הכומר מטור

הכומר מטור

בראשית הסתיו של שנת 1826 שב האב בּירוֹטוֹ, גיבור סיפורנו זה, מן הבית שבילה בו את שעות הערב, והופתע במטר סוחף. נחפז אפוא כל כמה שהניחו לו משמניו, וחצה את הכיכר הקטנה השוממה, כיכר המנזר שמה, שמאחורי כנסיית סן-גאטיֶין אשר בעיר טוּר.
האב בירוטו, איש קטן קומה כבן שישים שלבו חלש, כבר לקה פעמים אחדות בהתקפי שיגרון. ואמנם מכל מצוקות החיים הקטנות, אין גם דבר שעורר בו סלידה עמוקה יותר מפרץ מים המחלחל לפתע לתוך נעליו העטורות אבזמי כסף, ומציף כליל את סוליותיהן. כי כן, אף על פי שבכל מזג אוויר נהג לכרוך את כפות רגליו בחותלות פלנל בקפידה זו שנוהגים אנשי הכמורה בעצמם, לעולם נספגה בהן לחות-מה, ובעקבותיה, למחרת היום, לא איחר השיגרון לתת בו אותותיו. בין כך ובין כך, כיוון שמרצפות הכיכר יבשות תמיד, ולפי שהרוויח שלוש ליברות ועשרה סוּ במשחק הוויסט אצל מאדאם דה ליסטוֹמֶר, נשא האב בירוטו בהכנעה את זרם המטר שהחל מטבורה של כיכר הארכיהֶגמוניה והיה לשטף עז משם והלאה. אותה שעה היה שקוע בהזיותיו והתרפק על משאת נפשו זה שתים-עשרה שנים, משאת נפש של כומר! משאת נפש זו ששבה ונרקמה בלבו מדי ערב נדמתה עתה קרובה להתגשם: הוא התכרבל בשכמיית הכמרים כדי כך ששוב לא חש בסערה המשתוללת: במרוצת הערב כמעט הבטיחו לו אורחיה הקבועים של מאדאם דה ליסטומר שימונה למשרת ההגמון, שהתפנתה באותה עת במועצת הכמרים העירונית של סן-גאטיין, ולראיה הטעימו באוזניו כי אין ראוי ממנו לתפקיד, שהרי זכויותיו, שהוכחשו זמן רב, אינן מוטלות בספק. אילו הפסיד אישנו הטוב במשחק, אילו נודע לו שהאב פּוּאַרֶל יריבו התמנה להגמון, כי אז היה חש בעליל את צינתו של הגשם. אפשר אף שהיה מקלל את יומו. אלא שנתון היה באחד מאותם רגעים נדירים בחייו של אדם, שעה שרגשי האושר משכיחים הכול. הוא הרחיב אפוא את צעדיו כמתוך הרגל, והאמת – שאין חיונית ממנה לסיפור של אורחות חיים – האמת ניתנת להיאמר, שלא הרהר לא בגשם ולא בשיגרון.
בתחום המנזר, בצד הפונה לרחוב הראשי, עמדו משכבר הימים לרשותה של הקתדרלה בתים אחדים מוקפים חומה, ששימשו מעונות לנכבדים אחדים ממועצת הכמרים. ברבות הזמן, משהועבר הרכוש מידיה של הכמורה, הפכה העיר את המעבר שנתחם בין הבתים הללו לרחוב שנקרא רחוב דה לה פּסאלֶט1, ודרכו באים מן המנזר אל הרחוב הראשי. שמו של הרחוב מבהיר דיו כי לפנים שכנו שם הקנטור הגדול, בתי המדרשה שלו והכפופים לו.[1] בצדו השמאלי של הרחוב, לכל אורכו, ניצב בית אחד בלבד, ואת קיר חומתו חוצות הקשתות התומכות את כנסיית סן-גאטיין, שבסיסיהן נטועים בגינתו הקטנה הצרה, ואין לדעת אל נכון אם הקדימה הקתדרלה את הבית העתיק הזה או שמא נבנתה אחריו. ואולם ארכיאולוג שיבחן את עיצוב החלונות ואת הערבסקות שעליהן, וכן את קשת השער ואת חזותו של הבית שהשחימה ברבות השנים, ייווכח לראות כי מאז ומעולם היה הבית חלק מן הבניין המפואר שהוא משיק לו. אילו היה סוחר עתיקות בקרב תושביה של העיר טור, מערי צרפת הנחותות בצביונן הרוחני, היה אף משכיל לזהות בכניסה למעבר המוביל אל המנזר שרידים אחדים משורת המקמרות שעיצבה לפנים את המבוא למגורי הכמרים והתמזגה בלי ספק עם אופיו הכללי של מבנה הפאר. הבית הניצב מצפון לקתדרלה הגדולה שרוי מבוקר עד ערב בצִלה הכבד, הזמן העטה עליה את אדרתו השחורה, חרש בה את קמטיו וזרע בה את לחותו הצוננת, את אזוביו ואת עשביו הגבוהים. הנה כי כן עומד בית המידות הזה עטוף כל העת בשתיקה עמוקה ורק צלילי הפעמונים, זִמרת התפילות הבוקעת מבעד לכותלי הכנסייה או צריחותיהם של עופות הקָאָק המקננים בראשי מגדליה, רק הם בלבד מפרים את הדממה. מקום זה אינו אלא ישימון של אבן, גלמודות שופעת גשמיות, ולא יסכינו להתגורר בו אלא מי שהגיעו לכלל אפסות גמורה או מי שניחנו בעוצמת נפש מופלאה. מאז ומעולם שכנו בבית הזה כמרים והוא היה רכושה של בתולה זקנה ושמה מדמואזל גאמאר. אביה אמנם רכש מן "האומה" את הנכס הזה בתקופת הטרור, אך לפי שזה עשרים שנה שיכנה בו הבתולה הזקנה כמרים, ממילא לא העז איש לראות פסול בכך שבתקופת הרסטורציה[2] תשמר נוצרייה אדוקה רכוש לאומי: המאמינים עצמם אולי שיערו כי בכוונתה להוריש את הבית למועצת הכמרים, ואילו בחברה הגבוהה לא ראו בכך מן הסתם שינוי של ממש בייעודו של המקום.
