קפקא בתמונות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קפקא בתמונות

קפקא בתמונות

עוד על הספר

  • תרגום: רמי סערי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 191 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 11 דק'

תקציר

הייתכן שספר יהיה יצירה ישראלית ויהודית, כלומר חלק אינטגרלי מהספרות העברית, ובו בזמן גם פרי מובהק שהניבה עידית ספרותה של מרכז אירופה? הכיצד פרנץ קפקא חי, קיים ומשפיע גם ככלות יותר מתשעים שנה אחרי מותו? איך אפשר לבחון את החיים ואת המוות, את העבר, ההווה והעתיד במבט שיהיה בעת ובעונה אחת חודר, מעמיק, נבון ומשועשע? ספרו הנהדר של אורי אסף "קפקא בתמונות" אינו מבקש להשיב על התהיות הללו, ועם זאת, הוא עצמו התשובה עליהן. באוסף של קטעים מעשירים רוחנית ומאתגרים לשונית מצליח הסופר הישראלי הכותב בהונגרית להעמיד מול עיני קוראיו הן מסכת חיים מרתקת המעידה על נכונוּת להישיר מבט ולהתמודד באומץ עם סוגיות אישיות, חברתיות והגותיות, והן מראה ממורקת שקוראי הספר יוכלו לראות בה את עצמם, לתפוס את חשיבות מקומָם בעולם הזה ולזכות בשפע תובנות מחכימות.
 
המשורר והצייר אורי אסף נולד בשנת 1942 בחיפה ובילה את נעוריו ובחרותו בהונגריה. הוא בעל תואר דוקטור בכימיה מאוניברסיטת בודפשט ובמשך עשרות שנים עסק במחקר באוניברסיטה העברית בירושלים. פרסם בהונגרית שבעה ספרי שירה, תרגם להונגרית את "ספר הזוהַר", את "צימאונות רבים" – אסופה מקיפה משירתם של ארבעים משוררים ישראלים – ואת האוטוביוגרפיה של שלמה מיימון. כמו כן ערך את הספר "היידי טריאן (2008-1932)". "קפקא בתמונות" הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

פרק ראשון

בית הקברות היהודי החדש, פראג

 
אין מה לחפש אסתטיקה על המצבה של קפקא. אין שום טעם לחפש את מה שממילא איננו. גם בשׁוּרות “הטירה” היא איננה. העמודים עמודי אבן, כמוהם כמצבה. הוא שוכב עם הוריו באדמה. קר יותר מהאבן. עמודי אבן כאלה הם גם קטעי הסיפֵּר. “האפוריזמים מִצִּירָאוּ”[1] הם אנחות, “המשפט” מדיף ריח של חלום. עמוס אילון כתב על תאודור הרצל כך: הוא הורה בצוואתו מה לעשות בעצמותיו, כמו יעקב. איך ייתכן שמאחורי האבן או המגבעת יסתתר דבר־מה טוב יותר מן הזוועה? לנוכח פְּרוּסְט קפקא כמוהו כמצבה שלו עצמו, היא שאינה יכולה להיות האחת והיחידה של איש. מדוע לא היה יכול לרדת בגפו אל בור הקבר? הרחק מהוריו? ביחידוּת. אז אולי היה אפשר למצוא שם איזושהי אסתטיקה. אלא שגם כאן רצה להיות כיאה וכנאה. אצלו השמש אף פעם אינה זורחת. המצבה היא אבן מטופשת, מרובת זוויות. חזיתה חקוקה בחלקה בבדולח, חלקה האחורי איננו. מוטב כך מתצלום מרוטש, או מאותה מודעת אבל עבת אותיות ושחורת מסגרת, בגרמנית ובצ’כית יחד: “unser Sohn, naš syn”. אילו כתב קפקא בצ’כית, הוא היה אובד כמחט בערימת שחת. כיום צ’כים כדת וכדין, בדיוק כמו ההונגרים, כבר קורנים בצילו החביב של קפקא.
 
[1] האפוריזמים מִצִּירָאוּ הוא אוסף של 109 אפוריזמים שקפקא כתב בין ספטמבר 1917 לאפריל 1918, ומַקְס בְּרוֹד פרסם אותם מן העיזבון בשנת 1931. המכלול טרם ראה אור בעברית. (הערות השוליים לאורך כל הספר הן תוספות שצירף המתרגם, אלא אם כן מצוין אחריהן במפורש שם הסופר בסוגריים. שינויי הנוסח המועטים שבין המקור ההונגרי לבין התרגום העברי בוצעו לבקשת המחבר.) 

עוד על הספר

  • תרגום: רמי סערי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 191 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 11 דק'
קפקא בתמונות אורי אסף

בית הקברות היהודי החדש, פראג

 
אין מה לחפש אסתטיקה על המצבה של קפקא. אין שום טעם לחפש את מה שממילא איננו. גם בשׁוּרות “הטירה” היא איננה. העמודים עמודי אבן, כמוהם כמצבה. הוא שוכב עם הוריו באדמה. קר יותר מהאבן. עמודי אבן כאלה הם גם קטעי הסיפֵּר. “האפוריזמים מִצִּירָאוּ”[1] הם אנחות, “המשפט” מדיף ריח של חלום. עמוס אילון כתב על תאודור הרצל כך: הוא הורה בצוואתו מה לעשות בעצמותיו, כמו יעקב. איך ייתכן שמאחורי האבן או המגבעת יסתתר דבר־מה טוב יותר מן הזוועה? לנוכח פְּרוּסְט קפקא כמוהו כמצבה שלו עצמו, היא שאינה יכולה להיות האחת והיחידה של איש. מדוע לא היה יכול לרדת בגפו אל בור הקבר? הרחק מהוריו? ביחידוּת. אז אולי היה אפשר למצוא שם איזושהי אסתטיקה. אלא שגם כאן רצה להיות כיאה וכנאה. אצלו השמש אף פעם אינה זורחת. המצבה היא אבן מטופשת, מרובת זוויות. חזיתה חקוקה בחלקה בבדולח, חלקה האחורי איננו. מוטב כך מתצלום מרוטש, או מאותה מודעת אבל עבת אותיות ושחורת מסגרת, בגרמנית ובצ’כית יחד: “unser Sohn, naš syn”. אילו כתב קפקא בצ’כית, הוא היה אובד כמחט בערימת שחת. כיום צ’כים כדת וכדין, בדיוק כמו ההונגרים, כבר קורנים בצילו החביב של קפקא.
 
[1] האפוריזמים מִצִּירָאוּ הוא אוסף של 109 אפוריזמים שקפקא כתב בין ספטמבר 1917 לאפריל 1918, ומַקְס בְּרוֹד פרסם אותם מן העיזבון בשנת 1931. המכלול טרם ראה אור בעברית. (הערות השוליים לאורך כל הספר הן תוספות שצירף המתרגם, אלא אם כן מצוין אחריהן במפורש שם הסופר בסוגריים. שינויי הנוסח המועטים שבין המקור ההונגרי לבין התרגום העברי בוצעו לבקשת המחבר.)