היא פתחה לכמה רגעים את החלון בעליית-הגג לפני שהלכה לישון, לאוורר את החדר מריחו. והניחה את הספרים ואת בלוק-הכתיבה שלה על השולחן הקטן. כאילו כך היה מנהגה מימים-ימימה, זה נראה, משל תמיד היא נוהגת כך, בכל מקום שבו היא נשארת ללון. בלוק-הכתיבה היה ביתהּ; קרוב לוודאי שבאופן קבוע העלתה את מחשבותיה על הכתב.
שמו האמיתי לא היה כריסטופר אלא אוֹפֵרוּס, ואולי רֵפּרוֹבּוּס; הוא היה נצר לגזע הכנעני וגובהו היה תריסר אמות. תכלית קיומו, הייעוד שבחר לעצמו, או שהטבע בקפדנותו חסרת-הפשרות טָבַע באופיו, הייתה לעבוד את האל – עבודה שרימזה מעל לכול לא על כניעות והשתעבדות, אלא על היותו במעמד נבחר ומרומם מעם; עבודה כה נהדרת ורבת-הוד, שהוא לעולם לא ייאלץ או יוכל להביא עוד את עצמו לעסוק בשאלת משמעות החיים; עבודה המשלבת בעת ובעונה אחת הן הקרבה עילאית, הן מיצוי גמור, הן סיפוק מלא. על שכמו עטה שמונה עורות עִזים שנתפרו זה לזה, ומסביב לאגן-הירכיים עור של חמור. זקנו ירד על חזהו, וראשו היה קירח, פרט לשתי ציצות-שׂער כהות שכיסו על אוזניו. הוא נהג לירוק ולומר ‘שייקח אותו השטן! שייקח אותו השטן!’. בכמה מהתמונות הוא נושא מטה מסוקס בידו, באחרות אגרופיו הריקים קמוצים בחזקה על חזהו. מצחו ולחייו טובלים בזיעה.
לפני שנרדמה, שרבטה על פתק גם כמה מילים למו’ל שלה: היא דאגה שישלחו להם את דמי-ההרצאה שלה; הקור המקפיא בחור שכוח-האל הזה איום ונורא; היא מרוצה, ואפילו מתקדמת יפה; כתב-היד יהיה מוכן עד האביב. ‘כריסטופר הקדוש, סַבָּל כָּל-סֹבֶל’. ‘אשלח את המכתב הזה בבוקר, כשאגיע לכפר’, כתבה.
בבוקר העיר אותה השקט הבלתי טבעי, וכשירדה שוב למטבח הוא כבר היה לבוש ושכב על הספה, ידיו שלובות על בטנו המצומקת.
ירד שלג בלילה. מבעד לחלון ראתה לראשונה את הנוף מסביב: צלע ארוכה של גבעה חשופה, יער אורנים, משטח חלק – אולי אגם – רכס הרים. נוף שפתח לאור הבוקר את כל המרחב שביקש לו. ושכבת שלג עבה רבצה על כל השיממון המשותק, העצום הזה.
‘איך אני יוצאת מכאן עכשיו?’, שאלה.
‘בבקרים זה הכי גרוע’, אמר. ‘לפני שהכדורים מתחילים להשפיע. ואז כל מה שאפשר לעשות זה לשכב בפחד ולרעוד כאן למעלה, באוֹבֶרְבֹּרִי’.
היא לא שאלה ממה פחד, אלא חזרה ושאלה, ‘איך אני יוצאת מכאן?’
‘את לא תצאי’, אמר. ‘לא תעבור כאן מפלסת עוד כמה ימים. אין לך מה…’
רק עכשיו הבחינה שלמטה, במורדות הגבעה, יש בית. היא לא ממש הצליחה לראותו; רק העשן העולה מהארובה נגלה לעין.
‘אה, יש לך שכנים’, אמרה. ‘אז אתה לא לגמרי לבד כאן, באוֹבֶרְבֹּרִי’.
‘זה לא שכנים’, אמר. ‘אין כאן שום שכנים’.
‘אבל אני רואה שם בית’, אמרה. ‘ויש עשן מהארובה’.
‘כן’, אמר. ‘תמיד יש עשן, מה שנכון, נכון. זה סימן שהוא חי’.
‘מי?’, שאלה. ‘מי חי?’
‘אחי. אוּלוֹף. אם לא הוא, מזמן כבר הייתי מת’.
היא נתנה בו מבט חטוף. מה היה מראהו כשבאמת ובתמים הגה מילים, שעל פניהן נשמעו מלאות-חום?
‘אני לא אתן למנוול הזה את העונג שאני אמות לפניו’, המשיך. ‘זה מה שמחזיק אותי בחיים, ובחיים אני לא אתן לו לנצח’.
עשן רב אכן נפלט מהארובה שם למטה, עשן שחור שהיתמר בהתרסה נוכח לובנו של השלג המסמא.
‘לי יש סרטן ולו יש את הלב שלו. סרטן נחשב גרוע יותר, אבל הלב הוא כמו פטרייה, הוא יכול להתפרק בשנייה. אז שהוא לא ייקח שום דבר כמובן מאליו. המנוול’.
