הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כצל נטוי
    ספר מוגן
     
  • כצל נטוי
    אנטוניו מוניוס מולינה | תרגום: ליה נירגד
    מודן | מאי 2017 | פרוזה תרגום | 246 עמ'
    פברואר 2014 . לסופר אנטוניו מוניוס מולינה מלאו כבר 58 שנים. מול חלון הפונה לרחוב מושלג בניו־יורק הוא יושב לכתוב את הספר "כצל נטוי". מלאכת הכתיבה, כך הוא מקווה, תסייע לו להבין טוב יותר את סוד קִסמה של עיר אחת -ליסבון, ואת עולמם של שני אנשים זרים לו. האחד, פושע נמלט שבשנת 1968 מסתתר בליסבון תחת זהות בדויה מבוקש על ידי לא פחות משלושת אלפים מאה וחמישים סוכני אינטרפול, אדם לבן שרצח אדם שחור. ואילו הזר השני, הלא זה הוא עצמו, לפני עשרים ושבע שנים; אב טרי ומיוסר בן 31, שבמקום לבלות את חופשת חג המולד בחיק משפחתו, בוחר לנסוע לראשונה בחייו לעיר ליסבון. בין חדר שכור בבית מלון צנוע לברים אפלוליים הוא מחפש השראה לכתיבת הספר שלימים יביא לו את פרסומו. לא פחות חשוב מכך, שם הוא גם מוצא מפלט זמני מתחושת המחנק שחש בנישואיו. 
     
    כמו זחל האורג מבפנים גולם, קוּר אחר קוּר, כך מולינה, בווירטואוזיות מרשימה,שוזר לרומן רחב יריעה ומרהיב זיכרונות אישיים מחייו עם מאורעות היסטוריים מכוננים, תוך שהוא עוסק בשאלות גדולות על זהות, זיכרון, תשוקה ויצירה.
     
    אנטוניו מוניוס מולינה, זוכה פרס ירושלים לשנת 2013, נמנה על סופריה החשובים ביותר של ספרד.
     
    'כצל נטוי' זכה בשני פרסי יצירה חשובים בספרד: הפרס האיברו־אמריקני עלשם אלנה פוניטובסקה ופרס הביקורת האנדלוסי לרומן. בין ספריו, שתורגמו לעשרות שפות, ראו אור בעברית ´חורף בליסבון´, ´ירח מלא´, ´אשרי האיש´,´ספרד´ ו´הפרש הפולני´ בהוצאת ´עם עובד´ ו´בלעדיה´ בהוצאת ´כתר´.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    התעוררתי מרוב פחד בתודעתו של אחר: מרוב פחד ומשיכרון הקריאה והחיפוש. כאילו פקחתי עיניים בחדר שונה מזה שנרדמתי בו. גם בָּעֵרוּת נמשכה בהלת החלום. ביצעתי איזה פשע, או שרדפו והרשיעו אותי למרות חפותי. מישהו כיוון אלי אקדח, ואני הייתי משותק ולא יכולתי להתגונן וגם לא לברוח. עוד טרם התפוגגה לגמרי המודעות לדברים האלה, והסופר הנסתר שטמון בכולנו כבר החל לארוג סיפורים ולהעמיד תפאורות. החדר האפלולי היה קעור, תקרתו נמוכה כמערה או מרתף או פְּנים הגולגולת שבתוכה מוחו של מישהו שאינו אני, תודעה קודחת מרוב שעות רבות מדי של קריאה או מחשבה בגפה, לרבות כל הזיכרון שלה, התכונות הפיזיות הייחודיות שלה, גלריית התמונות של חייה, נטייתה להפרעות קצב הלב, לאמונה שלקתה במחלות קטלניות כמו סרטן או תעוקת החזה, הרגלהּ להתחבא ולברוח.
