מכתבים אל משורר צעיר

פריז, ב־17 בפברואר 1903

אדון נכבד מאד,
מכתבך הגיעני רק לפני ימים אחדים. ברצוני להודות לך על האמון הגדול והיקר הגלום בו. להרבה יותר מזה אינני מסוגל. אין ביכולתי לדון אתך על טיבם של שיריך, כי כל מגמת ביקורת ממני והלאה. אין לך דבר מתאים פחות לנגיעה ביצירת האמנות ממלים של ביקורת: התוצאה היא לעולם מידה זו או אחרת של אי־הבנה. הדברים בכללותם אינם כה נתפסים וכה כשרים־לאמירה, כפי שמרבים לטעון באוזנינו; רוב ההתרחשויות מתחוללות בתחום ששום מלה לא נכנסה אליו מעולם. בלתי־אמירות־מכל הן יצירות האמנות – ישויות מסתוריות שחייהן, ליד חיינו בני־החלוף, נועדו להתקיים.
תוך שאני מקדים את ההערה הזאת, אני רק עוד מרשה לעצמי לומר לך שבתי השיר שלך חסרים צביון משלהם, אבל יש בהם ניצנים שקטים וחבויים לאמירה אישית. בבהירות הרַבה ביותר מורגש הדבר בשיר האחרון, "נפשי": כאן מגשש משהו משלך אחר מלה וביטוי. ובשיר היפה "אל לֵאופַּרדי" צומחת אולי מעין קרבה אל האיש הגדול והבודד הזה. אף־על־פי־כן אין השירים האלה עדיין בבחינת ישות לעצמם, משהו עצמאי, גם לא האחרון וגם לא זה אל לאופרדי. מכתבך האדיב הנלווה אליהם מצליח להסביר לי חיסרון זה או אחר שחשתי בו למקרא שיריך, מבלי שאדע לכנותו בשם.
אתה שואל אם שיריך טובים. אתה שואל אותי. קודם לכן שאלת אחרים. אתה שולח אותם אל כתבי־עת. אתה משווה אותם לשירים אחרים ואתה מוטרד בשעה שמערכות מסוימות דוחות את נסיונותיך. מעתה (מאחר שהזמנת אותי להיות לך ליועץ) אני מבקש ממך לחדול מכל זה. אתה מביט החוצה, ואין דבר שעליך להימנע ממנו יותר. שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש. יש רק אמצעי אחד. התכנס בתוך עצמך. נסה לעמוד על המניע המצווה עליך לכתוב; נסה לבחון אם הוא פושט את שורשיו במקום העמוק ביותר של לבך, שאל את עצמך אם היית צריך למות, לו נאסר עליך לכתוב. זאת לפני הכל: שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אני מוכרח לכתוב? חפור לתוכך והעלה תשובה ממעמקים. ואם זו תהיה תשובה חיובית, אם רשאי אתה לקדם את השאלה הרצינית הזאת ב"אני מוכרח" חזק ופשוט, כי־אז בנה את חייך על־פי ההכרח הזה; חייך, עד לאדישה והפחותה בשעותיך, חייבים להיות אות ועדות לדחף הזה. כי־אז התקרב אל הטבע. כי־אז נסה לומר את מה שאתה רואה וחווה ואוהב ושומט, כאילו היית הראשון בבני־האדם. אל תכתוב שירי אהבה; לפני כל דבר אחר התרחק מן הצורות הרגילות והשגורות יתר על המידה: הן הקשות מכל, שכן דרוש כוח רב ובשל כדי להגיע להישג מקורי במקום שמסורות טובות, מקצתן מזהירות, מצויות בשפע. לכן הימלט מן המוטיבים המשותפים אל אלה שמציע לך היומיום שלך עצמך; תאר את עצבויותיך ואת מאווייך, את המחשבות החולפות ואת האמונה ביופי כלשהו – תאר כל זאת בדבֵקות וביושר שקט וענו והשתמש