היא מעולם קודם לא ראתה דבר דומה למעטה השלג הזה, שהחליק הכול, ולמיטת הנוצות האינסופית הזאת – כפי שגם אמרה לו – ולקצף האור הזה ההופך לחומר. אולי היא צריכה לכתוב כמה שורות על הנוף במדרשי האגדה, הנוף שבו חיו כמעט כל הקדושים, שעל רקעו שוטט כריסטופר עם המטה – נוף שנעדר כמעט כל סממן מבחין.
‘מתי יפנו את הכבישים?’, שאלה.
‘אי-אפשר לדעת’, ענה. ‘הם שולחים את המפלסת כשהיא מתפנה. ואי-אפשר לטעון שכאן זה דחוף במיוחד’.
הם אכלו ארוחת-בוקר. אותה ארוחה בדיוק כמו בערב הקודם. ‘אני אוכל כל כך מעט וכל כך לאט עכשיו’, אמר. ‘הכול התכווץ אצלי, החזה, הגולגולת, הלסתות, הגרון’.
והוא נשכב שוב על הספה.
היא יצאה החוצה. מישהו צריך לפנות את כל השלג האיום הזה.
חתול התגנב פנימה והתחכך ברגלה.
‘טוב, לפחות יש לך חתול’, אמרה.
‘תמיד היה לי אותה’, ענה. ‘קוראים לה מינה. בדרך-כלל היא ישנה לי על הברכיים. היא משתינה בתוך הכובע מפרווה הזה שמחוץ לדלת. כנראה שאני ארדים אותה’.
באמת היה שם כובע פרווה מצחין משתן, שבטנתו הפוכה. הוא היה גדול למדי; ודאי השתמש בו לפני שראשו התחיל להתכווץ.
גם את-חפירה נשען על הקיר ליד הדלת; הוא ידע שהשלג מתקרב.
היא פינתה שלג מהמדרגות וחצי גורן לפני הבית, ופילסה שביל צר אל הממגורה. השלג הגיע מעל לברכיה.
בנוף מדרשי האגדה, תכתוב באותו ערב, כל הר הוא ה-הר, בה’א הידיעה, כל נהר הוא ה-נהר, כל יער הוא ה-יער וכל ים הוא ה-ים. הפרט הוא תמיד הכלל, רכיב הנוף היחיד מייצג את עיקר התופעה ולפיכך נדמה כחסֵר את הייחודיות שבאופן רגיל תופעות הטבע מציגות לראווה. העולם מתיישר ומחליק, משתנה להפשטה חיוורת, הוא מזמין שוויון-נפש, שלא לומר התנתקות. הדמויות במדרשים צובעות את סביבתן באיכותן הייצוגית, והנוף עצמו הופך לייצוגי.
כשחזרה פנימה, אמר: ‘נו, כן, זה כמובן דבר טוב מאוד שהופעת בדיוק בזמן כדי לפנות לי את השלג’.
היא התיישבה ליד החלון והביטה החוצה בערמות השלג שמתחת לבית ובהרים שבאופק. הם נראו אותו דבר בדיוק, ערמות השלג וההרים. הוא שכב בלי תנועה, בעיניים עצומות, ישן אולי. השעון על הקיר תקתק, מתעורר מפעם לפעם בגניחה כדי לתת את האות כל שעה ומחצית השעה.
אבל הוא לא ישן, ולפתע שאל: ‘יש עדיין עשן מהבית של אוּלוֹף?’
‘כן, יש’.
החתולה הייתה מכורבלת על חזהו. היא ללא ספק נראתה זקנה מאוד, רגליה האחוריות חפות כמעט לגמרי מפרווה, ושפמה, לחייה ואוזניה דהויים וצהבהבים.
הוא פקח את עיניו והרים מעט את ראשו כך שיוכל לראותה.
‘אולי תוכלי להוציא קצת אוכל ולשים על השולחן’, אמר.
‘אתה רעב?’, שאלה.
לא, בימים אלה הוא אף פעם אינו מסוגל ליהנות מתחושת רעב ראויה לשמה. ‘אבל את בטח רעבה’, אמר.
‘כן’, אמרה. ‘יכול להיות’.
היא שאלה איזה אוכל להביא.
הוא הצביע לעבר הדלת. כל שהיא צריכה זה לצאת לשם, לרפת בחוץ; שם יש כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת. למעשה כשאמר זאת, לא הצליח להימנע מלגחך לעצמו קלות.
‘מה שבטוח, אוכל יש שם!’
הממגורה הארוכה, שנבנתה בצמוד לרפת, הייתה מלאה עצים, גזרי עץ שַדָּר וגדמים מבוקעים, ערומים בערמות מהמסד עד הטפחות. ובתוך הרפת היא מצאה עוד ערמות כאלה: שקים של קמח ודגנים, חבילות של חמאה וסוכר ואטריות, הררי פריכיות ומזון משומר וגבינות וקופסאות של דגים מיובשים ושתי חביות של מליחים איסלנדיים. מהתקרה השתלשלו נקניקיות, כתפיים וירכיים מעושנות של חזיר. וכבש מיובש שלם.
היא בחרה קופסה של נזיד בשר משומר. ‘מזון להישרדות מובטחת’, נכתב על התווית. ‘בהרים, ביערות ובים’.
‘נראה כאילו אתה מוכן למלחמה’, אמרה כשחזרה.
‘זאת באמת מלחמה’, ענה.