תנועה מחפשת דרך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תנועה מחפשת דרך

תנועה מחפשת דרך

עוד על הספר

תקציר

תנועת הנוער המחנות העולים לא היתה תנועת הנוער היחידה בארץ ישראל ב־1930, אך היתה היחידה שהוקמה על ידי בני נוער ארצישראלים. חפוש־דרך מתמיד הוא המאפיין את התנועה בכל הנושאים האידאולוגיים והמעשיים, מלבד נושא אחד עליו הושם דגש – הקשר לארץ ישראל, הטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה. ספר התנ"ך היה מדריך מעשי ורגשי, ולכך היו המשמעויות פוליטיות והתישבותיות. תנועת המחנות העולים היתה תנועת נוער קטנה שמטרתה העיקרית היתה להעביר נוער לומד לעבודת כפיים ולתרום להרחבת ההתישבות במסגרת הקיבוץ המאוחד. תנועה התישבותית שהמאבקים הפוליטיים והחברתיים בתוכה השפיעו גם על תנועת המחנות העולים, עד לפילוגה, פילוג שניבא על הפילוג בקיבוץ המאוחד.
 
ד"ר אבי אהרונסון, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, חניך המחנות העולים ומזכיר התנועה. חוקר תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. ספרו הקודם: הקמת התק"ם מאיחוד קיבוצי להחמצה פוליטית.

פרק ראשון

מבוא
 
סיפורה של תנועת הנוער המחנות העולים שזור וארוג בתולדותיו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. כתנועת נוער שנוסדה בארץ-ישראל, ראו אותה מקימיה, חבורת נערים ונערות מגימנסיה הרצליה, גם אלה שעלו אך שנים מעטות קודם עם הוריהם, כתופעה ייחודית בחברה הארץ-ישראלית.
 
תולדות התנועה, בין השנים 1948-1926, מושפעות משלוש תנועות בעם היהודי: התנועה הציונית, תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. התנועה קמה בשיאה של העלייה הרביעית, עוד בטרם שניכרו בה סימני המשבר. הוויכוח בתנועה הציונית על הדרך שבה יש להגשים את השאיפות הציוניות, אם בדרך ההתיישבות וכיבוש הקרקע והעבודה, או בדרך של הון פרטי, היה אז בעיצומו.
 
ויכוח זה לווה בעימות פוליטי חריף בין האגף הימני בציונות לבין האגף השמאלי, ועוד יותר מכך – בין הרביזיוניזם לבין תנועת העבודה על כל גוניה.
 
בתוך התנועה הציונית התנהל הוויכוח במתינות יחסית, אך מול הרביזיוניזם, שסימל בעיני תנועת העבודה את הפשיזם היהודי, הוויכוח התנהל במלוא עוזו, ולעתים אף באלימות. לוויכוח זה היו השפעות מרחיקות-לכת על בני הנוער. המאבק בבית"ר, תנועת הנוער הרביזיוניסטית, היה כמאבק בפשיזם היהודי. תנועת המחנות העולים ויתר תנועות הנוער, שראו עצמן חלק מהציונות הסוציאליסטית, כמו הנוער העובד, השומר הצעיר והבחרות הסוציאליסטית, אף ביקשו להקים מרכז נוער במסגרת ההסתדרות, שיתאם ביניהן את המאבק המשותף. לתנועת המחנות העולים היה קושי גדול יותר במאבק זה, וזאת בשל תפיסת ארץ-ישראל השלמה והיחס לערבים שהתנועה אימצה לעצמה. עוד נעמוד בהמשך על קושי זה ועל הניסיונות להתגבר עליו.
 
תנועת המחנות העולים ראתה עצמה חלק ממחנה הסוציאליזם העולמי בכלל והמחנה הציוני-סוציאליסטי בפרט. הוויכוחים בתוך תנועת העבודה, ובעיקר בתוך מפא"י, החל מ-1930, נשזרו בחיי התנועה והשפיעו רבות על זהותה ועל דרכי פעולתה. כך, למשל, דרכו של בן-גוריון להוביל את מפא"י וההסתדרות "ממעמד לעם", מתפיסה מעמדית לתפיסה לאומית, לא התקבלה על דעת התנועה. הוויכוחים בין דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין על הדרך הנכונה והראויה השפיעו ישירות על מרקם הערכים ועל היחסים בין בוגרי התנועה וחניכיה עד לפילוג ב-1945.
 
בתוך הוויכוח הפוליטי השתלב הוויכוח שבין התנועות הקיבוציות – הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, חבר הקבוצות והקיבוץ המאוחד. שתי האחרונות היו בשר מבשרה של מפא"י.
 
