ב־2001 ראה אור ספרם של אילנה המרמן ויוּרגן ניראד, "במזל סרטן — מסע לבלי שוב" (בהוצאת "עם עובד"). הוא יצא כשנה לאחר שניראד, בן זוגה של המרמן, מת במחלת הלוקמיה. הספר תיעד בשני חלקים עוקבים נפרדים — האחד של האישה המְלווה והאחר של האיש החולֶה — את ההתמודדות עם המחלה ועם ניסיונות הטיפול הרפואי בה, שכשלו בזה אחר זה. בדצמבר 2000, כתשעה חודשים לאחר שאובחנה המחלה, הלך יורגן ניראד לעולמו. הספר מתעד את פרק הזמן הזה מנקודת הראות האישית של כל אחד מהם. חלקו של יוּרגן ניראד נכתב בגרמנית ותורגם בידי אילנה המרמן.
המהדורה הנוכחית של "במזל סרטן — מסע לבלי שוב" היא מהדורה ערוכה מחדש בידי אילנה המרמן, שבחרה להציג פה את התיעוד בפרקים שלובים זה בזה — פרק שלה ופרק שלו, לסירוגין — ובאופן זה לתת ביטוי נכון ועמוק יותר להתנסות של השניים: שני בני הזוג חוו את הדברים בזמן אחד, והמבחנים שעמד בהם האחד הזינו, לטוב ולרע, את המבחנים שעמד בהם האחר.
למהדורה זו נוסף גם נספח מקיף של דברים שפורסמו אחרי צאת הספר, ומבחר מכתבים אישיים. הנספח מביא את עיקרי הסוגיות שעלו על הפרק במסגרת הפולמוס הסוער שעורר הספר מעל דפי עיתון "הארץ", בעקבות הביקורת החריפה שמתחה המרמן על המערכת הרפואית ועל כשליה בהתמודדות האנושית עם מצבם של החולים הסופניים ובני משפחותיהם.
אבל המניע לפרסומה של המהדורה החדשה בהוצאת "אחוזת בית" אינו רק הנושא של הספר — שהוא רלוונטי ורב־משמעות עבור מאות אלפי קוראים — כי אם גם ערכו הספרותי היוצא דופן. דקוּת ההבחנוֹת שבו ויפי הכתיבה מעבירים אותו ממחוזות הממואר אל ממלכת הפרוזה האמנותית. זוהי יצירת מופת של ספרות תעודה אוטוביוגרפית מקורית, שנוגעת בעצבים החשופים של הקיום האנושי אל מול שבריריותו, ועוסקת ביושר, באימה ובאומץ כאחד בדילמות הרות גורל בחייו של כל אדם בכלל ושל האדם בעידן המודרני בפרט — בשעבוד לכבלי הרצון לחיות בכל מחיר לנוכח התקדמות הרפואה הביו־טכנולוגית, ובניסיון להשתחרר מהם.
1
מברלין לירושלים
יום חמישי, עשרים ושלושה במרץ 2000. אני חולֶה, אתה אומר אחרי שנכנסת, בשמונה בערב בערך, לחדר שאני מתארחת בו זה שבועיים בברלין. ומיד אני יודעת שזהו, שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, לעולם לא. הלפיתה הזאת בחזה, ההתאבנות הזאת שכבר שנים הייתי מרגישה בכל פעם שחשבתי על המוות, בכל פעם שנדמָה לי שאני חוֹוה אותו — ולא את המוות של מישהו אחר דווקא, אלא את המוות שלי, את האַין שלי, והייתי צורחת אז לפעמים באמצע הלילה, שאז היא היתה ננעצת בי תמיד, המחשבה הזאת, תמיד בחושך — הלפיתה הזאת, עכשיו היא לופתת אותי בָּאור, באורה הרך והאינטימי של מנורת קריאה בחדר שחלונו נשקף אל אגם ואנזֶה בברלין. ואני יודעת תכף ומיד שעכשיו זה באמת, זה קורה לי באמת, המוות באמת פה, אבל עכשיו אני לא צורחת, לא יכולה לצרוח, בשום אופן לא, אני מאובנת, לא יכולה לזוז, לא לחבק, לא לבכות, לא לשאול, לא כלום.
