דיוקן עצמי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דיוקן עצמי
מכר
מאות
עותקים
דיוקן עצמי
מכר
מאות
עותקים

דיוקן עצמי

5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Autoportrait
  • תרגום: לנה נטע אטינגר
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות

אדואר לוה

אדואר לווה (Levé, 1965-2007) היה צלם ואמן מושגי שהגיע לעולם האמנות אחרי לימודי כלכלה ומנהל עסקים. סדרות הצילומים הדרמטיות שלו משחזרות בדקדקנות סצנות מפורטות ואניגמטיות כמו חלומות, טקסים רשמיים או סרטי פורנו ומשחקי רוגבי (שאותם נהג לביים עם שחקנים בלבוש מלא), ומתעדים מסעות עלייה לרגל שרירותיים אך שיטתיים למקומות נידחים בעלי שמות מפוארים או הרי משמעות כמו דלהי, רומא ופריז שבארצות הברית או אנגואס (בצרפתית: חרדה, מועקה) שבצרפת.
בעשור האחרון של חייו הקצרים השתלבה בעשייתו האמנותית של לווה גם יצירה ספרותית ניסיונית שזוכה כיום לעניין רב בעולם. אחרי ״יצירות״, רשימה ובה תיאורים מדוקדקים של יצירות אמנות שאותן לא מימש, ואחרי ״עיתון״, שהיה מבחר של ידיעות חדשותיות דמיוניות בתחומים שונים (פוליטיקה, כלכלה, פלילים, ספורט, תרבות וכולי), ״דיוקן עצמי״ היה ספרו השלישי. הספר נכתב במשך שנת 2002 במהלך נסיעתו של לווה בארצות הברית, במסלול שנקבע מראש שעבר דרך עיירות וכפרים נידחים בעלי שמות מפורסמים, משפט בכל יום. ״דיוקן עצמי״ זכה לתרגומים רבים והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הספר המתורגם בשנת 2013.
ב-15 באוקטובר 2007, כמה ימים אחרי שהגיש לעורך שלו את כתב היד של ספרו האחרון, שלח לווה יד בנפשו.

תקציר

בנעורי, האמנתי שהחיים הוראות שימוש יעזור לי לחיות, והתאבדות הוראות שימוש למות. לתאר במדויק את חיי ייקח לי יותר זמן מלחיות אותם. אני חושב שיש חיים אחרי החיים, אבל אין מוות אחרי המוות. היום היפה ביותר בחיי אולי כבר עבר.

בגוף ראשון, בסדר אקראי, בפרוזה חשופה, רדיקלית בפשטותה, מוסר לנו האמן והסופר אדואר לווה את כל חייו: עובדה אחר עובדה, פרט אחר פרט, משפט אחר משפט.

אדואר לווה (Levé, 1965-2007) היה צלם ואמן מושגי שהגיע לעולם האמנות אחרי לימודי כלכלה ומנהל עסקים. סדרות הצילומים הדרמטיות שלו משחזרות בדקדקנות סצנות מפורטות ואניגמטיות כמו חלומות, טקסים רשמיים או סרטי פורנו ומשחקי רוגבי (שאותם נהג לביים עם שחקנים בלבוש מלא), ומתעדים מסעות עלייה לרגל שרירותיים אך שיטתיים למקומות נידחים בעלי שמות מפוארים או הרי משמעות כמו דלהי, רומא ופריז שבארצות הברית או אנגואס (בצרפתית: חרדה, מועקה) שבצרפת.
בעשור האחרון של חייו הקצרים השתלבה בעשייתו האמנותית של לווה גם יצירה ספרותית ניסיונית שזוכה כיום לעניין רב בעולם. אחרי ״יצירות״, רשימה ובה תיאורים מדוקדקים של יצירות אמנות שאותן לא מימש, ואחרי ״עיתון״, שהיה מבחר של ידיעות חדשותיות דמיוניות בתחומים שונים (פוליטיקה, כלכלה, פלילים, ספורט, תרבות וכולי),  ״דיוקן עצמי״ היה ספרו השלישי. הספר נכתב במשך שנת 2002 במהלך נסיעתו של לווה בארצות הברית, במסלול שנקבע מראש שעבר דרך עיירות וכפרים נידחים בעלי שמות מפורסמים, משפט בכל יום. ״דיוקן עצמי״ זכה לתרגומים רבים והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הספר המתורגם בשנת 2013.
ב-15 באוקטובר 2007, כמה ימים אחרי שהגיש לעורך שלו את כתב היד של ספרו האחרון, שלח לווה יד בנפשו.

