התאבדות

יום שבת אחד בחודש אוגוסט, אתה יוצא מהבית בבגדי טניס מלווה באשתך. באמצע החצר, אתה אומר לה ששכחת את המחבט בבית. אתה נכנס בחזרה להביא אותו, אבל במקום לגשת לארון בכניסה שבו אתה מניח אותו בדרך כלל, אתה יורד למרתף. אשתך לא מבחינה בכך, היא נשארה בחוץ, מזג האוויר יפה, היא נהנית מהשמש. כעבור כמה רגעים היא שומעת קול ירייה מנשק חם. היא רצה אל תוך הבית, היא צועקת את השם שלך, שמה לב שהדלת לגרם המדרגות המובילות למרתף פתוחה, יורדת למטה ומוצאת אותך שם. ירית לעצמך כדור בראש עם הרובה שהכנת בקפידה מבעוד מועד. השארת על השולחן ספר קומיקס פתוח על כפולת עמודים. בלהט הרגע, אשתך נשענת על השולחן, הספר נופל ונסגר מאליו עוד לפני שהיא מבינה שזה היה המסר האחרון שהשארת.

אף פעם לא הייתי בבית הזה. אבל אני מכיר היטב את החצר, את קומת הכניסה ואת המרתף. ראיתי את הסצנה שוב ושוב מאות פעמים, תמיד עם אותה תפאורה, זו שדמיינתי בפעם הראשונה ששמעתי את סיפור ההתאבדות שלך. הבית הזה שכן ברחוב מסוים, היו לו גג וחזית אחורית. אבל דבר מכל אלה לא קיים אצלי. ישנה החצר שאליה אתה יוצא בפעם האחרונה ביום שמשי וששם מחכה לך אשתך. ישנה החזית שלכיוונה רצה אשתך כשהיא שומעת את הירייה. ישנה הכניסה, שם נמצאים המחבט, דלת המרתף והמדרגות. ולבסוף, ישנו המרתף שבו שרועה הגופה שלך. היא נותרה ללא פגם. לפי מה שסיפרו לי הגולגולת שלך לא התפוצצה. אתה נראה כמו שחקן טניס צעיר שנח אחרי משחק על הדשא. אפשר לחשוב שאתה ישן. אתה בן עשרים וחמש. אתה יודע עכשיו יותר ממני על המוות.

אשתך פולטת צעקה. אין שם אף אחד חוץ ממך שישמע אותה. אתם לבד בבית. היא מזנקת עליך בבכי, ומכה בחזה שלך באהבה ובזעם. היא מחבקת אותך ומדברת אליך. היא מתייפחת בבכי ונופלת עליך. ידיה מחליקות אל הרצפה הקרה והלחה של המרתף. אצבעותיה שורטות את הרצפה. היא נשארת שם רבע שעה ומרגישה שהגופה שלך מתקררת. צלצול טלפון מוציא אותה מההלם. היא מוצאת את הכוח לעלות בחזרה. זה האיש שאיתו קבעתם לטניס. "הלו, מה קורה? אני מחכה לכם." "הוא מת. מת." היא עונה.

הסצנה נעצרת כאן. מי פינה את הגופה? מכבי האש, המשטרה? האם רופא מומחה ניתח את הגופה אחרי המוות, כי התאבדות יכולה להיות גם רצח במסווה? האם היתה חקירה? מי החליט שזו אכן היתה התאבדות, ולא פשע? האם חקרו את אשתך? האם דיברו אליה בעדינות או בחשד? האם הכאב על החשד התווסף לכאב על לכתך?

לא פגשתי שוב את אשתך, בקושי הכרתי אותה. פגשתי אותה ארבע או חמש פעמים. כשהתחתנתם, כבר לא היינו בקשר. אני זוכר את הפנים שלה. כבר עשרים שנה יש לה אותן פנים. התמונה ששמורה לי ממנה קפאה בפעם האחרונה שראיתי אותה. ההיזכרות, כמו התצלומים, מקפיאה את הזיכרונות.