הרבה פעמים כתבתי בקלות את המילים "עיניים קרועות לרווחה", תירגמתי מצרפתית ומגרמנית, ותמיד שמחתי שיש לנו בעברית הביטוי היפה הזה, המוחשי כל כך — והנה רק עכשיו חשתי באמת מה זה: העיניים שלי קרועות לרווחה, קרועות ככה כאילו אי־אפשר לעפעף בהן עוד, ולעצום אותן אי־אפשר בכלל, קרועות ובוהות אל העיניים הכחולות שלךָ, שהן אדומות קצת, אני רואה עכשיו, יש בהן חוטים אדמדמים, ומעל לשמאלית יש כתם כחול כהה, פנס מעל לעין השמאלית.
כמה זמן זה נמשך ככה? אתה עומד מולי ומצפה שאשאל אותך משהו, שאגע בך, שאחבק. איזו אֵימה. איזו קִרבה נוראה. הלפיתה הזאת לופתת את שנינו. ואיזה מרחק נורא. איזה חוסר אונים מוחלט. מימי לא הרגשתי חוסר אונים כזה. רק בחלום. אבל זה לא חלום, אני כבר יודעת זאת בוודאות, זה באמת. ואני עוד מנסה להתקומם ביני לביני: מאיפה נפלתָ לי פתאום ככה לתוך הבדידות הנוחה שלי בחדר שעל גדות האגם. שבועיים אהבתי אותך רחוק ממני, בירושלים. אני פה ואתה שם. אבל עכשיו גם אתה פה וגם אני פה. קרובים־קרובים ורחוקים־רחוקים. כמו בחלום, אבל מן החלום הזה שהוא לא חלום לא נתעורר עוד לעולם.
לא, אני אומרת לך.
כן, אתה אומר לי.
מה, אני שואלת אותך.
סרטן, אתה אומר לי, לוקמיה.
זהו, עכשיו זאת מילה. והדיבור, המילה כאילו דוחפים קצת הצִדה את המוות שבחזה. יש שם קצת מקום, על יד מה שנהיה בינתיים כאֵב ששולח שלוחה אל הגרון וחונק, כאב שלא יסתלק משם לעולם עוד, מהמקום הזה בין החזה לגרון. אבל אני יכולה לנשום, ולזוז, ולחבק. חזק־חזק אנחנו מתחבקים. ושוב נפרדים ושוב עומדים זה מול זה. אנחנו והאסון בינינו, בינינו ומסביבנו, צר עלינו, סוגר עלינו. ואז אני מבקשת למצוא לנו מפלט במעשיוּת שלי. אישה מעשית אני, מתעקשת למצוא פתרון מעשי לכל דבר, לפָרק כל דבר לגורמים כך שהתושייה שלי, החריצות והזריזות והמשמעת הלא־נלאית שלי יוכלו להשתלט עליו.
את המוות אי־אפשר לפרק לגורמים. אבל לוקמיה? אפשר, ודאי שאפשר.
לוקמיה זו הילדה שמתה לפני שנים רבות ברחוב שגרתי בו בילדותי, רחוב עקיבא בחיפה. חודשים רבים הייתי עוברת בחלחלה משונה, שעוררה בי משיכה לא מובנת, על פני הבית ההוא שעמד, שעודנו עומד, בצדו האחר של הרחוב: חוצים את הכביש, הולכים קצת ימינה, והנה הוא, בית אבן של שלוש קומות ששביל מרוצף מוליך אליו. שם חייתה ילדה בת גילי, ומתה, מלוקמיה. היא לא היתה חברה שלי, אבל כשנודע לי שהיא חולה, התחלתי לאהוב אותה, רציתי לאהוב אותה, אהבתי להצטער עליה. ואחר כך היא מתה ועוד יותר אהבתי להצטער עליה. בכל פעם שהייתי יורדת לשכונת הדר הייתי חוצה את הכביש והולכת בצדו האחר של הרחוב כדי לעבור על פני ביתה. התקרבתי אל הבית במתח והתרגשות, בהיתי בו רגע ואחר כך המשכתי אל המדרגות הרחבות היורדות לרחוב גאולה. והרי יכולתי לקצר את הדרך, לרדת במדרגות הצרות ובשבילים העוברים בין הבתים, מול הבית שלנו. אבל לא עשיתי זאת. בחרתי שוב ושוב בדרך הארוכה יותר שהוליכה אותי על פני ביתה. ולא חזרתי אל דרך הקיצור עד שהתפוגג רישומם של הילדה ההיא ושל אסונה.
