הקדמה
מאת
חנה כהנא
תיאופראסטוס נולד בשנת 372/371 לפנה"ס בארסוס (Eresos) שעל האי לסבוס. מספרים כי שמו היה במקורו טירטאמוס[1], וכי אריסטו נתן לו את השם תיאופראסטוס[2] "בשל יכולת הדיבור האלוהית שלו". אחרי שסיים את לימודיו בעיר הולדתו, הגיע תיאופראסטוס לאתונה והצטרף, עוד בימי חייו של אפלטון, לאקדמיה. כאן התחבר לאריסטו, שהיה מבוגר ממנו בכשתים-עשרה שנים, והלך עמו, אחרי מותו של אפלטון, לאסוס (Assos) שם היה הטירן הרמיאס האפיטרופוס של שלוחת האקדמיה. זמן קצר אחרי מותו הנורא של הרמיאס[3] נאלצו הפילוסופים לעזוב את אסוס והיה זה ככל הנראה תיאופראסטוס שהציע להם לעבור למיטילנֶה שבאי לֶסבּוס. מלסבוס הצטרף אל מורו כאשר זה נקרא אל החצר המקדונית, ולבסוף חזר עמו לאתונה. אז כבר היה ידידו של אריסטו ושיתף פעולה עמו. כאשר נאלץ אריסטו, אחרי מותו של אלכסנדר הגדול, להימלט לכאלקיס שבאוובויה, ואחרי שמת שם, קיבל תיאופראסטוס את ניהול בית-הספר של אריסטו לידיו.
לתיאופראסטוס יצאו מוניטין של מורה מצוין. הוא היה חרוץ, בעל שכל חריף וסגנון מבריק. היו לו כנראה כאלפיים תלמידים, ביניהם המשורר מֶנאנדרוס, הנואם דינארכוס, ופילוסופים ידועים. תיאופראסטוס מת בגיל 85 ונקבר באתונה כשהמונים רבים מבני אתונה מלווים אותו בדרכו האחרונה.
ה"כראקטרס"[4] של תיאופראסטוס חוברו אחרי שנת 319 לפנה"ס. מדובר בשלושים דיוקנאות של טיפוסים שאין ביניהם קשר גלוי לעין ושהעיקרון המנחה את הסדר שבו הם מופיעים, אף הוא אינו ברור כלל. רק מאוחר יותר, כנראה בתקופה הביזנטית, סיפחו לָאוסף הקדמה מזויפת והוסיפו לכמה מדיוקנאות הטיפוסים תוספות מוסרניות שחוברו כנראה על-ידי אותו המחבר שכתב את ההקדמה. גרעין היצירה, כפי שהוכח על-ידי מסורת הפפירוסים, הוא מפרי עטו של תיאופראסטוס.
הרקע שעליו פועלים הדיוקנאות של תיאופראסטוס הוא אתונה תחת השלטון המַקֶדוני בשלהי המאה הרביעית לפנה"ס. ההתייחסויות לפוליטיקה בספר הן מעטות ורק מרומזות. למרות הסבל וההשפלה המשיכו האתונאים לחיות את חייהם הרגילים. ה"טיפוסים" שופכים אור על החברה הזאת, מוסדותיה, מנהגיה, נימוסיה, האידיאלים והאמונות שלה. יש כאן "מיקרוקוסמוגרפיה" – תיאור "העולם הקטן" של אתונה.
בדיוקנאות הטיפוסים האלה מתאר תיאופראסטוס חולשות אנושיות ומשגים קטנים ונלעגים של היומיום ולאו-דווקא מידות רעות כבדות-משמעות מבחינה מוסרית. ברור שאיש לא היה נקלע לעימות עם מוסדות המשפט עקב החולשות האלה. רק התנהגותם של הפחדן בעת קרב ושל המלעיז עשויה להיכלל ברשימת העבירות המוגדרות על-ידי החוק הפלילי של אותם הימים. בדרך-כלל מתאר תיאופראסטוס את החולשות והמידות הרעות הקטנות של האדם הממוצע כפי שהן מתגלות במשאיו ומתניו עם סביבתו. האנשים הממוצעים שאותם הוא מתאר אינם שייכים לאליטות אך גם לא לשולי החברה ממש, הם כבר עברו את גיל הנעורים ונמצאים באמצע חייהם ואולי אף מבוגרים יותר. ואכן, המגרעות שאותן מתאר כאן תיאופראסטוס דומות לאלה שאריסטו מייחס לאדם הממוצע ולאנשים המבוגרים.
