נוכח פניה של עזה
דברי המחבר
החיים בצִלה של עזה
הנסיעה מביתי ברביבים שברמת הנגב לקיבוץ רעים, שמשויך לקיבוצים החיים בעוטף עזה, נמשכת פחות מ־30 דקות. זה הזמן שמעביר את הנוסע מלבו של המדבר הצחיח לעבר מרחב שנתברך בעצי חורש ובפרדסים, שבהם גדלים עצי פרי הדר, שמבשמים את האביב בריח פריחה משכר.
מקיבוץ אורים הסמוך ועד לקיבוץ זיקים הדרך עוברת בשדות ירוקים, שבהם גדלים תפוחי־אדמה, בוטנים, גזר, בצל, כותנה וחיטה. כל גידול בעונתו.
בשדות חורצים את האדמה טרקטורים ענקיים, רובם מתוצרת ג'ון דיר, שאותם מסיעים צעירים מקיבוצי הסביבה, שנפשם נקשרה באדמת הנגב. הם מתחילים את עבודתם עם שחר ומסיימים אותה לעת חשכה. הם ממשיכי דרכם של הסבים וההורים שהתמסרו לעבודת האדמה, שעליה שמעו בהיותם בתנועת הנוער בארץ או עוד בארץ ילדותם.
האבות המייסדים שהגיעו לאורים, לרעים, לכיסופים, לבארי, לסעד, לנחל עוז, לכפר עזה, למגן, לנירים ולכל אלה שזכו לשם יישובי עוטף עזה, התחנכו על פי חזונם של מייסדי ההתיישבות בעמק בית שאן, עמק יזרעאל ועמק הירדן: א. ד. גורדון, יצחק טבנקין, שמואל ודבורה דיין. הם הושפעו משיריה של רחל המשוררת, ובניהם שרו בשקיקה את שיריה של נעמי שמר.
המייסדים, בהיותם בני 18, באו לאדמה לא זרועה. מרביתם הגיעו בחשאי, במוצאי יום הכיפורים של 1946, תוך התעלמות מהאיסור של המנדט הבריטי להקים התיישבות יהודית בנגב.
כשבארי עלתה על הקרקע כאחת מ־11 הנקודות שהוקמו באותו מוצאי יום הכיפורים, מקימיה חששו מהצבא הבריטי הרבה יותר מאשר מהערבים שחיו ברצועת עזה. הם לא הקיפו עצמם בחומות ובגדרות. במשך כמה שנים הם קיימו קשרי מסחר עם עזה, הסתובבו בשווקיה ונהנו משפע הירקות והפירות הטריים שמצאו באותם שווקים. הם מדברים עד היום בערגה על הפלפל והחומוס שאכלו שם בשקיקה רבה.
ביישובים הסמוכים לעזה התיישבו חלוצים, ציונים נלהבים, שכבר מצעירותם האמינו באמונה שלמה שצריך לקיים שכנות טובה עם שכניהם הערבים. כך הם התחנכו בבית הוריהם בשכונת בורוכוב שבגבעתיים, ובקריות בחיפה, בקן השומר הצעיר בתל אביב ובנתניה, בתנועות דרור והעובד הציוני שבדרום אמריקה, ובקרב תנועות הנוער הציוניות שבארצות האנגלו־סקסיות. הם דיברו על אחוות העמים, על שותפות גורל. מושג השלום היה שגור בפיהם.
נפשם מעולם לא יצאה למלחמות ולקרבות. הם התלהבו להיות הראשונים להתיישב בנגב המערבי, הם הכירו את השמות ההיסטוריים; נחביר, דנגור, נאג'ד, דימרה, חרבייה. בסביבתם הקרובה לא הייתה התיישבות יהודית; היו רק מעט קיבוצים שעלו על הקרקע לפני אותן 11 נקודות. רוחמה, גברעם. אך לא היה בסמוך להם מרכז יהודי. באר שבע הייתה מרוחקת, ושלושת המצפים – גבולות, רביבים ובית אשל – היו עדיין עמוק בתוך מאבק הקיום שלהם, נטולי מים וחשמל. נטיעת תמרים ועצי זית הייתה עבורם פסגת החלומות.
יתרונם של מתיישבי הנגב המערבי על פני מתיישבי רמת הנגב היה בכמות המשקעים. בעוד שדרומית לבאר שבע ירדו מדי שנה כ־100 מ"מ משקעים, הנגב המערבי זכה לממטרים שהגיעו לכדי 300 מ"מ גשם בשנה. זה אִפשר להם לגדל חיטה ושעורה גם ללא השקיה. הפלאח בבארי, בניר עם, בדורות וברוחמה ראה את שדות החיטה מוריקים בשלהי החורף.
אנשי השדה היו מפלחים את אדמתם מיד אחרי הגשם הראשון. אותם רגבי אדמה חרושים העלו ריח של אדמה בתולית, שמצפה לזורעים בדמעה שמֵחה. השדה המונבט, שהופך את המדבר לירוק, היה גאוותם של המתיישבים ששינו את פני המדבר.
אמנם קדמו להם הבדואים שהובילו פרדות עם מחרשות עץ, כדי להצמיח את מזונם של עדרי הצאן. אך אלה היו שיטות עיבוד שהועתקו מימי הנַבַּטִים והותירו קרחות רבות בלב השדות.
צעירי המתיישבים, שמרביתם למדו בבתי ספר עיוניים, ומעולם ידם לא אחזה במחרשה או במזרעה, למדו מחבריהם, בוגרי בתי הספר החקלאיים בכדורי ובמקווה ישראל, את עבודת האדמה. לעזרתם באו חקלאים מצפון הארץ, שהתנסו בעצמם בגידולי חקלאות שונים באדמות העמקים רוויי הגשם.
אותם צעירים שבגרו במאבק ההישרדות מאז עלייתם לקרקע, מצאו עצמם, בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה היהודית בכ"ט בנובמבר 1947, בתוך מלחמה קיומית. השכנות הטובה שפיתחו עם שכניהם הערבים לא עמדה להם בשעה שהצבא המצרי פלש לתוככי ישראל מאזור רפיח.
רבות נכתב על הקרבות הקשים שהתנהלו לאורך ציר החוף הדרומי, בעיקר הקרבות ביד מרדכי, בנירים ובניצנים. גם ביישובים שהוקמו יותר בטבורה של הארץ, כמו נגבה, נלחמו על החיים. מורשת הקרב של המתיישבים והלוחמים מלווה את יישובי עוטף עזה גם בתום 70 שנות קיומה של מדינת ישראל.
אין בכוונתי לתאר כאן את תולדות מלחמותיה של מדינת ישראל, אך מאבקם של היישובים על קיומם לא הסתיים אחרי מלחמת השחרור. הוא נמשך על פני השנים עד לימינו אלה. לימים המאבק קיבל תפנית; הוא לא היה עוד נגד מדינות ריבוניות, אלא מול ארגוני טרור שצמחו בָּאסלאם הקיצוני, שאינם משלימים עם עצם קיומה של מדינת ישראל.
את המאבק המדיני והביטחוני מנהלות ממשלות ישראל לדורותיהן, בהיותן מושפעות מאידאולוגיות מתחלפות ומנוגדות. אך את תוצאות אותה מדיניות משתנה נושאים על גבם מתיישבי עוטף עזה במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל.
לעתים קיימת תחושה שאנחנו חיים בשתי מדינות שונות, מדינת תל אביב וגוש דן, ומנגד מדינת הנגב והגליל. תושבי הגליל מאוימים במשך עשרות שנים מהחיזבאללה שבלבנון, ולאחרונה גם מהחיבור המאיים של אירן והממשל בסוריה. זהו אזור שחווה עימות רב שנים ממחבלים שפעלו בשטח לבנון, שכוחם רק הולך ומתעצם והם מצוידים בארטילריה ובטילים שמכוּונים ליישובי הצפון.
תושבי הנגב נחלקים לשתי קטגוריות: היישובים סמוכי הגדר, במרחק של עד שבעה קילומטרים מגדר המערכת בעזה, שהם הנפגעים המיידיים מירי הקסאמים והפצמ"רים, והרחוקים יותר, כמו נתיבות, אשקלון ובאר שבע, שנמצאים בטווח הטילים ארוכי הטווח, ומאוימים מכל התנגשות בין צה"ל ובין ארגוני הטרור בעזה.
תושבי מרכז הארץ רואים את התמונות בכל אמצעי התקשורת, מצקצקים בלשונם ואומרים משהו כמו: "איזה מסכנים התושבים שבעוטף", או פולטים אמירה סתמית: "כיצד זה הממשלה לא פועלת לחיסול המחבלים?" אך ספק אם יוכלו להחזיק מעמד ברגע שהטילים ארוכי הטווח ינחתו גם במרכז הארץ.