אבל עכשיו זה אחרת, כיום יש טיפולים, מבזיקה לי המחשבה בראש עם זיכרון הילדות הרחוק ההוא ומולידה החלטה מעשית ראשונה: אני אברר, אלמד מהי לוקמיה ומה הסיכויים להחלים ממנה כיום, בתחילת האלף השלישי. חמישים אחוז מהחולים אפשר להציל, אני מנסה לשחזר, זאת אומרת אחד מתוך שניים, לא? נדמה לי שקראתי את זה היכנשהו כשעוד היינו שייכים לעולם של הבריאים: אנחנו, הבריאים, פה — והם, החולים, שם. ואנחנו מצטערים עליהם, מצטערים באמת, וגם נאחזים חלחלה, אותה חלחלה חולפת משונה, קצת מושכת וקצת מפחידה, שאחזה אותי אז כשעברתי על יד בית הילדה המֵתה ברחוב עקיבא.
אולי זה היה בכלל אז ששמעתי על חמישים אחוזים, אני נבהלת רגע. לא. לא ייתכן. זה היה הרבה אחר כך, בזמננו. הרפואה התפתחה מאז. ואני מלקטת בזיכרוני פתיתי ידע, אמיתי או מדומה, משמועות, מהעיתונים: לילדים יש יותר סיכוי, לוקמיה של ילדים קטלנית פחות. אז אולי אצל ילדים זה חמישים אחוז ואצל מבוגרים פחות?
כמה זה אצל מבוגרים — ארבעים, שלושים אחוז? ודאי יש כל מיני סוגים, והאחוזים משתנים, לא?
כך מתחיל המשחק שלי באחוזים. ברגעים ההם לא תיארתי לי שאני עוד עתידה להיאחז בתחושת הקלה גם בעשרה אחוזים: הרי כל בן אדם, מרגע שהוא נכלל אפילו באחוז אחד, הוא מאה אחוזים. ככה מנחמים תמיד — גם אני בוודאי הייתי פעם בין המנחמים האלה — ככה מנחמים חולים אחרים, או קרובים של חולים אחרים, ומסתירים מהם, כביכול, את הספקנות, שהרי מי לא יודע שמסרטן מתים בסוף, לרוב. אבל מה זה כבר עולה למנחמים, מה זה כבר עלה לי, הבריאה, להסתיר אותה מהם, ללכת שבי עמם יחד אחר תעתועי הסטטיסטיקה, וגם להתרפק על נסים ונפלאות. מתוך סולידריות אנושית, סולידריות שהיא אמיתית אבל גם כוזבת ומכזבת, בגלל האי־סימטריות שבה: הם שם ואני פה. הם חולים, או קרוב שלהם חולה: אבא, אמא, אחות — ואנחנו בריאים: אני עצמי בריאה ואתה בריא והבן שלנו בריא, ואפילו הכלב העיוור שלנו, החולה דווקא בסוג כלשהו של סרטן הדם ולא נתנו לו בשעתו אלא ארכּה של חצי שנה מקסימום — אפילו הוא חי כבר שנתיים, חי לו עליז ושמח, מרים רגל ומשתין על הסרטן ועל העיוורון.
חודשיים־שלושה נתנו לי לחיות, אתה אומר.
עכשיו כבר התיישבנו זה מול זה, ואני דרוכה להקשיב לך סוף־סוף.
