טבח החתולים הגדול

פתח דבר

ספר זה בוחן את אורחות-החשיבה בצרפת של המאה השמונה עשרה. הוא מנסה להראות לא רק מה חשבו בני האדם אלא גם כיצד חשבו – כיצד פירשו את העולם, העניקו לו משמעות ויצקו בו רגש. במקום ללכת בדרך המלך של ההיסטוריה האינטלקטואלית, תוליך אותנו החקירה לאותה טריטוריה לא- ממופה הנקראת בצרפת "ההיסטוריה של אורחות-החשיבה". לסוגה זו לא ניתן עדיין שֵם באנגלית, אך אפשר פשוט לקרוא לה "היסטוריה תרבותית", משום שהיא מתייחסת לציוויליזציה שלנו באותה דרך שבה חוקרים האנתרופולוגים את התרבויות הזרות. זוהי היסטוריה מנקודת ראוּתה של האתנוגרפיה.

רוב האנשים נוטים לחשוב שההיסטוריה התרבותית עוסקת בתרבות הגבוהה, התרבות בהֵא הידיעה. תולדותיה של "התרבות ללא הֵא הידיעה" מתחילות עוד בבורקהרדט (Burckhardt), אם לא בהרודוטוס, אך היא עודנה בלתי-מוכרת וגדושה הפתעות. הקורא עשוי להזדקק אפוא למילות הסבר. במקום שבו מאַתר "ההיסטוריון של הרעיונות" את השתלשלותה של ההגות הפורמלית מפילוסוף לפילוסוף, חוקר ההיסטוריון האתנוגרפי את הדרך שבה מַקנים אנשים מן השורה מובן לעולם. הוא מנסה לחשוף את הקוסמולוגיה שלהם, לראות כיצד ארגנו את המציאות בחשיבתם ונתנו לה ביטוי בהתנהגותם. הוא אינו מנסה להפוך את האיש שברחוב לפילוסוף, אלא לראות כיצד חייבו חיי הרחוב את יצירתה של אסטרטגיה. תוך שהם פועלים בגובה פני הקרקע לומדים האנשים מן השורה את "חוכמת הרחוב" – והם עשויים להיות בדרכם-הם חכמים ונבונים לא פחות מן הפילוסופים. רק שבמקום להניח הנחות לוגיות, הם חושבים באמצעות דברים מוחשיים, או באמצעות כל דבר שתרבותם מזַמנת להם, כגון סיפורי מעשיות וטקסי פולחן.

באמצעות אילו דברים מוחשיים נוכל לחשוב? לפני כעשרים וחמש שנים החיל קלוד לוי-סטרוס (Lévi-Strauss) את השאלה הזאת על הטוֹטֶמים וכתובות הקעקע של אזור האמזונַס. מדוע לא ניישם אותה בצרפת של המאה השמונה עשרה? מפני שאי אפשר לראיין צרפתים בני המאה השמונה עשרה, ישיב הספקן; וכדי להדגיש את דבריו יוסיף שהארכיונים לעולם לא יוכלו לשמש תחליף למחקר שדה. אמנם אמת הדבר, אך הארכיונים מימי ה-Ancien Régime, "המשטר הישן" שהתקיים בצרפת בין הרנסנס לבין המהפכה, הם עשירים להפליא ומלאי תוכן, ותמיד אפשר להציב שאלות חדשות בפני חומר ישן. יתר על כן, גם האנתרופולוג מתקשה לא אחת בעבודתו עם היליד המוסר לו מידע. גם הוא נקלע למחוזות של עמימוּת ושתיקה, ועליו לפרש את פרשנות היליד את חשיבתם של הילידים האחרים. סבך-שׂיחים שׂכלי עלול להיות בלתי חדיר ביער ובספרייה גם יחד.

אבל נדמה שדבר אחד ברור לכל מי שחוזר ממחקר שדה: אנשים אחרים הם אחרים. הם אינם חושבים כמונו. ואם רצוננו להבין את אורח-החשיבה שלהם, עלינו לקבל על עצמנו את האחרוּת שלהם. בתרגום לכללי-העבודה של ההיסטוריון עלול הדבר להצטייר כלא יותר מאשר אותו צַו נדוש נגד האנכרוניזם, ובכל זאת מן הראוי לחזור עליו; משום שאין קל מלחמוק אל ההשערה הנוחה שהאנשים שחיו באירופה לפני מאתיים שנה חשבו והרגישו בדיוק כמונו היום – בניכוי הפאות הנכריות ונעלי העץ. לכן יש לטלטל אותנו כל הזמן ולנער מתוכֵנו את התחושה הכוזבת שאנחנו מכירים את העבר מבפנים, לספק לנו שוב ושוב מנות של הלם תרבותי.