    התעוררתי ולרגע נשכח ממני המקום שנמצאתי בו והייתי כמוהו, או הייתי הוא, כי חלמתי חלום שהיה שלו יותר משלי. בלבל אותי חוסר היכולת לזהות את חדר השינה שבו נרדמתי לפני שעתיים בקושי; לא היה לי מושג היכן ממוקמים המיטה, החלון והרהיטים, וגם לא מה מקומי בחלל הזה, שהפך פתאום לזר; היה לי קשה לזכור אפילו באיזו עיר אני. כך קרה לו בוודאי לעתים קרובות, לאחר שישן והתעורר בערים רבות כל כך במהלך המנוסה שנמשכה קצת יותר משנה, שלושה־עשר חודשים ושלושה שבועות ליתר דיוק, על פני חמש ארצות, כחמש־עשרה ערים, שתי יבשות, שלא לדבר על החדרים במלונות לאורך הכבישים המהירים והלילות שהעביר מצונף כחיה, צמוד לגזע עץ או מתחת לגשר, או במושב האחורי של מכונית או אוטובוס, אפוף בריח עשן הטבק והפלסטיק של החניון התת־קרקעי של התחנה בשלוש לפנות בוקר; או ליל הבלהות ההוא, הראשון שהעביר מימיו במטוס, בפעם הראשונה שטס בכלל, משותק מרוב פחד, מתבונן מבעד לחלון האליפטי בפני האוקיינוס הרחק מתחתיו, בברק הדיו השמנוני של המים לאור הירח, כמי שמתבונן בקרקעית תהום.
    החלום שהתעוררתי ממנו עשוי היה להיות שלו, אם כי לא הופיע בו בעצמו. שעות רבות מדי העברתי שקוע בחייו, ימים שלמים, מאז הגעתי לליסבון. די בכמה שניות על המחשב הנייד כדי להיכנס לארכיונים שם מתועדים כמעט כל הדברים שעשה, המקומות שביקר בהם, הפשעים שביצע, בתי הכלא שישב בהם, אפילו שמות הנשים שאיתן בילה לילה או אלו ששתה איתן משהו באיזה בר. אני יודע אילו כתבי־עת ואילו רומנים קרא ומה היה המותג של שקית הקרקרים המלוחים שהשאיר פתוחה ומלאה למחצה בחדר שכור באטלנטה, שם לא נרשם כלל בספר האורחים כי הבעלים היה שיכור מכדי לדרוש זאת. דפים מצולמים וסרוקים של דוחות ישנים מכילים את רשימת פריטי הלבוש המלוכלכים שמסר במכבסה באטלנטה ב־1 באפריל 1968 ואסף בבוקר 5 באפריל; את הדוח הפתולוגי על מסלול הכדור שירה עם רדת ערב, ב־4 בחודש, בממפיס, מחדר הרחצה של אכסניה, שם השעין את הלוע של רובה הרֶמִינְגְטוֹן 30.06 על אדן החלון; עדותו של המנתח הפלסטי שניתח את קצה אפו בלוס אנג׳לס; עותק של טביעת האצבע שהותיר על קופון שגזר ממגזין צילום.
    גם החיים המחתרתיים ביותר מותירים מאחוריהם שובל בלתי מחיק. באותם ימים הפרסומות בכתבי־העת כללו טופסי הזמנה, עם משבצות למילוי השם או הכתובת ושורה מקווקוות לחתימה. טיבה הבלתי נתפס של המציאות מעורר גם פליאה וגם נדודי שינה. מפליא כמה ידע אפשר לצבור על אדם שביסודו של דבר אין יודעים עליו כלום, כי מעולם לא אמר את מה שהיה הכי חשוב שיאמר: בור אפל, חלל ריק; תצלום בתיק משטרתי; הקווים הגסים של דיוקן משטרתי על בסיס עדויות מקוטעות וזיכרונות מטושטשים. הוא ניזון מנס קפה מחומם בכף חשמלית, אבקת חלב, שעועית משומרת, טוגנים מרוחים בחרדל או ברוטב לסלט של קְרַאפְט. הוא הלך למזנונים הזולים ביותר ואכל המבורגרים עם הרבה בצל והרבה בייקון וקטשופ וגבינה והיה ממלא פיו בחופני טוגנים. היו שזכרו בלי היסוס שהוא איטר יד ימינו, ואילו אחרים היו בטוחים שראו אותו משתמש תמיד דווקא ביד הזאת כדי לחתום ולהחזיק את הסיגריות. בחלק מהתיאורים המשטרתיים יש לו שיער חום בהיר; באחרים שערו שחור, מתחיל להאפיר בצדעיים. הייתה לו צלקת קטנה במרכז המצח ועוד אחת על כף היד. זכרו אותו מעשן, עם הסיגריה בין אצבעות יד ימין, שעל קמיצתה אבן ירוקה כהה במסגרת זהובה. אבל למעשה לא עישן מעולם וגם לא ענד טבעות: טבעת עלולה להפוך לאחד מאותם הפרטים שמקלים על הזיכרון ומאפשרים זיהוי. מעולם לא עשה קעקוע.