חודשיים־שלושה?
רגע, חכה רגע, בוא נצא, אני אומרת, אני מוכרחה לעשן סיגריה.
ואנחנו קמים ויוצאים מהחדר ופוסעים לנו במסדרונות המרופדים שטיחים של הווילה היפה מהמאה התשע־עשרה, שלפני שבועיים באתי להתארח בה פרק זמן כדי לתרגם לי בשקט את מכתביו של קפקא — עוד חולה אחד שאנחנו אוהבים להעריץ ממרחק הזמן והמקום והאמנות — אל פֶליצֶה שבברלין. הווילה שקטה ושוממת לקראת סוף־השבוע. מהחלונות הגדולים של המרפסת נשקף החושך הקר של האגם, ופה ושם מנצנצים אורות. של יאכטות עוגנות, של בתים על הגדה הרחוקה שממול. אנחנו מתבדחים קצת על רוגַע המותרות הזה, שגם הוא כאילו לא מכאן ולא מעכשיו, אבל הקולות שלנו קצת מפחידים אותי בתוך מרחב הדממה האפלולי, לרגע הם נשמעים לי כמו זעקות עמומות, חנוקות, של בדידות בִּשנַיים.
ושוב אנחנו יושבים בחדרי, קרובים־קרובים זה לזה, הברכיים נוגעות, יד חובקת יד, אתה על כיסא ואני על קצה כורסה. זהו. עכשיו תספר, תגיד מה ואיך, ראשון־ראשון ואחרון־אחרון. ותכף כל הזוועה הזאת תימחה, תימחק, תיכחד, תישמד, תכף נלך בהילוך לאחור אל הרגע שלפנֵי, ומשם נוכל שוב ללכת קדימה, ללכת לאט־לאט אל הסוף, לאט־לאט נזדקן יחד. מה יש למהר, הרי אנחנו אפילו עוד לא בדיוק זקנים, עוד נדמה לנו לפעמים שאנחנו במיטב שנותינו וכושרנו, משתטים ומשתוללים, רוכבים על אופניים, מטפסים על הרים.
לא מזמן כמעט הידרדרנו מקרחון אל תהום. עמדנו על קרח חלקלק באמצע קרחון בדרך אל פסגתו של הר, מתחתינו סלעים משתפלים אל מצולות התהום, ולא יכולנו לעשות אפילו צעד אחד, לא לאחור ולא לפנים. החזקנו חזק זה בזה, וכל כך פחדתי לזוז, לרופף את שארית האחיזה שעוד חשתי מתחת לרגלי, עד שאפילו לא יכולתי לפרוק את הכעס שהלך וגאה בי — לצעוק עליך שהפעם הגזמת, הלוא אמרתי לך שאני לא מסכימה ללכת על קרחונים בלי ציוד מתאים, לא יודעת ללכת על קרחונים, עם או בלי ציוד, אני שנמשכת אל צוקי המדבר דווקא. אמרתי לך זאת יומיים קודם לכן ורבנו ריב גדול — אתה לעגת לפחדים שלי ואני כעסתי על חדוות ההימור שלך. והנה עכשיו, על הקרח שמיאן לתת אחיזה לסוליות הנעליים העירומות, ידעתי שצדקתי. אבל פחד התהום, וגם הקור שהלך ופשה בגוף המתאמץ להתאבן ולא לנוע ולא לזוע, היו חזקים מן הרצון לצעוק את צִדקתי, אני שאוהבת מאוד להיות צודקת, ורק ניסיתי להבין את עצותיך: להטות את כף הרגל, לא כלפי מעלה, גם לא כלפי מטה, כמובן, אלא כך שהשפה השמאלית של הסוליה תינעץ בקרח. אבל הקרח לא רצה לקלוט אותה, לא את הסוליה שלי על כל פנים. את שלך אולי קצת, כי היו לך האומץ והכוח להכות בו עד שיתרצה. לי לא. ועמדת והחזקת בידי, ושוב קפאנו תחתינו בלי נוע. עד שהופיע האיש הצ'כי ההוא, המצויד במוט הליכה ובשיני ברזל שמחוברות לנעליו. הוא התקרב אלינו לאט, תוקע