המציאות כופה על תושבי עוטף עזה חיים מתמשכים בצל הפחד מכל נפילה של קסאם, ובעת האחרונה מכל בלון או עפיפון שנושא בתוכו אש שמציתה את השדות ואת עצי החורש, שניטעו בעמל רב, ושלקח להם שנים להצמיח את צמרתם מפיצת הצל אל המדבר הצחיח. אותם אזרחים, חלוצים אצילי נפש, אוהבי הארץ ושדותיה, מבקשים רק קצת שקט, מזור לנפשם, ואת היכולת לגדל ילדים בריאים בנפשם ובגופם. הם מסרבים להיות כלי משחק בין פוליטיקאים. יש ביניהם בעלי דעות פוליטיות ומדיניות שונות, אך המצוקה משותפת לכולם. הקסאם מעולם לא הבחין בין איש ליכוד לבין איש המחנה הציוני. הוא פוגע בחבר כפר עזה, בתושב שדרות, או בסטודנט בספיר, והתוצאה קשה באותה מידה. על אותו טיל או פגז כתוב: "אנחנו לא נאפשר ליישות הציונית להתקיים כאן".
ולתושבי עוטף עזה יש רק מענה אחד: "כאן ביתי, כאן נולדו לי ילדיי". כך נוצרה ישות אחת, ציבור רבגוני, שדבק בו השם: עוטף עזה. זהו קיבוץ גלויות לכל דבר: ילידי הארץ, עולים שהגיעו מתפוצות תבל, תושבי עיירות, קיבוצים ומושבים. וזהו גם הציבור שאני מבקש להיות כאן פה עבורם.
בחרתי במשפחות שהקימו את היישובים, גידלו ילדים, נכדים, וחלקן אף נינים, ונשארו לחיות באותו בית שמשקיף על בית חנון, ג'בליה, חאן יונס, רפיח ועזה רבתי. סיפורם מבטא את עוצמת הציונות, שהגשמתה תובעת מחיר דמים, נפשי וגופני כאחד.
הייתה לי זכות גדולה לקיים מפגש עם משפחות מייסדות, שהעמידו צאצאים רבים שהמשיכו את שושלת ההתיישבות. לא לכולם נתתי ביטוי בספר זה, אך עיקשותם ונחישותם להתמיד ולהיאחז באדמתם לנוכח המציאות המאיימת, השאירו בי רושם עז.
הרגשתי חובה – ציונית, מוסרית ואנושית – להעביר את סיפורם לכלל הציבור, בעיקר לדור הצעיר, שחלקו לא שמע מעולם על מעשי החלוצים, בתוכם תושבי שדרות, שחלקם התגוררו במשך שנים בפחונים ובצריפים עד שזכו לבנות את ביתם. הם הגיעו לשדרות כמעט עשור אחרי הקמת המדינה, אך תרומתם למימוש חזונם של הרצל ובן־גוריון אינה נופלת מזו של החלוצים שהקימו את ההתיישבות העובדת.
כוחה של הציונות גם בהיותה הגשמה של חלומם של חלוצים שהתיישבו ברחבי הנגב המערבי. סיפורם האישי נפרס כאן לפניכם במלוא עוצמתו.
עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב, מוצאי יום הכיפורים, 1946
מאז הקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בבאזל, לא הסתיים הוויכוח על קביעת גבולותיה של ארץ־ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. הוויכוח על גבולות הארץ פרץ כבר בראשית המאה ה־20, שעה שזאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית וראש בית"ר, הכריז על הבית היהודי לעם היהודי "בשתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". ב־1922 ז'בוטינסקי הסכים לתחום את גבולות המדינה היהודית בין הים והירדן.
ב־1937 פורסמה הצעת החלוקה של הוועדה המלכותית, בראשותו של הלורד פיל, לפיה חולקה ארץ־ישראל לשלוש רשויות: יהודית, ערבית ומנדטורית. הנגב כולו נכלל במדינה הערבית. גבול המדינה היהודית הגיע בדרום עד לאזור באר טוביה.
סביב הצעה זאת התחוללה מחלוקת קשה ונוקבת בהנהגת היישוב. בעוד הרוויזיוניסטים שוללים אותה מכול וכול, בן־גוריון נאבק לקבל החלטה בזכות תוכנית החלוקה, מתוך אמונה שזה הרע במיעוטו, שיקדם את הקמת הבית הלאומי, ומתוך אמונה שניתן יהיה להרחיב בהמשך את תחומי המדינה היהודית. כידוע, התוכנית לא יצאה אל הפועל כיוון שנשללה על ידי הערבים.
ואולם, "תוכנית־פיל" היוותה בסיס לכל התוכניות הרבות שיבואו בעקבותיה. ב־1939 פורסם "הספר הלבן" של ממשלת המנדט הבריטי, שבו נאמר מפורשות כי הנגב הוא אזור שבו חל איסור על רכישת קרקעות בידי היהודים (חוק הקרקעות מ־1940). נקבע אזור מצומצם שלגביו נותרה אפשרות לרכישת קרקעות ורק באישור הנציב העליון.
ראשי היישוב החלו לרכוש קרקעות בנגב, בסיועם של ערבים שהיה להם עניין להתעשר ממכירת הקרקעות הללו. תופעה זו הייתה למורת רוחם של הבריטים, שהערימו עליה קשיים. ואולם, למוסדות המיישבים היה ברור כי יש לעשות מעשה לשם יישוב הנגב בידי יהודים.
בעת הזאת הוכנו עתודות של הכשרות של תנועות הנוער החלוציות ונעשו סקרים לגבי מקומות שבהם ניתן יהיה להקים יישובים שפרנסתם תהיה על עבודה חקלאית. לשם כך נערכו חיפושי מים במקומות שונים בנגב, תוך בחינת אופציות של אגירת מי גשמים. ניתנה העדפה להקמת התיישבות באזורים שבהם כמות המשקעים השנתית הייתה יותר מ־300 מ"מ בשנה.
מכאן שאזור הנגב המערבי והצפוני היה בעדיפות ראשונה. בעת הקמת היישובים במסגרת חומה ומגדל, שרובם היו באזור העמקים בגליל התחתון, הוקם ב־1939 קיבוץ נגבה, שהיה הראשון שהוקם בנגב. אחרי נגבה עלו להתיישבות בנגב הצפוני קיבוץ דורות ב־1941, גת ב־1942, גברעם באוגוסט 1942, ניר עם ובארות יצחק בינואר 1943, יד מרדכי בדצמבר 1943, וקיבוץ רוחמה במרס 1944.
שנות ה־40 של המאה הקודמת היו המשמעותיות והקריטיות ביותר ביחס לעתידו של העם היהודי. חודשים ספורים אחרי הקמת קיבוץ נגבה פרצה מלחמת העולם השנייה בין החזית הגרמנית־איטלקית לבין מדינות הברית, ובראשן בריטניה.
התפיסה המרכזית של "עוד דונם ועוד עז" המשיכה להנחות את תוכניות ההתיישבות של הנהגת היישוב. הדילמה המרכזית שעמדה בפני בן־גוריון ומנהיגי היישוב הייתה, אם אמנם זו השעה הנוחה להיאבק בכוח במנדט הבריטי, שעה שבריטניה מובילה את המלחמה נגד היטלר באירופה. אך בה בעת בריטניה לא חזרה בה ממדיניות מניעת עליית יהודים לארץ־ישראל והגבלת ההתיישבות היהודית רק לאזורים שהוגדרו ב"תוכנית פיל" כבעלי ריבונות יהודית.
"הספר הלבן", שהתפרסם ערב מלחמת העולם השנייה, היה הבסיס לחקיקה בריטית של המותר והאסור. בנוסף, למנהיגי העולם לא היה הפנאי והרצון לעסוק בשאלה היהודית ובמימוש הצהרת בלפור מ־1917.
ראשי היישוב אימצו את תפיסת המגל והחרב: הקמת הכשרות שיעלו להתיישבות, ועם זאת גם יהוו עתודה צבאית לכל התרחשות בעתיד. אם מתוך חשש שהצבא הגרמני יפלוש לארץ־ישראל, במידה שתתרחש התקוממות ערבית כנגד היישוב היהודי, ואם כאופציה של מאבק נגד המנדט הבריטי בארץ.
אחרי מבצע "חומה ומגדל", שכאמור רובו ככולו התרכז בגליל ובעמקים, הגורמים המיישבים בסוכנות היהודית ובקק"ל שמו דגש מיוחד על התיישבות בנגב נטול היישובים היהודיים. אישים מרכזיים מראשי מפא"י, כלוי אשכול, אברהם הרצפלד ורענן וייץ, היו המתכננים והמוציאים לפועל של ההתיישבות הקיבוצית והמושבית. הם רתמו לכך את תנועות הנוער, את ראשי התנועות המיישבות, וביחד תכננו וביצעו את ההתיישבות בנגב.
