בתמונה: רוקסן גיי
Hunger של רוקסן גיי הוא ממואר יוצא דופן של אישה שמנה מאוד.
חוקרי ספרות, חולי סרטן, מוזיקאים, ביולוגיות ימיות, אפילו אשתו לשעבר של טראמפ – נראה שבשנים האחרונות כולם כותבים ממוארים. לוקחים את הזיכרונות האישיים, טובלים אותם ברעיונות גדולים יותר, ומדפיסים; במה שהפך לאחת המגמות הבולטות בספרות האמריקאית של התקופה.
אף אחד מהממוארים האלה לא נראה כמו Hungerשל הסופרת והפובליציסטית רוקסן גיי: ממואר על גוף. זה לא עוד סיפור הצלחה, לא עוד ספר על ניצחון כוח הרצון על הגוף. זה הסיפור קורע הלב של הגוף האישי של גיי, אישה שסובלת ממקרה קיצוני של השמנת יתר. בגיל 12עברה גיי אונס מחריד שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, שעם השנים הפך לכלוב מחניק. לצד זיכרונות ילדות כואבים, היא מסבירה בספר את המקום שממלא הרעב בחייה, ומתארת בצורה עניינית, מפורטת, את שגרת חייה כאישה עם גופניות חריגה כל כך, כזו שמהווה איום על המרחב הציבורי, כמי שמסמלת את ההשחתה חסרת הרסן שהחברה עלולה להגיע אליה.
הרעיונות המורכבים של גיי לא תמיד מחליקים בגרון בקלות. כמי שתייגה את עצמה כ"פמיניסטית גרועה" – כשם ספרה מ-– 2014 גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה שעוד רגע יהיה טוויסט בריא בסיפור – ניתוח לקיצור קיבה או לפחות דיאטה רצחנית. גיי, מסתבר, היא גם "שמנה גרועה". היא מתנגדת לרעיון שתוכניות הריאליטי מוכרות לנו, שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו מקננת גרסה רזה ומושלמת שלנו שמחכה לצאת החוצה, אם רק נאפשר לה. מנגד, היא לא מוכנה להתמסר למרחבים השלווים של קבלה עצמית עם מנטרות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". יש מי שמאשימים אותה בשמנופוביה, אבל גיי מסרבת לאמץ נראטיב פורה וחיובי, ומתעקשת על זכותה לא לאהוב את הגוף שלה.
גם האופן שבו היא מתמודדת עם התקיפה המינית שעברה יזקיף הרבה גבות. בספר (שצפוי לצאת גם בעברית, בהוצאת בבל) היא חושפת את האובססיה שיש לה עד היום עם הגבר שתקף אותה. היא יודעת איפה הוא גר, היא מגגלת את השם שלו באופן קבוע, היא אפילו התקשרה אליו למקום העבודה, בלי שהייתה מסוגלת להוציא מילה מהפה. שניהם פשוט שתקו משני צידי הקו. גיי לא מנסה לייצר מהסיפור הזה אמירה מוסרית, אלא מאפשרת לעצמה לשהות בתוך הרגעים העמומים, טורדי המנוחה, שהוא מביא איתו. אלה הם גם הרגעים העוצמתיים והמעניינים בספר, שמהדהדים את הסירוב המוחלט שלה להשביע את התיאבון של הקוראים עם פתרון קל. בדרך זו הרעב מתפקד לא רק כרעיון מטאפורי, אלא ככוח ההנעה המרכזי של הספר.
אלעד בר-נוי
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
בתמונה: רוקסן גיי
Hunger של רוקסן גיי הוא ממואר יוצא דופן של אישה שמנה מאוד.
חוקרי ספרות, חולי סרטן, מוזיקאים, ביולוגיות ימיות, אפילו אשתו לשעבר של טראמפ – נראה שבשנים האחרונות כולם כותבים ממוארים. לוקחים את הזיכרונות האישיים, טובלים אותם ברעיונות גדולים יותר, ומדפיסים; במה שהפך לאחת המגמות הבולטות בספרות האמריקאית של התקופה.
אף אחד מהממוארים האלה לא נראה כמו Hungerשל הסופרת והפובליציסטית רוקסן גיי: ממואר על גוף. זה לא עוד סיפור הצלחה, לא עוד ספר על ניצחון כוח הרצון על הגוף. זה הסיפור קורע הלב של הגוף האישי של גיי, אישה שסובלת ממקרה קיצוני של השמנת יתר. בגיל 12עברה גיי אונס מחריד שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, שעם השנים הפך לכלוב מחניק. לצד זיכרונות ילדות כואבים, היא מסבירה בספר את המקום שממלא הרעב בחייה, ומתארת בצורה עניינית, מפורטת, את שגרת חייה כאישה עם גופניות חריגה כל כך, כזו שמהווה איום על המרחב הציבורי, כמי שמסמלת את ההשחתה חסרת הרסן שהחברה עלולה להגיע אליה.
הרעיונות המורכבים של גיי לא תמיד מחליקים בגרון בקלות. כמי שתייגה את עצמה כ"פמיניסטית גרועה" – כשם ספרה מ-– 2014 גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה שעוד רגע יהיה טוויסט בריא בסיפור – ניתוח לקיצור קיבה או לפחות דיאטה רצחנית. גיי, מסתבר, היא גם "שמנה גרועה". היא מתנגדת לרעיון שתוכניות הריאליטי מוכרות לנו, שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו מקננת גרסה רזה ומושלמת שלנו שמחכה לצאת החוצה, אם רק נאפשר לה. מנגד, היא לא מוכנה להתמסר למרחבים השלווים של קבלה עצמית עם מנטרות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". יש מי שמאשימים אותה בשמנופוביה, אבל גיי מסרבת לאמץ נראטיב פורה וחיובי, ומתעקשת על זכותה לא לאהוב את הגוף שלה.
גם האופן שבו היא מתמודדת עם התקיפה המינית שעברה יזקיף הרבה גבות. בספר (שצפוי לצאת גם בעברית, בהוצאת בבל) היא חושפת את האובססיה שיש לה עד היום עם הגבר שתקף אותה. היא יודעת איפה הוא גר, היא מגגלת את השם שלו באופן קבוע, היא אפילו התקשרה אליו למקום העבודה, בלי שהייתה מסוגלת להוציא מילה מהפה. שניהם פשוט שתקו משני צידי הקו. גיי לא מנסה לייצר מהסיפור הזה אמירה מוסרית, אלא מאפשרת לעצמה לשהות בתוך הרגעים העמומים, טורדי המנוחה, שהוא מביא איתו. אלה הם גם הרגעים העוצמתיים והמעניינים בספר, שמהדהדים את הסירוב המוחלט שלה להשביע את התיאבון של הקוראים עם פתרון קל. בדרך זו הרעב מתפקד לא רק כרעיון מטאפורי, אלא ככוח ההנעה המרכזי של הספר.
אלעד בר-נוי
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"