את ברזלי נעליו בקרח, עוד צעד ועוד צעד, וכבר הושיט לי את ידו ואני שמטתי את ידך ולפתי את שלו והלכתי אחריו באהבה גדולה אל אי קטן של סלעים ועשבים בלב הקרחון. וצפיתי בך משם עדיין עומד לבדך על הקרח, מתחתיך התהום ואתה מאזן איכשהו את שיווי המשקל שלך ומנסה להזיז את הרגל האחת ואחר כך את האחרת, ומצליח קצת, עכשיו שאתה בלעדי, לבד וחזק ומנוסה כביכול בקרחונים. ואתה מתקרב טיפ־טיפה אל האיש עם הברזלים, שהניח אותי בינתיים והלך לקראתך והביא גם אותך אל אי המבטחים. שום סכנה לא היתה, אמרת לי מיד בחיוך גדול. פשוט היינו מחכים שעתיים־שלוש, השמש היתה עולה עוד קצת בשמים ומחממת את פנֵי הקרחון ומרככת אותם ואז היינו יכולים ללכת עליו בבטחה. אני לא האמנתי שהיינו מחזיקים מעמד שעתיים־שלוש, אבל עכשיו היו תחושת ההקלה והשמחה חזקות מן הרצון שלי לצדוק. המשך הטיול במרומי הדולומיטים היה נפלא, ואפילו כבר התענגתי על ההנאה הצפויה לי בקרוב, כשאוכל לספר לחברים על סכנת המוות שנחלצנו ממנה. והאמת היא, אמרתי אז ביני לביני בגאווה, שעד עכשיו תמיד ידענו להיחלץ מכל הרפתקה, ובכלל, עלצתי לי, טוב לחיות איתך, כי אנחנו יודעים לחיות — אתה יודע ואני איתך.
כן, ידענו לחיות, ועוד איך ידענו, חסונים וגם יהירים קצת ובטוחים בעצמנו — לא כמו החלשים, והפחדנים וההססנים: הם החולים ואנחנו הבריאים.
חודשיים־שלושה, אתה אומר. ככה היא אמרה, הרופאה.
ואז, אתה אומר לי, החלטת לעשות סוף־סוף את מה שתמיד רצית לעשות: להעפיל אל ראש הר מושלג, לחכות ללילה, לשכב על השלג, לבלוע כדור שינה ולקפוא למוות. החלטתָ להתאבד. נסעת למינכן כדי להתאבד. ובכל זאת התלבטת, התייסרת ייסורים איומים — עדיין הם ניכרים בפניך כשאתה מספר על הרגעים האלה במינכן — והחלטת לבוא אלי ולהודיע לי. לא להיעלם לנו ככה, לי ולבֵּן. אבל עדיין אתה חושב שזה הדבר שאתה רוצה בו, שזה מה שאתה צריך לעשות, אף על פי שאתה יודע היטב שברגע שבחרת לבוא קודם הנה, לברלין, כבר ויתרת על הזכות הגמורה שיש לך בעיניך על חייך, ועל מותך.
והנה אתה עומד לפני עכשיו ומבקש את הסכמתי לדבר היחיד שהוא לרוחך כעת, וחושש שלא אסכים.
לא, אני לוחשת נחנקת מבקשת מתחננת, ובין החזה לגרון הכאב האיום הזה, כאב של הגוף? של הנפש? של הלב? — לא.
אף פעם לא הסכמתי איתך שהחיים שלך הם שלך והחיים שלי הם שלי. החיים וגם המוות. בייחוד המוות. התווכחנו על זה, שנים התווכחנו, בעל פה וגם במכתבים שהיינו מניחים זה על שולחנו של זה. אתה קבעת שלקִרבה בין שני אנשים יש גבולות מסוימים שאין לעבור אותם, אי־אפשר וגם לא צריך. ואני טענתי שמה שמעניין הוא למתוח את הגבולות האלה עוד ועוד. והאמת היא שרציתי לטשטש אותם, למחוק אותם. לבטל אותם דווקא במה שנוגע לשאלות של חיים ומוות — לא בשגרת היומיום.