תנועת המחנות העולים הזדהתה, אידאולוגית ומעשית, עם הקיבוץ המאוחד כתנועה שבה יזכו בוגריה להגשים את עצמם ואת האידאולוגיה שלהם. היא ראתה בדרכה האקטיביסטית של תנועת הקיבוץ המאוחד פתרון ציוני-סוציאליסטי הולם – הן באופייה של הקומונה הקיבוצית כקיבוץ גדול ופתוח והן בתפיסת הסוציאליזם, הן בקשר עם הארץ ונאמנות למדיניות אף. שעל והן בתפיסת הביטחון, ובכלל זה בהקמת הפלמ"ח ובאופיו של צה"ל.
 
ההערצה למהפכה הקומוניסטית ולברית-המועצות, כמבטאת מהפכה זו, הייתה שלובה בתפיסת החיים של הקולקטיב ההתיישבותי. למרות הביקורת על הדיקטטורה הרוסית ועל יחסה לתנועה הציונית, ברית-המועצות הייתה האות והמופת להגשמת הרעיון הקולקטיביסטי.
 
בתנועת המחנות העולים יישמו את הרעיון הזה בהתנגדות גורפת לרכוש פרטי, במתן עדיפות לכלל על הפרט, ובשותפות טוטלית בעשייה תוך עמידה בלתי מתפשרת על צורכי הארץ, שאותם יקבע, כמובן, הקיבוץ המאוחד. המטרה העליונה של התנועה הייתה להפוך נוער בורגני לומד לנוער פועלי וסוציאליסטי.
 
התנועה פנתה לקהל היעד של הנוער הלומד בבתי-הספר בערים ובמושבות, שבהם פעלה: תל-אביב, ירושלים, חיפה, רעננה, רחובות, ולזמן-מה גם פתח-תקוה.
 
התנועה עמדה בתחרות מול תנועות אחרות, שראו באותו קהל-יעד כר נרחב לפעולתן. הדברים אמורים, בעיקר, ביחס לשומר הצעיר, תנועה שנוסדה באותה עת בארץ, שבאה עם אידאולוגיה, מסורת ואורחות חיים שנלקחו מהתנועה שבגולה ותורגמו למצב ולנסיבות בארץ.
 
התנועה השנייה, שלא הייתה בת-תחרות, כי קהל היעד שלה היה שונה, הייתה תנועת הנוער העובד. תנועה זו קמה שנתיים קודם לכן במסגרת ההסתדרות הכללית כדי לארגן בשורותיה נוער עובד. לכאורה, כאמור, קהל היעד שלה היה שונה, אך בפועל ניכר דמיון רב בתכנים הסוציאליסטיים, באורח החיים, ובעיקר ביעדי ההגשמה במסגרת הקיבוץ המאוחד. יצחק טבנקין דאג לשים חיץ ברור בין שתי התנועות, אך עדיין הייתה ביניהן תחרות סמויה. תנועה אחרת שהתחרתה בתנועת המחנות העולים הייתה גורדוניה, שהחל משנת 1937 החלה לפעול בארץ, כהמשך ציוני לדרכה של התנועה שבגולה.
 
תנועה זו ראתה בחבר הקבוצות ובקבוצה הקטנה – קרי, דגניה ודומיה – את יעדה ההתיישבותי. מנהיגיה ובוגריה פעלו במסגרת מפא"י, ובראשם פנחס לוביאניקר (לבון), מנהיג התנועה. הוויכוח עם גורדוניה היה על הביטוי הסוציאליסטי של הציונות, ובעיקר על הנטייה לברית-המועצות, על הערך ההתיישבותי ועל הדרך החינוכית. תנועה זו התאחדה עם פורשי המחנות העולים לאחר הפילוג ב-1945, והקימה עמם את התנועה המאוחדת, שהייתה בת-תחרות חריפה ביותר.
 
מתחרה נוסף היה חלק מסוים בתנועת הצופים, שראה בהתיישבות דרך למימוש שאיפותיו הציוניות, ובקיבוץ המאוחד את יעד ההגשמה שלו, וזאת בניגוד לדעת כלל התנועה.
 
שלושת המעגלים שצוינו לעיל השפיעו רבות על תנועת המחנות העולים בהתוויית דרכה החינוכית, בדרכה הפוליטית, ובעיקר ביכולתה לצמוח ולממש את מטרתה להפוך נוער בורגני לומד לנוער פועלי וסוציאליסטי.
 