בראשית שנות ה־40 הוחלט להקים בנגב מצפים שיהוו מעין תחנות מחקר לבחינת אפשרויות ההתיישבות מדרום הנגב ועד צפונו. מקימי המצפים יבחנו את התאמת הקרקע לגידולי חקלאות: גידולי שדה, מטעי פרי ובעלי חיים. בנוסף, הם יבחנו על גופם את כושר ההסתגלות לחיי מדבר, חום לוהט בחודשי הקיץ וקור מקפיא בחודשי החורף. כמו כן ייחקרו שיטות שונות לאיגום מים ולשימוש בבארות מים שמליחותם גבוהה. הם גם יתמודדו במשך חודשים רבים בחיי בדידות וייאלצו להגן על עצמם מפני שכנים עוינים, בעיקר בדואים. בנוסף, יהיה עליהם לפלס דרכי גישה לַמצפה בסביבה עוינת. כל זה תוך בחינה של תגובת הבריטים על הקמת יישובים במקומות שחל עליהם איסור על פי "הספר הלבן".
בסוף שנות ה־30 הוקמו כמה נקודות הכשרה בערים שבמרכז הארץ, בעיקר בראשון לציון, שם התקבצה קבוצה גדולה שיועדה לעלות להתיישבות, אך טרם הוגדר לאן ומתי. כשיוסף וייץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל, הגה את הקמת המצפים, הוא ראה בחברי ההכשרות את העתודה ההתיישבותית. אלה היו צעירים בוגרי תנועות נוער וחלקם עולים חדשים שזה עתה הגיעו מגרמניה ומאיטליה. הם יועדו ליישב את הנגב המרכזי והדרומי, רחוקים מהמרחב האקלימי של הנגב המערבי, שמשופע יותר בגשמים. הם היו אמורים לעמוד במבחן של הקמת יישוב במדבר צחיח, בקרבת מקור מים.
הקמת המצפים בנגב, ובמקביל לכך עליית הקיבוצים שהוקמו בנגב המערבי בראשית שנות ה־40 של המאה הקודמת, היו חיל החלוץ למבצע המופלא של עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב. בלילה אחד במוצאי יום הכיפורים תש"ז, ה־6 באוקטובר 1946 – רוב הנקודות אוישו אחרי חצות הליל – עלו כ־500 גברים ונשים לנקודות התיישבות, רובן בנגב המערבי, שהוכנו מראש ובחשאי. זה היה מבצע ההתיישבות היהודית הגדול ביותר שנעשה בטרם הקמת המדינה, ובתוך פרק זמן קצר במיוחד.
היו כמה סיבות שהביאו להקמת 11 הנקודות בעיתוי זה. מלחמת העולם השנייה הסתיימה במאי 1945; רק אז קלטו ראשי היישוב את ממדי השואה של העם היהודי, כאשר שליש ממנו הושמד. במהלך המלחמה בן־גוריון וראשי הסוכנות היהודית נקטו מדיניות של איפוק כלפי המנדט הבריטי, שייצג ממשלה שלחמה במלוא עוזהּ נגד המשטר הנאצי ובעלי בריתו.
בתום המלחמה, כשהתבררו ממדי האסון של שואת העם היהודי, הייתה תקווה שהבריטים ישנו את מדיניותם ביחס להקמת בית לאומי לעם היהודי. אך המציאות הייתה שונה לגמרי; שערי הארץ היו חסומים בפני עלייה יהודית, וההגבלות על ההתיישבות היהודית לא הוסרו.
הוקמה ועדת מומחים אנגלו־אמריקאית, ועדת מוריסון־גריידי, שב־1946 פרסמה את ההמלצה הבאה: 17% משטחי ארץ־ישראל ישויכו למדינה יהודית, 40% ישויכו למדינה ערבית, ו־43%, כולל ירושלים, יישארו תחת השלטון הבריטי. הנגב הצפוני סופח למדינה הערבית והנגב הדרומי לשטח הבריטי. בתגובה, החליטה הנהגת היישוב העברי ליצור מציאות התיישבותית בנגב, שתשכנע גורמים בינלאומיים לכלול גם אותו בגבולות המדינה היהודית.
בראש תכנון מבצע ההתיישבות הסודי עמד לוי אשכול, שהיה אז ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. התקיימו דיונים חשאיים בצמרת הסוכנות. חלק מראשי היישוב חששו שמבצע בסדר גודל כזה עלול להיכשל בשל הלוגיסטיקה המסובכת הכרוכה בו, ובשל חשש כבד מתגובה אלימה של הכוחות הבריטיים. ראשי היישוב היו תחת הרושם הקשה שהותירה אחריה ההתנהלות הכוחנית של הבריטים ב־29 ביוני, היא "השבת השחורה", שבה נעצרו ראשי היישוב והוחרם נשק רב שהוסתר בסליקים, בעיקר בקיבוצים. ואולם, דווקא בשל ההתנהלות הבריטית האלימה נגד הנהגת היישוב, הוחלט להחריף את המאבק נגד המנדט ובכל המישורים: אם במישור הדיפלומטי, אם בפריצת המצור הימי ובפגיעה במתקני צבא בריטיים, ואם בהגברת ההתיישבות באזורים אסורים, בעיקר בנגב.
מיד אחרי "השבת השחורה", הוחלט להוציא לפועל את תוכנית ההתיישבות בנגב. לוי אשכול מינה את יוסף רוכל למפקד המבצע. נעשתה פנייה לכל הזרמים ההתיישבותיים להעמיד קבוצות הכשרה, שהיו מאורגנות בפלוגות עבודה במקומות שונים בארץ, ולהכין אותן לקראת התיישבות. גויסו כ־300 משאיות וכלי רכב רבים, ציוד וחומרי בניין רוכזו בבסיסי היציאה, וכל ההתארגנות הייתה חשאית. גם המיועדים להתיישבות לא ידעו לאן פניהם מועדות. רק יומיים לפני התאריך שנקבע, הגיעו כל הגופים לניר עם, ומשם פוזרו לפני תום הצום אל נקודות המוצא. חברי ההכשרות התרכזו ביישובים ותיקים יותר, הסמוכים למקום התיישבותם. בכל אחת מנקודות המוצא כונסו עשרות חברים מיישובים ותיקים, שהתגייסו לעזרת גרעיני המתיישבים.
עם רדת החשכה, בתום הצום, הוחל במבצע. בחצות הלילה יצאו השיירות לנקודות היישוב החדשות. המרחקים מנקודות המוצא ליעדים היו שונים, ואילוצי הדרך קבעו את משך הזמן של המסע אל היעד. וכך תואר מסעם של מקימי קיבוץ חצרים: "הדרך בין בית אשל לחצרים עברה בתוך באר שבע הערבית וסמוך לתחנת המשטרה, ולפיכך נמנעו מלעבור בה. המשאיות נושאות הצריפים הגיעו לחצרים ממערב, מבארות יצחק, והעולים שיצאו מבית אשל עמסו על גביהם את עמודי הגדר, גלילי התיל, האוהלים, כלי העבודה והשקים, ויצאו למסע בן חמש שעות ברגל, כשהם עוקפים את באר שבע בוואדיות. עם שחר הגיעו למקום והחלו בהצבת הגדר ובהקמת האוהלים. בכל יישוב נבנו שני צריפי מגורים, צריף חדר אוכל, ביתני שירותים מפח, שתי עמדות שקים וגדר תיל היקפית. במרכז היישוב הוקם מגדל עץ קטן ועליו מכל מים המכיל ארבעה מטרים מעוקבים. את המים, לשימוש ביתי בלבד, הביאו מנקודות שכנות".
כל יישוב הוא סיפור מופלא בפני עצמו. צעירים בני 18 כבשו את השממה, עלו על אדמות טרשים וייבשו את הביצה. כך כתבתי בספרי עוטף ישראל (הוצאת קינג, 2010):
ממרחק הזמן סיפורם של אותם ראשונים נשמע כמו סיפור עלילה דמיוני. האופן שבו הם העמיסו אוהלים ויתדות, מוקשים וחבלים, מזון בסיסי: לחם, בצל, קפה לפינג'אן ועצים למדורה. כיצד ארזו בתרמילם מעט בגדים כדי לא לקפוא בלילות, אבל לא שכחו לקחת עמם אקורדיון וטנבור ללוות את השירים והריקודים. הם שמרו על חשאיות, כזו שיש עמה רומנטיקה. אסור היה להם לספר לבני משפחתם להיכן הם הולכים. הם חשו את גודל השעה ועוצמת העשייה. אך הם שתקו. הפנימו את תחושותיהם.
