בעיני המתבונן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעיני המתבונן

בעיני המתבונן

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

נושאים

תקציר

הספר בעיני המתבונן מציע מבט חדש על שלוש יצירות מופת של שלושה גאוני ציור: "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, "קבורת הרוזן מאורגז" של אל גרקו ו"בנות הלוויה" של ולסקז. במבט ראשון שלושת הציורים נראים פשוטים וברורים, אך כל אחד מהם טומן בחובו שפע של סודות ומסתורין. שלל פרשנויות הוצעו לציורים במרוצת הדורות, ובתוך כך המחבר רואה בהם מעין פריזמה: מבטו של המתבונן בציורים כמוהו כקרן אור המתפצלת לשלל צבעים וגוונים בצורת הרהורים ורעיונות מתחומי ידע שונים – אמנות, תולדות האמנות, פסיכולוגיה ומדעי המוח. שילוב התחומים האלה עם ידע על אודות אופיים ואישיותם של הציירים מביא לידי הבנה מעמיקה יותר של ציוריהם. הספר עוסק גם בשאלה מהו הקשר שבין העולם הרוחני והפיזי-חומרי כפי שהיא מבטאת בשלושת הציורים הללו – כל צייר נותן תשובה שונה לשאלה זו.
 
שלמה יהודה (פרופסור אמריטוס) היה מנהל המעבדה לפסיכופרמקולוגיה במחלקה לפסיכולוגיה  באוניברסיטת בר אילן במשך שלושים וחמש שנים, וכן כיהן כנשיא של מכללת שערי משפט. הוא חיבר וערך שבעה ספרים ומאות מאמרים מדעיים. ספריו שראו או בעברית הם: "פסיכופרמקולוגיה: סמים והתנהגות" ו"תזונה, מוח והתנהגות".

פרק ראשון

פתח דבר
 
"I believe in Michelangelo, Velasquez, and Rembrandt; in the might of design, the mystery of color, the redemption of all things by Beauty everlasting, and the message of Art that has made these hands blessed. Amen. Amen"[1]
 
אינני יכול להצביע על הרגע שהתחלתי להתעניין בנושא הקשר בין הגוף לנפש. הנושא מלווה אותי שנים ארוכות ברקע עבודתי המדעית.
 
במרוצת השנים עלה הנושא ממקומות לא צפויים, כגון שאלות של סטודנטים סקרנים שלא ידעו על ההתעניינות שלי בתחום, ביקורים רבים במוזאונים ברחבי העולם והתבוננות בציורים רבים. שוב ושוב מצאתי את עצמי שואל: מה הציור הזה מנסה להגיד על החיבור האפשרי בין החומרי לרוחני. ההתבוננות הזאת נובעת, ככל הנראה, מן הרקע האישי של האדם המתבונן, הרקע המקצועי שלי כפסיכולוג ניסויי וכפרמקולוג חוקר מוח וחיבתי ארוכת השנים לאמנות, המתוארים ביתר הרחבה בפרק א.
 
הספר עוסק ביצירות של שלושה מגדולי הציירים של כל הזמנים, מיכלאנג'לו, אל גרקו וּוֶלסקז. את הציטטה של שוֹ, הממליץ על שלושה מענקי הציור, גיליתי מאוחר – לקראת סיום כתיבת הספר. אני מסכים אתו לחלוטין. גם אני כמותו בחרתי במיכלאנג'לו ובוֶלסקז, אך במקום רמברנדט הצבתי את אל גרקו, וזאת משתי סיבות: האחת, אל גרקו הוא ייחודי מאוד והוא החוליה המקשרת בין מיכלאנג'לו וּוֶלסקז. הסיבה השנייה היא שבתור חובב אמנות חשתי שאין לי די ידע להתמודד עם הדמות האמנותית הגדולה של רמברנדט.
 
