'תאומים עצמיים' של אדואר לוה, 1999
לאורך יותר ממאה עמודים של משפטים, קצרים ופשוטים, מתאר אדואר לוה ב'דיוקן עצמי' את עצמו ואת חייו: הרגלים, העדפות, זיכרונות, יכולות, מחשבות, בכל התחומים - גוף, נפש, מזון, אהבה, לבוש, אמנות, תיקי גב, מבטאים. חלקם פרטים טריוויאליים לחלוטין: "אני לובש סוודרים עם רוכסן". חלקם אישיים יותר: "היותי אמן וסופר עלול לאפשר לי להשתגע מבלי שאשים לב". חלקם, אולי, עמוקים: "אני לא שופט מדינה לפי איכות התכנים הטלוויזיוניים שלה". חלקם נוגעים ללב: "אני אוהב את עצמי פחות משאהבו אותי". חלקם מצחיקים או לא מפוענחים: "יום אחד אנעל מגפוני עור שחורים וחליפת קטיפה סגולה". רבים עוסקים בעבודתו כאמן: "אני חוזר מיריד אמנות עכשווית כמו משבוע הספר: מפוכח".
מלבד 'דיוקן עצמי' פירסם לוה - אמן צרפתי יליד 1965 שבשלב מסוים הפסיק לצייר, השמיד רבים מציוריו ועבר לצילום ולכתיבה - עוד שלושה ספרים. 'יצירות', שמציג רשימה של 500 רעיונות ליצירות אמנות (לוה מימש את חלקם הקטן). 'עיתון', שכולל ידיעות עיתונאיות פיקטיביות, ו'התאבדות', שנוגע להתאבדותו של חבר ילדות - אפיזודה המוזכרת במשפט גם ב'דיוקן עצמי' מ-.2005 עשרה ימים אחרי שהגיש את כתב היד של 'התאבדות' בחר לוה לסיים את חייו, בגיל .42
הזוטות והמוות זוכים ב'דיוקן עצמי' למעמד אונטולוגי שווה - "שקלתי להתאבד" לצד "אני לא מוצא שום תועלת בשמירת מברשות שיניים ישנות" - ופעולת החשיבה עצמה היא לעיתים נלעגת או סתומה: "חשבתי בו-בזמן: 'אני צריך ללמוד לנגן על טרומבון' ו'פגר של נמלה'". הקורא, היודע את קיצו של לוה, מחפש בטקסט רמזים מטרימים למשאלת מוות, אך אלו סותרים ואקראיים: "אני לא אשכח מי אני, אני אמות לפני כן" מול "אני מעדיף ללכת לישון מאשר להתעורר, אבל אני מעדיף לחיות מאשר למות".
'דיוקן עצמי' מתייחס לעבודתו של ז'ורז' פרק, לספרי רשימות המצאי שלו, ופועל גם הוא במסורת של ריבוי ושל בחירה. אבל בניגוד לטקסטים של פרק, ואולי מתוקף הבדלי הדורות, התוצאה מעלה על הדעת מונולוג ארוך של דמות של וולבק: גבר לבן, בשנות ה-40 לחייו, הטרוסקסואל בעל העדפה ברורה לחילופי זוגות, המנסה לחלץ משמעות מתוך אקראיותו של הקיום ויודע שייכשל.
לכאורה יש כאן "עבודת טקסט" שהיא כמעט פרודיה על אמנות הנובעת מפופיקו של האמן וחוזרת אליו, אבל בפועל, באורח נס, 'דיוקן עצמי' הוא רומן מדהים וכובש, ובעיקר - בניגוד למצופה - זה באמת רומן. הנס הזה הואהוא הרדיקליות של הטקסט, הנושאת איתה את הרדיקליות של כל טקסט באשר הוא. כמו כתיבת קוד, הטקסט יוצר את האדם: דמותו של לוה, שלמה ועגולה, נבנית לנגד עינינו, משפט אחר משפט, ומולו נולדת גם דמותו של הקורא. הטקסט הזה הוא בו-זמנית סגור, נטול מרחב דימויי ולא ניתן לפרשנות לירית, וגם פתוח לחלוטין, שכן הקורא עסוק אוטומטית בהשוואה אינסופית: מול כל אחד מהחיוויים נמצא התיאור של הקורא את עצמו; מול כל אחת מהמחשבות של לוה, טפלות ככל שיהיו, צצה מחשבה אחרת. מול כל זיכרון שבבי צף זיכרון אחר, כמו קרן שמש על ספת קורדרוי בבית זר.
