מולדת לבנות במעלה ההר – מעלה החמישה: קורות, אתרים, סיורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מולדת לבנות במעלה ההר – מעלה החמישה: קורות, אתרים, סיורים

מולדת לבנות במעלה ההר – מעלה החמישה: קורות, אתרים, סיורים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: היסטוריה ופוליטיקה
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'

תקציר

הספר מולדת לבנות במעלה ההר משלב בשמו את שורת הפתיחה משירו של ש' שלום, "חמישה יצאו מולדת לבנות" עם במעלה ההר, כותרת ביטאונו של קיבוץ מעלה החמישה.  בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת, ההחלטה ליישב את אזור ההר בואכה ירושלים לא הייתה מובנת מאליה; גם ביישוב וגם בקרב חברי הגרעין המייסד של מעלה החמישה היו חילוקי דעות בדבר הצורך והיכולת ליישב את חבל הארץ ההררי הסמוך לירושלים, הקשה להתיישבות חקלאית. בשנת תרצ"ח, 1938, חצי שנה לאחר הירצח חמישה מחברי הגרעין המייסד, עלה קיבוץ מעלה החמישה על הקרקע כיישוב חומה ומגדל. הספר מביא את סיפורו של הקיבוץ מיום היווסדו ועד לימינו. מתוארים בו קשיי ההיאחזות במעלה ההר, עמידת הקיבוץ במלחמת העצמאות ובשאר מערכות ישראל ומתוארות בו הסוגיות הכלכליות, החברתיות והחינוכיות שעמן התמודד הקיבוץ בשמונים שנותיו, מהן סוגיות הקשורות בו עצמו ומהן – בתנועה הקיבוצית בכללותה. מעלה החמישה מצטייר כמיקרוקוסמוס שבבואתו משקפת את המפעל הציוני כולו במלוא קשייו והצלחותיו.

פרק ראשון

פתח דבר
 
"[…] ולפתע שאלני: 'אמור נא לי, למה אין זה מיישבים את ההרים?'. עניתי לו מה שעניתי: על האפשרויות הכלכליות המרובות הטמונות בקרקע העמקים, על שפע המים וכו'. אבל הוא לא הרפה ממני: 'אמנם כן, ייתכן שבכלכלה, בחומר, העמקים עדיפים, אך ההרים, ההרים מה יהא עליהם? ההרים מגדלים אנשים בריאים ויפים. על ההרים הרוח מנשבת.' לבסוף הוסיף הוא בלחש: 'הרי יודע הנך, שהנבואה קמה בהרים ולא בעמקים צמחה הרוח הישראלית הגדולה'. אלה היו בקירוב דברי ח"נ ביאליק. בימים האלה […] זכרתי שוב את דברי ביאליק המופלאים על ההרים והרהרתי: 'כן, בהרים קמה מחדש הרוח הישראלית, רוח ההקרבה הטהורה והעקשנית […]'. אמנם כן, הנבואה קמה בהרים, בימי עברנו הגדולים ועל שיאה הנשגב שבאמרותיה הגיעה בדברי ישעיהו: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. אולם דורות רבים עוד יעברו עד שתבין האנושיות הפראית והדורסנית של היום את המילים הללו הפשוטות והטהורות, שהן ה'אל"ף־בי"ת' של האנושיות האמתית […] ואם יש ברצוננו עוד להגיע לדורות הבאים כפי שהתנבא עליהם הנביא, על אנשי ההרים לחשל את ידיהם כברזל ואת עיניהם כפלדה ואת רצונם כשמיר קשה, חד וטהור כבדולח, מלחמה להם בשממת ההרים, מלחמת גבורה, כי האדמה הזו להם ניתנה לעבדה ולשמרה. וזו שירת רוח ישראל בהרים – כיום!"[1]
 
"[…] במהרה נגיע גם אנחנו לפסגה ונתחיל לארוג את מסכת חיינו בהרים הישנים בתור קבוצה חדשה. בטוחני שקושיות ובעיות רבות תתבררנה ותתלבנה במשך הזמן. הרי חזון הנבואה בהרים מקורו, יום יבוא ונראה את הכול ברור ומובן, כמי שמסתכל דרך האוויר ההררי השקוף."[2]
 