כשקוראים את הדיוקנאות של טיפוסים מסוימים כמו זה של רוקח-השמועות (VIII), בעל האמונות התפלות(XVI) והאוליגרך (XXVI), נזכרים מבלי משים בדמויות ובאירועים מסוימים המוכרים מן ההיסטוריה של אתונה, וכך מתווסף לדיוקנאות האלה נופך נוסף.
כמובן שתיאופראסטוס אינו מתאר אנשים פרטיים, על מגוון תכונותיהם, מוזרויותיהם ומורכבותם. הוא מתרכז בפעילויות ובאופני ההתנהגות הטיפוסיים לחולשה או למידה-רעה מסוימת. כל ההיבטים האחרים, כמו המצב המשפחתי, משלח היד, המעמד, התפקיד, המצב הכלכלי, החברתי והפוליטי אינם זוכים להתייחסותו. רק כאשר הוא מבקש לשרטט באורח מדויק יותר טיפוס מסוים הוא נוגע מדי פעם גם בהיבטים אלה. על-ידי ההתרכזות בתכונות האופייניות לחיסרון או לחולשה מסוימים, מקבל התיאור חריפוּת של קריקטורה, והופך להיות הדיוקן של טיפוס.
הנטייה הקריקטורית מתעצמת על-ידי האופי הסגנוני של הדיוקנאות, שכולם מתוארים על-פי נוסח זהה. אחרי ההגדרה של כל אחת מן התכונות בא תיאור אופן ההתנהגות של הטיפוס המסוים. ההגדרות אינן נובעות משיטה אתית כלשהי. כמו כן אין החולשות מזוהות, על-פי תורת המידות האריסטוטלית, כהגזמה של התנהגות ממוצעת נכונה או כפיגור אחריה. בהגדרות ניתנות רק פרפרזות על התוכן המושגי של המילה המוגדרת וזה נעשה בדרך-כלל בהסתמך על המשמעות של המושג בשפה המדוברת ולא על משמעותו כחלק מטרמינולוגיה פילוסופית מדויקת.
כך מוגדרת האמונה התפלה (XVI) כ"פחד מפני הכוח האלוהי" והחמדנות העלובה (XXX) מוגדרת כ"השתוקקות לרווחים מבישים". ההגדרות מסבירות לקורא את המשמעות המושגית של המילה שבנדון, ובכך מצביעות על המניעים שמונחים ביסוד אופן התנהגות זה או אחר.
בתיאור אופני ההתנהגות השונים ניתן להבחין בשתי דרכים. הדרך האחת היא ההצגה הפשוטה של מנהגים – שהופכת לרשימה של צורות התבטאות טיפוסיות, והדרך השנייה היא תיאור ההתעמתות של הדמות המתוארת עם מצבים מסוימים.
תיאורי הטיפוסים האלה, בצורתם הפשוטה, הכמעט-חדגונית, החפּה מכל גיוון סגנוני ומקישוטים רטוריים חיצוניים, נראים כרשימת מצאי אובייקטיבית של אופני ההתנהגות האנושיים. אך למרות הפשטות הזאת, שִׂרטט תיאופראסטוס את הסצנות ביד אמן. הוא מניח לדמויות אחדות, כמו הפחדן (XXV) או רוקח-השמועות (VIII), לפעול במצבים הבנויים בדייקנות לפרטיהם. ברוב שרטוטי הדמויות הוא בוחר באופן התנהגות טיפוסי במיוחד בתמונה הראשונה ואז הוא מעצים את התיאור עד לשיאו בתמונה האחרונה. לעיתים, במסגרת העצמת התיאור, הוא חושף את הדמות חשיפה מוחלטת, בייחוד באותם המקרים שבהם היא נראית בהתחלה כחיובית למדי. דוגמא לכך הוא המתרפס (V), שהשרטוט הראשון בדיוקנו הוא: "שימהר לברך איש לשלום בעודו נמצא במרחק רב" ואילו האחרון: "והוא עצמו יגיע אחרון למופע כדי שאחד הצופים שכבר התיישב שם יאמר: זהו בעל הפליסטרה".[5]
ה"ספרון המוזהב" הזה[6] של תיאופראסטוס הושפע במידה מסוימת, הן תוכנית והן צורנית, מכתבי אריסטו בנושא האתיקה. אך עם זאת אין להבין את יצירתו של תיאופראסטוס ברוח אריסטוטלית אלא רק על רקע האתיקה של תיאופראסטוס עצמו. למרות ש"טיפוסים" אינה יצירה פילוסופית על-פי הגדרתה, הרי היא ללא ספק יצירתו של פילוסוף ומובעת בה השקפת-העולם האתית היסודית של תיאופראסטוס.