פרק ראשון

בנעורי, האמנתי שהחיים הוראות שימוש יעזור לי לחיות, והתאבדות הוראות שימוש למות. העברתי שלוש שנים ושלושה חודשים מחיי בארצות זרות. אני מעדיף להסתכל לצד שמאל שלי. אחד מחברי בא על סיפוקו רק בבגידה. סוף מסע מותיר בי אותו טעם נוגה של סוף רומן. אני שוכח מה שלא מוצא חן בעיני. ייתכן שבלי לדעת זאת, יצא לי לדבר עם מישהו שהרג מישהו. אני הולך להציץ ברחובות ללא מוצא. מה שיש בסוף החיים לא מפחיד אותי. אני לא ממש מקשיב למה שאומרים לי. אני מתפלא שמדביקים לי כינוי חיבה, כשבקושי מכירים אותי. לוקח לי זמן להבין שמישהו מתנהג אלי לא יפה, עד כדי כך שאני מופתע שזה קורה: כאילו באיזשהו אופן הרוע אינו ממשי. אני מתייק. דיברתי עם סלבאדור דאלי בגיל שנתיים. תחרות לא מדרבנת אותי. לתאר במדויק את חיי ייקח לי יותר זמן מלחיות אותם. אני שואל את עצמי אם לא אהפוך לריאקציונר לעת זקנה. בישיבה ברגליים עירומות על ריפוד סקאיי, העור שלי לא מחליק, הוא חורק. בגדתי בשתי נשים. סיפרתי להן, לאחת זה לא הזיז, לשנייה כן. אני מתלוצץ עם המוות. אני לא אוהב את עצמי. אני לא שונא את עצמי. אני לא שוכח לשכוח. אני לא מאמין בקיומו של השטן. אין לי עבר פלילי. הייתי רוצה שעונות השנה ייארכו שבוע. אני מעדיף להשתעמם לבד מאשר בשניים. אני מסתובב במקומות ריקים וסועד במסעדות עגמומיות. בענייני מזון, אני מעדיף את המלוח על המתוק, המבושל על הנא, הקשה על הרך, הקר על החם, המתובל על התפל. אני לא יכול לכתוב בראש שקט אם המקרר שלי ריק. אני יכול בקלות לחיות בלי אלכוהול וסיגריות. בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן־שיחי מגהק במהלך השיחה. אני מבחין בשערות שיבה אצל אנשים שעדיין לא בגיל שהגיוני שיהיו להם כאלה. עדיף שלא אקרא ספרות רפואית מקצועית, בייחוד לא את הקטעים המתארים את הסימפטומים של מחלות מסוימות: מרגע שאני מגלה את דבר קיומם אני מיד רואה אותם מתפשטים בי. מלחמה נראית לי דבר כל כך לא ממשי שאני מתקשה להאמין שאבי השתתף באחת. ראיתי אדם שהחצי השמאלי של הפרצוף שלו הביע משהו שונה מהחצי הימני. אני לא בטוח שאני אוהב את ניו יורק. אני לא אומר "אל"ף יותר טוב מבי"ת" אלא "אני מעדיף את אל"ף על בי"ת". אני לא חדל לערוך השוואות. כשאני חוזר מנסיעה, הרגע הטוב ביותר הוא לא המעבר בשדה התעופה ולא ההגעה הביתה אלא הנסיעה במונית שקושרת בין השניים: זה עדיין המסע, אבל כבר לא באמת. אני מזייף, לכן אני לא שר. בגלל שאני מצחיק, חושבים שאני מאושר. אני מקווה לעולם לא למצוא אוזן בשדה. אני לא אוהב מילים יותר מפטיש או מבורג. אני לא מכיר את הבחורים הירוקים. בחלונות ראווה בארצות דוברות אנגלית אני קורא ״sale״ בצרפתית.1 אני לא יכול לישון עם מישהו שזז, נוחר, נושם חזק או מושך במצעים. אני יכול לישון מחובק עם מישהו שלא זז. היה לי רעיון ל"מוזיאון החלום". יש לי נטייה, מטעמי נוחות לשונית, לכנות "חברים" אנשים שאינם כאלה, אני לא מוצא מילה אחרת שתיטיב להגדיר את האנשים האלה שאני מכיר ומחבב, אבל שלא קשרתי איתם שום קשר מיוחד. ברכבת, כשאני יושב נגד כיוון הנסיעה, אני לא רואה את הדברים מגיעים, אלא מתרחקים. אני לא דואג לפנסיה שלי. מבחינתי החלק הכי טוב בגרב הוא החור. אני לא שם לב כמה כסף יש בחשבון הבנק שלי. חשבון הבנק שלי לעתים נדירות במינוס. שואה, מספר אפס, מובוטו מלך זאיר, חדר מיון, טיטיקאט פוליז והכיבוש של קלישי השפיעו עלי הרבה יותר מכל יצירות המופת הבדיוניות. סרטי הרדימייד שהקרין ז'אן־מרק שאפולי הצחיקו אותי יותר מהקומדיות המהוללות ביותר. ניסיתי פעם אחת להתאבד, התפתיתי ארבע פעמים לנסות להתאבד. הקול המרוחק של מכסחת דשא בקיץ מעלה בי זיכרונות ילדות טובים. קשה לי לזרוק. אחת מהסבתות במשפחתי היתה אגרנית כפייתית, כשהיא מתה מצאו קופסת נעליים עם מדבקה שעליה נכתב בקפידה: "שאריות חוטים קטנים שלא יכולים לשמש לכלום". אני לא חושב שחוכמת החכמים תאבד. היה לי פרויקט של ספר־מוזיאון לכתיבה עממית שאליו יועתקו כל מיני הודעות בכתב־יד של זרים, ממוינות לפי סוגים: מודעות חיפוש חיות אבודות, הודעות לפקחים שהונחו על שמשות קדמיות של רכבים כדי לא לשלם חניה, קריאות פתוחות לעדים, הודעות על החלפת בעלות, פתקים משרדיים, פתקים ביתיים, פתקים שאדם כותב לעצמו. חשבתי, בזמן שהקשבתי לקשיש מגולל את סיפור חייו: "האיש הזה הוא מוזיאון של עצמו". חשבתי, בזמן שהקשבתי לבן של פעיל אפרו־אמריקאי וסוציולוגית צרפתייה: "האיש הזה הוא רדימייד." חשבתי, למראה גבר חיוור: "הוא רוח רפאים של עצמו."