    נשארתי ער עד שעה מאוחרת מאוד, חיפשתי את עקבותיו בזיכרון האינטרנטי שאינו נם לעולם, וכשכיביתי את האור הייתי רווי כל כך שעיני צרבו ובדמיוני התהפכו תאריכים, שמות, זוטות שניחנו במרקם הקשיח של המציאות, דברים שאיש אינו יכול להמציא. כדי לשמור על כושר בכלא למד ללכת הפוך, על שתי הידיים, ולהידחק לחללים קטנים מאוד בתנוחות יוגה מסובכות. הוא עלה וירד במשקל בקלות. בלי הרף צילם את עצמו במצלמת פולארויד ששמר עד הסוף: במשקפי שמש, בלי משקפיים, במשקפיים עם הצללה מדורגת, תמיד בזווית, אף פעם לא בצדודית, שהייתה מובהקת מדי גם אחרי ניתוח האף, וגם לא מלפנים, שלא יבחינו באוזניו, שהיו בולטות מדי. הוא שלח צילומים למועדוני היכרויות, בהנחה שהם שונים זה מזה עד כדי כך שרק יגבירו את הבלבול כאשר תגיע שעת המצוד הבלתי נמנע. בבית ספר למלונאות בלוס אנג׳לס למד לערבב מאה ועשרים קוקטיילים שונים. חודשים ספורים התמיד בקורס מנעולנות בהתכתבות של בית ספר בניו־ג׳רזי. בין הניירות שלו מצאו עלון על יתרונות המנעולנות כמקצוע שיש לו עתיד. בגיל תשע או עשר היה מתעורר מדי לילה מחלומות ביעותים, מבוהל עוד יותר בגלל צרחותיו שלו. הוא חלם שהוא מתעוור. היה מתאמץ להתעורר ופוקח עיניים ולא מצליח לראות, כי התגלגל לעוד חלום על עיוורון. הפחיד אותו לשוב ולהירדם ולפגוש שוב בסיוטים, עד כדי כך שניסה להישאר ער עד הזריחה. בחשכה שמע מן הסתם את נחרות השיכורים של אביו ושל אמו, מוטלים כשני צרורות על המזרן, בלי שמיכות ובלי סדינים, מכוסים סמרטוטים ומעילים ישנים. על מזרני קש שעל רצפת קרשים עקורים למחצה ישנו בדוחק אֶחיו, צמודים זה לזה כשֶׁגֶר כלבים, אכולי כינים ופשפשים, מזי רעב, מצטופפים כנגד קור החורף בחדר היחיד, שתנור ישן העלה בו עשן רעיל.
    צברתי כל כך הרבה ידע על אודותיו שנדמה לי שאני זוכר דברים מחייו - מקומות שהוא ראה ואני לא ראיתי מעולם, מדבר נוואדה, הכביש הישר שחוצה אותו בדרך ללאס וגאס, דרכי העפר והחול בפּוּאֶרְטוֹ וַיָארְטָה והבתים הנמוכים לאורכן, המסדרונות המהדהדים של בית כלא בעל חומות אבן ומגדלים מבוצרים של ארמון וקמרונות גותיים קודרים, הצללית הנמוכה של ׳לוֹרֵיין מוֹטֶל׳ נשקפת מחלון חדר רחצה שעומד בו ריח שתן וביוב, מעבר למגרש שהשתלטו עליו העשבים השוטים והאשפה, בשכונה מדורדרת, מחוץ לממפיס כמעט.
    החלטתי שאין ברירה ועלי לנסוע לממפיס. ובינתיים רשמתי את הכתובת של המלון בליסבון שבו העביר עשרה ימים במהלך הבריחה שלו לפני ארבעים וחמש שנים. בחיפוש בגוגל גיליתי שהמלון קיים עדיין ואם ארצה אוכל להגיע לשם תוך פחות מרבע שעה. ברגע ההוא מה שהיה קיים עד כה רק בדמיוני הפך למציאות מידית. העיר אותי חלום של רדיפה, סכנה ובושה, חלום שהיה יכול להיות שלו ובלי ספק נבע מהחקירות שלי על אודותיו, שגרמו לי להירדם מאוחר מאוד ופיזרו את העייפות שהתנגדתי לה, מכושף על ידי מסך המחשב, רכון מעליו, ליד שולחן העבודה שעליו אני עובד זה כמה ימים, מעטים עדיין אך די בהם כדי לעטוף אותי בגלימה, שכבה אחר שכבה: שולחן העבודה והדירה, הרחוב, הפינה הנשקפת מהחלון, החשמלית הבולמת וצופרת במורד, גגות העיר, הקירות המתפוררים של הבתים, השם שהקפדתי במשך שנים רבות מדי לא להעלותו על דל שפתַי, ליסבון.