האב בירוטו התקדם אפוא אל הבית הזה, מעונו זה שנתיים ימים. דירתו עמדה לפנים, כמוה כמשרת ההגמון בעת הזאת, בראש מאווייו, כתריסר שנים Hoc erat in votis [3] להתגורר אצל מדמואזל גאמאר ולכהן כהגמון, שני עניינים אלה עמדו במרכז חייו, ואפשר שבהם מתמצה בתכלית המיצוי כל שאיפתו של הכומר, הרואה את עצמו כאילו הוא במסע אל הנצח וממילא אינו מייחל בעולם הזה אלא למעון ראוי, למזון טוב, לבגדים נקיים, לנעליים עטורות אבזמי כסף, לכל מה שדי בו לצרכיו של האדם הפשוט, וכן למשרת הגמון לרצות בה את כבודו העצמי, אותו רגש לא מובע שילוונו, יש אומרים, עד לפני האל, באשר אין הקדושים שווי ערך לפניו. ואולם החמדה שחמד את הדירה – דבר של מה בכך לאנשי החברה הגבוהה – קיננה בלבו פנימה והתגבשה לכלל תשוקה חובקת כול, תשוקה רבת מכשולים, משופעת, כדרכן של התשוקות הנלוזות ביותר, בתקוות, בהנאות ובנקיפות לב לרוב.
חלוקתו הפנימית של הבית ותכולתו אפשרו למדמואזל גאמאר לשכן בביתה שני דיירים בלבד. ואמנם כתריסר שנים בטרם נהיה בירוטו לדייר קיבלה העלמה על עצמה לדאוג לרווחתם של שני אדונים, האדון האב טרוּבֶּר והאדון האב שאפֶּלוּ. האב טרובר חי עדיין. האב שאפלו מת, ובירוטו תפס את מקומו לאלתר.
האדון האב שאפלו זכרו לברכה, ההגמון של סן-גאטיין בחייו, היה ידידו הקרוב של האב בירוטו. כל אימת שנכנס המשנה לכומר אצל ההגמון, נמלא לבו הערצה לדירה, לרהיטיה ולספרייתה. מן ההערצה הזו נולדה יום אחד הכמיהה לזכות בדברים הנאים הללו לעצמו. הוא לא הסכין לכבוש את תשוקתו, ולרוב הסבה לו סבל נורא, משעלה בדעתו כי רק עם מותו של הטוב בידידיו תמולא הכמיהה הכמוסה הזו, שהלכה והתעצמה מיום ליום. האב שאפלו וידידו בירוטו לא היו בעלי ממון. בני איכרים היו, שכל הכנסתם מן התגמולים הצנועים המוענקים לאנשי הכמורה, החסכונות המעטים שהיו להם שימשו אותם בעתות המצוקה של המהפכה. כאשר השיב נפוליאון[4] את פולחן הדת הקתולית על כנו, התמנו האב שאפלו להגמון של סן-גאטיין ובירוטו למשנה לכומר של הקתדרלה. או אז עקר שאפלו לביתה של מדמואזל גאמאר. כשבא בירוטו לבקר את ההגמון במעונו החדש, נראתה לו הדירה מושלמת בחלוקתה הפנימית, אך זולת זאת לא עוררה בו כל עניין. ראשית תאוותו לדירה דמתה לראשיתה של תשוקת אמת בלבו של עלם, הנובעת פעמים מהערצה צוננת לאשה שלימים יאהב אהבת נצח.