אדואר לוה

אדואר לווה (Levé, 1965-2007) היה צלם ואמן מושגי שהגיע לעולם האמנות אחרי לימודי כלכלה ומנהל עסקים. סדרות הצילומים הדרמטיות שלו משחזרות בדקדקנות סצנות מפורטות ואניגמטיות כמו חלומות, טקסים רשמיים או סרטי פורנו ומשחקי רוגבי (שאותם נהג לביים עם שחקנים בלבוש מלא), ומתעדים מסעות עלייה לרגל שרירותיים אך שיטתיים למקומות נידחים בעלי שמות מפוארים או הרי משמעות כמו דלהי, רומא ופריז שבארצות הברית או אנגואס (בצרפתית: חרדה, מועקה) שבצרפת.
בעשור האחרון של חייו הקצרים השתלבה בעשייתו האמנותית של לווה גם יצירה ספרותית ניסיונית שזוכה כיום לעניין רב בעולם. אחרי ״יצירות״, רשימה ובה תיאורים מדוקדקים של יצירות אמנות שאותן לא מימש, ואחרי ״עיתון״, שהיה מבחר של ידיעות חדשותיות דמיוניות בתחומים שונים (פוליטיקה, כלכלה, פלילים, ספורט, תרבות וכולי), ״דיוקן עצמי״ היה ספרו השלישי. הספר נכתב במשך שנת 2002 במהלך נסיעתו של לווה בארצות הברית, במסלול שנקבע מראש שעבר דרך עיירות וכפרים נידחים בעלי שמות מפורסמים, משפט בכל יום. ״דיוקן עצמי״ זכה לתרגומים רבים והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הספר המתורגם בשנת 2013.
ב-15 באוקטובר 2007, כמה ימים אחרי שהגיש לעורך שלו את כתב היד של ספרו האחרון, שלח לווה יד בנפשו.

