בתמונה: המינגוויי, שנות 50-ה
בתחילת שנות ה 20-של המאה הקודמת שהה ארנסט המינגוויי בלוזאן לצורכי סקי. אשתו הראשונה, שעמדה להצטרף אליו, החליטה להפתיע אותו ולהביא איתה מפריז את כל כתביו, כדי שיוכל לעבוד עליהם בהמשך החופשה. היא ארזה במזוודה את הטקסטים המקוריים ומשום מה גם את עותקי הפחם שלהם, מה שהיום מגדירים כ'גיבוי.' עוד לפני שהרכבת עזבה את גאר דה ליון, המזוודה נעלמה. העקבות שלה ושל תכולתה לא נודעו עד היום.
בסוף שנות ה 80-של אותה מאה שוהה מארק, בקושי בן ,17בפריז. הוא רוצה להיות סופר אבל "המון אנשים חשבו שהם יהיו סופרים דגולים אם רק יטרחו להתיישב לכתוב. אני כתבתי מספיק זבל כדי לדעת שלכתוב זה לא קל." הוא כבר חיקה את כתיבתו של דיקנס בתיכון באופן כה פנומנלי עד שהואשם בפלגיאט על ידי המורה, והאנקדוטה העסיסית על המינגוויי מציבה בפניו אתגר: לנסות לבדות מדמיונו את הסיפורים שאבדו עם המזוודה. תרגיל שיוצא מכלל שליטה וקוטע את החוויה הפריזאית מוקדם מהמתוכנן. בחזרה באנגליה, הוא מתבאס מהאוניברסיטה, מתחבר לטוני, עורך מזדקן של כתב עת ספרותי דועך, ועדיין חולם להיות סופר: "אהבתי לדבר עם טוני ולחלץ ממנו סיפורים על סוהו הישנה... באותה עת חשבתי שאני אוסף חומרים לספר." מתוך מטרה נעלה, הוא שב לנצל את אותו כישרון לחיקוי כותבים ידועי שם. זהירות, הוא שוב עומד לכרות לעצמו בור.
מארק מאמין שהוא רומנטיקן. כמו שאינו רוצה לאבד את הבתולים עם זונה, הוא מעדיף להיאחז בטוני מהאסכולה הישנה, לנסות למצוא פנינים בארכיון העצום של מפעל חייו – ואם לא למצוא אז להמציא – במקום לנסות את מזלו בסצינה הספרותית שבוערת באותו רגע, "היכן שכותבי כתבי עת מבוגרים ממני בעשר שנים הסניפו קוקאין בשירותים של מועדונים אופנתיים ובירברו על הרומנים שכבר הזמינו מהם." האמת היא שהוא פשוט מפחד. לא רוצה להיפרד מהפנטזיה על גדולתם של סופרים, לא רוצה להיכוות בכתיבה מקורית. בסוף לא נשארת לו ברירה – הוא נאלץ להתבגר. לפחות מהבתולים שלו הוא נפרד בחברת הבחורה שבה הוא מאוהב.
בתוך מסגרת של סיפור חניכה מתעצבת ב'החקיין' תפיסה מפוכחת של עולם הספרות. המדיום שנוטה להתייחס לעצמו כל כך ברצינות, שמתפוצץ מאוכלוסייה מלאה בחשיבות עצמית, מנוטרל אצל דיוויד בלבין מכל הילה, מכל הצדקה להתבכיינות בסגנון "זה לא מה שהיה פעם." אין לספרות סיבה להתנשא על ז'אנרים המוניים יותר כמו קולנוע או מוזיקה פופולרית. גם בה יש פולחן כוכבים ומשחק מחושב של תדמית ציבורית, גם בה קשרים חשובים לפעמים יותר מכישרון, גם בה מאחורי מיתוסים יכולים להסתתר בטלנים שחיים על החסכונות של האישה. וזה נכון לא רק לגבי המסניפים של שנות ה 80-אלא גם לגבי השתיינים של העשורים לפני כן. ככה זה עם בני אדם.
זה הרומן הראשון למבוגרים של בלבין, שעד כה הסתפק בהצלחה גדולה כסופר לבני נוער. השימוש בגוף ראשון מפיו של בחורצ'יק בן 20 הוא תחבולה אלגנטית שמחליקה את המעבר אל קהל היעד החדש, והתוצאה היא כתיבה פשוטה שמפתחת אהדה גדולה כלפי הגיבור ומטיסה את הקריאה. הקלות הזאת היא הקלף של בלבין: היא מפצה על המעידות שלו, כמו ההתרה המסורבלת של התסבוכת עם המינגוויי או ההקבלה הפשטנית בין מארק לזו שהוא אוהב כל כך; היא משחררת אותו מתובנות פילוסופיות נפוחות וכך הוא מיישם בעצמו תפיסה מפוכחת של ספרות. לא כל יצירה משנה את העולם, מותר לספר להיות רק חמוד.