נראה לי שאין לכך דרך טובה מלשוטט ברחבי הארכיונים. אי אפשר כמעט לקרוא מכתב מתקופת "המשטר הישן" מבלי להיתקל בהפתעות – כל דבר, החל בפחד תמידי מכאב שיניים, שהיה רווח בכל רחבי צרפת, ועד לשיגעון של קליעת צמות מגללי בהמות כדי להציגן לראווה על פני ערֵמות זבל, מנהג שהצטמצם לכפרים מסוימים. מה שהיה לאבות אבותינו בגדר של חוכמה שגורה ומובנת הוא לנו כספר החתום. פִּתחו כל ספר פתגמים מן המאה השמונה עשרה ותמצאו פנינים כמו: "מוטב לזַב-חוטם שימחוט את אפו". כאשר איננו יכולים להבין פתגם, או בדיחה, או טקס חגיגי, או שיר, אנחנו יודעים שעלִינו על משהו. אם אנו מחטטים בַּמסמך במקום שבו הוא סתום ביותר, נוכל לחשוף מערכת- משמעויות זרה. ייתכן אפילו שקצה החוט יוביל אותנו להשקפת עולם מוזרה ונפלאה.

ספר זה מנסה לחקור השקפות עולם לא מוּכרות כאלה. הוא עוקב אחרי ההפתעות הטמונות באוסף מגוּון של טקסטים בלתי צפויים: גרסה קדומה של "כיפה אדומה", דיווח על טבח חתולים, תיאור משונה של עיר, תיק מוזר שניהל מפקח משטרה – מסמכים שאי אפשר לראותם כמאפיינים את חשיבתם של בני המאה השמונה עשרה, אך הם מסַפקים לנו דרכי כניסה אליה. הדיון נפתח בתיאורים כלליים ובלתי ממוקדים של השקפת עולם והולך ומדייק את הדברים. פרק 1 מספק פירוש מדעי לסיפורי פולקלור שהיו מוכרים כמעט לכל אדם בצרפת, אך נקשרו במיוחד לכפריים. פרק 2 מבאר את הידע המסורתי-עממי של בעלי-מלאכה עירוניים. בטפסנו בשלבי הסולם החברתי מצביע פרק 3 על משמעותם של החיים העירוניים בעיני בורגני בעיר שדה. אחר כך מועתקת הזירה לפריס ולעולמם של האינטלקטואלים – ראשית, כפי שהצטייר בעיני המשטרה, שהיתה לה דרך משלה לעצב את המציאות (פרק 4), ואחרי כן כפי שעוּבַּד עיבוד אפיסטמולוגי בטקסט המַפתח של עידן הנאורות: המאמר הפותח את האנציקלופדיה (Discours préliminaire de l'Encyclopédie), פרק 5. הפרק האחרון מראה כיצד פילסה התנתקותו של רוסו מן האנציקלופדיסטים דרך חדשה לחשיבה ולרגש, דרך שנקל להעריכהּ באמצעות קריאה-מחדש ברוסו מן הפרספקטיבה של קוראיו בדורו.

רעיון הקריאה הפרשנית עובר כחוט השני לאורך כל הפרקים, משום שאפשר לקרוא טקס חגיגי או כְּרָךְ בדיוק כשם שאפשר לקרוא סיפור עם או טקסט פילוסופי. אופן הפירוש המדעי עשוי להשתנות, אבל בכל מקרה אנחנו קוראים תוך שאנו תרים אחר משמעות – המשמעות שנחרתה בידי בני אותה תקופה בכל מה ששׂרד מהשקפת עולמם. לפיכך ניסיתי לפלס את דרכי באמצעות קריאת המאה השמונה עשרה, וצירפתי טקסטים לדברי פרשנותי, על מנת שיוכלו קוראַי לפרש את הטקסטים הללו ולחלוק עלי. אינני מצפה לכך שדווקא אני אהיה מי שאומר את המילה האחרונה ואינני מתיימר לשלמוּת. ספר זה אינו מביא רשימת מצאי של רעיונות ועמדות שרווחו בכל הקבוצות החברתיות והמחוזות הגיאוגרפיים של צרפת בימי "המשטר הישן". כמו כן אין הוא מציע ניתוחי מקרים טיפוסיים, משום שאינני מאמין שקיים "איכר טיפוסי" או "בורגני מייצג". במקום לרדוף אחריהם תרתי אחר מה שנראה לי כעורק העשיר ביותר במסמכים, תוך שאני יוצא למקומות שאליהם הוליכו קצות החוטים ומתעכב כאשר נתקלתי בהפתעה. ייתכן שסטייה מן הנתיב הסלול אינה מתודולוגיה ראויה, אך היא יוצרת את האפשרות ליהנות מכמה טקסטים יוצאי דופן, העשויים להיות המאלפים ביותר. אינני מבין מדוע צריכה ההיסטוריה התרבותית להימנע מן התמוה, או לסגל לה את הממוצע, משום שאי אפשר לחשב את ממוצע המשמעויות, או לצמצם את הסמלים למכנה המשותף הנמוך ביותר שלהם.