סקירות וביקורות

לפרק, לפרק, לפרק באורח נס, אוסף המשפטים הכמעט אקראי שמרכיב את 'דיוקן עצמי' מצטבר לרומן כובש ורדיקלי

'תאומים עצמיים' של אדואר לוה, ‭ 1999 ‬

לאורך יותר ממאה עמודים של משפטים, קצרים ופשוטים, מתאר אדואר לוה ב'דיוקן עצמי' את עצמו ואת חייו: הרגלים, העדפות, זיכרונות, יכולות, מחשבות, בכל התחומים - גוף, נפש, מזון, אהבה, לבוש, אמנות, תיקי גב, מבטאים. חלקם פרטים טריוויאליים לחלוטין: "אני לובש סוודרים עם רוכסן". חלקם אישיים יותר: "היותי אמן וסופר עלול לאפשר לי להשתגע מבלי שאשים לב". חלקם, אולי, עמוקים: "אני לא שופט מדינה לפי איכות התכנים הטלוויזיוניים שלה". חלקם נוגעים ללב: "אני אוהב את עצמי פחות משאהבו אותי". חלקם מצחיקים או לא מפוענחים: "יום אחד אנעל מגפוני עור שחורים וחליפת קטיפה סגולה". רבים עוסקים בעבודתו כאמן: "אני חוזר מיריד אמנות עכשווית כמו משבוע הספר: מפוכח".

מלבד 'דיוקן עצמי' פירסם לוה - אמן צרפתי יליד ‭ 1965‬ שבשלב מסוים הפסיק לצייר, השמיד רבים מציוריו ועבר לצילום ולכתיבה - עוד שלושה ספרים. 'יצירות', שמציג רשימה של ‭ 500 ‬ רעיונות ליצירות אמנות (לוה מימש את חלקם הקטן). 'עיתון', שכולל ידיעות עיתונאיות פיקטיביות, ו'התאבדות', שנוגע להתאבדותו של חבר ילדות - אפיזודה המוזכרת במשפט גם ב'דיוקן עצמי' מ-‭.2005‬ עשרה ימים אחרי שהגיש את כתב היד של 'התאבדות' בחר לוה לסיים את חייו, בגיל ‭ .42 ‬

הזוטות והמוות זוכים ב'דיוקן עצמי' למעמד אונטולוגי שווה - "שקלתי להתאבד" לצד "אני לא מוצא שום תועלת בשמירת מברשות שיניים ישנות" - ופעולת החשיבה עצמה היא לעיתים נלעגת או סתומה: "חשבתי בו-בזמן: 'אני צריך ללמוד לנגן על טרומבון' ו'פגר של נמלה'". הקורא, היודע את קיצו של לוה, מחפש בטקסט רמזים מטרימים למשאלת מוות, אך אלו סותרים ואקראיים: "אני לא אשכח מי אני, אני אמות לפני כן" מול "אני מעדיף ללכת לישון מאשר להתעורר, אבל אני מעדיף לחיות מאשר למות".

'דיוקן עצמי' מתייחס לעבודתו של ז'ורז' פרק, לספרי רשימות המצאי שלו, ופועל גם הוא במסורת של ריבוי ושל בחירה. אבל בניגוד לטקסטים של פרק, ואולי מתוקף הבדלי הדורות, התוצאה מעלה על הדעת מונולוג ארוך של דמות של וולבק: גבר לבן, בשנות ה-‭40‬ לחייו, הטרוסקסואל בעל העדפה ברורה לחילופי זוגות, המנסה לחלץ משמעות מתוך אקראיותו של הקיום ויודע שייכשל.

לכאורה יש כאן "עבודת טקסט" שהיא כמעט פרודיה על אמנות הנובעת מפופיקו של האמן וחוזרת אליו, אבל בפועל, באורח נס, 'דיוקן עצמי' הוא רומן מדהים וכובש, ובעיקר - בניגוד למצופה - זה באמת רומן. הנס הזה הואהוא הרדיקליות של הטקסט, הנושאת איתה את הרדיקליות של כל טקסט באשר הוא. כמו כתיבת קוד, הטקסט יוצר את האדם: דמותו של לוה, שלמה ועגולה, נבנית לנגד עינינו, משפט אחר משפט, ומולו נולדת גם דמותו של הקורא. הטקסט הזה הוא בו-זמנית סגור, נטול מרחב דימויי ולא ניתן לפרשנות לירית, וגם פתוח לחלוטין, שכן הקורא עסוק אוטומטית בהשוואה אינסופית: מול כל אחד מהחיוויים נמצא התיאור של הקורא את עצמו; מול כל אחת מהמחשבות של לוה, טפלות ככל שיהיו, צצה מחשבה אחרת. מול כל זיכרון שבבי צף זיכרון אחר, כמו קרן שמש על ספת קורדרוי בבית זר.