מולדת לבנות במעלה ההר, שמו של חיבור זה, נגזר מהכלאה של שני ציטוטים: 'חמישה יצאו מולדת לבנות' – שורת הפתיחה לשירו של ש' שלום על רצח חמשת חברי הגרעין בדרכם לסלול דרך לייעור, חמישה שזכרם נחקק בשם הקיבוץ (שהיה במקורו קבוצה), ובמעלה ההר, שמו של ביטאון הקיבוץ, שֵם המשקף את דימויו ואת צִביונו כיישוב הררי מובהק. יש בכותרת זו תמצית כלשהי של מעלה החמישה, בחזקת מועט המחזיק את המרובה, אולם כתיבת היסטוריה מקומית היא כמובן עניין מורכב לאין ערוך. יישוב, יחידה חברתית התחומה במקום, הוא רכיב חשוב ביותר במרקם הגאוגרפי והחברתי של המדינה והעם; ליישובים יש היסטוריה משלהם, וזו נושקת ומצטלבת עם ההיסטוריה של יישובים אחרים ועם תולדותיה של הישות הלאומית הגדולה יותר. כתיבת קורותיהם – ויש שיעדיפו סיפוריהם – של יישובים היא עניין נפוץ בישראל, המשקף מסורת רחבה יותר של התייחסות ליישובים ולערים כמצע לסיפור היסטורי, מסורת הרווחת בארץ ובעולם; הדברים נכונים במיוחד לגבי קיבוצים ומשקפים מודעות לתודעה היסטורית השוררת בהם ועניין ציבורי ומחקרי בתולדותיהם.[3]
 
קיבוץ מעלה החמישה, שבשעה שדברים אלו עולים על הכתב נכנס לשנתו השמונים, נכלל ברשימה המעניינת והמכובדת (לדעת הכותבים, כמובן) של יישובים שנחקרו[4] ושאפשר למצוא כתיבה משמעותית על אודותיהם. במבט על קורותיו, חשוב לומר מילה על ספר היובל. לקראת שנת החמישים למעלה החמישה (1988) הוחלט בקיבוץ להוציא לאור את במעלה ההר שסיפר על היבטים שונים בחיי הקיבוץ וקורותיו בחמישים שנותיו; כתיבת הספר נמשכה שנים מספר, ובסופו של דבר הוא יצא לאור בשנת 1996.[5] הספר נערך על ידי חברת הקיבוץ רעיה בן חיים, והוא משמר את שמו של הביטאון במעלה ההר, שהופיע במשק בצורה סדירה פחות או יותר מתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. עם היותו של החיבור הזה סיפור הקהילה הנובע ממנה וזורם אליה, היוצא מתוכה פנימה וגם מכוּוָן אליה כקהל יעד, יש בו, לדעתנו, איכויות ועניין היסטוריים שלא קהו עם השנים; על אף היותו ספר יובל מגמתי בהכרח, הוא מעיין לא אכזב לחומר על מעלה החמישה. בהישענו על ארכיון מעלה החמישה ועל הכתבות בביטאון במעלה ההר, ומתוך היכרות אישית עם דמויות מדור המייסדים שהיו אז עדיין בין החיים, מנסה הספר לרקום סיפור מדויק. על אף השאיפה המתבקשת לקראת שנת היובל לחזק את הגאווה המקומית, שאיפה שמאפיינת ספרי יובל קיבוציים באשר הם, החיבור הזה איננו מתעלם מאי־הצלחות ואיננו מטשטש כשלים ופגמים.[6]
 