גרת בשלושה בתים. כשאמך הרתה אותך, הוריך גרו בדירה קטנה. אבא שלך לא רצה שהילדים שלו יגדלו בדוחק. הוא היה אומר "הילדים שלי", עוד לפני שהיה לו ילד אחד. הוא ביקר עם אמא שלך בטירה הרוסה בחלקה שהיתה שייכת לקולונל מהלגיון בגמלאות, שמעולם לא גר בה בגלל עבודות השיפוץ שנדרשו לדעתו לפני שיוכל לחיות שם. אביך, מנהל חברה קבלנית לעבודות תשתית, לא התרשם מגודל המשימות. הגן מצא חן בעיני אמך. הם עברו לשם באפריל. אתה נולדת במרפאת יולדות ביום חג המולד. עובדת משק בית דאגה בקביעות לאש בשלושה מוקדים שונים בטירה: אחד במטבח, אחד בסלון, ואחד בחדר השינה של הוריך, שם ישנת בשנתיים הראשונות לחייך. כשאחיך נולד, השיפוצים עדיין לא התקדמו. חייתם בעליבות מפוארת במשך שלוש שנים נוספות, עד ללידת אחותך. בדיוק ברגע שהוריך החליטו לחפש מקום קצת יותר נוח לגור בו, אביך הודיע לאמך שהוא עוזב אותה. היא מצאה בית קטן יותר ופחות יפה מהטירה, אבל חמים ומאיר פנים בהרבה. שם קיבלת את החדר השני שלך, וגרת בו עד שעברת לגור עם אשתך, בגיל עשרים ואחת. בבית הקטן הזה היה החדר השלישי שלך. הוא גם היה האחרון.

בפעם הראשונה שראיתי אותך, היית בחדר שלך. היית בן שבע־עשרה. גרת אצל אמא שלך, בקומה הראשונה, בין החדר של אחיך לחדר של אחותך. בקושי יצאת ממנו. הדלת היתה נעולה על מפתח, גם כשהיית בפנים. אחיך ואחותך לא זוכרים שאי פעם נכנסו לשם. אם רצו לומר לך משהו, הם דיברו איתך מאחורי הדלת. אף אחד לא נכנס לנקות, דאגת לזה בעצמך. אני לא יודע למה פתחת לי כשדפקתי עליה. לא שאלת מי זה. איך ניחשת שזה אני? מהאופן שבו התקרבתי, מחריקת צעדי על הרצפה? התריסים היו מוגפים, אור אדמדם האיר ברכות את החדר. האזנת ל-I talk to the wind של קינג קרימזון, ועישנת. זה הזכיר לי מועדון לילה. זה היה באמצע היום.

אשתך נזכרה רק לאחר מעשה שלפני שהוא נפל מהשולחן, ספר הקומיקס שהנחת עליו היה פתוח. אביך רכש עשרות עותקים ממנו, שאותם הוא מחלק לכולם. הוא מכיר בעל פה כל משפט וכל דימוי בספר הזה שלא נראה לו בהתחלה, אך עמו הזדהה בסופו של דבר. הוא מחפש את העמוד, ובעמוד, את המשפט שבחרת. הוא כותב את מחשבותיו בקלסר, שמונח תמיד על שולחן העבודה שלו ושעליו כתוב: "השערות התאבדות". אם אתה פותח את הארון שנמצא משמאל לשולחן העבודה שלו, אתה מוצא כעשרה קלסרים באותו גודל, מלאים דפים כתובים בכתב יד ובעלי כותרת זהה. הוא מצטט משפטים מתוך הבועות של ספר הקומיקס כאילו היו נבואות.

שגית לעתים נדירות כי דיברת מעט. דיברת מעט כי יצאת מעט. אם יצאת, הקשבת והתבוננת. אתה תמיד תהיה צודק, כי אתה כבר לא מדבר. למען האמת אתה עדיין מדבר, דרך אלה, כמוני, שמחיים אותך ושואלים אותך שאלות. אנחנו שומעים את התשובות שלך, ומתפעלים מחוכמתן. אבל אם העובדות מוכיחות שהעצות שלך שגויות, אנחנו מאשימים את עצמנו שלא פירשנו אותן נכון. לך האמיתות, לנו הטעויות.