"הפרוזה הפוינטליסטית" של לוה, כמצוין בדף ההוצאה, המתוארת במקומות אחרים כפרוזה קוביסטית, מוכיחה שוב וביתר שאת שרומן לא צריך התחלה אמצע וסוף, או אפילו נראטיב. הרומן נמצא תמיד בתוך הזמן, בין דפי הכריכה, כשם שמסגרת יוצרת ציור וכשם שנראטיב נולד, תמיד ובעל כורחו, מעצם התיחום שלו. 'דיוקן עצמי' מפרק את המבנה המקובל, חותר תחתיו ותחת רעיון המשמעות, ובו-זמנית, מכיוון שהמשמעות נחלצת מאליה, הוא מחזק את קיומה ואת התשוקה העזה לה.
על גב הכריכה נכתב שהמשפטים בספר נמסרו "בסדר אקראי". האומנם? האם קיים סדר אקראי? האם סדר אחר היה מייצר את אותה היצירה? האם GPT-3 יכול היה לייצר את הטקסט הזה? טקסט כזה? גם עבודת הצילום שמופיעה על הכריכה, 'תאומים עצמיים' - שני דיוקנאות עצמיים של האמן שבמבט שני נחשפת המניפולציה שבהם - שואלת את השאלה האחת הזאת: מהו אדם?
"כשאני מצמיד שני חפצים שאין כל קשר ביניהם זה נותן לי רעיונות". לוה מתייחס כאן אולי לאמנות פלסטית, אבל למעשה מפענח עבורנו את לידת המשמעות המתרחשת בצימודי המשפטים, במרחב המדגדג שבין תכנון מוקפד לשגיאה המובנית שבביצוע: "יוצא לי שאני כותב במחשב בעיניים עצומות ומתמלא שמחה מהמחשבה על טעויות ההקלדה שיתגלו לפניי בקריאה". לא אקראיות ולא תכנון, אלא המפגש ביניהם.
'דיוקן עצמי' הוא ספר מדיטטיבי, סתמי ורבמשמעות כמו מלאכת פרימה של אוזניות טלפון שהסתבכו בתוך עצמן. ניתן לגמוע אותו בכל דרך, ונדמה שכך גם נכתב: לעיתים משפט, או שניים, לעיתים עשרות עמודים. אפשר גם לקרוא אותו בשטף, אבל זו עלולה להיות חוויה מתישה מדי, ו(בו-זמנית) בנאלית מדי. כדאי לחיות לצידו כמה ימים לפחות, כך שהקריאה תהיה דומה יותר לכתיבה. יש שיראו בו עבודה מושלמת, מפסגות היצירה הפוסט-מודרנית. ככזו, יש שיישארו אליה אדישים.
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
'תאומים עצמיים' של אדואר לוה, 1999
לאורך יותר ממאה עמודים של משפטים, קצרים ופשוטים, מתאר אדואר לוה ב'דיוקן עצמי' את עצמו ואת חייו: הרגלים, העדפות, זיכרונות, יכולות, מחשבות, בכל התחומים - גוף, נפש, מזון, אהבה, לבוש, אמנות, תיקי גב, מבטאים. חלקם פרטים טריוויאליים לחלוטין: "אני לובש סוודרים עם רוכסן". חלקם אישיים יותר: "היותי אמן וסופר עלול לאפשר לי להשתגע מבלי שאשים לב". חלקם, אולי, עמוקים: "אני לא שופט מדינה לפי איכות התכנים הטלוויזיוניים שלה". חלקם נוגעים ללב: "אני אוהב את עצמי פחות משאהבו אותי". חלקם מצחיקים או לא מפוענחים: "יום אחד אנעל מגפוני עור שחורים וחליפת קטיפה סגולה". רבים עוסקים בעבודתו כאמן: "אני חוזר מיריד אמנות עכשווית כמו משבוע הספר: מפוכח".
מלבד 'דיוקן עצמי' פירסם לוה - אמן צרפתי יליד 1965 שבשלב מסוים הפסיק לצייר, השמיד רבים מציוריו ועבר לצילום ולכתיבה - עוד שלושה ספרים. 'יצירות', שמציג רשימה של 500 רעיונות ליצירות אמנות (לוה מימש את חלקם הקטן). 'עיתון', שכולל ידיעות עיתונאיות פיקטיביות, ו'התאבדות', שנוגע להתאבדותו של חבר ילדות - אפיזודה המוזכרת במשפט גם ב'דיוקן עצמי' מ-.2005 עשרה ימים אחרי שהגיש את כתב היד של 'התאבדות' בחר לוה לסיים את חייו, בגיל .42
הזוטות והמוות זוכים ב'דיוקן עצמי' למעמד אונטולוגי שווה - "שקלתי להתאבד" לצד "אני לא מוצא שום תועלת בשמירת מברשות שיניים ישנות" - ופעולת החשיבה עצמה היא לעיתים נלעגת או סתומה: "חשבתי בו-בזמן: 'אני צריך ללמוד לנגן על טרומבון' ו'פגר של נמלה'". הקורא, היודע את קיצו של לוה, מחפש בטקסט רמזים מטרימים למשאלת מוות, אך אלו סותרים ואקראיים: "אני לא אשכח מי אני, אני אמות לפני כן" מול "אני מעדיף ללכת לישון מאשר להתעורר, אבל אני מעדיף לחיות מאשר למות".