הלילה הראשון בתוך החשכה המעיקה, כשרוח פרצים נושבת, לעתים קור מקפיא, והפחד שמא יגיע צבא הוד מלכותה ויסלק אותם מהגבעה שעליה התמקמו, הוא הזיכרון הקולקטיבי של כל מי שזכה למעשה ראשונים. הם זוכרים את השירה האדירה סביב המדורה, כשהיה ברור שהמעשה נעשה ושאין לאף גורם הכוח לשנות את המציאות.
כך הוקמו קדמה, גלאון, נבטים, חצרים, נירים, אורים, כפר דרום, תקומה, שובל, משמר הנגב וחצרים. וכך סיפר לי אהרן ידלין, לימים שר החינוך, שבימים אלה מלאו לו 92 שנה: "יומיים לפני העלייה לקרקע, בהיותי מזכיר גרעין הצופים, פנו אליי מהמוסדות המיישבים וביקשו שאקבע רשימה של 40 חברי הכשרה שיעלו להתיישב בנחביר – היא בארי". ידלין, אז צעיר בן 20, היה צריך לחרוץ גורל, לקבוע מי יעלה ומי יישאר. לימים, בשל מחלוקת אידאולוגית בין מנהיגי הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה, לבין מפא"י בראשות בן־גוריון, עזב ידלין את בארי ועבר לחצרים, קיבוץ אחד מ־11 הנקודות.
ראשי היישוב, שהיו פעילים מאוד בהעלאת היישובים במוצאי יום הכיפורים, חיכו בציפייה דרוכה ובחששות כבדים לתגובת הבריטים. אלה הגיעו למחרת אל רוב הנקודות, אך לא נקטו שום פעולה נגדית. נראה שבעיתוי הזה, שאחרי מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה הנוראיות לעם היהודי, כל פעולה בכוח הייתה גורמת לתגובה שלילית בעולם, ובעיקר לתגובה אמריקאית חריפה. כך הושגה המטרה העיקרית של מבצע 11 הנקודות: הכללת הנגב במדינה היהודית. בפברואר 1947 הודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, כי בריטניה מוסרת את ההכרעה בעניין ארץ־ישראל לאומות המאוחדות. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת אונסקו"פ, שהתרשמה מצינור המים החדש ומכושרם של המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. המלצותיה תרמו להכללת רוב הנגב בשטח שיועד להקמתה של המדינה היהודית.
היום, במבט של 70 שנה לאחור, אנחנו עדיין מלאי השתאות על המעשה ההרואי של אותם ימים. מתוך 11 הנקודות נותרו על מכונם שבעה קיבוצים ושני מושבים. קיבוץ קדמה התפרק ב־1962, וכפר דרום פונה בעת ההתנתקות. עם ישראל חייב לאותם מאות מתיישבים את העובדה שהנגב, בואכה עד אילת, שייך למדינת ישראל ומהווה את העתודה הקרקעית העיקרית להקמת יישובים חקלאיים, קהילתיים ועירוניים במדינה. הדור הצעיר, שלא הכיר את סיפור ההתיישבות בנגב, חייב לנבור בדפי ההיסטוריה הקצרה של הציונות המתחדשת, כדי להתוודע אל חלוציוּת ציונית שאין דומה לה, שראשיתה בשלושת המצפים והמשכה ב־11 הנקודות.
כעבור 70 שנה, נדדנו בין אותם יישובים שהוקמו בשנות ה־40, ונאחזנו בזיכרונות העבר. במובנים רבים, אנחנו מתגעגעים לדברים רבים שאינם ולא יחזרו עוד, כמאמר השיר: "כל זה כבר איננו רק זיכרונות וזיכרונות". אך דווקא המראה דומה ונשאר כמו פעם: אותו סילו גבוה במרכזו של קיבוץ, ששימש פעם להכנת תערובת לבעלי החיים ברפת ובלול, עדיין עומד על תלו. ברוב הקיבוצים הרפת ניצבת במקומה, רק שכעת היא יותר גדולה ומשוכללת; קשה למצוא קלשון בחצר, אך הריח הוא בדיוק אותו ריח. העצים שניטעו בחצר בין בתי החברים, על יד חדר האוכל ומרכז התרבות, מטילים על הקיבוץ צל מפני השמש היוקדת. במקומות אלה שומעים היטב את ציוץ הציפורים, את יללת התנים, את קריאת התרנגול ואת געיית הפרות.
הראשונים להתיישב שם היו האוונגרד הישראלי האולטימטיבי – קבוצת המבקיעים אל דרך חדשה, כאלה שחפצים להידמות להם, אלה שראויים להנהיג את האחרים. ואכן, מקרבם יצאו מנהיגי האומה שהניחו את יסודותיה. הם כולם היו שוחרי שלום, שעבורם מגילת העצמאות הייתה היסוד המכונן למדינה יהודית דמוקרטית. הם עיצבו את גבולותיה של ארץ־ישראל בדרומה של הארץ, כפי שאחיהם המתיישבים בגבולות "עוטף ישראל" קבעו את גבולות ישראל בצפונה ובמזרחה.
מימי תחילת ההתיישבות החלוצית, לפני מאה שנה, לא היה רגע אחד של שקט. אנחנו נעים במעגלים לאורך גדר המערכת. בכל תקופה נכרה קבר טרי במקום אחר. בתי הקברות של ההתיישבות מסַפרים את סיפור הגבורה והתקומה. אנחנו ממשיכים לחפור קברים גם בימים אלה, וספק אם מלאה כוס הדמים. בדבר אחד אין ספק: יצר וכוח הקיום של דור הממשיכים חזקים כמו אלה של אבותיהם.
הלנצח תאכל חרב? (בעקבות מבצע עופרת יצוקה)
רבים ממשתתפי השיח שלפנינו הם אנשים שבמשך רוב שנות חייהם הובילו מערכות, קבעו את מדיניות ההתיישבות והביטחון והשפיעו על סביבתם. כשכל אלה מתקבצים יחדיו, מתקיים שיח ערכי, ציוני ולאומי. דוּבּר על ההתיישבות מראשיתה ועד לימינו אלה. שיחות בעלות אופי כזה כבר אינן מתקיימות במקומותינו. וכי למי יש רצון לעסוק בעבר כשההווה טעון ומורכב כל כך?
הרהרנו בנפשנו: מה היה קורה בעוטף עזה אם לא הייתה מתקיימת ההתיישבות הקיבוצית והמושבית מניצנים ועד לקיבוץ כרם שלום. יש להניח שחיילי צה"ל היו צריכים אז לעבות את קו הגבול ימים כלילות.
כאן לא מתקיים הוויכוח האם ההתיישבות נחוצה כדי להגן על הגבול, או שמא היא רק נטל על כוחות הביטחון. במשך כל השנים, כשאנשי השדה מנחל עוז, מארז, מניר עם וממגן, חורשים את התלם עד לקו הגבול, זהו המעשה הציוני הכי משמעותי שמתרחש בעת הזאת. הטרקטור והמחרשה פולחים את האדמה, בקיבוץ שיתופי ובקיבוץ מתחדש כאחד. "שרוליק" עם כובע הטמבל נוכח גם היום. הוא אמנם יותר דהוי, שחוק, וגבו שחוח מעומס השנים, אך הוא עדיין עקשן ונטול זמן, והכי חשוב – קבוע במקומו.
כך בדיוק אנחנו חשים כיום כשפנינו נוכח עזה, ובחורינו הצעירים חודרים פנימה, עמוק אל לב הסמטאות החשוכות, כדי להילחם בטרור שלא נותן מנוח לתושבי שדרות, נחל עוז ובארי, ומפר את שלוותם של תושבי אשקלון, באר שבע ואשדוד.
בשירים הבאנו את היונה וענפי הזית, במציאות אנחנו מחפשים את החדר האטום; שרנו על אחוות העמים, אך המציאות כורה קברים משני צדי הגבול. זהו עולם רווי שנאה שבו הנשק הקטלני טעון ודרוך כל העת. כיצד שני עמים שיושבים על שפת הים הכחול, אלה בעזה ואנחנו באשדוד ובאשקלון, חיים בתוך שנאה יוקדת כל כך?
אנחנו רואים את החיילים חוצים את שדה הבוטנים ולבנו נחמץ; הם אמנם נחושים לבצע את משימתם, אך אינם ששים אלי קרב, נבוכים מן הפגישה הצפויה להם עם האֵם הפלסטינית. לא הקרב עם איש החמאס מפחידם, אלא מי שבעל כורחה נאלצת להסתתר מאחוריו. גם אביהם וסבם היו באותה סיטואציה, ומה יהיה על הבנים? הלנצח תאכל חרב?