אתה חי כל עוד כל מי שהכיר אותך חי אחריך. אתה תמות עם האחרון שבהם. אלא אם כן החיו אותך בדיבור בזיכרון של הילדים שלהם. לאורך כמה דורות תחיה כך, כמו דמות שבעל־פה?

הלכת להופעה בפריז. בסוף החלק הראשון, הזמר חתך לעצמו את הוורידים ופיזר את הדם שלו על השורות הראשונות כשהוא יוצר בעזרת זרועו צורות של קשת. ז'קט העור החום שלך ספג כמה טיפות, שהתמזגו עם הצבע שלו כשהתייבשו. אחרי ההופעה, הלכת עם החברים שהיו איתך לבר ששכחת את שמו. דיברת עם זרים במשך שעות. אחר כך, צעדתם ברחובות בחיפוש אחר בתי קפה אחרים, אבל הכול היה סגור. נשכבתם על ספסל בגינה ליד תחנת הרכבת סן־לזאר, ודנתם בצורות השונות של העננים. בשש אכלתם ארוחת בוקר. בשבע עליתם על הרכבת הראשונה בחזרה הביתה. למחרת, כשהחברים שלך חזרו על הדברים שאמרת לאנשים הזרים בבית הקפה, לא זכרת את זה. זה היה כאילו מישהו אחר דיבר מגרונך. לא זכרת לא את המילים שלך ולא את המחשבות שלך, אבל אהבת את הדיבורים האלה יותר מאשר אילו היית זוכר שאמרת אותם. לפעמים די היה בכך שמישהו אחר יאמר את האמירות שלך כדי שתאהב אותן. רשמת לעצמך את המילים שחזרו עליהן באוזניך. הטקסט הזה שכתבת, היית פעמיים המחבר שלו.

החיים שלך היו השערה. אלה שמתים זקנים הם גוש של עבר. חושבים עליהם, וכבר מופיע מה שהם היו. חושבים עליך, ומופיע מה שהיית יכול להיות. היית ונשארת גוש של אפשרויות.

ההתאבדות שלך היתה האמירה החשובה ביותר בחייך, אבל את פירותיה לא תקטוף.

האם אתה מת אם אני מדבר אליך?

אילו היית עדיין חי, האם היינו חברים היום? הייתי קשור יותר לנערים אחרים. אבל הזמן הפריד אותי מהם מבלי ששמתי לב. די היה בשיחת טלפון אחת כדי לחדש את הקשר. אף אחד מאיתנו לא מסתכן באכזבה שבחידוש קשרים. השתיקה שלך נעשתה רועמת. אבל הם, שעדיין יכולים לדבר, ממשיכים לשתוק. אני כבר לא חושב עליהם, על אלה שהיו כל כך קרובים אלי. אבל אתה, שפעם היית מרוחק, מנותק ואפל, אתה קורן עכשיו לצדי. כשיש לי ספקות, אני שואל לדעתך. התשובות שלך מספקות אותי יותר מאלה שהם היו יכולים לתת לי. אתה מלווה אותי בנאמנות, לאן שלא אלך. הם נעלמו. אתה הנוכח הגדול.

אתה ספר שמדבר אלי מתי שאני רוצה. המוות שלך כתב את חייך.

אתה לא עושה אותי עצוב, אלא רציני. אתה מחבל בקלילות הבלתי־נדלית שלי. כשאני נחפז יותר מדי, ומסיבה שלא ברורה לי, פניך מופיעות, אני מחזיר לאנשים שסביבי את חשיבותם. הדברים מקבלים נופך נדיר. אני נהנה במקומך ממה שכבר לא תכיר. במותך, אתה עושה אותי חי יותר.

היית בן חמש, לא הצלחת ללבוש סוודר. אף שהיה צעיר ממך בשנתיים, אחיך הדריך אותך איך לעשות את זה. אביך השפיל אותך כשהציע לך, בלעג, לקחת דוגמה ממנו, ובסופו של דבר אמר שאתה לא־יוצלח. אחיך, שהעריץ אותך בדיוק כמו את אביך, נקלע בין שתי סמכויות. כיוון שלא רצה לפגוע באף אחד, הוא לא האדיר את עצמו בזכות הערת אביך. הצניעות שלו השפילה אותך סופית.