עבודה זו תעסוק בשאלה כיצד הצליחה תנועת המחנות העולים לשרוד את המאבקים מבחוץ ומבפנים, וכיצד, למרות גודלה המתסכל, אף השכילה להתקיים עד ימינו אלה. העבודה תעסוק גם בבניית הזהות התנועתית, במידת ההשפעה של מייסדיה על עיצובה, ובשאלה אם הייתה לה מנהיגות שהצליחה לבסס ולמסד זהות זו במהלך עשרים ושתיים שנות קיומה, עד להקמת מדינת ישראל.
 
ספר זה הוא החלק הראשון בלבד. החלק שני, שיבוא בהמשך, יעסוק בשנים 1949 עד 1996 – שנת הקמתה של תנועת הבוגרים. שני החלקים יחדיו יהוו את סיפור תולדות התנועה במשך שבעים שנה.

עוד על הספר

תנועה מחפשת דרך אבי אהרונסון
מבוא
 
סיפורה של תנועת הנוער המחנות העולים שזור וארוג בתולדותיו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. כתנועת נוער שנוסדה בארץ-ישראל, ראו אותה מקימיה, חבורת נערים ונערות מגימנסיה הרצליה, גם אלה שעלו אך שנים מעטות קודם עם הוריהם, כתופעה ייחודית בחברה הארץ-ישראלית.
 
תולדות התנועה, בין השנים 1948-1926, מושפעות משלוש תנועות בעם היהודי: התנועה הציונית, תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. התנועה קמה בשיאה של העלייה הרביעית, עוד בטרם שניכרו בה סימני המשבר. הוויכוח בתנועה הציונית על הדרך שבה יש להגשים את השאיפות הציוניות, אם בדרך ההתיישבות וכיבוש הקרקע והעבודה, או בדרך של הון פרטי, היה אז בעיצומו.
 
ויכוח זה לווה בעימות פוליטי חריף בין האגף הימני בציונות לבין האגף השמאלי, ועוד יותר מכך – בין הרביזיוניזם לבין תנועת העבודה על כל גוניה.
 
בתוך התנועה הציונית התנהל הוויכוח במתינות יחסית, אך מול הרביזיוניזם, שסימל בעיני תנועת העבודה את הפשיזם היהודי, הוויכוח התנהל במלוא עוזו, ולעתים אף באלימות. לוויכוח זה היו השפעות מרחיקות-לכת על בני הנוער. המאבק בבית"ר, תנועת הנוער הרביזיוניסטית, היה כמאבק בפשיזם היהודי. תנועת המחנות העולים ויתר תנועות הנוער, שראו עצמן חלק מהציונות הסוציאליסטית, כמו הנוער העובד, השומר הצעיר והבחרות הסוציאליסטית, אף ביקשו להקים מרכז נוער במסגרת ההסתדרות, שיתאם ביניהן את המאבק המשותף. לתנועת המחנות העולים היה קושי גדול יותר במאבק זה, וזאת בשל תפיסת ארץ-ישראל השלמה והיחס לערבים שהתנועה אימצה לעצמה. עוד נעמוד בהמשך על קושי זה ועל הניסיונות להתגבר עליו.
 
תנועת המחנות העולים ראתה עצמה חלק ממחנה הסוציאליזם העולמי בכלל והמחנה הציוני-סוציאליסטי בפרט. הוויכוחים בתוך תנועת העבודה, ובעיקר בתוך מפא"י, החל מ-1930, נשזרו בחיי התנועה והשפיעו רבות על זהותה ועל דרכי פעולתה. כך, למשל, דרכו של בן-גוריון להוביל את מפא"י וההסתדרות "ממעמד לעם", מתפיסה מעמדית לתפיסה לאומית, לא התקבלה על דעת התנועה. הוויכוחים בין דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין על הדרך הנכונה והראויה השפיעו ישירות על מרקם הערכים ועל היחסים בין בוגרי התנועה וחניכיה עד לפילוג ב-1945.
 
בתוך הוויכוח הפוליטי השתלב הוויכוח שבין התנועות הקיבוציות – הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, חבר הקבוצות והקיבוץ המאוחד. שתי האחרונות היו בשר מבשרה של מפא"י.
 
תנועת המחנות העולים הזדהתה, אידאולוגית ומעשית, עם הקיבוץ המאוחד כתנועה שבה יזכו בוגריה להגשים את עצמם ואת האידאולוגיה שלהם. היא ראתה בדרכה האקטיביסטית של תנועת הקיבוץ המאוחד פתרון ציוני-סוציאליסטי הולם – הן באופייה של הקומונה הקיבוצית כקיבוץ גדול ופתוח והן בתפיסת הסוציאליזם, הן בקשר עם הארץ ונאמנות למדיניות אף. שעל והן בתפיסת הביטחון, ובכלל זה בהקמת הפלמ"ח ובאופיו של צה"ל.
 