העיסוק ביצירות הוא כפול. ראשית, אני פורש בספר את המחשבות המתעוררות בי כאשר אני מתבונן בציור, אולי כמו המחשבות של המשורר שאול טשרניחובסקי בפואמה משנת 1899 "לנוכח פסל אפולו" (1966). המחשבות שלי חורגות מהשאלה "למה התכוון הצייר". אמנם כוונותיו חשובות מאוד, אך הרעיונות שמעורר הציור אינם מוגבלים לכוונת הצייר; אני מביא לפני הקורא רעיונות השאובים הן מתחום הידע של הרוח (אמנות, היסטוריה, פסיכולוגיה) הן מתחום מדעי החיים (ביולוגיה, חקר המוח, פרמקולוגיה). שנית, אני מבקש להבין כיצד ענקי הציור הללו הדגימו ביצירותיהם – במודע או שלא במודע – את התפיסה שלהם בדבר הקשר בין עולם הרוח לעולם החומרי. פתרון אפשרי יוצג בפרק האחרון.
 
הספר הוא מסע אישי בזמן ובמרחב. אני מפליג בו לתקופת הרנסנס וקצת אחריה, לימים שהערכים הישנים והשמרניים מתחילים להשתנות, ומעלה את השאלה כיצד הציורים משקפים את ערכי התקופה או מקדימים ומטיפים לערכים אוניברסליים – ערך היחיד, הרציונליות והשוויון לפני האל. מיכלאנג'לו חי ופעל במרכז העולמי של הקתוליות, ואל גרקו וּוֶלסקז פעלו בתקופה של התעוררות קתולית נגד הרפורמציה הפרוטסטנטית. הספר הוא גם מסע במרחב – אל רומא, כרתים, טולדו, סביליה ומדריד בתקופות שכל הערים הללו מתחילות לרדת מגדולתן ורעיונות חדשים מרחפים באוויר. זהו מסע אישי הנשען על ידע ועל ניסיון העבר שלי. קרוב לוודאי שאפשר לערוך מסע כזה עם ציורים אחרים, אך זה לא יהיה המסע שלי.
 
שלושת הציורים המרכזיים בספר הם "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, "קבורת הרוזן מאורגז" של אל גרקו ו"בנות הלוויה" של ולסקז. יש כמה קווים משותפים לשלושתם: הם יצירות מופת שהיו חבויות מעין הציבור שנים רבות ושבו והתגלו בנסיבות שונות בסוף המאה התשע-עשרה. מיכלאנג'לו היה תמיד – בחייו ולאחר מותו – צייר מהולל. הפרסקו-ציור "בריאת האדם" נעלם מעיני הציבור משום שהיה על תקרה של קפלה פרטית של האפיפיור, ועשן הנרות כיסה אותו (Steinberg, 1992). אל גרקו היה צייר מוערך בתקופת שהייתו בטולדו. הציור "קבורת הרוזן מאורגז" היה תלוי על קיר בכנסייה שלא רבים פקדו (Marias, 2014). לאחר מותו השתנה טעם הקהל, והוא נשכח או הושם ללעג. ולסקז היה צייר החצר של מלך ספרד והיה מפורסם ועטור שבחים. הציור "בנות הלוויה" היה "כלוא" בחדר העבודה של המלך שנים רבות ולא היה מוכר לציבור הרחב (Jacobs, 2015).
 
מאפיין משותף נוסף לשלושת הציורים הוא שבמבט ראשון הם פשוטים, אך כל אחד מהם טומן בחובו שפע של סודות ומסתורין. הספר מנסה להתמודד עם שלל הפרשנויות שהוצעו להם, ובתוך כך להביא בחשבון את אופיים ואת אישיותם של הציירים. הטענה שלי היא שאת שלושת הציורים האלה אפשר לפרש כהתמודדות עם השאלה מה הם הקשר והגשר בין העולם הרוחני לעולם הפיזי-חומרי וכיצד מציירים אותם.
 
