על היחס בין דת לבין מיסטיקה

הקדמה

יוסף בן־שלמה – חוקר ואיש רוח נושא שליחות

פרופ' יוסף בן־שלמה, שהלך לעולמו ביום ג' אייר תשס"ז (21 באפריל 2007), בשנת השבעים ושבע לחייו, היה חוקר רב מוניטין במחשבת ישראל ובמדע הדתות ואיש רוח בעל שיעור קומה, תלמידו של גרשם שלום וממקורביו.

כמלומד והוגה דעות בנה בן־שלמה גשרים בין מורשת התרבות המערבית לבין מגמות ותקופות בפילוסופיה היהודית ובקבלה. מלכתחילה ייעד את עצמו להתעמקות בתחום הפילוסופיה של הדת ולחקירת תורתו של שפינוזה וצפונותיה. ייתכן שפרט ביוגרפי זה יש בו משום מפתח לנתיב ההגות והמחקר שבו יבחר ובו יֵלך: הניגוד בין הסקרנות המדעית בכל הקשור לפילוסופיה של הדת בכללותה לבין דרכו של הפילוסוף היהודי, שפנה עורף למסורת אבותיו ויצר מחשבה קוסמופוליטית כללית־אזרחית, החסרה התייחסות היסטוריוסופית; אלו היו שני הצירים שלאורכם וביניהם התנהלה דרכו האקדמית של פרופ' יוסף בן־שלמה.

עבודת הגמר שלו ללימודי התואר השני באוניברסיטה העברית, בהדרכת פרופ' נתן רוטנשטרייך ופרופ' יעקב פליישמן, נסבה על "תואר המחשבה בשיטת שפינוזה"; נושאה של עבודה זו מעיד על נטיית־לב אל מחשבתו המופשטת של ההוגה הרציונליסט הראשון במעלה בזמן החדש. בצומת זה של חיי המחקר של בן־שלמה נראה היה שהיהדות הולכת ונדחקת מאופק התעניינותו, עד לפגישתו הגורלית עם פרופ' גרשם שלום.

עד מהרה היה בן־שלמה לתלמידו המובהק של פרופ' שלום, ובהדרכתו התמסר לעבודת הדוקטור שלו, "תורת האלוהות של ר' משה קורדובירו".

בשנת 1962 זכה בן־שלמה במלגת ורבורג ללימודי פוסט־דוקטורט בנושא "מיסטיקה השוואתית" באוקספורד, ב־All Souls College, בהדרכת פרופ' זהנר. בשובו ארצה התמנה לחבר סגל במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, לקח חלק בכנסים בארץ ובחו"ל בנושאי הגותו של שפינוזה, ההדיר את ספרו של שפינוזה מאמר על תיקון השכל והקדים לו מבוא. במקביל פרסם מאמרים ומבואות לכתביהם של הרמן כהן, רודולף אוטו ואחרים.

הסתגרותו בהיכל השן של האקדמיה הגיעה לקיצה עם פרסום ההחלטות של ועידת חרטום בספטמבר 1967. בן־שלמה, ששבועות אחדים קודם לכן הגיע, בתום מלחמת ששת הימים, לבית מורו הנערץ גרשם שלום כדי להחתימו על עצומת התנגדות לחידוש היישוב היהודי בחברון, שינה את עמדתו ואת מידת מעורבותו בפעילות ציבורית וחינוכית. תחושה ברורה ועמוקה שהמאבק בין ישראל לבין שכנותיה הוא קיומי הביאה אותו למסקנה שאין זו העת להסתגרות במבצר הרוח. הוא חבר לאנשי "גוש אמונים", השתתף בעלייה על הקרקע בסבסטיה ועבר להתגורר באשקובית צנועה ונזירית ביישוב קדומים בשומרון. במקביל עבר לכהן כחבר סגל בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל־אביב. בשנותיו הראשונות באוניברסיטת תל־אביב הרצה והנחה סמינרים בהגותו של שפינוזה, ביסודות הפילוסופיה היהודית בעת החדשה וכן בספרות הקבלה.

המעבר של בן־שלמה מן ההתרכזות במחשבה הכללית אל זו היהודית לוּוה בהתגייסות לפעילות חינוכית בעקבות פנייתו מ־1978 של השר זבולון המר, שהזמינו לכהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך והתרבות. כוחו של בן־שלמה לא היה גדול בענייני מינהל וארגון; הוא התמסר לשילוב לימודי השואה במערכת החינוך ולטיפוח לימוד הקריאה במסגרת החינוך לגיל הרך, ועל כך היתה גאוותו.

עם סיום תפקידו במשרד החינוך והתרבות חזר לעבודתו באוניברסיטת תל־אביב והתמנה לראש החוג לפילוסופיה יהודית. הוא זכה לשבחים רבים כמרצה מרתק, הפותח אופקים חדשים של חשיבה ודעת בפני שומעי לקחו.

מאז תחילת שנות השמונים היה לאחד הדוברים הבולטים של עמדות "גוש אמונים", שלהן נתן ביטוי בראיונות רבים באמצעי התקשורת.

מפעלו המרכזי, שבו עשה לילות כימים ואותו לא זכה להשלים, הוקדש למשנתו הכוללת והמקיפה של הראי"ה קוק. במחקרו זה, המקיף אלפי עמודים בכתב יד, ביקש בן־שלמה להוכיח כי תורתו השלמה והמקיפה של הרב קוק, החל בממד המטפיסי של ההוויה וכלה ברובד ההיסטוריוסופי שלה, לא באה אלא כדי להוכיח את חיוניותו של הקשר הברור בין עם ישראל לבין ארץ־ישראל, שיתנהל ויתגשם ב"דרך הקודש". מפעלו זה נקטע באחת עם חתימת הסכם אוסלו בספטמבר 1993, שהיה בעיניו בשורה מרה על קץ הציונות. שבר גדול זה נטל ממנו את טעמה, לא כל שכן את נחיצותה, של המשימה שלה הקדיש יותר משני עשורים, עד כי לא השלימה, למגינת לב כל מיודעיו.

פרק חייו האחרון של פרופ' בן־שלמה מסמן במובהק את דרכו של החוקר ואיש הרוח כנושא שליחות. כאשר פרש לגמלאות כמרצה מבוקש ונערץ מאוניברסיטת תל־אביב, לא יצא לשנת שבתון בחוץ לארץ, כנהוג, אלא התמסר להוראת פילוסופיה יהודית וכללית, ציונות וספרות במכינות הקדם־צבאיות. הוא ביקש להרחיב את השכלת חניכיו תוך פיתוח חשיבה עצמאית, כדי שייטיבו להתמודד עם בעיותיהם הקיומיות. חניכיו נענו לו בכל לב וליווּהו בהערכה, בתודה ובמסירות עד אחרון ימיו.

לאחר פטירתו, ולאור העובדה כי השאיר בידינו את כתביו, הואילה הוצאת כרמל לחבור אלינו ולפרסם שני ספרים ראשונים, העומדים בסימן התפתחותה של הגותו שנסקרה לעיל:

א. על היחס בין דת לבין מיסטיקה

ב. האתגר של השפינוציזם

מיכל לניר