הלוחם מוסווה פנים. על ראשו כובע רשת מוזר, ועל גבו תרמיל ענק שמכיל ציוד לחימה, יחידות מזון הכרחיות, כולל כמות סבירה של מים, שק שינה למקרה שאפשר יהיה לזכות בתנומה קלה, וספר תהילים קטנטן בכיס החולצה. זה ציוד הפק"ל של הלוחם שחוצה את הגבול לכיוון עזה.
הוא נושא עמו את הפחד מהבלתי צפוי, אולי ירי מאש כוחותינו, או מטען לא צפוי, או לוחם פלסטיני שמסתתר מאחורי סלע, ומכַוון את נשקו לעבר הכוח שנע בשטח. הפעם השטח קל יותר להליכה; אמנם, לא צריך לטפס על גבעות נישאות, לא להלך בתוך גאיות סבוכי צמחייה ולהגיר זיעה דלוחה ומלוחה כמו בקיץ, אך התנועה נעשית באזור מישורי, גלוי יחסית, קשה למצוא מסתור, ויש חשש אמיתי מפני פצמ"רים שעלולים לנחות על הכוח שנע למבואות עזה.
הלוחמים הללו שמעו בביתם, מפי האב הלוחם, על הקרבות שנערכו בסמטאות חברון, על המלחמה העקובה מדם בפרדסי עזה, ועל השירה העברית החדשה, המלאה בשלושה מוטיבים: עבודה, ביטחון ושלום. כך היה בימים של טרום המדינה, וכך גם במשך כל השנים. כפי שכתב עמנואל זמיר:
עָטַרְנוּ זֵר לַמַּגָּל וְלַחֶרֶב,
מִנְּחָלִים נַחֲלֵנוּ יִגְבַּר!
מִי יִנְחַל לִצְמִיתוּת אֶת הָאָרֶץ,
מִי יִשָּׂא לָהּ שָׁלוֹם גַּם בַּקְּרָב הָאַכְזָר?
הַכּוֹבֵשׁ אַדְמָתוֹ בְּדִמְעַת הַזּוֹרְעִים,
אֶת בִּרְכַּת הַקָּצִיר בְּרִנָּה הוּא יָרִים,
הוּא יַנְחִיל מַפָּלָה לְכָל צַר.
בתוך: יגאל צחור, עוטף ישראל, הוצאת קינג, תל אביב 2010, עמ' 229
בראשית שנות ה־70 רדפנו בעזה אחרי מחבלים שעדיין חסו על חיי אזרחים תמימים, והתרחקו מבתיהם כדי לזנב בנו בפאתי העיר. אלה היו ימים שבהם אמצעי ראיית לילה היו מעטים ופרימיטיביים; הנשק העיקרי היה תת־מקלע עוזי, וכלי המשחית העיקרי של החייל הרגלי היה רימון־רסס, שלעתים קרובות סיכן דווקא את הלוחם שזרק אותו. אף על פי כן היו לנו הצלחות מרובות, עד שהאמנו שמיגרנו את הטרור. אבל היינו נאיביים. אחרי שסיימנו את הפעולה, הלכנו למרכז עזה, לדוכן הפלאפל של אחמד, להשביע את רעבוננו בפיתה רוויה בחומוס, בפול ובכדורי פלאפל טבולים בשמן סמיך.
כך ישבנו במרכז עזה, מצוידים בפלפל חריף ובמשקה קל ומקבלים את ברכת הדרך מהעוברים ושבים. חשבנו שהעזתים שמחים על פעילותנו נגד הטרור, כיוון שגם הם רוצים לקיים חיים רגילים. הפרנסה מצויה בשפע בזכות עבודתם בישראל. זהו מאזן קיומי שדוחק הצדה את השאלות הלאומיות.
כשלא היינו במילואים פגשנו את סופיאן ומוחמד בקטיף מילונים בשדות בנגב. הם סיפרו על המשפחה והילדים, על הקשרים הטובים שהיו להוריהם עם ראשוני המתיישבים בנגב.
קשה לדעת מה אמת ומה רק בגדר סיפורי אלף לילה ולילה. כך או כך, התפתינו להאמין שהכול אמת לאמיתה. זה התאים להשקפת העולם שלנו, למרות שנראה לנו שהם אינם חסידי אומות העולם, ואנחנו לא טלית שכולה תכלת. ואולם, היה מאוד נוח ומפתה להאמין שמתקיים מאזן קיום הדדי, כזה שמשרת את שני הצדדים באותה מידה. עשרות אלפי הפלסטינים, שעברו מדי יום את מחסום ארז לעבר מקומות העבודה בישראל, יצרו אשליה של דו־קיום אפשרי.
נמנענו מלקיים את הדיון הסוציולוגי הטעון, מה חשה עוזרת שבאה מעזה, מבית עלוב שלא תמיד יש בו מים וחשמל, לנקות את הווילה של גברת קפלן ברמת אפעל. לא התעמקנו בדיסוננס העמוק בין השפע הבלתי נתפס שבווילה של גברת קפלן לבין העוזרת הענייה מעזה שמסיימת את עבודתה הקשה, מכונסת בתוך עצמה ומהרהרת במר גורלה, כשהיא דחוסה בתוך טנדר פיג'ו שמסיע אותה בחזרה לביתה. הרע הזה תמיד מתפרץ בשעה לא צפויה. וההתפרצות תבוא דווקא בשעה שמדינאי בכיר יצהיר הצהרה מטופשת, כמו: "מעולם מצבנו לא היה טוב יותר". אז אפשר יהיה להיות בטוחים שהלבה הרותחת תתפרץ במוקדם או במאוחר.
די היה בתאונת דרכים במחנה הפליטים ג'בליה, כשנהג משאית ישראלי הרג בשוגג ארבעה פלסטינים, כדי שתוצת אש האינתיפאדה הראשונה ותפר את השקט היחסי ששרר 20 שנה. אפילו מלחמת לבנון הראשונה עברה בשקט בשטחים, אולי בשל היותה רחוקה מעזה, ואולי כי המלחמה דיללה את כוחות צה"ל ברצועה ונתנה לתושביה אפשרות לנוע יותר בחופשיות. כך או כך, ההסברים לא היו יכולים למנוע את המציאות הסוערת, שהדגישה את הקושי להיות עם כובש, ועוד יותר מזה – עם נכבש. הוויכוח האין־סופי בחברה הישראלית ביחס להתנחלויות בשטחים היה גלוי לאוזני הפלסטינים ומדינות ערב. הם מעולם לא הסכימו להתפשר בנושא ההתנחלויות, וכל התנחלות היא עבורם התגרות בעם הפלסטיני. המסר של ההנהגה הפלסטינית היה חד וברור: כל זמן שישראל פועלת לעיבוי ההתנחלויות, יימשך המאבק נגד מדינת ישראל והעם היהודי.
ירי הקסאמים והפצמ"רים על שדרות ועוטף עזה הוא חלק מן המאבק הזה. המתיישבים בנחל עוז, בסעד, בכרמיה ובנתיב העשרה אינם אנשים פוליטיים, ואינם שותפים למשא ומתן המדיני; הם כאחד האדם, מבקשים לגדל ולחנך את ילדיהם על פני האדמה ולא במקלטים. הם רוצים שיתאפשר להם לטייל בשדות בכל עת שיחפצו בכך.
תינוק שנולד בראשיתה של מערכה, שנמשכת כבר שמונה שנים, הוא היום תלמיד בית הספר בכיתה ב'. הוא נולד לתקופה של חוסר ביטחון, של פחדים ואי ודאות; בכל השנים הללו הוא גדל קרוב לחדר הביטחון או למקלט. נערה שהיא היום בגיל מצווה, הייתה רק פעוטה בגן כשנורו הקסאמים הראשונים על ביתה שבניר עם. המורא מרעש ההתפוצצות, תחושת חוסר האונים והדאגה לחברים ולבני המשפחה ילוו אותה עוד שנים רבות. רק אם תתקיים הפסקת אש למשך שנים ארוכות, יחזור אליה השקט הנפשי. בן קיבוץ גבים, שהתגייס לפני חודשים ספורים לצנחנים, ואתם נכנס לעזה במסגרת מבצע עופרת יצוקה, חי החל מגיל שמונה בחדר מוגן. בשנים הללו הוא שמע מהוריו את הסיפורים על הפועל העזתי שבנה את המועדון ואת תוספת הבנייה ללינה המשפחתית, ועל הבקלאוות שהביא לילדים בימי ההולדת. כך, לאורך שנים, בין החלטות של גנרלים לצאת למלחמות המתנהלות בקרבות פנים־אל־פנים בסמטאות עזה, מקיימים האזרחים שיח אנושי אחר, מבין ומתחשב, שיח העוסק בשאלות בסיסיות, כמו: סל הקניות, מצב הבריאות, מספר הילדים וגילם; אף לא אחד שואל אם הבן נמצא בשדה הקרב; כאן, בשיח האנושי, מתקיימת הפסקת אש.