ייחודו של הספר הוא שהוא מציע אפשרות להתבונן בציורים מפורסמים במבט היסטורי-מדעי. הספר מחזיק 102 תמונות, לטעמי – מהמשובחות שבהן, ועל כן הוא קודם כול אלבום תמונות. עצה קטנה לקורא: אפשר לעיין בספר כמו באלבום, ואולי כדאי אפילו לדפדף ולהתבונן בכל הציורים טרם הקריאה. אף שמקצת הפרקים קשורים לפרקים אחרים, אפשר לקרוא כמעט כל פרק לחוד, ואולי גם לדלג על פרקים שנראים טכניים מדי.
 
הספר מכוון לקוראים סקרנים המתעניינים בתחומים שונים ובאינטגרציה האפשרית ביניהם. תחומי העניין של הספר הזה הם אמנות, היסטוריה של האמנות, פסיכולוגיה ומדעי המוח. מטרתו היא להדגים את התרומה האפשרית של כל אחד מהתחומים הללו לרעיונות המושרים על ידי הציורים, ולהסביר כיצד הציורים הללו מתארים את הקשר האפשרי בין החומרי לרוחני.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

נושאים

בעיני המתבונן שלמה יהודה
פתח דבר
 
"I believe in Michelangelo, Velasquez, and Rembrandt; in the might of design, the mystery of color, the redemption of all things by Beauty everlasting, and the message of Art that has made these hands blessed. Amen. Amen"[1]
 
אינני יכול להצביע על הרגע שהתחלתי להתעניין בנושא הקשר בין הגוף לנפש. הנושא מלווה אותי שנים ארוכות ברקע עבודתי המדעית.
 
במרוצת השנים עלה הנושא ממקומות לא צפויים, כגון שאלות של סטודנטים סקרנים שלא ידעו על ההתעניינות שלי בתחום, ביקורים רבים במוזאונים ברחבי העולם והתבוננות בציורים רבים. שוב ושוב מצאתי את עצמי שואל: מה הציור הזה מנסה להגיד על החיבור האפשרי בין החומרי לרוחני. ההתבוננות הזאת נובעת, ככל הנראה, מן הרקע האישי של האדם המתבונן, הרקע המקצועי שלי כפסיכולוג ניסויי וכפרמקולוג חוקר מוח וחיבתי ארוכת השנים לאמנות, המתוארים ביתר הרחבה בפרק א.
 
הספר עוסק ביצירות של שלושה מגדולי הציירים של כל הזמנים, מיכלאנג'לו, אל גרקו וּוֶלסקז. את הציטטה של שוֹ, הממליץ על שלושה מענקי הציור, גיליתי מאוחר – לקראת סיום כתיבת הספר. אני מסכים אתו לחלוטין. גם אני כמותו בחרתי במיכלאנג'לו ובוֶלסקז, אך במקום רמברנדט הצבתי את אל גרקו, וזאת משתי סיבות: האחת, אל גרקו הוא ייחודי מאוד והוא החוליה המקשרת בין מיכלאנג'לו וּוֶלסקז. הסיבה השנייה היא שבתור חובב אמנות חשתי שאין לי די ידע להתמודד עם הדמות האמנותית הגדולה של רמברנדט.
 
העיסוק ביצירות הוא כפול. ראשית, אני פורש בספר את המחשבות המתעוררות בי כאשר אני מתבונן בציור, אולי כמו המחשבות של המשורר שאול טשרניחובסקי בפואמה משנת 1899 "לנוכח פסל אפולו" (1966). המחשבות שלי חורגות מהשאלה "למה התכוון הצייר". אמנם כוונותיו חשובות מאוד, אך הרעיונות שמעורר הציור אינם מוגבלים לכוונת הצייר; אני מביא לפני הקורא רעיונות השאובים הן מתחום הידע של הרוח (אמנות, היסטוריה, פסיכולוגיה) הן מתחום מדעי החיים (ביולוגיה, חקר המוח, פרמקולוגיה). שנית, אני מבקש להבין כיצד ענקי הציור הללו הדגימו ביצירותיהם – במודע או שלא במודע – את התפיסה שלהם בדבר הקשר בין עולם הרוח לעולם החומרי. פתרון אפשרי יוצג בפרק האחרון.
 