'דיוקן עצמי' מתייחס לעבודתו של ז'ורז' פרק, לספרי רשימות המצאי שלו, ופועל גם הוא במסורת של ריבוי ושל בחירה. אבל בניגוד לטקסטים של פרק, ואולי מתוקף הבדלי הדורות, התוצאה מעלה על הדעת מונולוג ארוך של דמות של וולבק: גבר לבן, בשנות ה-40 לחייו, הטרוסקסואל בעל העדפה ברורה לחילופי זוגות, המנסה לחלץ משמעות מתוך אקראיותו של הקיום ויודע שייכשל.
לכאורה יש כאן "עבודת טקסט" שהיא כמעט פרודיה על אמנות הנובעת מפופיקו של האמן וחוזרת אליו, אבל בפועל, באורח נס, 'דיוקן עצמי' הוא רומן מדהים וכובש, ובעיקר - בניגוד למצופה - זה באמת רומן. הנס הזה הואהוא הרדיקליות של הטקסט, הנושאת איתה את הרדיקליות של כל טקסט באשר הוא. כמו כתיבת קוד, הטקסט יוצר את האדם: דמותו של לוה, שלמה ועגולה, נבנית לנגד עינינו, משפט אחר משפט, ומולו נולדת גם דמותו של הקורא. הטקסט הזה הוא בו-זמנית סגור, נטול מרחב דימויי ולא ניתן לפרשנות לירית, וגם פתוח לחלוטין, שכן הקורא עסוק אוטומטית בהשוואה אינסופית: מול כל אחד מהחיוויים נמצא התיאור של הקורא את עצמו; מול כל אחת מהמחשבות של לוה, טפלות ככל שיהיו, צצה מחשבה אחרת. מול כל זיכרון שבבי צף זיכרון אחר, כמו קרן שמש על ספת קורדרוי בבית זר.
"הפרוזה הפוינטליסטית" של לוה, כמצוין בדף ההוצאה, המתוארת במקומות אחרים כפרוזה קוביסטית, מוכיחה שוב וביתר שאת שרומן לא צריך התחלה אמצע וסוף, או אפילו נראטיב. הרומן נמצא תמיד בתוך הזמן, בין דפי הכריכה, כשם שמסגרת יוצרת ציור וכשם שנראטיב נולד, תמיד ובעל כורחו, מעצם התיחום שלו. 'דיוקן עצמי' מפרק את המבנה המקובל, חותר תחתיו ותחת רעיון המשמעות, ובו-זמנית, מכיוון שהמשמעות נחלצת מאליה, הוא מחזק את קיומה ואת התשוקה העזה לה.
על גב הכריכה נכתב שהמשפטים בספר נמסרו "בסדר אקראי". האומנם? האם קיים סדר אקראי? האם סדר אחר היה מייצר את אותה היצירה? האם GPT-3 יכול היה לייצר את הטקסט הזה? טקסט כזה? גם עבודת הצילום שמופיעה על הכריכה, 'תאומים עצמיים' - שני דיוקנאות עצמיים של האמן שבמבט שני נחשפת המניפולציה שבהם - שואלת את השאלה האחת הזאת: מהו אדם?
"כשאני מצמיד שני חפצים שאין כל קשר ביניהם זה נותן לי רעיונות". לוה מתייחס כאן אולי לאמנות פלסטית, אבל למעשה מפענח עבורנו את לידת המשמעות המתרחשת בצימודי המשפטים, במרחב המדגדג שבין תכנון מוקפד לשגיאה המובנית שבביצוע: "יוצא לי שאני כותב במחשב בעיניים עצומות ומתמלא שמחה מהמחשבה על טעויות ההקלדה שיתגלו לפניי בקריאה". לא אקראיות ולא תכנון, אלא המפגש ביניהם.
'דיוקן עצמי' הוא ספר מדיטטיבי, סתמי ורבמשמעות כמו מלאכת פרימה של אוזניות טלפון שהסתבכו בתוך עצמן. ניתן לגמוע אותו בכל דרך, ונדמה שכך גם נכתב: לעיתים משפט, או שניים, לעיתים עשרות עמודים. אפשר גם לקרוא אותו בשטף, אבל זו עלולה להיות חוויה מתישה מדי, ו(בו-זמנית) בנאלית מדי. כדאי לחיות לצידו כמה ימים לפחות, כך שהקריאה תהיה דומה יותר לכתיבה. יש שיראו בו עבודה מושלמת, מפסגות היצירה הפוסט-מודרנית. ככזו, יש שיישארו אליה אדישים.
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"