להתפלל על שפת הים של תל אביב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להתפלל על שפת הים של תל אביב

להתפלל על שפת הים של תל אביב

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2017
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 167 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 47 דק'

תקציר

בחיבור זה נפרשֹ בפני הקורא עולמו המופלא של בית הכנסת הגר"א, שהוקם בשנת תרצ"ד (1934) ברחוב הירקון בתל אביב. הספר בוחן את זיקתו של בית הכנסת לשני מוקדים עיקריים בארץ ובאירופה: לשכונת מאה שערים שבתל אביב בפרט ולתל אביב – העיר העברית הראשונה – בכלל ולבית הכנסת (קלויז) הגר"א, שעמד על תִלו בווילנה, עירו של הגאון מווילנה, עד למלחמת העולם השנייה.
בספר נבחנים מעמדן של הדמויות המרכזיות בבית הכנסת והשפעתן על עיצוב צביונו המיוחד, וכן נבדקת השפעתה של המורשת הווילנאית על חיי היום-יום שלו. הספר מתאר את הישרדותו של בית הכנסת לנוכח התפוררותה של קהילת מתפלליו המקורית, ואת תחייתו מחדש בשנים האחרונות. המחבר רואה בסיפורם של בתי כנסת שילוב של 'ביוגרפיה', המזכירה סיפור אנושי, ושל זיכרון הטבוע בַּמבנה שלהם ובתכולתם.

פרק ראשון

פתח דבר: 'ביוגרפיה' של בית כנסת 'על שפת הים'[1] של תל אביב
 
אפשר… מילת 'אפשר' מעידה, כמדומה, על היסוס, על ספק קל; ובכן, אפשר וראוי להשתמש פה ושם בביטוי 'ביוגרפיה של בית כנסת'. ביוגרפיה הרי היא כתיבת סיפור חייו של אדם, והעתקתו לבתי כנסת אינה אלא הַשאלה. שהצורך בה, לא זו בלבד שאינו מובן מאליו, אלא שגם עשוי הוא להיתפש כמאולץ. ובכל זאת, תחושתי היא ש'ביוגרפיה' תעניק את התמהיל הנכון של מחקר רחב-יריעה, הכרוך בניסיון לבקש אחר האישיות, על רקע תקופתה. בנקודה זו, כשנרמז הצורך להשתמש ב'אישיות' לגבי בתי כנסת, אני מוצא עצמי נכנס לסבך שדומה שפשוט כדאי לוותר עליו. אניח אפוא כי לבית כנסת יש 'אישיות', ועשויה להיכתב עליו ביוגרפיה.
 
העיסוק בעניינו של בית הכנסת הגר'א בתל אביב – בנקודה זו אוותר על ההאנשה ואחזור למינוח שגרתי יותר – קורותיו וניתוחן, שיוצג להלן, נבחר בגין סיבות אישיות למכביר. בחינת האפשרות של זיקה בין בית כנסת בארץ לווילנה הרחוקה וזיכרון הגאון מווילנה הטבוע בה, צפה ועלתה לנגד עיניי במסעותיי הרבים לליטא. חרש עמדתי לנוכח ההיעדר שנותר במרחב ה'שולהויף של וילנה', גוש בתי הכנסת שהיה עד למלחמה ההיא עטור בקדושה ואפוף באגדות, ומתישהו, במחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת, נבלע על-ידי חור שחור. בעיני רוחי ניסיתי לשחזר את מקום ה'קלויז של הגאון' ולדמיין את אירועיו וההווי שלו, כל כך רחוק משפת ימה של תל אביב, שבסמוך לו שכן בית הכנסת הגר'א; כה רחוק וכה קרוב. לווילנה נקלעתי בגיל מבוגר, ואולם ילדותי הביאה אותי לחוף הים התל אביבי, וזכורני את בתי הכנסת של דרום-מערב תל אביב, בואכה יפו, שבשנות החמישים-שישים של המאה הקודמת כבר לא היו ברום תפארתם; רחוב אלנבי כבר התחיל לאבד מחִנו, והסביבה מחיוניותה; ובכל זאת, עדיין התקיימה בה שורת שירו המפורסם של נתן אלתרמן שהתייחסה לתל אביב כולה 'בכל זאת יש בה משהו'. הסביבה, שהאפרוריות לא כיסתה עדיין כליל את יופיים של בנייניה, שנותרה בעלת אופי מוחש, אפשרה חיים דתיים שהגיעו לשיאם בבתי הכנסת; הם לא היו מעטים, ובית הכנסת הגר'א היה אחד המיוחדים שבהם. ואולם, המחקר המוצע להלן לא בא רק כמענה לפרץ נוסטלגיה; אני משוכנע שבית הכנסת הגר'א מדגים היסטוריה מעניינת הראויה לחקירה; אני סבור שהפרטים על אודותיו עשויים להצטרף לכלל ביוגרפיה.
 