בימים אלה של סיום מבצע עופרת יצוקה בעזה, כל אחד נאסף אל זיכרונותיו האישיים מן האזור. כצל'ה, צ'לנוב ולֵייבּוּש זוכרים את עזה של תקופות הפדאיון ופעולות התגמול; אז זאת הייתה הרואיקה של יחידים: אריק שרון, מאיר הר ציון, גוליבר וקן דרור; דור של לוחמי קומנדו וסיירות מובחרות, שפעלו כפלוגות חשאיות בעורף האויב. בלי טנקים ומטוסים, מצוידים רק בעוזי ובשברייה, ארגז רימונים וחומרי חבלה, ובלא אמצעי ראיית לילה וסוללה של תותחים שמלווה כיום את התקדמות הכוחות.
הלוחמים עזי הנפש ביותר היו בניה של התנועה הקיבוצית; לא ברור מדוע, אבל רבים מלוחמיה של התנועה הקיבוצית ששו אלי קרב. הם הראשונים שעשו מעשה בעלוֹתם להתיישבות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח.
הזרם הביטחוני והאקטיביסטי היה תמיד דומיננטי בתנועה הקיבוצית. בן־אהרן היה תמיד במיעוט; הרוב הלך אחרי ישראל גלילי ויגאל אלון, שני אישים שצמחו בתוך מערכת הביטחון, בהגנה ובפלמ"ח. יצחק רבין ואהוד ברק נחשבו תמיד פייבוריטים להנהגת תנועת העבודה. הם הועדפו על פני שמעון פרס, או עמיר פרץ. תמיד העדיפו רמטכ"ל על פני אידאולוג חברתי.
מלחמת ששת הימים נוהלה על ידי המפקדים הנועזים של פלוגות הפלמ"ח במלחמת העצמאות. זאת הייתה מהדורה משוכללת יותר של מלחמת קיום. הדור הזה מכיר היטב את סיפור מצבת פרקר, הצניחה במִתלֶה והקרב שהתפתח לאחר מכן.
הפעם צה"ל נדרש לנהל מלחמה כוללת, כפעולה משולבת של זרוע היבשה על כל מרכיביה – צנחנים, נח"ל, גולני, הנדסה, תותחנים ושריון – זרוע חיל האוויר וזרוע חיל הים. הם לחמו בעלי מונטר, באום כתף, באבו עגילה, ברפיח, בחאן יונס, בתוך עזה ובאל עריש. כל הקרבות הללו הסתיימו בתוך שלושה ימים, עד שראשוני החיילים הגיעו לתעלת סואץ.
כעבור כמה ימים הגיעו בעקבותיהם חברי נחל עוז, כפר עזה, ניר עוז ומגן. הם לא המתינו עד שניתנה להם הרשות להיכנס לעזה, הם הרי תמיד ראו אותה ממגדל השמירה. גם בפעם הזאת, אלה שלא השתייכו לכוחות הלוחמים ליוו אותם מנקודות תצפית קרובות. בשוך הקרבות, עוד בטרם טוהרה עזה מלוחמי האויב, הם לקחו את הטנדרים, את הפורד והדודג', ונעו אל תוך עזה. הם הכירו אישית את המפקדים הבכירים: שייקה גביש, מאיר עמית, ברן, אריק שרון, טליק, מוטה גור ומשה דיין. כולם היו שיכורי ניצחון והאמינו שזאת המלחמה האחרונה.
אלא שגם בפעם ההיא הם טעו. בניהם המשיכו לטהר את קיני המחבלים בפרדסי עזה, עשו פטרולים לאורך גדר המערכת ונקראו כעבור שנים להילחם נגד האינתיפאדה שפרצה בעזה. וכשהייתה תקווה שמתקרבים סוף־סוף להסכם עם הפלסטינים – הסכם אוסלו – בשעה שמאות פלסטינים עובדים בשדות, בקטיף ירקות ופירות במושבים ובקיבוצי הנגב, דווקא אז החלו פיגועי ההתאבדות במקומות שונים בארץ. גבול עזה נאטם, ונאסר על הפועלים לעזוב את תחום הרצועה. חזרנו לימי הניתוק: הישראלים חדלו לפקוד את השווקים הססגוניים של עזה, והעזתים חדלו למלצֵר במסעדות תל אביב.
הפוליטיקאים זעקו שיש לצאת מעזה לאלתר, לפרק את מחנות צה"ל בקרבת ג'בליה, רפיח ובסמוך לחוף הים. השמאל קרא להוציא את ההתנחלויות מגוש קטיף. אך בטרם התרחשו כל אלה פרצה אינתיפאדה שנייה, שהתאפיינה בפעולות טרור בלבה של ישראל; מחבלים מתאבדים פוצצו אוטובוסים בירושלים ובתל אביב... החמאס, שהשתלט על עזה, הגביר את האש. בניהם ונכדיהם של מקימי ההתיישבות שלאורך הגדר היו חסרי אונים ואובדי עצות. כל המצב נראה בלתי הגיוני ומביש.
אריק שרון, הלוחם המהולל שלחם בקן הצרעות של עזה במשך שנים ארוכות, הוביל מהלך של התנתקות מעזה. הוא פינה את כל מחנות צה"ל ואת כל היישובים היהודיים, בתקווה שההפרדה תשים קץ למאבק של הפלסטינים מעזה נגד היישובים הסמוכים לה. אך זו הייתה תקוות שווא. הלוחמים הצעירים, דור שלישי ללוחמי הפלמ"ח, נאלצו להיכנס שוב ושוב לעזה כדי להפסיק את הירי לעבר ישראל. האומנם זה הקרב האחרון? ימים יגידו.
אלא שבפעם הזאת, חברי קיבוץ נחל עוז לא ימהרו להיכנס לעזה בעקבות הלוחמים. ישראלים כבר לא יסתובבו עוד בשווקים ההרוסים של עזה, ובעלי המכוניות לא ייכנסו למוסכים לתקן שם את רכבם. ובקרוב מאוד יתעורר הוויכוח הפוליטי במלוא עוצמתו; רובו של הציבור הישראלי יודע שלא ניתן להכריע עמים בשדה הקרב; גם פעולה צבאית מוצלחת אינה מבטיחה שקט תמידי ורוגע לאזרחים. הדור שנולד אחרי מלחמת ששת הימים, כשהמבוגרים בתוכו הם כיום בני 40, למד שאותה מלחמה נסתיימה אמנם בניצחון מכריע של הצבא, אך ספק אם הוא זוכר כי מיד לאחריה החלו קרבות התשה בעמק בית שאן ובעמק הירדן; ספק אם הדור הזה גם שמע על "ארץ המרדפים" בבקעת הירדן, על המרדף אחרי מחבלים בפרדסי עזה, ועל מלחמת ההתשה הקשה שהתנהלה בתעלת סואץ.
אנשים מפוכחים, שצפו את העתיד, ראו כבר אז כיצד מיליון פלסטינים, שקצב הריבוי שלהם עומד על יותר מארבעה אחוזים בשנה, יוכפלו מדי 25 שנים ויהוו אז סכנה לקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית.
יהודה שוסטר, שעלה לארץ מארגנטינה, והיה ממקימי קיבוץ מפלסים השוכן בטווח ירי מרגמה מעזה, כבר צפה באותם ימים רחוקים את הסכנה הטמונה בכיבוש שטחים של עם אחר. הוא שלל את ההתנחלות היהודית בלב אוכלוסייה פלסטינית, בגדה המערבית וברצועת עזה; הוא השמיע את קולו ברבים, אך השתייך למיעוט בעם, וגם בתוך התנועה הקיבוצית. יהודה נפטר ממחלה בגיל צעיר. בנו אלון, שנבחר לימים להיות ראש המועצה האזורית שער הנגב, נכנס לתפקידו שנה אחרי שהפלסטינים מעזה החלו לירות פצמ"רים לעבר מפלסים ויישובים נוספים באזור.
אלון זוכר היטב כי עוד בהיותו עול ימים נסע ביחד עם אביו יהודה להפגנות של תנועת "שלום עכשיו", שנערכו בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. הסיסמה בהפגנות הללו הייתה: "לא לכיבוש". כעבור 20 שנה אלון נאלץ להקים חמ"ל בתחומי המועצה, שתפקידו לתת מענה ביטחוני לתושבי המועצה המופגזים מדי יום על ידי פצמ"רים וקסאמים. עמדתו המדינית והשקפתו ביחס לשלום נדחקו הצדה והמתינו לימים אחרים.
ג'ימי קדושים מכפר עזה, שנהרג בגינת ביתו, היה עבור אלון אות וסימן לצורך לצאת לפעולה צבאית כדי להפסיק לאלתר את הירי מרצועת עזה. הוא לא האמין שהוא מוציא מפיו את המילים: "להכות בהם עד חורמה", מילים הלקוחות מן הז'רגון של הימין המיליטריסטי.