ההערצה למהפכה הקומוניסטית ולברית-המועצות, כמבטאת מהפכה זו, הייתה שלובה בתפיסת החיים של הקולקטיב ההתיישבותי. למרות הביקורת על הדיקטטורה הרוסית ועל יחסה לתנועה הציונית, ברית-המועצות הייתה האות והמופת להגשמת הרעיון הקולקטיביסטי.
 
בתנועת המחנות העולים יישמו את הרעיון הזה בהתנגדות גורפת לרכוש פרטי, במתן עדיפות לכלל על הפרט, ובשותפות טוטלית בעשייה תוך עמידה בלתי מתפשרת על צורכי הארץ, שאותם יקבע, כמובן, הקיבוץ המאוחד. המטרה העליונה של התנועה הייתה להפוך נוער בורגני לומד לנוער פועלי וסוציאליסטי.
 
התנועה פנתה לקהל היעד של הנוער הלומד בבתי-הספר בערים ובמושבות, שבהם פעלה: תל-אביב, ירושלים, חיפה, רעננה, רחובות, ולזמן-מה גם פתח-תקוה.
 
התנועה עמדה בתחרות מול תנועות אחרות, שראו באותו קהל-יעד כר נרחב לפעולתן. הדברים אמורים, בעיקר, ביחס לשומר הצעיר, תנועה שנוסדה באותה עת בארץ, שבאה עם אידאולוגיה, מסורת ואורחות חיים שנלקחו מהתנועה שבגולה ותורגמו למצב ולנסיבות בארץ.
 
התנועה השנייה, שלא הייתה בת-תחרות, כי קהל היעד שלה היה שונה, הייתה תנועת הנוער העובד. תנועה זו קמה שנתיים קודם לכן במסגרת ההסתדרות הכללית כדי לארגן בשורותיה נוער עובד. לכאורה, כאמור, קהל היעד שלה היה שונה, אך בפועל ניכר דמיון רב בתכנים הסוציאליסטיים, באורח החיים, ובעיקר ביעדי ההגשמה במסגרת הקיבוץ המאוחד. יצחק טבנקין דאג לשים חיץ ברור בין שתי התנועות, אך עדיין הייתה ביניהן תחרות סמויה. תנועה אחרת שהתחרתה בתנועת המחנות העולים הייתה גורדוניה, שהחל משנת 1937 החלה לפעול בארץ, כהמשך ציוני לדרכה של התנועה שבגולה.
 
תנועה זו ראתה בחבר הקבוצות ובקבוצה הקטנה – קרי, דגניה ודומיה – את יעדה ההתיישבותי. מנהיגיה ובוגריה פעלו במסגרת מפא"י, ובראשם פנחס לוביאניקר (לבון), מנהיג התנועה. הוויכוח עם גורדוניה היה על הביטוי הסוציאליסטי של הציונות, ובעיקר על הנטייה לברית-המועצות, על הערך ההתיישבותי ועל הדרך החינוכית. תנועה זו התאחדה עם פורשי המחנות העולים לאחר הפילוג ב-1945, והקימה עמם את התנועה המאוחדת, שהייתה בת-תחרות חריפה ביותר.
 
מתחרה נוסף היה חלק מסוים בתנועת הצופים, שראה בהתיישבות דרך למימוש שאיפותיו הציוניות, ובקיבוץ המאוחד את יעד ההגשמה שלו, וזאת בניגוד לדעת כלל התנועה.
 
שלושת המעגלים שצוינו לעיל השפיעו רבות על תנועת המחנות העולים בהתוויית דרכה החינוכית, בדרכה הפוליטית, ובעיקר ביכולתה לצמוח ולממש את מטרתה להפוך נוער בורגני לומד לנוער פועלי וסוציאליסטי.
 
עבודה זו תעסוק בשאלה כיצד הצליחה תנועת המחנות העולים לשרוד את המאבקים מבחוץ ומבפנים, וכיצד, למרות גודלה המתסכל, אף השכילה להתקיים עד ימינו אלה. העבודה תעסוק גם בבניית הזהות התנועתית, במידת ההשפעה של מייסדיה על עיצובה, ובשאלה אם הייתה לה מנהיגות שהצליחה לבסס ולמסד זהות זו במהלך עשרים ושתיים שנות קיומה, עד להקמת מדינת ישראל.
 
ספר זה הוא החלק הראשון בלבד. החלק שני, שיבוא בהמשך, יעסוק בשנים 1949 עד 1996 – שנת הקמתה של תנועת הבוגרים. שני החלקים יחדיו יהוו את סיפור תולדות התנועה במשך שבעים שנה.