אתה שוכב לבד בתוך קבר מאבן שחורה שעליה חקוקים באותיות מוזהבות שמך הפרטי ושם המשפחה שלך. מתחתיהם אפשר לקרוא את תאריך הלידה שלך ואת זה של המוות שלך, שביניהם מפרידות עשרים וחמש שנים.

כשמודיעים לי על התאבדות, אני שוב חושב עליך. עם זאת, כשמודיעים לי שמישהו מת מסרטן, אני לא חושב שוב על סבא וסבתא שלי, שמתו מסרטן. הם חולקים אותו עם עוד מיליוני אחרים. אתה הבעלים של ההתאבדות.

חורבה היא אובייקט אסתטי מקרי. היופי, כמובן, אקראי. לא מייצרים חורבה, לא מטפחים אותה. החורבה שואפת למטה ולהיערם. מה שהכי יפה הוא מה שנותר זקוף למרות הקריסה. הזיכרון ממך הוא הדבר הזקוף הזה, והגוף שלך הוא הלמטה הזה. רוח הרפאים שלך נשארת זקופה בזיכרוני בעוד השלד שלך מתפרק בתוך האדמה.

שמחת שנולדת בעשרים וחמישה בדצמבר: "מרוב חגיגות העולם לא מבחין בשלי. השכחה הזאת חוסכת ממני את המבוכה שבצורך לזהור."

יום אחד גבר אמר לך "אני אוהב אותך". זה לא הייתי אני. כשהיית בחיים, לא חשבתי על זה, אבל היום, אני יכול לומר לך אותו דבר, אף שלא מדובר על אותה אהבה שעליה הצהירו בפניך. המילים שלי מגיעות מאוחר מדי. הן לא היו משנות את ההחלטה שלך, אבל הן היו משנות את הזיכרון שלי. לאהוב מישהו אחרי שהוא מת, האם זו חברות?

אני מכיר רק תצלום אחד שלך. צילמתי אותו ביום ההולדת שלך. היית אצלנו. אמא שלי אפתה עוגה. הכנתי את המצלמה מראש כדי שלא תצטרך לשחק שוב ושוב את הסצנה לכבוד הצילום. צילמתי בלי מבזק כשנשפת על הנרות. התמונה מטושטשת. היא בשחור לבן. הלחיים שלך שקועות מהנשיפה, השפתיים שלך מכווצות כדי לרוקן את האוויר. התמקדתי בך, לא רואים מי נמצא סביבך. אתה לובש סוודר רחב מצמר. החיים נפלטים מריאותיך כדי לכבות את הלהבות. אתה נראה מאושר.

כמי שמת צעיר, לעולם לא תהיה זקן.

סבא שלך דיבר פחות ממך. כשראינו אותו חולף עם חכת הדייג שלו, הוא חייך בשקט כשצעד לאורך העצים בדרכו לשביל שיוביל אותו אל גדת הנהר שציינה את גבול הגן ושבה עמד לבלות את אחר הצהריים. יום אחד, כשעשיתי מעשה לוליינות על הענפים שמעל למים, השעון שלי נפל. שנים אחר כך, במהלך קיץ יבש אחד, הנהר היה בשפל, סבא שלך מצא אותו. מתחתי אותו. הוא חזר לפעול. אתה כבר היית מת שנתיים.

ידידה שלך, שאביה החורג ניהל בית מלון גדול, מצאה לך עבודה לקיץ. היית נער מעלית וחדרן. היה לי קשה לדמיין אותך במדי עבודה עם גלימה וכובע קסקט אדום ושחור מתקופה אחרת. כשניקית חדרים, היית מוצא חפצים משונים. יום אחד, בתוך מגירת שידת הלילה של גבר שאותו כינית "הבנקאי", גילית אוסף של ירחונים פורנוגרפיים הומואיים ארוזים בניילון ודילדו שמעולם לא נעשה בו שימוש. הראית לי אותם. לא פתחת כלום. האם מצאו אותם אחרי מותך? איך פירשו את נוכחותם אצלך?

*המשך העלילה בספר המלא*