'החקיין' מתרחש על התפר שבין שנות ה 80-לשנות ה.90- מעבר לפינה מתגבשת המהפכה הטכנולוגית שתנענע חזק גם את עולם הספרות. בעוד רגע יפרוץ זרם של סופרים בעיני עצמם שיפרנסו תעשייה משגשגת של סדנאות כתיבה והוצאות לאור. רובם יישארו מאוכזבים. הניסיון של מארק יכול ללמד משהו את מי שעדיין לא נשאבו אל תוך המנגנון: "פעם האמנתי שיש דבר-מה קדוש בתהליך היצירה. חשבתי שסופרים אמיתיים יודעים סודות אלוהיים. קיוויתי שאם אעבוד קשה מספיק, הסודות האלה יתגלו לי. אני לא יכול להרשות לעצמי לחשוב כך יותר. אני מחפש קיצורי דרך."
עוד 3 ספרים על זייפנים:
אסכולה ישנה > טוביאס וולף
גוף שני יחיד > סייד קשוע
סדנת השטן > אדולף בורגר
יעל נעמני
בתמונה: המינגוויי, שנות 50-ה
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
יעל נעמני 7 לילות 09/07/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
הדבר הראשון שחשוב שתדעו התרחש כשהייתי בן ארבע־עשרה. למדנו את "דייוויד קופרפילד" בשיעור ספרות. שאר התלמידים התלוננו שהספר ארוך מדי. אני הצטרפתי לדעתם, אם כי בסתר לבי נהניתי מהספר, במיוחד כשמר מוֹס סיפר לנו על לונדון הוויקטוריאנית, מקום רוחש המצאות ואנרגיה, ובה בעת מוזנח, מושחת אפילו. כבר אז החלטתי שיום יבוא ואגור בלונדון.
כשהגענו לסוף הפרק השנים־עשר, מר מוס נתן לנו משימה מסוג חדש.
"אני רוצה," הוא אמר, "שתעמידו פנים שאתם דיקנס. כתבו את תחילת הפרק הבא. אם אתם רוצים, קראו את הפרק בספר קודם. הפרק שלכם חייב להיות שונה. אני נותן לכם יד חופשית מבחינת העלילה, אבל זה מוכרח להיות בסגנון של דיקנס." ואז הוא דיבר קצת על סגנון. אני בקושי הקשבתי. כן, חשבתי. אשמח לנסות את זה.
כששירבטתי משפטים להנאתי בחדרי, איבדתי את תחושת הזמן. כשהרגשתי שכתבתי מספיק, הדפסתי הכול במעבד תמלילים "אמסטרד" מיד שנייה, שאמי קנתה לי ממודעה בעיתון הערב. כמחשב הוא היה פשוט מביך. לא היה אפשר לשחק בו משחקים. השתמשתי בו להדפסת עבודות ולכתיבת סיפורים, אף שמאמצַי בכיוון הזה היו עד לאותה עת עלובים ונמחקו למחרת היום. כעבור שתיים או שלוש טיוטות, החיקוי של דיקנס הושלם. הדפסתי אותו, שבע רצון מעצמי ועם זאת משוכנע שמר מוס - מורה מהסוג העוקצני־קטנוני - ימצא שפע של פגמים בעבודתי.
כשמוס החזיר את העבודות כעבור שבוע, הוא עשה משהו שמעולם לא ראיתי מורה עושה קודם לכן. הוא החזיר את העבודות לכולם מלבדי. מוס היה בעל חזות ממוצעת, אף צר, גוף קטן ושרירי, ושיער כהה ושמנוני שאותו סיפר לעתים רחוקות מדי. הוא חזר אל שולחנו, פתח מגירה והרים את הדיקנס שלי. הוא הרים את העבודה כמו שופט כעוס ששולף כרטיס אדום.
"טרֵייס," אמר, "הצליח לייצר את שיעורי הבית המדהימים ביותר שנתקלתי בהם במהלך הקריירה הקצרה שלי כמורה. למעשה, הם מדהימים עד כדי כך שאני רוצה להקריא לכם אותם."
