בתמונה: מישל וולבק, צילום: גטי אימג'ס
נתחיל מהסוף: זה ספר מצוין. מצוין בכלל ומצוין של וולבק. אחרי 'כניעה', שהכתיר אותו כנביא אבל סדק את מעמדו כסופר מחונן, וולבק מסתער מחדש, מותש ומיואש מתמיד. איש אינו מיטיב כמותו להעביר את העייפות הזאת: מאוכל, ממין, מתיירות, שהיא מנת חלקו של המערב הפריווילגי שחושב שהוא ניצח משהו. הרי כולנו מותשים מכמויות של יופורן וז'מבון, גם אם קוראים להם נטפליקס וקינואה.
הגיבור בעל השם הבעייתי פלורן-קלוד לברוסט הוא למעשה פרפרזה רגישה וחובבת פילוסופיה של הגיבור הקבוע של וולבק: גבר לבן באמצע שנות ה-40 לחייו שמוסר כרוניקה של הידרדרות בגוף ראשון; אדם מחפש משמעות ואזורי עישון. לברוסט, עובד של משרד החקלאות, לוקה בדיכאון ויוצא למסע של נטישת חייו שלו, שבמהלכו הוא חוזר ופוקד אהובות וחברים מעברו. רעיון רומנטי על גבול הקיטש? בהחלט. והנכונות הזאת לרומנטיקה כמעט יבבנית, להתבוננות וחרטה על העבר, היא החידוש של 'סרוטונין'. מקומה של הבוטות המפורסמת לא נפקד, והמעוניינים לצקצק ולהצטקצק מתיאורי מין אנאלי ומתשבחות לזונות - יוכלו לעשות זאת גם הפעם בקלות. אלא שהפעם וולבק עצמו, שכבר עבר את הגיל הזה, משקיף על גיבורו מלמעלה. האם בשל כך בולט בספר המבט החתיארי - כמו בסצנה הפותחת, המכוננת של הרומן, שבה מסייע הגיבור לשתי צעירות ספרדיות בניפוח הצמיג שלהן, משל הייתה זו פתיחה של משדר חגיגי ב-- RTL או שאולי זה רק טריק?
לפרקים נדמה שאנחנו מחזיקים עותק ישן של 'גברים ממאדים ונשים מנגה', הכולל קביעות כמו "האהבה אצל הגבר היא אפוא סוף, הגשמה, ולא, כמו אצל האישה, התחלה, לידה". בלב המונולוג הזה מסביר וולבק את החשיבות שהוא מייחס לסקס כרגע היחיד "שבו האיברים נעשים מעורבים באופן אישי וישיר", כשפוטנציאל ההתעברות והניסיונות להימנע ממנה בכל מחיר - ללא אמצעי מניעה - הם ליבת התשוקה. קטע כזה אפשר לשפוט כמונולוג של גבר אנוכי עד גועל, אבל ראוי לראות בו חלק מתמונה גדולה יותר, שאולי יש בה ממד פארודי או מתריס: וולבק רוצה לקבל את מה שהוא רואה כטבעם של הזכר והנקבה כמפתח לקיומו של אושר, שכן "האהבה נותרה הדבר היחיד שאפשר עדיין, אולי, להאמין בו". אם לסכם בקיצור: הציוויליזציה גוועת בגלל הגלובליזציה. המפתח היחיד להישרדות הוא אהבה. אהבה היא מין. מין הוא עילי ללא מטרת הולדה.
"אף אחד כבר לא יהיה מאושר במערב... אנחנו צריכים היום להתייחס לאושר כאל חלום-בהקיץ עתיק יומין", קובעת אחת מאהובותיו של לברוסט, אבל הוא אומר דווקא: "ידעתי אושר... ואני יודע גם את סופו... חסר לך אדם אחד והכל מת, העולם מת ואנו עצמנו מתים". לצד אמירות כאלו,'סרוטונין' גם מצחיק מאוד. קלייר, אחת מבנות זוגו לשעבר, זוכה לביקורת משבחת ב'לה מונד' על סצנה בהצגה שבה היא מאוננת ברגליים פשוקות מול קהל, בעוד שחקנית אחרת קוראת קטע של ז'ורז' בטאיי. ייתכן בהחלט שלעולם כזה מגיע לחיות ללא אושר.
סוציולוגית, החשיבות הגדולה של וולבק היא בניתוץ תפיסת הפריווילגיה המערבית הלבנה: אחד-אחד מתגלים חבריו של הגיבור כאנשים אבודים, שנפלטו לשולי החברה. לאיש מהם אין מקום בעולם שיצר הקפיטליזם המאוחר, עולם שבו "מקום" אינו באמת מקום, אלא רק זירת סחר: של נדל"ן, של מין, של תיירות או של מזון (משפט קצר אחד מיטיב לתאר את האימה מהארכיטקטורה הגלובלית: "הסביבה אפילו לא הייתה עוינת, היא הייתה רק ניטרלית להחריד"). כולם הבינו מאוחר מדי שאת החיים צריך היה להפוך לחוויית-חיים ולחשוב איך ניתן למרכל אותה בהצלחה. כעת נותר להם רק לשרוד או לשתות.
המגלם הקיצוני של הוויה זו הוא איימריק, ידידו של לברוסט מהאקדמיה לחקלאות, אספן תקליטים שהיה צעיר שקדן ושאפתן, והיחיד מבני המחזור שהחליט להפוך לחקלאי. איימריק מנסה לעבד את אדמות משפחת האצולה שלו. בהתחלה הוא נכשל בקטן, ומוכר יותר ויותר נתחים מהאדמה, אחר כך הוא עושה את מה שכולם עושים - פותח צימרים. ומכאן הוא מידרדר עד למקום ממנו לא ניתן יותר להידרדר. תיאור מאבקו של איימריק ועמיתיו לגסיסת החקלאות המקומית, הביא לטענה שוולבק חזה את מהפכת האפודים הצהובים. טענה חשובה פחות מעומק ההבנה שהוא מציע: המעבר של הגיבור, מעובד של תאגיד הזרעים המהונדסים מונסאנטו, דרך משרה במשרד החקלאות שעניינה שיווק וקידום של גבינות צרפתיות מקומיות בעולם, ואז לכלום, לשום דבר - מקבילה לגסיסת הליבידו שלו, שהוא לשד חייו.
זה מה שקורה: כשאתה צעיר אתה חושב שלעבוד אצל הבד-גייז זה לא כל כך נורא, אתה אפילו לא מבין את המשמעות של הגלובליזציה המסרסת על בשרך שלך. אחר כך אתה מנסה שיטה בוטיקית של אותו הדבר - אימוץ מונחים תאגידיים לצורך קידום עסק קטן ואותנטי. אם נפער סדק בנשמתך בשלב הזה, או אם נכשלת במשימה אתה אבוד. נידונת לחפש שארית של אמת ביחסי אנוש ולא למצוא אותה. וולבק מעז לקרוא לשארית הזאת אהבה, ולכרוך את היעדרה בתפיסתו את המהלכים הכלכליים והחברתיים של העולם. ומה נותר, אחרי שהאהבה מתה והגוף ממשיך לחיות? זה פשוט: אפשר לעבור למגדל ולהדליק טלוויזיה.
עוד 3 ספרים של וולבק:
החלקיקים האלמנטריים > 2001
אפשרות של אי > 2006
המפה והטריטוריה 2011 <
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
שרון קנטור 7 לילות 04/10/2019 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