הספר הוא מסע אישי בזמן ובמרחב. אני מפליג בו לתקופת הרנסנס וקצת אחריה, לימים שהערכים הישנים והשמרניים מתחילים להשתנות, ומעלה את השאלה כיצד הציורים משקפים את ערכי התקופה או מקדימים ומטיפים לערכים אוניברסליים – ערך היחיד, הרציונליות והשוויון לפני האל. מיכלאנג'לו חי ופעל במרכז העולמי של הקתוליות, ואל גרקו וּוֶלסקז פעלו בתקופה של התעוררות קתולית נגד הרפורמציה הפרוטסטנטית. הספר הוא גם מסע במרחב – אל רומא, כרתים, טולדו, סביליה ומדריד בתקופות שכל הערים הללו מתחילות לרדת מגדולתן ורעיונות חדשים מרחפים באוויר. זהו מסע אישי הנשען על ידע ועל ניסיון העבר שלי. קרוב לוודאי שאפשר לערוך מסע כזה עם ציורים אחרים, אך זה לא יהיה המסע שלי.
 
שלושת הציורים המרכזיים בספר הם "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, "קבורת הרוזן מאורגז" של אל גרקו ו"בנות הלוויה" של ולסקז. יש כמה קווים משותפים לשלושתם: הם יצירות מופת שהיו חבויות מעין הציבור שנים רבות ושבו והתגלו בנסיבות שונות בסוף המאה התשע-עשרה. מיכלאנג'לו היה תמיד – בחייו ולאחר מותו – צייר מהולל. הפרסקו-ציור "בריאת האדם" נעלם מעיני הציבור משום שהיה על תקרה של קפלה פרטית של האפיפיור, ועשן הנרות כיסה אותו (Steinberg, 1992). אל גרקו היה צייר מוערך בתקופת שהייתו בטולדו. הציור "קבורת הרוזן מאורגז" היה תלוי על קיר בכנסייה שלא רבים פקדו (Marias, 2014). לאחר מותו השתנה טעם הקהל, והוא נשכח או הושם ללעג. ולסקז היה צייר החצר של מלך ספרד והיה מפורסם ועטור שבחים. הציור "בנות הלוויה" היה "כלוא" בחדר העבודה של המלך שנים רבות ולא היה מוכר לציבור הרחב (Jacobs, 2015).
 
מאפיין משותף נוסף לשלושת הציורים הוא שבמבט ראשון הם פשוטים, אך כל אחד מהם טומן בחובו שפע של סודות ומסתורין. הספר מנסה להתמודד עם שלל הפרשנויות שהוצעו להם, ובתוך כך להביא בחשבון את אופיים ואת אישיותם של הציירים. הטענה שלי היא שאת שלושת הציורים האלה אפשר לפרש כהתמודדות עם השאלה מה הם הקשר והגשר בין העולם הרוחני לעולם הפיזי-חומרי וכיצד מציירים אותם.
 
ייחודו של הספר הוא שהוא מציע אפשרות להתבונן בציורים מפורסמים במבט היסטורי-מדעי. הספר מחזיק 102 תמונות, לטעמי – מהמשובחות שבהן, ועל כן הוא קודם כול אלבום תמונות. עצה קטנה לקורא: אפשר לעיין בספר כמו באלבום, ואולי כדאי אפילו לדפדף ולהתבונן בכל הציורים טרם הקריאה. אף שמקצת הפרקים קשורים לפרקים אחרים, אפשר לקרוא כמעט כל פרק לחוד, ואולי גם לדלג על פרקים שנראים טכניים מדי.
 
הספר מכוון לקוראים סקרנים המתעניינים בתחומים שונים ובאינטגרציה האפשרית ביניהם. תחומי העניין של הספר הזה הם אמנות, היסטוריה של האמנות, פסיכולוגיה ומדעי המוח. מטרתו היא להדגים את התרומה האפשרית של כל אחד מהתחומים הללו לרעיונות המושרים על ידי הציורים, ולהסביר כיצד הציורים הללו מתארים את הקשר האפשרי בין החומרי לרוחני.