הבנים האחרים נעצו בי מבטים מלאי בוז: עוד פעם טרייס החכמולוג הזה, חשבו. ואז המורה התחיל לדקלם את הכאילו־דיקנס שלי, והשתמש באותה נימה ובאותו סגנון מוגזם במקצת שבהם הקריא לנו מ"דייוויד קופרפילד". הקשבתי היטב וניסיתי להבין איפה כשלתי. האם הכנסתי בטעות מילה מודרנית או שמא שגיתי בשמה של אחת הדמויות? לא הצלחתי למצוא שום דבר. כשמוס סיים, משהו בי כבר ציפה לשבחים.
"מה חשבתם?" הוא שאל את הכיתה.
השתררה אותה דממה ידועה שקידמה את פניה של כל שאלה שטרם קיבלנו תשובה עליה. היינו חבורה איכותית, ואף על פי כן איש מאיתנו לא שש להתרברב או להביע דעה שעלולה לעורר לעג אצל המורה. אז בני כיתתי שתקו.
"אתם לא חושבים שזה משכנע?" שאל מוס, שהדגיש כל הברה במילה האחרונה באופן שאולי, ואולי לא, היה עוקצני. "אתם לא חושבים שדיקנס היה גאה לכתוב פרוזה כזאת כשהוא רק - בן כמה אתה עכשיו, טרייס - בן ארבע־עשרה?"
גילי הצעיר היה בדרך כלל מקור להשפלה. כמה מן הבנים האחרים בכיתתי כבר היו בני שש־עשרה, אבל אותי הקפיצו כיתה, ויום הולדתי חל רק במארס. נעצתי עיניים נזעמות במכסה השולחן, ולא שמתי לב לצעדיו הקרבים של המורה. מר מוס תפס אותי מאחור, משך אותי בצווארון החולצה וסובב אותי אל מול פני הכיתה.
"אתה לא חושב שהכתיבה הזאת משכנעת קצת יותר מדי?" הוא נבח בעודו חונק אותי. "טוב, טרייס, עכשיו תגיד לי את האמת. מנין זה הגיע?"
"המצאתי את זה, אדוני," התחננתי.
"המצאתי את זה, אדוני," הוא השיב בחיקוי קולי. "אתה ממזר ערמומי, טרייס. חפרת וחפרת עד שמצאת תיאור מתאים, שינית כמה שמות והעתקת את הקטע. אתה חושב שאני טיפש, ילד?"
"לא, אדוני."
"אז תגיד לי מנין זה הגיע."
"באמת, אדוני, המצאתי את זה."
העיניים הקטנות והנוצצות של מוס החלו לצאת מחוריהן. "אם זאת הגישה שלך, נראה איך תרגיש כשתחטוף ריתוק מהמנהל."
הוא שלף טופס צהוב והחל למלא אותו. כשהגיע למקום המיועד לסיבת הריתוק, הוא כתב מילה אחת: העתקה.
"אבל לא העתקתי, המורה. אני..."
חשבתי שהוא עומד להכות אותי. אולי מפני שלא היה לי אבא, פחדתי עד מוות מאלימות גברית. בהזדמנויות הנדירות שבהן נקלעתי לקטטות, מעולם לא החזרתי מכה אלא רק התגוננתי מפני החבטות הקשות ביותר. כעת המורה זיהה את הפחד בעינַי ונשם עמוק.
"אם תגיד לי מנין העתקת את העבודה הזאת," אמר בנימה מתונה יותר, "אקרע את זה."
חשבתי לרגע וניסיתי נואשות להיזכר בשם ספר של דיקנס שאינו בנמצא בספריית בית הספר.
"'רשומות מאמריקה'," מילמלתי בבושת פנים.
מוס חייך בחדוות ניצחון. ואז, על רקע צלצול הפעמון, הוא לקח את הטופס הצהוב ואת העבודה שלי וקרע אותם ביסודיות לפיסות זעירות. את אלה הטיל מבין אצבעותיו אל תוך הפח כגללי ציפור. התלמידים החלו לאסוף את מיטלטליהם, אך מוס בלם אותם בהינף זרוע־השופט שלו. הוא נתן לנו הרצאה על גנֵבה ספרותית בעבודות בית, ואמר שאם אי־פעם ניתפס בהעתקה, ולוּ שולית שכזאת, תוצאות המבחנים שלנו יהיו בסכנה.
איחרנו להפסקת הצהריים, וכל הכיתה האשימה אותי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