    בחדר השינה חלון שדרכו מסתנן מעט מאוד אור, כי הוא פונה לחלקו האחורי של בניין נטוש. רואים שם פרוזדור עם שמשות, מעקי ברזל אכולי לחות וחלודה. מעבר למשקוף מפורק יש מסדרון שנעלם בחשכה ותמיד עולה ממנו רחש יונים. היונים התנחלו בבית הסמוך, הן חדרו מבעד לחלונות השבורים. בין מרצפות הפרוזדור צומחים עשבים שוטים. לצד שלנו לא הגיע החורבן, אם כי חדר השינה שלי נמצא במרחק כמה צעדים בלבד משם, בבניין ששופץ לא מכבר, שבו כל דבר נושא את חן החידוש ובה בעת את המוצקות של בנייה נושנה, קירות עבים, חללים נדיבים. נמק ההזנחה וההתפוררות פושה במהירות רבה בערים הישנות שלחוף הים. הבית השכן, שיונים מוצאות בו מקלט ומי הגשם חודרים אליו בטפטופים ליליים, הוא היפוכו הכושל של הבית הזה, חלקה האפל של העיר שכבר חרב. בצד הזה, במה שכעת הוא ביתנו, במקום שכעבור ימים ספורים כבר נדמה לנו שאנו חיים בו זה זמן רב, החדרים גבוהים ומוארים ומדיפים ריח חדש, לוחות הרצפה האיתנים מלווים כל צעד בחריקה, כמו על סיפון ספינה. המיטה גדולה, הסדינים נקיים ונעימים למגע, הכרים תפוחים, אור מנורות הקריאה מעומעם באהילי נייר עגולים במרקם פרגמנט שקוף, הנוכחות שלך לצדי ובמראה, באפלולית שאת אוהבת לייצר תמיד - מסיטה וילונות, מכבה אורות, משאירה דלתות פתוחות כדי סדק. וכך, כששבה אלי בהדרגה המודעות לסובב אותי, אני מרגיש שמתפוגגת האימה המתמשכת של הסיוט.
    אני מתנודד בין הקירות בדרכי החוצה, בורח מכלא החלום. לרגע אני עומד במסדרון אבוד, מבולבל, מוצא קיר במקום הפתח שציפיתי לו, של דלת הסלון. המוח שלי עדיין לא מיומן מספיק כדי להנחות את צעדַי בחשכה. המפה הדמיונית של הדירה מתרופפת. אין דבר קל יותר מאשר להרגיש אבוד לפתע; לא מבחינתי, על כל פנים. צליל מאחורי גורם לי להסתובב מעט: ברגע שמנוע המקרר מתחיל לעבוד המטבח תופס את מקומו הברור והמפתיע כאחד, משחזר את המערך האמיתי של החלל. העולם הוא מבוך רוטט של סמלים, מטענים חשמליים, גלי קול, הבזקים קצרצרים בחשכה. המוח משחזר אותו בשלמותו בקופסתו האטומה, כלוא תחת כיפת העצם שלו. הוא האמין שניתן לכוון מרחוק את צעדיו ומעשיו הסהרוריים של מי שהופנט, להחדיר לו פקודה לבצע רצח או להניח פצצה או לשדוד בנק.