הספר המוגש בזאת לקורא שונה ממנו, בראש ובראשונה מעצם ניסיונו לכתוב היסטוריה כפשוטה. זה מתבטא כמובן בכל הקשור למעגלי הכותבים והקוראים הפוטנציאליים. מחברי הספר קרובים, אמנם, בלבם למעלה החמישה, אך הם אינם חברים בה, וספרם פונה לצרכני ההיסטוריה של הציונות והמדינה באשר הם. מרכז הכובד של חיבור זה שונה אפוא. הגם שהיה לו ממד רוחבי משמעותי, ספרה של רעיה בן חיים נע סביב ציר הזמן הפרטי של היישוב. בנקודות שונות סטה ספרה מציר הזמן של מעלה החמישה ונדרש הן לרקע הכללי (תולדות התנועה הקיבוצית בישראל בפרט וחיי היישוב והמדינה בכלל) והן לרסיסי חיים וזיכרונות מן הקיבוץ.[7] אולם, המבט "מבפנים" אל קהל יעד שבפנים הכתיב כתיבה ב'שפת הקהילה'. ספרנו, לעומת זאת, מנסה לאמץ שפה היסטורית סטנדרטית. אכן, לעתים התוצאות דומות למדי. רעיה בן חיים בוחרת לכתוב ב'סגנון קיבוצי' שוויוני, לוותר על אזכור אנשים מסוימים ולהתמקד באפיונים כלליים של תפקידים ושל דורות בקיבוץ (מיטיב להדגים זאת המשפט הבא: "בשנת 1974 כיהן לראשונה בתפקיד המזכיר חבר צעיר, מדור הבנים")[8]. ההתייחסות לעבר מנקודת מבט אינדיבידואלית יותר, במידה שהיא קיימת בחיבורה, באה לידי ביטוי בשולי החיבור, בהערות המלוות את הטקסט העיקרי, בשזירת תמונות מרסיסי זיכרונות של דמויות בקיבוץ שהן בעלות שם וקלסתר פנים (תבניתו דמוית האלבום של החיבור הקלה על כך).[9] בבואנו לכתוב על הקיבוץ השתדלנו לנקוט שפה מקצועית, ממש כפי שמתבקש לעשות וכפי שהיה נעשה בתיעוד כל היסטוריה מקומית, ומצאנו שהדבר הפיק התייחסויות מעטות בלבד לדמויות מובילות בקיבוץ. לדעתנו אחד ממאפייני הקיבוץ מעלה החמישה הוא מיעוט יחסי של דמויות בולטות כאלה. לשון אחר, התמקדותנו במצבים, תהליכים ותופעות לא ייתרה את הצורך להתייחס במיוחד לדמויות מפתח, אלא שבמעלה החמישה, שאופייה הומוגני למדי, לא תמיד עלה בידינו לסמן את היוצאים מן הכלל.
 
גישתנו בחיבור זה מבוססת על מבטים שונים לעבר. בצד היסטוריה מקומית כפשוטה, קרי, סקירה תמציתית אך יסודית ככל האפשר של קורות מעלה החמישה, התייחסנו בנפרד, בפרוטרוט, לאתרים משמעותיים ביישוב ובסביבתו. אחרי שנים של עבודה משותפת עם חברים במעלה החמישה השתכנענו כי הקיבוץ וסביבתו משופעים בשכיות חמדה היסטוריות למכביר, וסיפוריהן ראויים לתיעוד שיטתי. אכן, דיון בסיפוריהם של אתרים הנגזרים מהיסטוריה של מקום ומעצבים אותה אינו מגמה חדשה; רבים מודעים לצורך להרפות לעתים מהחיפוש אחר המבנים הגדולים בחקר העבר, ולהידרש למקומות שבהם אפשר "למשש את ההיסטוריה בידיים". אנו, הכותבים, מנסים ליישם את עקרונותיה של גישה זו לגבי מעלה החמישה.
 
מתפיסת עולם זו נובע מבנהו של חיבורנו. בצד חלקו הראשון, המוקדש לקורות מעלה החמישה, המאורגן על־פי מה שתפסנו כאירועים חשובים וכתקופות מפתח, מופיע נספח המוקדש לכעשרים מקומות ואתרים משמעותיים, בעלי סיפור מתועד, בקיבוץ ובסביבתו, והם סודרו לפי קטגוריות גאוגרפיות בסביבתו של הקיבוץ. חלקם אתרים בקיבוץ עצמו, חלקם אתרים בקריית ענבים השכנה. כיוון שאתרים אלו ואתרים אחרים שלא נסקרו בחלק השני ראויים לדעתנו לתצפית ולביקור הוספנו לחיבור חלק מיוחד, והוא יציג סיור מומלץ במעלה החמישה ובסביבתה.
 
הדברים שנכתבו מבוססים בעיקרם על מסמכים מארכיונה העשיר של מעלה החמישה, על הנכתב בביטאונה במעלה ההר ועל סדרת ראיונות עומק עם חברים בקיבוץ.
 