בשגרת היומיום היו לי הרגלַי וסדר היום שלי, ולך היו שלך. ומהר מאוד למדנו להניח זה לזה בעניינים האלה. כל אחד מאיתנו אכל בדרך כלל את ארוחותיו על פי תאבונו וטעמו, אם מוקדם ואם מאוחר ואם בכלל לא. כל אחד היה רשאי לשבת לבדו אל ארוחת הבוקר שלו, כדי שיוכל לפרוש את מלוא העיתון על השולחן, וכל אחד היה רשאי למאוס בארוחת הצהריים של האחר: אתה בארוחת הצהריים החמה, עם מרק ומנה עיקרית ומנה אחרונה, כמסורת שהבאתי עמי מבית אמא ואבא שלי, ואני הורשיתי לסרב לאכול פרוסות לחם שחור עבות מרוחות בשומן חזיר, כמסורת שאימצת לך אתה לאחר שהתנתקת מבית אמא ואבא שלך. גם בעניין השינה כוננו לנו כללים שונים של סטטוס קוו, שיתאימו גם לי גם לך: לי שמעדיפה לישון בתריסים מוגפים כדי שיחצצו ביני ובין החושך שבחוץ, ולך שאהבת לישון בחלונות פעורים. ובעניין הזכות לבדידות בתוך היחד הזה, שנינו היה לנו טעם אחד: אתה אהבת להיות שעות לבדך, וימים וחודשים, וגם אני כך. וזה היה נפלא באמת: נפרדים בבוקר ונפגשים בערב, ונפרדים בלילה ונפגשים אחרי הצהריים, ונפרדים בקיץ ונפגשים בסתיו — ולא נפרדים עד שיפריד בינינו המוות…
אבל המוות, דווקא הוא מכל הדברים, הפריד בינינו עוד בחיים. אני, במובן־מה, הייתי מעברו האחד, ואתה מעברו האחר. כי אני לא רציתי למות, ואתה כן רצית. אני רציתי לחיות לנצח, ואתה אמרת שאילו ידעת שהחיים האלה יימשכו עד אינסוף, לא, אפילו עד זִקנה ושיבה, לא היית רוצה לחיות אפילו יום אחד. ואני רציתי שתחיה עד שתמות איתי. לא, עד שלא נמות בכלל.
זהו, עד כאן, פסקת: המוות שלך הוא שלך, ואתה חולם על מוות בשלג, בראש הר שאתה אוהב, ובייחוד — על מוות בזמן שאתה תבחר לך.
אז נסעת למינכן כדי להתאבד בהרי האלפים. אבל בִּמקום זה באת אלי לברלין, וניסית לשכנע אותי שאסכים שזה הדבר הנכון לך לעשות. ואני לחשתי את ה"לא" ההוא שלי, שעדיין תקוע לי עם הכאב שבין החזה לגרון, ה"לא" הזה הנחנק ומבקש ומתחנן, שעד היום לא ברור לי אם לא היה אחריו סימן שאלה. סימן קריאה בוודאי לא היה. כי מה זאת אומרת שאני לא מסכימה, עכשיו ששוב איננו עוסקים בדיון מופשט, שהברירות בו הן לא מעט עניין של ניסוח — וניסוחים אהבנו שנינו לשכלל עוד ועוד — עכשיו שלא עוד התנצחות רעיונית היא בינינו אלא מציאות, ומכוח המציאות הזאת ההכרעות מקבלות משמעות אחרת לגמרי, שיופיו של הניסוח לא מעלה ולא מוריד לגביה? מה זאת אומרת עכשיו, שאני לא מסכימה? עכשיו זאת אומרת בית חולים וכימותרפיה והקאות ונשירת שערות, ואפיסת כוחות ורזון, זאת אומרת שאתה ולא אני — בינתיים — תקיא את הנשמה ותקריח ותיחלש ותרזה…
והאמת היא שאז עוד לא ידעתי בכלל מה זאת אומרת, אפילו לא התחלתי לדעת. אבל היכנשהו עמוק־עמוק בתוכי, אמר לי קול רפה שאולי אני חייבת דווקא להסכים, לתת לך ללכת בדרכך. לתת לך למות בדרכך.