אם כן, איני מכחיש את הקשר הרגשי לבית הכנסת הגר'א. אני מסופק אם קשר רגשי מביא תועלת למחקר, ויש פנים לכאן ולכאן; כך או כך, נותרתי עם קשר רגשי עז ועם רצון עז לחקור, ואין לי אלא לקוות שהעז לא יקהה את העז, לייחל שהאהבה תתקן את השורה.
 
חקר קורותיו של בית כנסת סובל לא-אחת מקשיים טכניים ומתודולוגיים לא-פשוטים; ובהקשר זה, נכוחים הדברים שנכתבו בעקבות מחקר של בית כנסת אחר: 'מן הקשיים הרבים שעמדו לפנינו בניסיון להתחקות אחר ההיסטוריה של בית הכנסת הזה למדנו, שמידע שאינו מתועד הולך מהר מאד לאיבוד',[2] ואין בית הכנסת הגר'א יוצא מכלל זה. היעדר ארכיון מסודר חִייב ליקוט מסמכים מפה ומשם; מכיוון שחלק ממסמכיו, במיוחד מודעות, נועד לתת מענה ל'מיידי', לדרישות של 'כאן ועכשיו' (דאז!), לא תמיד הצלחתי לברר את תאריך פרסומם. אני משער שפרטים לא-מעטים מחיי בית הכנסת שלא תועדו חמקו מבעד לעדשת משקפיי כמתבונן. ראיונות התקיימו עם בני הדור השני והשלישי (הראיונות עם ר' דוד זאובר הם עניין בפני עצמו),[3] ולא עם המייסדים עצמם. ייאמרו דברים אלה כמעין אזהרה לקורא המבקש לדקדק בפרשנות של מה שייכתב להלן; ייאמרו הדברים כשלמי-התודה לכל מי שסייע להתמודד עם הקשיים.[4]
 
בית כנסת – יעידו מן הסתם הבאים בשעריו, חוקרים ומתפללים כאחד – הוא מיקרוקוסמוס, עולם בפני עצמו ובתוך עצמו; עם זאת, פשיטא שהבאים בשערים אלה – מבחוץ באו; אשר על כן, אין בית הכנסת עולם סגור, הוא מושפע מן החוץ, ותולדותיו אינן רק עניין לעצמו; הוא חלק ממכלול, מסביבה, ובהיות קורותיו חלק מהיסטוריה רחבה יותר, הם עשויים לשקף את קורותיהם של יישוב וקהילה. כמוסד מרכזי וחשוב בסביבתו הפיזית והחברתית, ניתן לראות את בית הכנסת כאספקלריה לסביבה, ויש בו כדי לזרות אור על התרחשויות ותהליכים, מגמות ושינויים המתקיימים בה ומאפיינים אותה.[5] ויש, מסתבר, יחסי גומלין בין ההקשר הרחב של ההיסטוריה של בית הכנסת לבין גודלה הפיזי-גאוגרפי, משמעותה ואיכויותיה התרבותיות של סביבה זו.[6] ובכל זאת, כמוסד רוחני במהותו, עשוי סיפור בית הכנסת לחרוג מקישור לאיזושהי סביבה פיזית מוגדרת; הוא עשוי לשקף אידאולוגיה, אופני הזדהות וקווי שיוך החוצים גבולות של סביבה וחומקים מהגדרות פשוטות שלה.[7] המקרה של בית הכנסת הגר'א בתל אביב, שיידון להלן, עולה כמדומה בקנה אחד עם תפישת מורכבות זו: מחד גיסא, הוא משקף בלא ספק את עולמה של שכונת מאה שערים הקטנה בדרום-מערב תל אביב המנדטורית ושל סביבתה האורבנית הקרובה, ועם זאת, הן בגין השם הנכבד שהוא נושא והן בשל הנהגתו וחלק מן הקהל שהסתופף בצלו, יש לראותו כפריזמה שבה משתקפים רעיונות, אידאולוגיות וזיכרונות הרחוקים למדי מההקשר המקומי הצר, רעיונות שיש בהם כדי לעורר עניין בקרב חוקרי ההיסטוריה התרבותית וההיסטוריה של הרעיונות, ומבעד לפריזמה זו הם משתקפים, ומתפרקים לגווניהם.
 
