נאום ההגנה
״לפעמים האמנתי בשישה דברים בלתי אפשריים
לפחות לפני ארוחת הבוקר.״
המלכה הלבנה, מתוך 'אליס מִבעד למראה'
זהו סיפור השהִייה בת חמש השנים שלי ושל משפחתי באי היווני קוֹרְפוּ. במקור הכַּוונה היתה למסור דיווח נוסטלגי־במידה על הטבע באי, אך טעיתי באופן חמור והצגתי את בני משפחתי בעמודיו הראשונים של הספר. ברגע שהופיעו על הנייר, הם השתקעו בו ואף הזמינו חברים שונים ומשונים לחלוק עימם את הפרקים בהמשך. בקושי רב ובערמומיות לא מעטה הצלחתי להציל כמה דפים פה ושם ולהקדישם באופן בלעדי לבעלי החיים.
ניסיתי לצייר תמונה מדויקת ולא מוגזמת של משפחתי בעמודים הבאים - הם מופיעים כפי שראיתי אותם. אולם כדי להסביר חלק ממוּזרוּיותיהם, אני חש שעלי להדגיש כי בזמן שבו גרנו בקוֹרְפוּ, בני המשפחה היו צעירים למדי: לָארי, הבכור, היה בן עשרים ושלוש. לֶזלי היה בן תשע־עשרה. מַרגו בת שמונה־עשרה, ואני הייתי הצעיר ביותר - בן עשר, גיל רך ונוח להתרשמות. מעולם לא היינו בטוחים לגמרי מהו גילה של אמי, מכיוון שלא זכרה אף פעם מהו תאריך לידתה. כל מה שאוּכל לומר הוא שהיתה מבוגרת מספיק כדי להוליד ארבעה ילדים. אמי אף התעקשה שאסביר שהיתה אלמנה, משום שכפי שציינה באופן נוקב - לעולם לא ניתָן לדעת מה אנשים עלולים לחשוב.
כדי לדחוס חמש שנים של אירועים, תצפיות וחיים מענגים בְּספר שיהיה קצר במעט מ״אנציקלופדיה בְּריטָניקה״, נאלצתי לקצר, לקצץ ולחבר, כך שמעט נותר מהרצף המקורי של הדברים. נוסף על כך, נאלצתי לוותר על התרחשויות ודמויות רבּות שהייתי רוצה לתאר.
אני בספק אם הדברים היו נכתבים בלי עזרתם והתלהבותם של האנשים הבאים. אני מזכיר זאת, כדי שהאשְׁמה תוכל להיות מוטלת לַכיוון הנכון. תודתי הרבה, אם כן, נתונה ל-
דוקטור תֵיאודור סְטֵפָאנִידֶס. בנדיבותו האופיינית, הוא התיר לי להשתמש בחומרים מתוך כתביו על קוֹרְפוּ שטרם פורסמו, וסיפק לי כמה מִשחקי לשון איומים, שבאחדים מהם השתמשתי.
משפחתי. הם, אחרי הכול, אחראים באופן לא מודע למרבית החומר ועזרו לי רבּות במהלך כתיבת הספר, כשהתווכחו בלהט ורק לעיתים רחוקות הגיעו להסכמה בנוגע למאורע כלשהו שבנוגע אליו נועצתי בהם.
אשתי, שהֵסבה לי עונג כשפרצה בצחוק רועם בעת קריאת כתב היד רק כדי לומר לי ששגיאות הכתיב שלי היו אלה ששיעשעו אותה.
סופי, מזכירתי, שהיתה אחראית לפיזור הפְּסיקים במקומות הנכונים ולהכחדה חסרת רחמים של טעויות דקדוקיות.
ברצוני להודות באופן מיוחד לאמי - הספר מוקדש לה. כמו נוח עדין, נלהב ונבון ניווטה בכישרון רב את תֵיבתה המלאה בצֶאֱצָאֶיהָ המוזרים בסערות החיים. תמיד עמדה בפני סכנת מרידה, תמיד איימו עליה שׁוּניות של חובות והוצאות מופרזות, אף פעם לא היתה בטוחה שהצוות יתמוך בהנחיותיה, אבל ידעה בוודאות שתואשם בכל מה שישתבש. העובדה ששרדה היא נס, אך היא שרדה ואף שמרה על שפיותה ברוב המקרים. כפי שלָארי מציין בצדק רב - אנחנו יכולים להתגאות באופן שבו גידלנו אותה. היא מהווה נקודת זכות לכולנו. כהוכחה להארה שאליה הגיעה - הנקודה שבה דבר לא מזעזע או מחריד את שלוותה - ניתן להזכיר שבאחד מסופי השבוע האחרונים, כשהיתה לבדה בבית, היתה עֵדה להגעתה של סדרת ארגזים שהכילו שני שַׂקְנָאִים, מַגְלָן שָׁנִי, נשר ושמונה קופים. אדם נחוּת ממנה היה נפחד מהשתלשלות שכזו, אך לא אמא. בְּבוקר יום שני מצאתי אותה בחניה ובעקבותיה שקנאי נרגז, שאותו ניסתה להאכיל בסרדינים מתוך קופסת שימורים. ״אני שמחה שבאת, יקירי,״ התנשפה, ״השקנאי הזה קצת בעייתי.״
כששאלתי אותה כיצד ידעה שהחיות שייכות לי, ענתה, ״מובן שידעתי שהן שלך, יקירי. מי עוד ישלח לי שקנאים?״ הדבר מוכיח עד כמה הכירה לפחות אחד מבני משפחתה.
לסיכום, אֶרצה להדגיש שכל תיאורֵי האי ויושביו נכונים לגמרי. החיים בקוֹרְפוּ דמו לחיים על בימת קומדיה ראוותנית וססגונית. האווירה המיוחדת וקִסמו של המקום הסתכמו היטב, לדעתי, במפה ימית שהיתה לנו, שהראתה את האי ואת קו החוף שלו בפירוט רב. למטה הופיעה ההערה הבאה:
זהירות: מכיוון שהמצוֹפים המסמנים את השוּניות אינם נמצאים במקומם לעיתים קרובות, על הימאים לשמור על ערנות רבה בעת הניווט סביב חופים אלה.