אחרי כל כך הרבה שנות מאבק, רבים יותר בציבור הישראלי סבורים כי בעת הזאת אין עם מי לדבר. גם בתוך חצרות קיבוצי השומר הצעיר שומעים היום קולות אחרים. צעירים, שגדלו בביתם במגן, בניר עוז, בנירים ובזיקים, שדגלו ברעיונות של דו־קיום יהודי ערבי, שמגיל גן הילדים מציירים יונה עם עלה של זית בפיה, מדברים היום אחרת. הם עדיין לא חסידי ההתנחלות ביצהר ובאלון מורה, אך מכבדים את המתיישבים בגוש עציון.
במשך שנים הלכנו בעקבות האיש המופלא אריה (לובה) אליאב; קראנו את ספריו בשקיקה, ספרים שמספרים את תולדותיו וייסוריו של העם הזה עוד מימי הנביאים; לובה תמיד סיפק נקודת מבט חדה על העתיד. שיא ביטויָה היה בספרו: ארץ הצבי, שם יש ניתוח מרתק על הפתרון הראוי לחיי שני עמים זה לצד זה, בהסכמה ובשלום. לובה לא חסך מהמנהיגות הערבית את כשליה ואת עיוורונה, מנהיגות שלא הייתה הזדמנות אחת לפיוס בין העמים שהיא לא פספסה. מצד שני, לובה גם לא חסך את שבטו מהמנהיגות הישראלית הארוגנטית, שתמיד הייתה משוכנעת שהזמן פועל לטובתה.
הופתענו לגלות באיזו מהירות אנשים משנים את דעתם. כולנו משתמשים במונח השגור: "בתוקף הנסיבות", ואכן הנסיבות משתנות חדשות לבקרים. התחלנו במסענו כשהקסאמים היו דבר שבשגרה והפסיקו לעניין את החברה הישראלית, שיודעת אמנם לספור נפגעים, אך קיר שמתמוטט בבית פרטי נשמע באוזניהם כמו תאונת דרכים קלה. לעומת זאת, עבור איציק איבו, אלי צור, פרי ואורי דן, וצילה לוי, הודעה לקונית על נפילה בשטח פתוח הייתה אירוע שרק פספס כחוט השערה. ואז, אחרי תקופה ארוכה ובלתי נסבלת של קסאמים, הגיעה התהדייה – הפסקת אש דו־צדדית, שהופרה שוב, כעבור פרק זמן, על ידי אנשי החמאס, והאימה חזרה במלוא עוזה.
זכותה של הפריפריה לחיות כמו בתל אביב
בשנים האחרונות שמענו ביטויים שונים ביחס לאלה שנוטשים את ביתם בעת סכנה. זכורים דבריו של צ'יץ', ראש עיריית תל אביב, שכינה את האזרחים שעזבו את תל אביב בזמן מלחמת המפרץ בכינוי פחדנים, או הביטוי החריף של רבין נגד היורדים, שאותם כינה בשם "נפולת של נמושות". נראה שבשנים מאוחרות יותר התמתנו ההתבטאויות ביחס להתנהלות אנשים באזורי מצוקה. יציאה מבית שנמצא בטווח המרגמה התקבלה יותר ויותר בהבנה. אנחנו סברנו כי ערכי יסוד, כמו שותפות גורל ואהבת הארץ, נשארו נחלת הכלל כמו בעבר.
שמחנו שהיו עמנו שני אנשים שהטביעו את חותמם על ההתיישבות: לובה אליאב ואהרן ידלין, ולצדם "ינוקות" כמו: אלון שוסטר, חיים ילין, עמיר פרץ, מתן וילנאי וזאב צחור. היינו מודעים לעובדה שכינסנו את מיטב האנשים, המקדישים את כל זמנם למען הציבור, מתוך תחושה עמוקה של שליחות. כולם חפים מפוזות נבובות. ייתכן שהם אינם מייצגים את הפוליטיקאי המצוי, ודווקא בשל כך יש אליהם הערכה עמוקה על אישיותם ומעשיהם.
לובה אליאב ואהרן ידלין הכירו את הארץ כשהאזור היה שומם. לידלין הייתה הזכות לעלות להתיישבות במסגרת 11 הנקודות, באותם ימים שבהם לובה פעל באירופה להצלת שארית הפליטה. הם יצרו את התשתית האולטימטיבית להקמת בית לאומי לעם היהודי – ידלין, כאחד הראשונים לאחיזה בנגב, ולובה, כמי שפועל להביא לארץ יהודים שיעצימו את האוכלוסייה היהודית. שניהם המשיכו עוד שנים רבות להיות ממעצבי דמותה של הארץ. את שניהם אפיינה הנכונות לקחת על עצמם כל משימה שהוטלה עליהם, מה שכינו אז "דין התנועה". המשמעות בשנים הראשונות הייתה לחיות בתנאים קשים, לנדוד ברחבי הארץ וליטול אחריות כבדה על כתפיים צעירות. הם היו בראשית שנות ה־20 לחייהם כשהטילו עליהם משימות הרות גורל לצעירים ולעולים חדשים.
ידלין, שהחליט מי יעלה להתיישבות בנגב, היה בין מעצבי דרכה של התנועה הקיבוצית בשנים הכי טעונות והכי דרמטיות. לובה, לעומתו, חיפש את היהודי הנודד באירופה, זה שניצל ממלתעות החיה הנאצית, יהודי חסר כול שעדיין לא מעכל את האימה שעברה עליו. לובה היה האח הרחמן והנפש המצילה.
בתולדות עם ישראל המתחדש בארצו לא ניתן לתאר את התהוות האומה בלי שלושה מרכיבים: ביטחון, התיישבות ועלייה. שלושת אלה נקנו בייסורים ובמכשולים רבים. הדור שנולד בארץ, הגם שהיה שותף לקשיים, למלחמות ולהתמודדות המתמדת עם עוניהּ של הארץ, שיותר ממחציתה הוא מדבר, לא חווה את מסע הנדודים של היהודים שהגיעו ממרחקים: ממרוקו, מלוב ומטוניס, או ניצולי השואה ששרדו בעור שיניהם, רעבים ומותשים, כשנפשם פגועה ומושפלת. הדור הצעיר שגדל בארץ לא ידע מאום על הקהילה היהודית החמה והציונית בדרום אמריקה, שרבים מבניה למדו בבתי ספר יהודיים, השתייכו לתנועות הנוער, ופיללו ליום שבו יוכלו לעלות לארץ.
שניים מבניה של אותה עלייה, אלון שוסטר וחיים ילין, יושבים עמנו במכללת ספיר, כראשי מועצות של עוטף עזה. את חינוכם ותרבותם הם "קנו" בארץ, אך הם גם למדו על בשרם שמדינה נקנית בייסורים. הם יצקו מים על ידיהם של לובה אליאב ואהרן ידלין, והיום הם בעצמם מנחילי דעה ודרך לדור הצעיר ולמגיניה החדשים של הארץ.
כשהחיילים ומפקדי צה"ל נכנסו לעזה בעופרת יצוקה, בעמוד ענן ובצוק איתן להילחם בטרור, הם עשו זאת בנפש חפצה, מתוך הזדהות עם סבלם של תושבי עוטף עזה. לוחמי הצנחנים, גולני, גבעתי, השריון והתותחנים לא נכנסו לעזה כדי לפגוע באזרחים חפים מפשע, לא הייתה בהם חדוות ההרס. הם רק רצו לחסל את הרשע והזדון, לעקור את הטרור, כדי שהאזרחים חפצי החיים, שמשני צדי הגדר, יוכלו לקיים שגרת חיים, כמו באלכסנדריה, בריאד, בעמאן – ובתל אביב.
לאורך חופיו של הים התיכון, צריכה להינתן זכות שווה לדייג מעזה, מאשקלון ומאשדוד, לצאת עם שחר ללב ים ולדוג דגים ומאכלי ים, כפי שעושים בפיראוס, בסיציליה, ברודוס ובמקומות נוספים שלאורך חופיו המופלאים של הים התיכון.
זורבה היווני, אבוטבול מאשדוד וסופיאן מעזה זכאים להפליג עם סירתם ללב ים ללא כל מורא ופחד. הרוכל ברפיח, שכל חייו, עוד משחר ימי ילדותו, העמיס את ארגזי העגבניות והפלפלים על עגלתו כדי למוכרם בשוק, זכותו להמשיך במלאכתו מדי יום, כדי להביא מעות לביתו. הוא שׂבע מלחמות כשם שבניהם ונכדיהם של לוחמי תש"ח רוצים גם הם לחיות בשלום ובשלווה תחת גפנם ותחת תאנתם.