מה המיוחד בבית הכנסת הגר'א שמצדיק את העמדתו במרכזו של חיבור, צנוע ככל שיהיה? סבורני שהמודעות לייחודו אינה רק נחלתו של כותב שורות אלו, ואפשר אף שיש קריטריונים אובייקטיביים במידה כזו או אחרת שיוכיחו זאת;[8] מכל מקום, כשהזדמן לי בעבר לעסוק מעט בקורותיו של בית הכנסת המיוחד הזה, היה זה בדגש מיוחד על מעמדו כגורם מנציח; התרשמתי מהזיכרונות הטבועים בו, הן במבנה הפיזי והן בסיפוריו; כתבתי: 'ניתן לראותו [=בית הכנסת הגר'א] כ'מחוז זיכרון' הקשור לתופעה הכללית של זיכרון אישים ואידאולוגיות […] באמצעות בתי כנסת. […] בית הכנסת הזה מציג מודעות עמוקה ומתמשכת לזיכרון ולהנצחה',[9] כשהבסיס לכך הוא זיכרון הגר'א. ועם זאת, בית הכנסת אינו אנדרטה! ובנקודה זו אני חוזר למושג ה'ביוגרפיה'; ברי כי העניין בו נסוב, בעיקר, סביב החיים הדתיים והתרבותיים שפיכו בו, והאפשרות של היותו זירה לרעיונות שמהם שעמדו ברום עולמה של הדת בכלל ושל הציונות-הדתית בפרט, במיוחד בשנות השלושים-ארבעים של המאה העשרים; מה שמעלה את השאלה באיזה מובן תפקד בית הכנסת ככור יוצר לרעיונות העומדים בבסיס התשתית הרעיונית שלה. אכן, מדובר במבנה, ככלות הכול. בית כנסת הוא, בראש ובראשונה, מבנה פיזי; ובכל זאת, דומני שלא זו בלבד שאת המבנה ניתן לדובב, אלא יש בו משהו שמעבר לכך. בכל מהלך עבודתי על בית הכנסת, לא השתחררתי מן התחושה כי בית הכנסת הגר'א הוא מקום, 'מקום' במובנו העמוק הנוטה – אולי – אל המיסטי.[10] הקשר בין המִתאר הפיזי שלו ובין ה'ביוגרפיה' הוא זה שעושה אותו 'מקום'. ככזה, הוא מהווה אל-נכון דוגמה ואות לבתי כנסת שרבים הם במספר, ובכל אחד מהם יש את הייחודיות השמורה לו, העושה אותו מקום בפני עצמו, מקום המשתלב ברצף של מקומות השזורים בהיסטוריה של עם ישראל ובה-בעת מעצבים אותה.
 
ההתייחסות לבית הכנסת הגר'א שתוצג להלן ערוכה לפי המבנה הבא: בפרק הראשון מדובר בעברו של בית הכנסת – קורותיו מראשית ימות תכנונו ובנייתו ועד לשינויים המפליגים שחלו בו סמוך להווה. בפרק השני מדובר בסביבתו הקרובה, בעיקר בשכונת מאה שערים, שבה שכן וממנה בא לעולם. בפרק השלישי מדובר על זיקתו לקלויז הגר'א בווילנה, זיקה שעמדה במרכז הווייתו למצער מנקודת המבט של מי מבין מייסדיו. בפרק הרביעי מדובר על זיקת שניים מבין מייסדיו – הרב יוסף צבי הלוי והרב אליהו לנדא למורשת הגר'א בביטויה הארץ-ישראלי והשלכותיה לגבי בית הכנסת. בפרק החמישי מסופר על ר' דוד זאובר, מי ששמר על גחלתו הלוחשת של בית הכנסת בשנותיו הקשות, ואחראי במידה רבה על עיצוב דמותו המחודשת. ובפרק השישי, בדיון המסכם, נעשה ניסיון לסינתזה של הנאמר. בסוף דבר יועלה הרהור על גלגולי בתי הכנסת כמשמרי זהות.
 