    עכשיו אני מוצא סוף־סוף במישוש את העץ המגולף של משקוף דלת הסלון, ומשם אני מצליח לשחזר בשלמותו, בלי היסוס, את החלל שאיני רואה עדיין, את שולחן העבודה מימין, את הספה משמאל, ואת החלון שפונה לרחוב בקצה החדר. במקביל, האישון המוגדל קולט פוטונים פזורים שמשלימים בהדרגה את מארג התפיסה ומשיבים לו את שלושת ממדיו. הרוח סגרה כנראה את תריסי החלון ולכן לא נכנס שום אור. אני מעביר את ידי על קצה השולחן ונוגע במקלדת של המחשב הנייד ונדלק המסך, פנס לבן שמאיר את החדר בנגוהות ירח. הוא אהב מאוד לכתוב במכונה. את הכתבנות למד כשריצה מאסר של שנתיים בכלא הפדרלי בלֵוֶנְווֹרְת, באמצע שנות החמישים. במקום כלשהו בארכיון שאין לו גבולות מופיעה אולי הקבלה על רכישת המכונה שהשתמש בה, וגם שם החברה. הוא זרק את המכונה מחלון המכונית כשנהג בשיא המהירות מממפיס לאטלנטה, ושמע או דמיין ששמע מרחוק סירנות של ניידות משטרה. הוא זרק את מכונת הכתיבה, את מסרטת הסוּפּר־8, את המקרן, כמה פחיות בירה ריקות. בזה אחר זה זרק את הדברים מהחלון וראה אותם מתרחקים במראה האחורית. יש לי רשימה של כל מה שלקח איתו ולא זרק מהמכונית - מוסטנג משנת 66׳ עם לוחית רישוי של אלבמה - של הפריטים שהיו במזוודת הפלסטיק הכחולה ששמט יחד עם הרובה, בטרם החל לברוח, ושל אלה שנמצאו אחר כך בתא המטען ועל רצפת המכונית, לרבות שערות ושרידי קצף יבשים שהיו דבוקים ללהבים של סכין גילוח חד־פעמי. אני מכיר על פה כל אחד מהשמות שאימץ לו ונפטר מהם בזה אחר זה, כמו זהויות שפג תוקפן. אני רואה מולי את דמותו קורמת עור וגידים, את הצל שלו, את כל תולדותיו, המורכבות מהפרטים הזעירים האלה, כאבנים הסדוקות בפסיפס של מדרכות ליסבון.
    לאורך אחת המדרכות האלה אני הולך בוקר אחד, אחד הבקרים הראשונים, במעלה רוּאָה1 דוֹש פַאנְקֵיירוּש, ובידי מפת העיר ודף מחברת שאליו העתקתי את המסלול שמצאתי בגוגל מפות. יצאתי מהדירה בלי לומר לָך לאן, בתחושת מחתרתיות, במבוכה, בבושה כמעט. כנראה יש משהו ילדותי מאוד בשלבים הראשונים של המצאת סיפור, ואולי אפילו זה לא, לפחות בינתיים - למעשה, בתחילתו של חיפוש שאינך יודע לאן הוא יוביל. אני נכנס לחנות כלי כתיבה במטרה סמלית, יותר ממעשית, לקנות מחברת. אני מוצא אחת שמוצאת חן בעיני ואז אני קולט שהייתי בחנות הזו עצמה לפני שנה, וקניתי בה מחברת זהה שבה כתבתי רק את התאריך, 2 בדצמבר. בדרך אני עובר על פני חנויות רפאים, חנויות בדים נטושות וסגורות שהשלטים שלהן כתובים בטיפוגרפיה שהייתה מודרנית לפני חצי מאה, על פני ירקניות עם סחורה עבשה שעובדים בהן נֶפָּאלים או פקיסטנים, על פני כניסות נעולות שעולה מהן ריח של בורות מים ועזובה, חזיתות שעיטורי האריחים שלהן מתקלפים, זבנים העומדים בפתח בתי העסק שלהם לבושים בחליפות מיושנות לא פחות מאלה של הבובות בחלונות הראווה שלהם, מחכים בסבלנות הדומה לשלהן שמישהו ייכנס, סבלנות של מי שהתרגלו לחכות בלי תנועה, על פני בתי מרקחת עם דלפקי שיש ומדפי עץ מגולף, לצד חנויות בגדים שהופכות למודרניות יותר ככל שאני מתקרב לפְּרָאסָה2 דָה פיגֵיירָה, ובה מלך הארד הרכוב על גב סוס.
    1 רוּאָה - רחוב בפורטוגזית.
    2 פְּרָאסָה - כיכר בפורטוגזית.