אנו מבקשים להודות מקרב לב לחברי מעלה החמישה – יעל אברמן טאובין, רעיה בן חיים, אריאל יהודאי, יובל לוי, תמר לוי, עמוס נבט, יונה פריטל, שלמה פריטל, עפרה פיסצקי, מיכאל (מייק) רוזנברג, שרה'לה שטרן, בתיה רון ושלמה רון – על האירוח החם והיחס הידידותי ועל העזרה הרבה במהלך העבודה על הספר; לחנה קליין ולמיכיק שפירא מקריית ענבים על עזרתם, שהוגשה ביד נדיבה, לפרופ' יובל דרור מאוניברסיטת תל אביב, לפרופ' יחיעם ויץ מאוניברסיטת חיפה ולמוקי צור, איש עין גב והיסטוריון התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה, על הערותיהם המפרות והמאתגרות. ולראובן סופר על עיצוב המפות. להוצאת כרמל ולעובדותיה שירי רוזנפלד וציפי פישר על העבודה המקצועית והמסורה. אנו שמחים לאחל למעלה החמישה בת השמונים שגשוג ופריחה.
 
ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר,
 
תמוז תשע"ח – שמונים שנה לעליה לקרקע

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: היסטוריה ופוליטיקה
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'
מולדת לבנות במעלה ההר – מעלה החמישה: קורות, אתרים, סיורים ישראל רוזנסון, יוסי שפנייר
פתח דבר
 
"[…] ולפתע שאלני: 'אמור נא לי, למה אין זה מיישבים את ההרים?'. עניתי לו מה שעניתי: על האפשרויות הכלכליות המרובות הטמונות בקרקע העמקים, על שפע המים וכו'. אבל הוא לא הרפה ממני: 'אמנם כן, ייתכן שבכלכלה, בחומר, העמקים עדיפים, אך ההרים, ההרים מה יהא עליהם? ההרים מגדלים אנשים בריאים ויפים. על ההרים הרוח מנשבת.' לבסוף הוסיף הוא בלחש: 'הרי יודע הנך, שהנבואה קמה בהרים ולא בעמקים צמחה הרוח הישראלית הגדולה'. אלה היו בקירוב דברי ח"נ ביאליק. בימים האלה […] זכרתי שוב את דברי ביאליק המופלאים על ההרים והרהרתי: 'כן, בהרים קמה מחדש הרוח הישראלית, רוח ההקרבה הטהורה והעקשנית […]'. אמנם כן, הנבואה קמה בהרים, בימי עברנו הגדולים ועל שיאה הנשגב שבאמרותיה הגיעה בדברי ישעיהו: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. אולם דורות רבים עוד יעברו עד שתבין האנושיות הפראית והדורסנית של היום את המילים הללו הפשוטות והטהורות, שהן ה'אל"ף־בי"ת' של האנושיות האמתית […] ואם יש ברצוננו עוד להגיע לדורות הבאים כפי שהתנבא עליהם הנביא, על אנשי ההרים לחשל את ידיהם כברזל ואת עיניהם כפלדה ואת רצונם כשמיר קשה, חד וטהור כבדולח, מלחמה להם בשממת ההרים, מלחמת גבורה, כי האדמה הזו להם ניתנה לעבדה ולשמרה. וזו שירת רוח ישראל בהרים – כיום!"[1]
 
"[…] במהרה נגיע גם אנחנו לפסגה ונתחיל לארוג את מסכת חיינו בהרים הישנים בתור קבוצה חדשה. בטוחני שקושיות ובעיות רבות תתבררנה ותתלבנה במשך הזמן. הרי חזון הנבואה בהרים מקורו, יום יבוא ונראה את הכול ברור ומובן, כמי שמסתכל דרך האוויר ההררי השקוף."[2]
 
מולדת לבנות במעלה ההר, שמו של חיבור זה, נגזר מהכלאה של שני ציטוטים: 'חמישה יצאו מולדת לבנות' – שורת הפתיחה לשירו של ש' שלום על רצח חמשת חברי הגרעין בדרכם לסלול דרך לייעור, חמישה שזכרם נחקק בשם הקיבוץ (שהיה במקורו קבוצה), ובמעלה ההר, שמו של ביטאון הקיבוץ, שֵם המשקף את דימויו ואת צִביונו כיישוב הררי מובהק. יש בכותרת זו תמצית כלשהי של מעלה החמישה, בחזקת מועט המחזיק את המרובה, אולם כתיבת היסטוריה מקומית היא כמובן עניין מורכב לאין ערוך. יישוב, יחידה חברתית התחומה במקום, הוא רכיב חשוב ביותר במרקם הגאוגרפי והחברתי של המדינה והעם; ליישובים יש היסטוריה משלהם, וזו נושקת ומצטלבת עם ההיסטוריה של יישובים אחרים ועם תולדותיה של הישות הלאומית הגדולה יותר. כתיבת קורותיהם – ויש שיעדיפו סיפוריהם – של יישובים היא עניין נפוץ בישראל, המשקף מסורת רחבה יותר של התייחסות ליישובים ולערים כמצע לסיפור היסטורי, מסורת הרווחת בארץ ובעולם; הדברים נכונים במיוחד לגבי קיבוצים ומשקפים מודעות לתודעה היסטורית השוררת בהם ועניין ציבורי ומחקרי בתולדותיהם.[3]
 