"הפרוזה הפוינטליסטית" של לוה, כמצוין בדף ההוצאה, המתוארת במקומות אחרים כפרוזה קוביסטית, מוכיחה שוב וביתר שאת שרומן לא צריך התחלה אמצע וסוף, או אפילו נראטיב. הרומן נמצא תמיד בתוך הזמן, בין דפי הכריכה, כשם שמסגרת יוצרת ציור וכשם שנראטיב נולד, תמיד ובעל כורחו, מעצם התיחום שלו. 'דיוקן עצמי' מפרק את המבנה המקובל, חותר תחתיו ותחת רעיון המשמעות, ובו-זמנית, מכיוון שהמשמעות נחלצת מאליה, הוא מחזק את קיומה ואת התשוקה העזה לה.

על גב הכריכה נכתב שהמשפטים בספר נמסרו "בסדר אקראי". האומנם? האם קיים סדר אקראי? האם סדר אחר היה מייצר את אותה היצירה? האם ‭ GPT-3 ‬ יכול היה לייצר את הטקסט הזה? טקסט כזה? גם עבודת הצילום שמופיעה על הכריכה, 'תאומים עצמיים' - שני דיוקנאות עצמיים של האמן שבמבט שני נחשפת המניפולציה שבהם - שואלת את השאלה האחת הזאת: מהו אדם?

"כשאני מצמיד שני חפצים שאין כל קשר ביניהם זה נותן לי רעיונות". לוה מתייחס כאן אולי לאמנות פלסטית, אבל למעשה מפענח עבורנו את לידת המשמעות המתרחשת בצימודי המשפטים, במרחב המדגדג שבין תכנון מוקפד לשגיאה המובנית שבביצוע: "יוצא לי שאני כותב במחשב בעיניים עצומות ומתמלא שמחה מהמחשבה על טעויות ההקלדה שיתגלו לפניי בקריאה". לא אקראיות ולא תכנון, אלא המפגש ביניהם.

'דיוקן עצמי' הוא ספר מדיטטיבי, סתמי ורבמשמעות כמו מלאכת פרימה של אוזניות טלפון שהסתבכו בתוך עצמן. ניתן לגמוע אותו בכל דרך, ונדמה שכך גם נכתב: לעיתים משפט, או שניים, לעיתים עשרות עמודים. אפשר גם לקרוא אותו בשטף, אבל זו עלולה להיות חוויה מתישה מדי, ו(בו-זמנית) בנאלית מדי. כדאי לחיות לצידו כמה ימים לפחות, כך שהקריאה תהיה דומה יותר לכתיבה. יש שיראו בו עבודה מושלמת, מפסגות היצירה הפוסט-מודרנית. ככזו, יש שיישארו אליה אדישים.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 08/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"דיוקן עצמי" מעורר סקרנות במישור האישי והאינטלקטואלי דורית שילה הארץ 29/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Autoportrait
  • תרגום: לנה נטע אטינגר
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 120 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות

סקירות וביקורות

לפרק, לפרק, לפרק באורח נס, אוסף המשפטים הכמעט אקראי שמרכיב את 'דיוקן עצמי' מצטבר לרומן כובש ורדיקלי

'תאומים עצמיים' של אדואר לוה, ‭ 1999 ‬

לאורך יותר ממאה עמודים של משפטים, קצרים ופשוטים, מתאר אדואר לוה ב'דיוקן עצמי' את עצמו ואת חייו: הרגלים, העדפות, זיכרונות, יכולות, מחשבות, בכל התחומים - גוף, נפש, מזון, אהבה, לבוש, אמנות, תיקי גב, מבטאים. חלקם פרטים טריוויאליים לחלוטין: "אני לובש סוודרים עם רוכסן". חלקם אישיים יותר: "היותי אמן וסופר עלול לאפשר לי להשתגע מבלי שאשים לב". חלקם, אולי, עמוקים: "אני לא שופט מדינה לפי איכות התכנים הטלוויזיוניים שלה". חלקם נוגעים ללב: "אני אוהב את עצמי פחות משאהבו אותי". חלקם מצחיקים או לא מפוענחים: "יום אחד אנעל מגפוני עור שחורים וחליפת קטיפה סגולה". רבים עוסקים בעבודתו כאמן: "אני חוזר מיריד אמנות עכשווית כמו משבוע הספר: מפוכח".