***
בית הכנסת הגר'א מזכיר; לוחותיו, מודעותיו, מבנהו, וגם אווירו – מזכירים; הוא עטוף בזיכרון. הכתיבה על בית הכנסת הגר'א היא כתיבה על המזכיר; עיסוק בזיכרון המזכיר! עבורי הכתיבה, כל כתיבה, מזכירה את נחמה; נחמה שהפכה לזיכרון נצחי; זכרה מרחף בין השורות.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2017
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 167 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 47 דק'
להתפלל על שפת הים של תל אביב ישראל רוזנסון
פתח דבר: 'ביוגרפיה' של בית כנסת 'על שפת הים'[1] של תל אביב
 
אפשר… מילת 'אפשר' מעידה, כמדומה, על היסוס, על ספק קל; ובכן, אפשר וראוי להשתמש פה ושם בביטוי 'ביוגרפיה של בית כנסת'. ביוגרפיה הרי היא כתיבת סיפור חייו של אדם, והעתקתו לבתי כנסת אינה אלא הַשאלה. שהצורך בה, לא זו בלבד שאינו מובן מאליו, אלא שגם עשוי הוא להיתפש כמאולץ. ובכל זאת, תחושתי היא ש'ביוגרפיה' תעניק את התמהיל הנכון של מחקר רחב-יריעה, הכרוך בניסיון לבקש אחר האישיות, על רקע תקופתה. בנקודה זו, כשנרמז הצורך להשתמש ב'אישיות' לגבי בתי כנסת, אני מוצא עצמי נכנס לסבך שדומה שפשוט כדאי לוותר עליו. אניח אפוא כי לבית כנסת יש 'אישיות', ועשויה להיכתב עליו ביוגרפיה.
 
העיסוק בעניינו של בית הכנסת הגר'א בתל אביב – בנקודה זו אוותר על ההאנשה ואחזור למינוח שגרתי יותר – קורותיו וניתוחן, שיוצג להלן, נבחר בגין סיבות אישיות למכביר. בחינת האפשרות של זיקה בין בית כנסת בארץ לווילנה הרחוקה וזיכרון הגאון מווילנה הטבוע בה, צפה ועלתה לנגד עיניי במסעותיי הרבים לליטא. חרש עמדתי לנוכח ההיעדר שנותר במרחב ה'שולהויף של וילנה', גוש בתי הכנסת שהיה עד למלחמה ההיא עטור בקדושה ואפוף באגדות, ומתישהו, במחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת, נבלע על-ידי חור שחור. בעיני רוחי ניסיתי לשחזר את מקום ה'קלויז של הגאון' ולדמיין את אירועיו וההווי שלו, כל כך רחוק משפת ימה של תל אביב, שבסמוך לו שכן בית הכנסת הגר'א; כה רחוק וכה קרוב. לווילנה נקלעתי בגיל מבוגר, ואולם ילדותי הביאה אותי לחוף הים התל אביבי, וזכורני את בתי הכנסת של דרום-מערב תל אביב, בואכה יפו, שבשנות החמישים-שישים של המאה הקודמת כבר לא היו ברום תפארתם; רחוב אלנבי כבר התחיל לאבד מחִנו, והסביבה מחיוניותה; ובכל זאת, עדיין התקיימה בה שורת שירו המפורסם של נתן אלתרמן שהתייחסה לתל אביב כולה 'בכל זאת יש בה משהו'. הסביבה, שהאפרוריות לא כיסתה עדיין כליל את יופיים של בנייניה, שנותרה בעלת אופי מוחש, אפשרה חיים דתיים שהגיעו לשיאם בבתי הכנסת; הם לא היו מעטים, ובית הכנסת הגר'א היה אחד המיוחדים שבהם. ואולם, המחקר המוצע להלן לא בא רק כמענה לפרץ נוסטלגיה; אני משוכנע שבית הכנסת הגר'א מדגים היסטוריה מעניינת הראויה לחקירה; אני סבור שהפרטים על אודותיו עשויים להצטרף לכלל ביוגרפיה.
 