אחרי כל מלחמה אנחנו שרים: "זה יהיה הקרב האחרון". ילידי 1973 חשבו שהוריהם היו אחרוני הלוחמים, אך כשבגרו הבינו שזאת הייתה תקוות שווא. היום הם צריכים להתפלל שבניהם לא יקראו לשדה הקרב.
הפרות הפסקת האש מצד החמאס והתגרות מנהיגיו הביאו את הדרג המדיני לקבל החלטה לתקוף בפעם השלישית בתוך עשר שנים את בסיסי החמאס בעזה, כולל חיסול חלק מבכיריו. המבצע נקרא צוק איתן. הדרגים המדיני והצבאי קיבלו גיבוי מהציבור הישראלי, הן מימין והן משמאל. גם תושבי הנגב והדרום, שנפגעו מטילים ארוכי טווח, התנהגו למופת ואפשרו לצה"ל להמשיך ולבצע את משימותיו בתוך עזה. ואולם, כמו בכל מלחמה, שאלת המידתיות עומדת למבחן לנוכח העולם העוקב אחרי סבלם של התושבים. המראות הקשים של מבנים הרוסים, אזרחים עם ילדים רכים שנמלטים מבתיהם, גורמים לאזרחים רבים לשאול את עצמם ואחרים האם זה הכרחי. בנוסף, שוחרי השלום, שיש להם קשרים אישיים עם תושבים בעזה, חוששים לחיי חבריהם ומביעים את דאגתם האישית מעל כל במה.
שי חרמש, שהיה במשך 18 שנים ראש מועצת שער הנגב, מברך על פעולת צה"ל. לגבי דידו, היא הייתה הכרחית, חוב מוסרי של המדינה לכל אזרחיה שחיים בסמוך לגדר בעזה. הוא ממשיך ואומר: "לתושבים באזור העוטף יש רק בקשה קטנה אחת: לחיות בביטחון כמו כל אזרח אחר במדינה. זו מחויבות אלמנטרית של הממשלה לתינוקות, לילדים ולאזרחים שחיים באזור, ושמשרתים את המדינה באמונה ובאהבה. מדינת ישראל מחויבת להביא שקט, רוגע וחיים בטוחים לתושבים. זכותה של הפריפריה לחיות בדיוק כמו שחיים בתל אביב".
גם ביתי היה נתון תחת ירי טילים, המשבש את החיים ומחייב התנהלות שונה והרבה משמעת עצמית. כעסתי על הסיטואציה שבה נבחנת התנהגותי: האם אני ירא – או מפגין אומץ לב מטופש? או, בלשון אחרת, האם אני הולך חשוף ברחובות – או ספון בביתי הבלתי ממוגן? וזה גם מחייב אותך בפעם המי־יודע־כמה להרהר על נבלותם של המנהיגים הפלסטינים. טיל שנופל בעיר העתיקה בחיפה, או במרר או ברהט, מבהיר לכל העולם שזהו מאבק נגד מדינת ישראל על כל מי שחי בה – יהודי, ערבי, דרוזי או צ'רקסי. זה לא מאבק של העולם המוסלמי נגד היהודים.
מעולם לא הסכמתי להתפשר על גבולותיה של מדינת ישראל, שנקבעו בעקבות מלחמת השחרור. בנחישות, בחריצות ובחזון, נבנה כאן הבית הלאומי שלנו. ואלה, מבחינתי, הקווים הברורים.
מה רואים משם?
חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי הכול: מלחמות, החל ממלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון, וההתשות שבין המלחמות. עמדתי בצדי הדרכים כדי לחזק את מנחם בגין כשהחליט לחתום על הסכם שלום עם מצרים, ועם יצחק רבין כשהחליט לחתום על הסכם אוסלו עם הרשות הפלסטינית, שעה שאנשי הימין, ובעיקר חובשי הכיפות, הפגינו באלימות קשה נגד התהליך. הייתי בין מארגני אותה עצרת נגד האלימות, שם רצחו את רבין ואת תהליך השלום. הייתי במטה של שמעון פרס באותו הלילה שבו נדמה היה שגבר על בנימין נתניהו, ובטרם הפציע השחר, כאשר התברר שהליכוד, בראשות נתניהו, חזר לשלטון.
מאז אנחנו צופים בתהליכים משמעותיים שמשנים את המציאות החברתית והמדינית שלנו. עם זאת, נותרנו עם האמונה שלנו להיות מיישביה של הארץ, לחנך דור של ציונים, אנשי מוסר, צדק, כאלה שיודעים להעריך את הרפתן שמשכים קום, את החקלאי שחורש את אדמתו, את המחנך שמחבר בין דור המייסדים לנער שעומד להתגייס ולשרת שירות משמעותי.
את כל אותם חלוצים פגשנו במסענו שבין זיקים לכרם שלום, בשדרות ובכפר מימון. אני לוקח אתכם איתי למסע המרתק הזה.
קרוב רחוק
בארבע המועצות האזוריות: אשכול, שער הנגב, שדות הנגב וחוף אשקלון, ביישוביהם, נפגשתי עם משפחות רב־דוריות. יש שוני בין היישובים שנמצאים במרחק של עד ארבעה קילומטרים מהגבול עם עזה, לבין יישובים שמרוחקים מהגדר כשבעה קילומטרים (יש יישובים שהמרחק בינם לבין הגדר גדול יותר, כמו גבולות, צאלים, ניצנים ועוד).
ההבדל מתבטא, בעיקר, בתכיפות ירי הקסמים והפצמ"רים לעבר אותם יישובים. הם פחות חוששים מפגיעה ישירה. אך עם זאת, בשל ריחוקם מעבר לשבעה קילומטרים מהגבול, הם אינם זכאים לבניית ממ"דים. ברור חיל, לדוגמה, מרוחק מהגבול כמה מאות מטרים מעבר לאותם שבעה קילומטרים שמחייבים מיגון, ולכן אין שם ממ"דים. רק מוסדות החינוך ממוגנים, ובעת השמעת צבע אדום נצמדים לקיר האמצעי שבבית. רק לתושבים או לחברים שבנו את ביתם בשנים האחרונות יש ממ"ד, וזאת על פי תקנות חוק מחייבות.
סיימתי את מסעי בשני קיבוצים שנמצאים מזרחית לכביש שדרות־אשקלון, אור הנר וברור חיל. שניהם משויכים למועצה האזורית שער הנגב. חברי הקיבוצים מחוברים לאותה אפליקציה שמתריעה מפני אירוע ביטחוני, ולאותה מערכת כריזה של צבע אדום. הם מתחנכים בבית הספר האזורי שער הנגב. כשמוכרז מצב חירום ומערכת החינוך מושבתת, זה כולל גם אותם, והדבר משפיע כמובן על כל אורחות החיים, כמו חוסר יכולת להגיע למקום העבודה והגבלות תנועה בדרכים.
כריזת צבע אדום משפיעה באותה מידה על ילדים באור הנר כמו על ילדים בניר עם. רבים מהם נפגשים במרכז החוסן שבשער הנגב, שם הם מטופלים על ידי אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה, כדי להקל על מצוקתם האישית. כשהתארגנה מחאת תלמידי התיכון בשער הנגב, דווקא בני ברור חיל ואור הנר היו בין היותר פעילים במסעם לירושלים.
עם זאת, בברור חיל יש משפחות לא מעטות שהחליטו להתרחק מן הקִרבה לגבול, כדי להפחית את חרדת הילדים, אבל להישאר בתחומי המועצה האזורית שער הנגב. חלקם עזבו בית שבו גדלו עוד כילדים, ועתה, בהיותם הורים לילדים קטנים, הם חוששים מההשפעה הנפשית השלילית על תהליך התפתחותם של ילדיהם, החיים תחת צל איום מתמיד.
אני נזהר שלא להיות שיפוטי; כל זוג הורים בוגר זכותו וחובתו לממש כראות עיניו את אחריותו לגידול הילדים. אסור להטיל על שכמם את נטל המלחמה המתמשכת, שאיש אינו יודע את סופהּ.
ביישובים דתיים שמעתי יותר מפעם אחת שבית לא עוזבים; זו שליחות לאומית ולא רק מציאות אישית. עזיבת מקום, שנועד להיות חומת המגן של דרום המדינה, נתפסת, לפחות בעיני חלק מן התושבים ביישובים הללו, כמתן פרס לאויבינו המרים.
ביישובים, שהוקמו על ידי התנועות המיישבות החילוניות, עושים שימוש בביטויים מתונים יותר, שבהם השיקול המרכזי להישארות על אף המצב הביטחוני הוא הקשר למקום, החיים ליד המשפחה המורחבת, הסבים והסבתות, האחים, והחברים להכשרות שאִתם הגיעו לארץ, ולבסוף גם השליחות, הציונות המגשימה – והקשר לנוף ולטבע המיוחדים של האזור.