קיבוץ מעלה החמישה, שבשעה שדברים אלו עולים על הכתב נכנס לשנתו השמונים, נכלל ברשימה המעניינת והמכובדת (לדעת הכותבים, כמובן) של יישובים שנחקרו[4] ושאפשר למצוא כתיבה משמעותית על אודותיהם. במבט על קורותיו, חשוב לומר מילה על ספר היובל. לקראת שנת החמישים למעלה החמישה (1988) הוחלט בקיבוץ להוציא לאור את במעלה ההר שסיפר על היבטים שונים בחיי הקיבוץ וקורותיו בחמישים שנותיו; כתיבת הספר נמשכה שנים מספר, ובסופו של דבר הוא יצא לאור בשנת 1996.[5] הספר נערך על ידי חברת הקיבוץ רעיה בן חיים, והוא משמר את שמו של הביטאון במעלה ההר, שהופיע במשק בצורה סדירה פחות או יותר מתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. עם היותו של החיבור הזה סיפור הקהילה הנובע ממנה וזורם אליה, היוצא מתוכה פנימה וגם מכוּוָן אליה כקהל יעד, יש בו, לדעתנו, איכויות ועניין היסטוריים שלא קהו עם השנים; על אף היותו ספר יובל מגמתי בהכרח, הוא מעיין לא אכזב לחומר על מעלה החמישה. בהישענו על ארכיון מעלה החמישה ועל הכתבות בביטאון במעלה ההר, ומתוך היכרות אישית עם דמויות מדור המייסדים שהיו אז עדיין בין החיים, מנסה הספר לרקום סיפור מדויק. על אף השאיפה המתבקשת לקראת שנת היובל לחזק את הגאווה המקומית, שאיפה שמאפיינת ספרי יובל קיבוציים באשר הם, החיבור הזה איננו מתעלם מאי־הצלחות ואיננו מטשטש כשלים ופגמים.[6]
 
הספר המוגש בזאת לקורא שונה ממנו, בראש ובראשונה מעצם ניסיונו לכתוב היסטוריה כפשוטה. זה מתבטא כמובן בכל הקשור למעגלי הכותבים והקוראים הפוטנציאליים. מחברי הספר קרובים, אמנם, בלבם למעלה החמישה, אך הם אינם חברים בה, וספרם פונה לצרכני ההיסטוריה של הציונות והמדינה באשר הם. מרכז הכובד של חיבור זה שונה אפוא. הגם שהיה לו ממד רוחבי משמעותי, ספרה של רעיה בן חיים נע סביב ציר הזמן הפרטי של היישוב. בנקודות שונות סטה ספרה מציר הזמן של מעלה החמישה ונדרש הן לרקע הכללי (תולדות התנועה הקיבוצית בישראל בפרט וחיי היישוב והמדינה בכלל) והן לרסיסי חיים וזיכרונות מן הקיבוץ.[7] אולם, המבט "מבפנים" אל קהל יעד שבפנים הכתיב כתיבה ב'שפת הקהילה'. ספרנו, לעומת זאת, מנסה לאמץ שפה היסטורית סטנדרטית. אכן, לעתים התוצאות דומות למדי. רעיה בן חיים בוחרת לכתוב ב'סגנון קיבוצי' שוויוני, לוותר על אזכור אנשים מסוימים ולהתמקד באפיונים כלליים של תפקידים ושל דורות בקיבוץ (מיטיב להדגים זאת המשפט הבא: "בשנת 1974 כיהן לראשונה בתפקיד המזכיר חבר צעיר, מדור הבנים")[8]. ההתייחסות לעבר מנקודת מבט אינדיבידואלית יותר, במידה שהיא קיימת בחיבורה, באה לידי ביטוי בשולי החיבור, בהערות המלוות את הטקסט העיקרי, בשזירת תמונות מרסיסי זיכרונות של דמויות בקיבוץ שהן בעלות שם וקלסתר פנים (תבניתו דמוית האלבום של החיבור הקלה על כך).[9] בבואנו לכתוב על הקיבוץ השתדלנו לנקוט שפה מקצועית, ממש כפי שמתבקש לעשות וכפי שהיה נעשה בתיעוד כל היסטוריה מקומית, ומצאנו שהדבר הפיק התייחסויות מעטות בלבד לדמויות מובילות בקיבוץ. לדעתנו אחד ממאפייני הקיבוץ מעלה החמישה הוא מיעוט יחסי של דמויות בולטות כאלה. לשון אחר, התמקדותנו במצבים, תהליכים ותופעות לא ייתרה את הצורך להתייחס במיוחד לדמויות מפתח, אלא שבמעלה החמישה, שאופייה הומוגני למדי, לא תמיד עלה בידינו לסמן את היוצאים מן הכלל.
 