מלבד 'דיוקן עצמי' פירסם לוה - אמן צרפתי יליד ‭ 1965‬ שבשלב מסוים הפסיק לצייר, השמיד רבים מציוריו ועבר לצילום ולכתיבה - עוד שלושה ספרים. 'יצירות', שמציג רשימה של ‭ 500 ‬ רעיונות ליצירות אמנות (לוה מימש את חלקם הקטן). 'עיתון', שכולל ידיעות עיתונאיות פיקטיביות, ו'התאבדות', שנוגע להתאבדותו של חבר ילדות - אפיזודה המוזכרת במשפט גם ב'דיוקן עצמי' מ-‭.2005‬ עשרה ימים אחרי שהגיש את כתב היד של 'התאבדות' בחר לוה לסיים את חייו, בגיל ‭ .42 ‬

הזוטות והמוות זוכים ב'דיוקן עצמי' למעמד אונטולוגי שווה - "שקלתי להתאבד" לצד "אני לא מוצא שום תועלת בשמירת מברשות שיניים ישנות" - ופעולת החשיבה עצמה היא לעיתים נלעגת או סתומה: "חשבתי בו-בזמן: 'אני צריך ללמוד לנגן על טרומבון' ו'פגר של נמלה'". הקורא, היודע את קיצו של לוה, מחפש בטקסט רמזים מטרימים למשאלת מוות, אך אלו סותרים ואקראיים: "אני לא אשכח מי אני, אני אמות לפני כן" מול "אני מעדיף ללכת לישון מאשר להתעורר, אבל אני מעדיף לחיות מאשר למות".

'דיוקן עצמי' מתייחס לעבודתו של ז'ורז' פרק, לספרי רשימות המצאי שלו, ופועל גם הוא במסורת של ריבוי ושל בחירה. אבל בניגוד לטקסטים של פרק, ואולי מתוקף הבדלי הדורות, התוצאה מעלה על הדעת מונולוג ארוך של דמות של וולבק: גבר לבן, בשנות ה-‭40‬ לחייו, הטרוסקסואל בעל העדפה ברורה לחילופי זוגות, המנסה לחלץ משמעות מתוך אקראיותו של הקיום ויודע שייכשל.

לכאורה יש כאן "עבודת טקסט" שהיא כמעט פרודיה על אמנות הנובעת מפופיקו של האמן וחוזרת אליו, אבל בפועל, באורח נס, 'דיוקן עצמי' הוא רומן מדהים וכובש, ובעיקר - בניגוד למצופה - זה באמת רומן. הנס הזה הואהוא הרדיקליות של הטקסט, הנושאת איתה את הרדיקליות של כל טקסט באשר הוא. כמו כתיבת קוד, הטקסט יוצר את האדם: דמותו של לוה, שלמה ועגולה, נבנית לנגד עינינו, משפט אחר משפט, ומולו נולדת גם דמותו של הקורא. הטקסט הזה הוא בו-זמנית סגור, נטול מרחב דימויי ולא ניתן לפרשנות לירית, וגם פתוח לחלוטין, שכן הקורא עסוק אוטומטית בהשוואה אינסופית: מול כל אחד מהחיוויים נמצא התיאור של הקורא את עצמו; מול כל אחת מהמחשבות של לוה, טפלות ככל שיהיו, צצה מחשבה אחרת. מול כל זיכרון שבבי צף זיכרון אחר, כמו קרן שמש על ספת קורדרוי בבית זר.

"הפרוזה הפוינטליסטית" של לוה, כמצוין בדף ההוצאה, המתוארת במקומות אחרים כפרוזה קוביסטית, מוכיחה שוב וביתר שאת שרומן לא צריך התחלה אמצע וסוף, או אפילו נראטיב. הרומן נמצא תמיד בתוך הזמן, בין דפי הכריכה, כשם שמסגרת יוצרת ציור וכשם שנראטיב נולד, תמיד ובעל כורחו, מעצם התיחום שלו. 'דיוקן עצמי' מפרק את המבנה המקובל, חותר תחתיו ותחת רעיון המשמעות, ובו-זמנית, מכיוון שהמשמעות נחלצת מאליה, הוא מחזק את קיומה ואת התשוקה העזה לה.