אם כן, איני מכחיש את הקשר הרגשי לבית הכנסת הגר'א. אני מסופק אם קשר רגשי מביא תועלת למחקר, ויש פנים לכאן ולכאן; כך או כך, נותרתי עם קשר רגשי עז ועם רצון עז לחקור, ואין לי אלא לקוות שהעז לא יקהה את העז, לייחל שהאהבה תתקן את השורה.
 
חקר קורותיו של בית כנסת סובל לא-אחת מקשיים טכניים ומתודולוגיים לא-פשוטים; ובהקשר זה, נכוחים הדברים שנכתבו בעקבות מחקר של בית כנסת אחר: 'מן הקשיים הרבים שעמדו לפנינו בניסיון להתחקות אחר ההיסטוריה של בית הכנסת הזה למדנו, שמידע שאינו מתועד הולך מהר מאד לאיבוד',[2] ואין בית הכנסת הגר'א יוצא מכלל זה. היעדר ארכיון מסודר חִייב ליקוט מסמכים מפה ומשם; מכיוון שחלק ממסמכיו, במיוחד מודעות, נועד לתת מענה ל'מיידי', לדרישות של 'כאן ועכשיו' (דאז!), לא תמיד הצלחתי לברר את תאריך פרסומם. אני משער שפרטים לא-מעטים מחיי בית הכנסת שלא תועדו חמקו מבעד לעדשת משקפיי כמתבונן. ראיונות התקיימו עם בני הדור השני והשלישי (הראיונות עם ר' דוד זאובר הם עניין בפני עצמו),[3] ולא עם המייסדים עצמם. ייאמרו דברים אלה כמעין אזהרה לקורא המבקש לדקדק בפרשנות של מה שייכתב להלן; ייאמרו הדברים כשלמי-התודה לכל מי שסייע להתמודד עם הקשיים.[4]
 
בית כנסת – יעידו מן הסתם הבאים בשעריו, חוקרים ומתפללים כאחד – הוא מיקרוקוסמוס, עולם בפני עצמו ובתוך עצמו; עם זאת, פשיטא שהבאים בשערים אלה – מבחוץ באו; אשר על כן, אין בית הכנסת עולם סגור, הוא מושפע מן החוץ, ותולדותיו אינן רק עניין לעצמו; הוא חלק ממכלול, מסביבה, ובהיות קורותיו חלק מהיסטוריה רחבה יותר, הם עשויים לשקף את קורותיהם של יישוב וקהילה. כמוסד מרכזי וחשוב בסביבתו הפיזית והחברתית, ניתן לראות את בית הכנסת כאספקלריה לסביבה, ויש בו כדי לזרות אור על התרחשויות ותהליכים, מגמות ושינויים המתקיימים בה ומאפיינים אותה.[5] ויש, מסתבר, יחסי גומלין בין ההקשר הרחב של ההיסטוריה של בית הכנסת לבין גודלה הפיזי-גאוגרפי, משמעותה ואיכויותיה התרבותיות של סביבה זו.[6] ובכל זאת, כמוסד רוחני במהותו, עשוי סיפור בית הכנסת לחרוג מקישור לאיזושהי סביבה פיזית מוגדרת; הוא עשוי לשקף אידאולוגיה, אופני הזדהות וקווי שיוך החוצים גבולות של סביבה וחומקים מהגדרות פשוטות שלה.[7] המקרה של בית הכנסת הגר'א בתל אביב, שיידון להלן, עולה כמדומה בקנה אחד עם תפישת מורכבות זו: מחד גיסא, הוא משקף בלא ספק את עולמה של שכונת מאה שערים הקטנה בדרום-מערב תל אביב המנדטורית ושל סביבתה האורבנית הקרובה, ועם זאת, הן בגין השם הנכבד שהוא נושא והן בשל הנהגתו וחלק מן הקהל שהסתופף בצלו, יש לראותו כפריזמה שבה משתקפים רעיונות, אידאולוגיות וזיכרונות הרחוקים למדי מההקשר המקומי הצר, רעיונות שיש בהם כדי לעורר עניין בקרב חוקרי ההיסטוריה התרבותית וההיסטוריה של הרעיונות, ומבעד לפריזמה זו הם משתקפים, ומתפרקים לגווניהם.
 