מדרגות אבן הובילו אל הדירה ששכנה באגף הפונה לדרום. האב טרובר התגורר בקומת הקרקע, ומדמואזל גאמאר בקומה הראשונה של הבניין הראשי הפונה לרחוב. כאשר נכנס שאפלו למעונו היו החדרים עירומים ותקרותיהם שחורות מפיח. מסגרות האבן של הקמינים, שגולפו שלא כראוי, לא נצבעו מעולם. תחילה לא היו לו להגמון המסכן רהיטים זולת מיטה, שולחן, כסאות אחדים וספרים מעטים. הדירה דמתה לאשה יפה בבלויי סחבות. ואולם כעבור שנה-שנתיים הורישה גברת זקנה אחת לאב שאפלו סכום של אלפיים פרנקים, והוא רכש בהם ארון ספרים מעץ אלון, שמקורו בארמון שנהרס בידי "הכנופיה השחורה",[5] ארון שגילופיו המצוינים ראויים להערצתם של אמנים. לא מחירו הזול של הרהיט הוא אשר שבה את לבו של האב בעת הרכישה, אלא התאמתו המושלמת למידותיו של חדר הכניסה. בעזרת חסכונותיו היה עתה לאל ידו לחדש את פני החדר כולו, שעד אז עמד עלוב ומוזנח. הרצפה מורקה בקפידה, התקרה סוידה, ציפויי העץ צובעו עד כי עתה בלטו גוניו של האלון וטבעותיו. קמין של שיש בא במקומו של הקמין הישן. טוב טעמו של ההגמון הנחה אותו בחיפושיו והוא מצא כורסאות עתיקות מעץ אגוז מגולף. זאת ועוד: שולחן ארוך עשוי עץ הָבנֶה ושני רהיטים בסגנון בּוּל[6] השלימו את חזותו רבת האופי של חדר הכניסה. בתוך שנתיים ימים נמלאו מדפי הספרייה הריקים ספרים לרוב הודות לנדיבות לבם של כמה מאמינים אדוקים ובזכות ירושות, אמנם צנועות, שציוו לו אי אלו צדקניות חסודות מבנות עדתו. נוסף על כל אלה הוריש לו דודו, מוותיקי מסדר האוֹראטוריָנים,[7] את אוסף כתבי-היד שלו של "אבות הכנסייה" בתבנית פוליו וכן כמה וכמה יצירות מופת שערכן לא יסולא בפז לאיש דת. קמעה-קמעה, למראה גלגוליו התוכפים של חדר הכניסה שלפנים עמד עירום, היתה התפעלותו הגוברת והולכת של בירוטו לְחמדנות שלא מדעת. הוא התאווה להיות בעליה של לשכה זו, שכה תאמה את חומרתם של הלכי הדת. התשוקה הזו התעצמה מיום ליום. כיוון שבעבודתו עשה המשנה לכומר ימים ארוכים בחדר זה, השכיל להוקיר לא רק את עיצובו המוצלח, כבתחילה, אלא אף את הדממה ואת השלווה שאפפו אותו. האב שאפלו עשה ברבות הימים את חדר הכניסה למקום תפילה וידידותיו החסודות שקדו בהנאה לעטרו. זמן מה לאחר מכן העניקה אחת הגברות להגמון ספה לחדר השינה שלו, ואת ריפודה ארגה ימים רבים במו-ידיה אל מול עיניו של האיש החביב, אשר לא ניחש כלל את ייעודו. וכמקרה חדר הכניסה קרה את חדר השינה: החדר השרה על המשנה לכומר חבלי קסם. לבסוף, שלוש שנים לפני מותו, ריהט האב שאפלו את הטרקלין והשלים בכך את עיצוב דירתו. חרף פשטותם שָבוּ הרהיטים המעוטרים בקטיפת אוּטרכט אדומה את לבו של בירוטו. מיום שראה חברו של ההגמון את וילאות המשי האדומים, את רהיטי המהגוני, את מרבד האוֹבּוּסוֹן[8] – כל מה ששיווה לחדר רחב הידיים, ששב ונצבע, את מלוא הדרו – נהפכה לו דירתו של שאפלו לשיגעון נסתר לדבר אחד. לדור בדירה, לשכב לישון במיטה שישן בה ההגמון, העטורה וילאות משי כבדים, להתענג על שפעת התפנוקים כאשר התענג עליהם שאפלו: כל אלה היו לו פסגת האושר. לא היה בעיניו דבר נעלה מזה. כל הכמיהות והכיסופים שמעוררים הבלי העולם בלבותיהם של אחרים, כל אלה התגלמו לאב בירוטו ברגש האחד הכמוס והעמוק, הלא הוא תשוקתו לבית מגורים כדוגמת הבית שעיצב לעצמו האב שאפלו. אמנם נכון כי כאשר נפל ידידו למשכב בא לבקרו מתוך חיבה אמיתית, אך משנודע לו כי מצב בריאותו של ההגמון בכי רע, בעל כורחו ניעורו בעמקי נשמתו, כשאירח לו לחברה, אלפי הרהורים שתמציתם לא היתה אלא: אם ימות שאפלו, אוכל לזכות במעונו. ואולם כיוון שניחן בלב למופת, בצרות אופקים ובתבונה מוגבלת, לא הגיע בירוטו לכלל הגייה באמצעים שעליו לנקוט כדי לרשת מידידו את הספרייה ואת הרהיטים...