חודשיים־שלושה? אני שואלת, נענית שוב לדחף לפרק את העניין לגורמיו. מה היא בדיוק אמרה, הרופאה, חודשיים־שלושה עם טיפול או בלי טיפול?
אתה לא יודע, אתה אומר. אולי לא שאלת אותה, בעצם. ועל כל פנים אתה לא יודע מה היא ענתה.
איזה מין לוקמיה, אני מנסה את העניין המעשי מכיוון אחר, כאילו שאני יודעת אילו זנים יש לה למפלצת הזאת.
גם את זה לא שאלת, אתה אומר, ומתאמץ להיזכר בפרטים שלא עניינו אותך כלל ברגע ההוא, בשעות ההן, שהתמכרת בהן בהנאה גדולה — כן, אני מאמינה לך — לחופש החדש שלך, חופש מכל אחריות ומכל חובה ומכל קשר. החופש למות.
הרופאה אמרה בעצם, אתה נזכר על כורחך, שצריך עוד לבדוק, הבדיקות שנעשו עד עכשיו הן בדיקות ראשוניות בלבד.
זאת אומרת שאנחנו בעצם עוד לא יודעים מה בדיוק יש לך, אני אומרת. אז בוא נחזור לירושלים, אני מבקשת. בוא, נברר, נבדוק: אם יש סיכוי נילחם, ואם לא — לא. אני אסכים גם לזה, אני מבטיחה, אני אעזור, לא אזוז ממך לרגע, אלווה אותך בכול… אם יהיה טעם, ניאבק על החיים שלך, של שנינו, של שלושתנו, ואם לא, אני אעמוד לצדך, אני אעזור לך גם אם תחליט למות…
ככה אני אומרת, ומסתכלת לך ישר־ישר, עמוק־עמוק, בעיניים הכחולות, החכמות, האהובות שלך. ואני עוד לא יודעת, אפילו לא מתחילה לדעת, מה אני מציעה, מה אני מבטיחה, איזו זכות אני לוקחת לי על חיים ועל מוות שהם שלי ולא שלי. אבל אני מרגישה, יודעת, כמעט בטוחה, שיש לי הכוח, שיהיה לי הכוח. ואתה מסכים.
ככה נפל הפור.
כוח היה לי, לכול, כמעט לכול — אבל זכות?
ואנחנו מחליטים על הצעד המעשי הראשון: מחר נחפש ונמצא טיסה לישראל. ובינתיים, עד אז, אנחנו מתרפים קצת מן המתח הלא־נסבל, לוקחים לנו הפוגה עד הבוקר. כי אתה, חולה אהוב שלי, חולה אנוּש שיודע לחיות שכמוך, תמיד ידעת לקחת הפוגות, וגם אותי לימדת קצת את אמנות ההפוגה. לשבת למשל על ערֵמות של חפצים וארגזים ביום שצריך לעבור דירה, לשבת בתוך כל הערב־רב האווילי של חפצים מיותרים, ולהקשיב למוזיקה, שעה ארוכה־ארוכה, להניח תקליט על הפטפון — בימי קדם ההם של תקליטי ויניל ופטפונים עם זרוע ומחט — ולהקשיב בנחת של מי שיש להם כל הזמן שבעולם.
אז גם עכשיו היה לנו כל הזמן שבעולם — אם חודשיים ואם שלושה — לצאת לטייל על שפת האגם, ולחפש, במצב החדש שלנו, לחפש ולמצוא זה עם זה קרבה ואהבה גדולה מכל מה שידענו מעולם — ומה שכבר ידענו היה לא מעט. כך התחיל סוג של אושר חדש בתוך הגיהינום.
למחרת בלילה חזרנו מברלין לירושלים.