על גב הכריכה נכתב שהמשפטים בספר נמסרו "בסדר אקראי". האומנם? האם קיים סדר אקראי? האם סדר אחר היה מייצר את אותה היצירה? האם ‭ GPT-3 ‬ יכול היה לייצר את הטקסט הזה? טקסט כזה? גם עבודת הצילום שמופיעה על הכריכה, 'תאומים עצמיים' - שני דיוקנאות עצמיים של האמן שבמבט שני נחשפת המניפולציה שבהם - שואלת את השאלה האחת הזאת: מהו אדם?

"כשאני מצמיד שני חפצים שאין כל קשר ביניהם זה נותן לי רעיונות". לוה מתייחס כאן אולי לאמנות פלסטית, אבל למעשה מפענח עבורנו את לידת המשמעות המתרחשת בצימודי המשפטים, במרחב המדגדג שבין תכנון מוקפד לשגיאה המובנית שבביצוע: "יוצא לי שאני כותב במחשב בעיניים עצומות ומתמלא שמחה מהמחשבה על טעויות ההקלדה שיתגלו לפניי בקריאה". לא אקראיות ולא תכנון, אלא המפגש ביניהם.

'דיוקן עצמי' הוא ספר מדיטטיבי, סתמי ורבמשמעות כמו מלאכת פרימה של אוזניות טלפון שהסתבכו בתוך עצמן. ניתן לגמוע אותו בכל דרך, ונדמה שכך גם נכתב: לעיתים משפט, או שניים, לעיתים עשרות עמודים. אפשר גם לקרוא אותו בשטף, אבל זו עלולה להיות חוויה מתישה מדי, ו(בו-זמנית) בנאלית מדי. כדאי לחיות לצידו כמה ימים לפחות, כך שהקריאה תהיה דומה יותר לכתיבה. יש שיראו בו עבודה מושלמת, מפסגות היצירה הפוסט-מודרנית. ככזו, יש שיישארו אליה אדישים.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור ידיעות אחרונות 08/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"דיוקן עצמי" מעורר סקרנות במישור האישי והאינטלקטואלי דורית שילה הארץ 29/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
דיוקן עצמי אדואר לוה