מה המיוחד בבית הכנסת הגר'א שמצדיק את העמדתו במרכזו של חיבור, צנוע ככל שיהיה? סבורני שהמודעות לייחודו אינה רק נחלתו של כותב שורות אלו, ואפשר אף שיש קריטריונים אובייקטיביים במידה כזו או אחרת שיוכיחו זאת;[8] מכל מקום, כשהזדמן לי בעבר לעסוק מעט בקורותיו של בית הכנסת המיוחד הזה, היה זה בדגש מיוחד על מעמדו כגורם מנציח; התרשמתי מהזיכרונות הטבועים בו, הן במבנה הפיזי והן בסיפוריו; כתבתי: 'ניתן לראותו [=בית הכנסת הגר'א] כ'מחוז זיכרון' הקשור לתופעה הכללית של זיכרון אישים ואידאולוגיות […] באמצעות בתי כנסת. […] בית הכנסת הזה מציג מודעות עמוקה ומתמשכת לזיכרון ולהנצחה',[9] כשהבסיס לכך הוא זיכרון הגר'א. ועם זאת, בית הכנסת אינו אנדרטה! ובנקודה זו אני חוזר למושג ה'ביוגרפיה'; ברי כי העניין בו נסוב, בעיקר, סביב החיים הדתיים והתרבותיים שפיכו בו, והאפשרות של היותו זירה לרעיונות שמהם שעמדו ברום עולמה של הדת בכלל ושל הציונות-הדתית בפרט, במיוחד בשנות השלושים-ארבעים של המאה העשרים; מה שמעלה את השאלה באיזה מובן תפקד בית הכנסת ככור יוצר לרעיונות העומדים בבסיס התשתית הרעיונית שלה. אכן, מדובר במבנה, ככלות הכול. בית כנסת הוא, בראש ובראשונה, מבנה פיזי; ובכל זאת, דומני שלא זו בלבד שאת המבנה ניתן לדובב, אלא יש בו משהו שמעבר לכך. בכל מהלך עבודתי על בית הכנסת, לא השתחררתי מן התחושה כי בית הכנסת הגר'א הוא מקום, 'מקום' במובנו העמוק הנוטה – אולי – אל המיסטי.[10] הקשר בין המִתאר הפיזי שלו ובין ה'ביוגרפיה' הוא זה שעושה אותו 'מקום'. ככזה, הוא מהווה אל-נכון דוגמה ואות לבתי כנסת שרבים הם במספר, ובכל אחד מהם יש את הייחודיות השמורה לו, העושה אותו מקום בפני עצמו, מקום המשתלב ברצף של מקומות השזורים בהיסטוריה של עם ישראל ובה-בעת מעצבים אותה.
 
ההתייחסות לבית הכנסת הגר'א שתוצג להלן ערוכה לפי המבנה הבא: בפרק הראשון מדובר בעברו של בית הכנסת – קורותיו מראשית ימות תכנונו ובנייתו ועד לשינויים המפליגים שחלו בו סמוך להווה. בפרק השני מדובר בסביבתו הקרובה, בעיקר בשכונת מאה שערים, שבה שכן וממנה בא לעולם. בפרק השלישי מדובר על זיקתו לקלויז הגר'א בווילנה, זיקה שעמדה במרכז הווייתו למצער מנקודת המבט של מי מבין מייסדיו. בפרק הרביעי מדובר על זיקת שניים מבין מייסדיו – הרב יוסף צבי הלוי והרב אליהו לנדא למורשת הגר'א בביטויה הארץ-ישראלי והשלכותיה לגבי בית הכנסת. בפרק החמישי מסופר על ר' דוד זאובר, מי ששמר על גחלתו הלוחשת של בית הכנסת בשנותיו הקשות, ואחראי במידה רבה על עיצוב דמותו המחודשת. ובפרק השישי, בדיון המסכם, נעשה ניסיון לסינתזה של הנאמר. בסוף דבר יועלה הרהור על גלגולי בתי הכנסת כמשמרי זהות.
 
***
בית הכנסת הגר'א מזכיר; לוחותיו, מודעותיו, מבנהו, וגם אווירו – מזכירים; הוא עטוף בזיכרון. הכתיבה על בית הכנסת הגר'א היא כתיבה על המזכיר; עיסוק בזיכרון המזכיר! עבורי הכתיבה, כל כתיבה, מזכירה את נחמה; נחמה שהפכה לזיכרון נצחי; זכרה מרחף בין השורות.