    אני רואה בית חולים לבובות שגיליתי לראשונה כאן ממש לפני עשרים ושש שנים. הכיכר הזהה והחשמליות הזהות, ואותה שמש רכה של בוקר נובמבר ואותם ריחות מאפים וערמונים צלויים, מוחקים לשניות אחדות כל מודעות לזמן. פתאום משונה כל כך להיות הגבר הזה, הבא בימים, בעל השיער האפור והזקן האפור, שמביט בי מההשתקפות בחלון הראווה. אבל משונה עוד יותר העובדה שפעם הייתי הגבר הצעיר של אותם ימים, שהיה צעיר בהרבה מכפי שחשב, עני ממעש בדיוק כנער מתבגר, אב לילד בן שלוש ולרך נולד, עם הפרצוף ההוא שמי שמכיר אותי עכשיו בוודאי לא היה מזהה, לחוץ יותר, נסער יותר מבפנים, מדליק סיגריות ושואף את העשן בשאיפות עמוקות, חמוש במחברת ובמפה - כמוני הבוקר - חף מכל ידיעה על עתידו המפתיע, ובעיקר על משך העתיד, לא מודע לקיומֵךְ. מה שמשותף לו ולי בבוקר הזה, שיכול באותה המידה להיות זה שכעת או זה שלפני שלושים שנה, באור נטול הזמן הזה, הוא ששנינו מסתובבים בליסבון ומחפשים רוחות רפאים, אם כי שלו דמיוניות יותר משלי. רוח הרפאים שאני מחפש אכן צעדה על המדרכה הזאת ממש, חצתה את הכיכר הזאת, פנתה בפינה ובה השלט שבו אני מביט כעת בצמרמורת כמעט, רוּאָה ז׳וּאָאוּ דָש רֶגְרָש.
    בְּסֵפֶר, בְּכתבה בעיתון, אין חשיבות רבה לשם רחוב ולמספר בית, אלה פרטים מיותרים. העובדה שהמקום קרוב והידיעה שאפשר להגיע אליו הופכות למדהים וממשי את מה שהיה כמעט בדיה בעת הקריאה. רואה ז׳ואאו דש רגרש, מספר 4. כשצעדתי ברואה דוש פאנקיירוש ראיתי את עצמי מגיע למלון ׳פורטוגל׳, דוחף את הדלת המסתובבת ששוליה מוזהבים, צועד על שטיח קיר מרופט אך עדיין מתקבל על הדעת, מתיישב על כורסה אולי, באפלולית המדומיינת של המבואה. עצם הכניסה למלון יעגן בגשמיות את כל השערותי, יהפוך למוחשי את מה שהיה שייך עד כה לשרעפים ולהזיות של הספרות.
    קראתי באינטרנט חוות דעת עדכניות של אורחים על מלון ׳פורטוגל׳. קראתי שהחדרים קטנים והמתקנים מיושנים, שמלפנות השחר ועד לתוך הלילה חשים בקומות התחתונות את רעד הרכבת התחתית בתחנה הסמוכה. הוא התגורר בקומה הראשונה, בחדר מספר 2. גם את זה אני יודע. מול המיטה הייתה שידה עם מראה ומשטח שיש. ראיתי תמונה של החדר בגיליון של המגזין ׳לַייף׳ מיוני 1968. כשפתח מגירה כדי לסדר בה את הדברים שלו הריח מן הסתם עץ ישן, ואולי גם אבק. ככלל ישן רע מאוד, ורעד הרכבות בוודאי החמיר את נדודי השינה. הבניינים גבוהים, והשמש בכיכר הסמוכה לא מגיעה לרואה ז׳ואאו דש רגרש. אני מתחיל ללכת לאורכו בחיפוש אחר בית מספר 4, אבל הרחוב נגמר מיד ונראה שהמספר לא קיים. הממשות שעמדתי לגעת בה התפוגגה. אני רואה חנות ישנה וגדולה של חומרי בניין, שבחלון הראווה שלה כל סוגי המפתחות, השרשראות והמנעולים. הוא בוודאי הביט בה כשעבר על פניה, מיומן בכלים כאלה בזכות קורס המנעולנות. אך בשום מקום איני רואה את השלט של מלון ׳פורטוגל׳ בין שתי שורות של מרפסות, כפי שראיתי בתמונות. אני שואל מלצר שעומד בפתח בר והוא מצביע על חזית מכוסה פיגומים ויריעות. מלון ׳פורטוגל׳ הישן נסגר והבניין בשיפוצים, ריק מבפנים. עומדים להפוך אותו למלון יוקרה.
    • אנטוניו מוניוס מולינה
    • אנטוניו מוניוס מולינה
     
  • המלצות נוספות