בנעורי, האמנתי שהחיים הוראות שימוש יעזור לי לחיות, והתאבדות הוראות שימוש למות. העברתי שלוש שנים ושלושה חודשים מחיי בארצות זרות. אני מעדיף להסתכל לצד שמאל שלי. אחד מחברי בא על סיפוקו רק בבגידה. סוף מסע מותיר בי אותו טעם נוגה של סוף רומן. אני שוכח מה שלא מוצא חן בעיני. ייתכן שבלי לדעת זאת, יצא לי לדבר עם מישהו שהרג מישהו. אני הולך להציץ ברחובות ללא מוצא. מה שיש בסוף החיים לא מפחיד אותי. אני לא ממש מקשיב למה שאומרים לי. אני מתפלא שמדביקים לי כינוי חיבה, כשבקושי מכירים אותי. לוקח לי זמן להבין שמישהו מתנהג אלי לא יפה, עד כדי כך שאני מופתע שזה קורה: כאילו באיזשהו אופן הרוע אינו ממשי. אני מתייק. דיברתי עם סלבאדור דאלי בגיל שנתיים. תחרות לא מדרבנת אותי. לתאר במדויק את חיי ייקח לי יותר זמן מלחיות אותם. אני שואל את עצמי אם לא אהפוך לריאקציונר לעת זקנה. בישיבה ברגליים עירומות על ריפוד סקאיי, העור שלי לא מחליק, הוא חורק. בגדתי בשתי נשים. סיפרתי להן, לאחת זה לא הזיז, לשנייה כן. אני מתלוצץ עם המוות. אני לא אוהב את עצמי. אני לא שונא את עצמי. אני לא שוכח לשכוח. אני לא מאמין בקיומו של השטן. אין לי עבר פלילי. הייתי רוצה שעונות השנה ייארכו שבוע. אני מעדיף להשתעמם לבד מאשר בשניים. אני מסתובב במקומות ריקים וסועד במסעדות עגמומיות. בענייני מזון, אני מעדיף את המלוח על המתוק, המבושל על הנא, הקשה על הרך, הקר על החם, המתובל על התפל. אני לא יכול לכתוב בראש שקט אם המקרר שלי ריק. אני יכול בקלות לחיות בלי אלכוהול וסיגריות. בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן־שיחי מגהק במהלך השיחה. אני מבחין בשערות שיבה אצל אנשים שעדיין לא בגיל שהגיוני שיהיו להם כאלה. עדיף שלא אקרא ספרות רפואית מקצועית, בייחוד לא את הקטעים המתארים את הסימפטומים של מחלות מסוימות: מרגע שאני מגלה את דבר קיומם אני מיד רואה אותם מתפשטים בי. מלחמה נראית לי דבר כל כך לא ממשי שאני מתקשה להאמין שאבי השתתף באחת. ראיתי אדם שהחצי השמאלי של הפרצוף שלו הביע משהו שונה מהחצי הימני. אני לא בטוח שאני אוהב את ניו יורק. אני לא אומר "אל"ף יותר טוב מבי"ת" אלא "אני מעדיף את אל"ף על בי"ת". אני לא חדל לערוך השוואות. כשאני חוזר מנסיעה, הרגע הטוב ביותר הוא לא המעבר בשדה התעופה ולא ההגעה הביתה אלא הנסיעה במונית שקושרת בין השניים: זה עדיין המסע, אבל כבר לא באמת. אני מזייף, לכן אני לא שר. בגלל שאני מצחיק, חושבים שאני מאושר. אני מקווה לעולם לא למצוא אוזן בשדה. אני לא אוהב מילים יותר מפטיש או מבורג. אני לא מכיר את הבחורים הירוקים. בחלונות ראווה בארצות דוברות אנגלית אני קורא ״sale״ בצרפתית.1 אני לא יכול לישון עם מישהו שזז, נוחר, נושם חזק או מושך במצעים. אני יכול לישון מחובק עם מישהו שלא זז. היה לי רעיון ל"מוזיאון החלום". יש לי נטייה, מטעמי נוחות לשונית, לכנות "חברים" אנשים שאינם כאלה, אני לא מוצא מילה אחרת שתיטיב להגדיר את האנשים האלה שאני מכיר ומחבב, אבל שלא קשרתי איתם שום קשר מיוחד. ברכבת, כשאני יושב נגד כיוון הנסיעה, אני לא רואה את הדברים מגיעים, אלא מתרחקים. אני לא דואג לפנסיה שלי. מבחינתי החלק הכי טוב בגרב הוא החור. אני לא שם לב כמה כסף יש בחשבון הבנק שלי. חשבון הבנק שלי לעתים נדירות במינוס. שואה, מספר אפס, מובוטו מלך זאיר, חדר מיון, טיטיקאט פוליז והכיבוש של קלישי השפיעו עלי הרבה יותר מכל יצירות המופת הבדיוניות. סרטי הרדימייד שהקרין ז'אן־מרק שאפולי הצחיקו אותי יותר מהקומדיות המהוללות ביותר. ניסיתי פעם אחת להתאבד, התפתיתי ארבע פעמים לנסות להתאבד. הקול המרוחק של מכסחת דשא בקיץ מעלה בי זיכרונות ילדות טובים. קשה לי לזרוק. אחת מהסבתות במשפחתי היתה אגרנית כפייתית, כשהיא מתה מצאו קופסת נעליים עם מדבקה שעליה נכתב בקפידה: "שאריות חוטים קטנים שלא יכולים לשמש לכלום". אני לא חושב שחוכמת החכמים תאבד. היה לי פרויקט של ספר־מוזיאון לכתיבה עממית שאליו יועתקו כל מיני הודעות בכתב־יד של זרים, ממוינות לפי סוגים: מודעות חיפוש חיות אבודות, הודעות לפקחים שהונחו על שמשות קדמיות של רכבים כדי לא לשלם חניה, קריאות פתוחות לעדים, הודעות על החלפת בעלות, פתקים משרדיים, פתקים ביתיים, פתקים שאדם כותב לעצמו. חשבתי, בזמן שהקשבתי לקשיש מגולל את סיפור חייו: "האיש הזה הוא מוזיאון של עצמו". חשבתי, בזמן שהקשבתי לבן של פעיל אפרו־אמריקאי וסוציולוגית צרפתייה: "האיש הזה הוא רדימייד." חשבתי, למראה גבר חיוור: "הוא רוח רפאים של עצמו."