לשם ההבעה בחפצים שבסביבתך, בתמונות של חלומותיך ובעצמים השמורים בזכרונך. אם היומיום שלך נראה לך דל, אל תבוא אליו בטרוניה; האשם את עצמך, אמור לעצמך שאין אתה משורר דייך כדי לעורר את אוצרותיו לחיים. כי לגבי האדם היוצר אין עוני ואין מקום דל ואדיש. ואפילו היית בכלא שחומותיו היו מרחיקות מחושיך את כל הרעשים שבעולם – כלום לא היתה שמורה עמך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית־אוצר זה של הזכרונות? לשָם הפנה את שימת־לבך. נסה להוציא לאור את התחושות השקועות של העבר הרחוק הזה; אישיותך תתייצב, בדידותך תתרחב ותהפוך למעון אפוף־דמדומים ששאון הבריות חולף על־פניו מרחוק. ואם מתוך פנייה זו כלפי פנים, מתוך השתקעות זו אל תוך עולמך האישי עולים בתי שיר, כי־אז לא יעלה בדעתך לשאול את מי שיהיה אם טובים הם. גם לא תעשה כל ניסיון לעניין בבתי השיר האלה כתב־עת זה או אחר, שכן תראה בהם את קניינך היקר והטבעי, חלק מחייך, קול הבוקע מתוכם. יצירת האמנות טובה בשעה שנולדה מתוך הכרח. זה המקור שממנו היא נובעת ושעל־פיו נחרץ דינה; דין אחר אַין. שעל־כן, אדון נכבד, לא ידעתי להשיא לך עצה אלא זו: להתכנס בתוך עצמך ולבחון את המעמקים שמהם נובעים חייך; שם תמצא את התשובה לשאלה, אם אתה מוכרח ליצור. קבל אותה כהווייתה ובלי פירושים. אולי יתברר שנועדת להיות אמן. במקרה הזה קבל עליך את גורלך ושאהו, את משאו ואת גדולתו, בלי לשאול לעולם לשכר שאולי צפוי לך מבחוץ. כי על היוצר להיות עולם לעצמו ולמצוא את הכל בתוכו ובתוך הטבע שאליו התחבר.
אבל ייתכן גם שאחרי הירידה הזאת לתוך עצמך ולתוך בדידותך תיאלץ לוותר על היותך משורר (די, כאמור, להרגיש שאפשר לחיות בלי לכתוב, כדי להצטוות על ההינזרות מן הכתיבה מכל וכל). אבל גם אז לא היתה ההתכנסות שמדובר בה מעשה־שווא. בכל מקרה ימצאו חייך למן אותו זמן דרכים משלהם. שיהיו דרכים טובות, עשירות ומגיעות־למרחוק, זאת אני מאחל לך יותר משיכולני לומר.
מה אומר לך עוד? נראה לי שהכל זכה להדגשה המגיעה לו; ובסופו של דבר לא ביקשתי אלא לייעץ לך שתצמח בשקט וברצינות על־פי ההתפתחות שנועדה לך; אין לך דרך תוקפנית יותר להפריעה מאשר להביט אל החוץ ולצפות מבחוץ לתשובות על שאלות, שרק רגשך הפנימי ביותר מסוגל אולי להשיב עליהן בחרישית שבשעותיך.
שמחתי למצוא במכתבך את שמו של האדון פרופ. הורצ'ק; למלומד החביב הזה שמורה בלבי הערצה גדולה והכרת־תודה המתמשכת על־פני השנים. הואל־נא להעביר אליו את הרגשותי אלה; יודע אני להוקיר את נדיבות־ הלב שבה עודנו שומר אותי בזכרונו.
את השירים שהפקדת בידי באדיבות רבה כל־כך אני מחזיר בזה לידיך. ואני חוזר ומודה לך על אמונך הרב והלבבי, שניסיתי להימצא ראוי לו בתשובתי הכנה כמיטב היכולת יותר משאני ראוי לו, כאדם זר, בפועל ממש.
 
במלוא המסירות וההשתתפות:
ריינר מריה רילקה