שם הספר עצמו הוא מהותי. תיאופראסטוס הוא הראשון שהשתמש במילה 'כאראקטר' בהקשר לנפשו של האדם. מתיאופראסטוס התקבלה המילה בשפות האירופיות. משמעותה התרחבה בשני כיוונים: מצד אחד היא מציינת את המכשיר שבו משתמש המטביע – החותמת – ומצד שני את עצם החותם המוטבע.
דיוקנאות הטיפוסים של תיאופראסטוס מאפשרים, יותר מכמעט כל ספר אחר מן התקופה העתיקה, מבט מקרוב על החיים והמנהגים של החברה הבורגנית באתונה בתקופה ההלניסטית המוקדמת. באמצעותם מתאפשרת לנו הצצה על השוּק שבו מהלל החנפן (II) אצל הסנדלר את רגלו הבנויה לתלפיות של ידידו המוחנף, שבו שופך הלַהגן (III) על איש זר את שטף דיבורו, שבו משנורר עז-המצח (IX) אצל הקצב איזה נתח נוסף, שבו זולל המעורר סלידה (XI), תוך צחקוק, מן האגוזים העומדים למכירה, שבו מתהלך השאפתן הקטנוני (XXI) כשהוא מתגנדר בגלימה ובדורבנות בחוזרו מן התהלוכה החגיגית, שבו מסתיר הקמצן (XXII) את קניותיו בין קפלי גלימתו ונושאן בעצמו עד לביתו, שבו הרברבן (XXIII) מתפאר בעומדו ליד הסוסים האציליים. אנו רואים את מה שמתחולל במרחצאות שבהם מזמר עם-הארץ ((IV, שבהם עז-המצח (IX) מונע את התשר מן הבַּלן, שבהם המבחיל (XIX) משתמש בשמן מעופש, שבהם מתנהג האיש שרכש השכלה באיחור (XXVII) כאילו היה מתאבק, ואשר בהם החמדן העלוב (XXX) מתמרח בשמן השייך למישהו אחר. אנו זוכים להציץ אל תוככי התיאטרון, שבו מחלץ החנפן (II) מידי המשרת את הכריות ופורש אותן במו ידיו, שבו המתרפס (V) משתדל לשבת במושבים המכובדים, קרוב למצביאים, שבו עז-המצח (IX) מניח לאורחיו לשלם עבור הכרטיס שלו, שבו המעורר סלידה (XI) מוחא כף כאשר האחרים מפסיקים, ושורק בבוז לאותם שחקנים אשר הצופים האחרים נהנים מהם, שבו נרדם קהה-החושים (XIV), שאליו החמדן העלוב (XXX) לוקח את בניו רק כשמתאפשרת לו כניסה חופשית. ובנוסף אנו נוכחים באסיפת העם, אנו צופים בהתנהגותם של אנשים כאורחים וכמארחים, כידידים וכמכרים. אנו חווים את כל הדברים שעשויים להתרחש במפגש בין בני-אדם. אנו מתוודעים לתפיסות פוליטיות, כלכליות ודתיות, לערכו של הקניין, למעמדו של העבד. אנו שומעים את הסיסמאות, אמרות-הכנף והביטויים השגורים של התקופה. בקיצור, לנגד עינינו מתרחשים החיים השוקקים עצמם.