הודאה זו בחוסר שיטתיות אין פירושה ש"הכול הולך" בהיסטוריה התרבותית מפני שכל דבר יכול להיחשב לאנתרופולוגיה. לנוסח האנתרופולוגי של ההיסטוריה יש היבטים מוקפדים משלו, גם אם מדעני-חברה קשוחים עלולים לחשוד בו שהוא אינו אלא ספרות. הוא יוצא מן ההנחה שהמבע האינדיווידואלי הוא חלק מן הניב הכללי, שאנחנו לומדים לסווג תחושות ולהקנות מובן לדברים באמצעות חשיבה בתוך המסגרת שמספקת לנו תרבותנו. מכאן שההיסטוריון יוכל תמיד לעמוד על הממד החברתי של המחשבה ולחלץ משמעות מן המסמכים שלפניו על ידי ייחוסם לעולם המשמעות הסובב אותם, תוך שהוא עובר מן הטקסט להֶקשֵרו ומן ההֶקשר לטקסט וחוזר חלילה, עד שיסלול לעצמו דרך בתוך עולם חשיבה זר.

היסטוריה תרבותית מסוג זה שייכת למדעי הפרשנות. היא עלולה להיראות ספרותית מכדי שתסוּוג על פי תו-האיכות של "מדע" בעולם דובר האנגלית, אך היא משתלבת היטב ב-sciences humaines בצרפת. אין זו סוגה פשוטה, והיא מוּעדת לחוסר שלמוּת, אך היא אינה בלתי אפשרית, אפילו באנגלית. כולנו, צרפתים ואנגלו-סַקסים, גם חכמים ונבונים וגם עמי הארצות, פועלים מתוך אילוצים שבתרבות, בדיוק כשם שכולנו חולקים מוסכמות לשון. לפיכך אמורים ההיסטוריונים להבין כיצד מעצבות התרבויות את אורחות-החשיבה אפילו של גדולי הוגי-הדעות. משורר או פילוסוף עשוי למתוח את השפה עד קצה גבול יכולתה, אבל בנקודה מסוימת הוא ייתקל במסגרת החיצונית של המשמעות. מעֵבר לה שוכן הטירוף – מנת חלקם של הֶלדֶרלין (Hölderlin) וניטשה (Nietzsche). אך בתוכה יכולים אנשים דגולים לבחון את גבולות המשמעות ולהעתיק אותם לכאן או לכאן. לפיכך חייב להיות מקום לדידרוֹ ולרוּסוֹ בספר על mentalités בצרפת של המאה השמונה עשרה. על ידי הכללתם יחד עם מספרי- הסיפורים הכפריים והורגי החתולים הפּלֶבֶּאים זנחתי את ההבחנה הרגילה בין תרבות האֶליטָה לבין התרבות העממית, וניסיתי להראות כיצד התמודדו אינטלקטואלים ופשוטי עם עם בעיות מאותו סוג.

אני יודע שיש משום סיכון בסטייה מן הסוגים המוגדרים של ההיסטוריה. יש שיתנגדו למהלך מעין זה בנימוק שהראָיות אינן חדות עד כדי לאפשר לנו לחדור לתודעתם של כפריים שחיו לפני מאתיים שנה. אחרים ייעלבו מעצם הרעיון של מתן פירוש לטבח של חתולים באותה נשימה של מתן פירוש למאמר הפותח את האנציקלופדיה, או בכלל להבהרת אותו טבח. יתר על כן, יש קוראים שיירתעו מן השרירותיות שבבחירת כמה מסמכים מוזרים כנקודות כניסה לחשיבתם של בני המאה השמונה עשרה, במקום להתקדם באורח שיטתי דרך הקאנון של טקסטים קלאסיים. אני סבור שאפשר לסתור התנגדויות אלה, אך אינני רוצה להפוך את פתח הדבר הזה לשיח על שיטות מחקר. תחת זאת אני מבקש להזמין את הקורא אל הטקסט שלי. אולי הוא לא ישתכנע, אך אני מקווה שייהנה מן המסע.