גישתנו בחיבור זה מבוססת על מבטים שונים לעבר. בצד היסטוריה מקומית כפשוטה, קרי, סקירה תמציתית אך יסודית ככל האפשר של קורות מעלה החמישה, התייחסנו בנפרד, בפרוטרוט, לאתרים משמעותיים ביישוב ובסביבתו. אחרי שנים של עבודה משותפת עם חברים במעלה החמישה השתכנענו כי הקיבוץ וסביבתו משופעים בשכיות חמדה היסטוריות למכביר, וסיפוריהן ראויים לתיעוד שיטתי. אכן, דיון בסיפוריהם של אתרים הנגזרים מהיסטוריה של מקום ומעצבים אותה אינו מגמה חדשה; רבים מודעים לצורך להרפות לעתים מהחיפוש אחר המבנים הגדולים בחקר העבר, ולהידרש למקומות שבהם אפשר "למשש את ההיסטוריה בידיים". אנו, הכותבים, מנסים ליישם את עקרונותיה של גישה זו לגבי מעלה החמישה.
 
מתפיסת עולם זו נובע מבנהו של חיבורנו. בצד חלקו הראשון, המוקדש לקורות מעלה החמישה, המאורגן על־פי מה שתפסנו כאירועים חשובים וכתקופות מפתח, מופיע נספח המוקדש לכעשרים מקומות ואתרים משמעותיים, בעלי סיפור מתועד, בקיבוץ ובסביבתו, והם סודרו לפי קטגוריות גאוגרפיות בסביבתו של הקיבוץ. חלקם אתרים בקיבוץ עצמו, חלקם אתרים בקריית ענבים השכנה. כיוון שאתרים אלו ואתרים אחרים שלא נסקרו בחלק השני ראויים לדעתנו לתצפית ולביקור הוספנו לחיבור חלק מיוחד, והוא יציג סיור מומלץ במעלה החמישה ובסביבתה.
 
הדברים שנכתבו מבוססים בעיקרם על מסמכים מארכיונה העשיר של מעלה החמישה, על הנכתב בביטאונה במעלה ההר ועל סדרת ראיונות עומק עם חברים בקיבוץ.
 
אנו מבקשים להודות מקרב לב לחברי מעלה החמישה – יעל אברמן טאובין, רעיה בן חיים, אריאל יהודאי, יובל לוי, תמר לוי, עמוס נבט, יונה פריטל, שלמה פריטל, עפרה פיסצקי, מיכאל (מייק) רוזנברג, שרה'לה שטרן, בתיה רון ושלמה רון – על האירוח החם והיחס הידידותי ועל העזרה הרבה במהלך העבודה על הספר; לחנה קליין ולמיכיק שפירא מקריית ענבים על עזרתם, שהוגשה ביד נדיבה, לפרופ' יובל דרור מאוניברסיטת תל אביב, לפרופ' יחיעם ויץ מאוניברסיטת חיפה ולמוקי צור, איש עין גב והיסטוריון התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה, על הערותיהם המפרות והמאתגרות. ולראובן סופר על עיצוב המפות. להוצאת כרמל ולעובדותיה שירי רוזנפלד וציפי פישר על העבודה המקצועית והמסורה. אנו שמחים לאחל למעלה החמישה בת השמונים שגשוג ופריחה.
 
ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר,
 
תמוז תשע"ח – שמונים שנה לעליה לקרקע