אולם, מלבד הרקע הפילוסופי והערך התרבותי וההיסטורי-חברתי של הספרון הזה, מדברים הטיפוסים אל הקורא גם באופן בלתי-אמצעי וללא הנחה של ידע מוקדם, ומקסימים אותו. סיבת ההנאה מקריאתם היא לא רק סגנונם הפשוט, ואף לא ההומור המובלט על-ידי תיאופראסטוס בקווי אמן עדינים. החיוך נובע ישירות דווקא מהחומר עצמו, כלומר מן הטיפוסים המתוארים. הקורא פוגש ברישומים האלה, שנכתבו לפני יותר מ-2300 שנים, את בני תקופתו הוא, אולי אף את עצמו, ולא רק בתיאור כללי אלא בפרטי פרטים של תגובות, מחוות ואפילו דרכי ביטוי. התגובה הזאת למקרא "טיפוסים" התחילה מוקדם ונמשכה מאז. כך, למשל, העיד נזיר מימי-הביניים כי שעה שהעתיק את הטיפוסים זיהה בהם את אחיו הנזירים, וכך קרה ללה-בריֶר[7] ולרבים אחריו.
דווקא החיוך הזה שהטיפוסים מעוררים אותו חזור והער הוא דבר מפליא. מניין נובע החיוך הזה? אולי הוא מתעורר משום שהקורא נעשה מבלי משים מודע למה שמאחד את היצורים האנושיים, שהם לאו דווקא האידיאלים הנשגבים, החלומות, התקוות והשאיפות הגדולות, המשותפים לכולם, אלא דווקא החולשות והפגמים הקטנים, הטעויות והחסרונות שחינוך בן 2300 שנה לא השכיל להעבירם מן העולם או אפילו למתנם.
***
כתבי-יד עתיקים כמו אלה של תיאופראסטוס התגלגלו לידינו בדרכים מדרכים שונות ומוזרות ואלה שנמצאים בידי החוקרים ובספריות הם, מטבע הדברים, משובשים ביותר.[8] למרות ניסיונות השחזור של חוקרי כתבי-יד אלה, ישנם קטעים רבים מאוד שבהם הטקסט ומשמעותו הם בלתי-ברורים. בעקבות כתבי-היד המשובשים נתגלעו חילוקי-דעות בין המלומדים לגבי שיוכם של קטעים שונים והתוצאה היא שעל-פי חוקר אחד ישובץ קטע מסוים בדיוקנו של טיפוס אחד בעוד שחוקר אחר יסבור, מטעמיו המלומדים, כי הקטע הוא חלק מדיוקן אחר.
אני הסתמכתי, בין היתר, גם על הצעותיהם של חוקרים גרמנים,[9] צרפתים[10] ואנגלים[11] וכן על ההצעות המובאות במילון היווני אנגלי[12] שיש בו דוגמאות רבות עם הציון כי צורה כזאת או אחרת הופיעה בדיוקן מסוים של ה"טיפוסים". בעבודת התרגום נתקלתי בבעיות אחרות כמו, למשל, העובדה שקיימים בטקסט אזכורים ופרטים רבים המתייחסים לחיי היום יום באתונה העתיקה, שאינם נהירים ואינם מוכרים לנו. זאת ועוד: מבנה האישיות של הטיפוס המתואר על-ידי תיאופראסטוס אינו תמיד (ואולי בדרך-כלל לא) אותו מבנה אישיות שאנו מכנים בשם דומה או זהה לטיפוס האתונאי. בנוסף, הפסיכולוגיה המודרנית שונה כמובן מן הפסיכולוגיה העתיקה ואנו מצפים מהטיפוסים, שהפסיכולוגיה מגדירה לנו, לאופני התנהגות שונים מאלו של הטיפוס התיאופראסטי. הקמצן של תיאופראסטוס מתנהג אחרת מאשר הקמצן המודרני וכך גם הסיטואציות שבהן הוא נמצא והבעיות שבהן הוא נתקל שונות בתכלית. לפיכך, נאלצתי לנסות ולהבהיר נקודות סתומות או בעייתיות על-ידי הוספת מילים פה ושם. כאשר ההוספות האלה היו משמעותיות כללתי אותן בהערה. אי-לכך מלוּוה התרגום במספר ניכר של הערות הבהרה. חוקרים ומלומדים יטענו ללא ספק שהערות אלה הן בסיסיות ביותר. אך זאת לדעת: החוקרים והמלומדים אינם קהל היעד של תרגומי ולא של הערותי: הללו מיועדים לקהל הרחב, שמה שמדריך אותו הוא סקרנות ורצון לקרוא יצירות מן העת העתיקה, מבלי לחקור אותן לעומקן.
