פתח גדול מלמטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פתח גדול מלמטה
מכר
אלפי
עותקים
פתח גדול מלמטה
מכר
אלפי
עותקים

פתח גדול מלמטה

3.8 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
38
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

אסתר פלד

אסתר פלד (נולדה בערך ב-1960) היא סופרת ופסיכולוגית ישראלית. כלת פרס ספיר לספרות לשנת 2017.

מספריה:
לאורה הצח של המציאות, סיפורים קצרים, הוצאת בבל, 2012
פתח גדול מלמטה, הוצאת בבל, 2017. זוכה פרס ספיר לשנת 2017
פסיכואנליזה ובודהיזם : על היכולת האנושית לדעת, הוצאת רסלינג, 2005

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

כפי שמעידה כותרת המשנה של "פתח גדול מלמטה", הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אישה. אך אין זו נקודת מבט בנלית, ודאי שלא רומנטית או מתקתקה; כדרכה של אסתר פלד, הסיפורים ניחנים בראייה רעננה ונוקבת, עם נגיעות של פילוסופיה וחשיבה בודהיסטית. שום דבר אינו מובן מאליו, שום דבר אינו נגוע בסנטימנטליות.
 
שום דבר אינו מובן מאליו. מה שנראה כמו 34 סיפורים הוא בעצם מעין רומן בהמשכים. בשער הראשון: על נישואים, גירושים ופרידה. בשער השני על רומן עם "גבר חדש" ועל מיניות. בשער השלישי על אישה שבחרה לחיות לבדה, המתבוננת על יחסה של החברה לאישה שחיה לבדה.
 
הפרוזה של אסתר פלד מערבת יכולת לעמוד על דקויות של רגש, ועם זאת היא מלאת הומור. לצד אלה עומדת המחשבה הצלולה, שנתמכת בידע נרחב בפילוסופיה מזרחית ובידע פסיכואנליטי תיאורטי ופרקטי. נקודות המשען הללו מעניקות לכתיבתה של פלד עומק נדיר לצד חשיבה ביקורתית רוויית כאב והומור.
 
"פתח גדול מלמטה" הוא ספר הפרוזה השני של אסתר פלד. קדם לו הספר אחרי "לאורה הצח של המציאות" (2013).

פרק ראשון

שירת הציפורים
פרולוג
 
אני מתבוננת החוצה, אני רואה: השחר עלה. מיד אחר כך אני מתקנת: האור - הוא יורד מן ההר אל העמק. השחר יורד על הארץ, הבהירות מתחילה מלמעלה.
אני מבינה: הסיפור הזה בא אל קצו. הקיצים האלה, זה בלתי נסבל. תמיד מישהו עצוב; משהו לא מסתדר ומישהו נהיה מאוד עצוב, ואז זה נגמר. וגם אלה שנשארים יחד, גם אצלם לפי השמועה מאוד עצוב. את רואה אותם בטיילת מול הים, מטיילים יחד בשבת אחרי הצהריים. רואה אותם בנמל התעופה, נוסעים יחד לארצות אחרות, לראות עולם כמו שאומרים. ישנים יחד באותה מיטה, את מבינה, או לעתים במקביל. רואה אותם מתרוצצים לכאן ולשם, ביחידים או בזוגות, מחפשים, תמיד מחפשים. אני כשלעצמי מבקשת את נפשי לחדול מן החיפוש. הדבר הזה לא מוביל לשום מקום, כאב ועונג, כאב ועונג כל היום, שלא לדבר על הלילה. מצד אחר, ללא ספק מדובר בנס, מעשי ההתחברות האלה. שתי פלנטות משתדלות לדבר באותה שפה, פה ושם מישהו מבין משהו בשפתו של מישהו אחר. אני נסמכת על שירת הציפורים כדי להבטיח, כדי לאשר: זה כדאי, כל העניין הזה, על הגיחוך שבו ועל יופיו.
בליל שישי האחרון דיברנו כמה שעות, לא יכולנו לחדול. יחסינו לאן, יחסינו לאן. את יושבת בחושך בין העצים עם גבר זה או אחר, מדברים בלחש. השקט מופלא, האוויר מצוין, ובכל זאת יחסינו לאן. ״אין לך מנוח,״ אומר האחר, ואני מבקשת להפנות את תשומת לבו אל עצמו. הוא כאילו יודע מה הוא רוצה: הוא רוצה אותי. במהלך הזמן הפכתי אני למושא תשוקתו. חד משמעית, הוא אומר, הוא סגור על זה. אני לעומת זאת לא מוצאת את מקומי, אין לי מנוח, כמו שהוא אומר. אני מושא תשוקה מרצד, נעלם וחוזר; קשה לאחיזה. באופן כללי אני מתקשה להיות מושא. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מושא של משהו, מושא של מישהו, ואז אני מתקשה. ככל שהוא סגור על זה יותר אני מחפשת פרצות, ואז אני מוצאת. בין העצים החשוכים בעמק הצונן בערב קיץ, אני מבקשת לזחול החוצה מהשוחה המשותפת שחפרנו, עמוקה ככל שתהיה. ״אני מבינה שאני נושאת חן בעיניך,״ אני אומרת לו, ״אבל איני יכולה לשאת עוד ועכשיו להתראות.״
אני רואה; השמש כבר הבהירה הכול. במהלך היום הוא מנסה אלי דבר אבל אני אינני. כיוון שאני מושא תשוקתו הוא רואה חזיונות. אני לא. כן, כל העניין הזה של תשוקה, אני מכבדת את זה. אחרי הכול, זה מקור ההתהוות, מקור החיים. אישה, גבר, הציוד הזה שיש להם בין הרגליים, משם מתחיל הכול. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי שותפה נלהבת יותר או פחות לאותו דבר. נשוא ומושא ונושא ומשא התשוקה, שוב ושוב. אין דרך אחרת, האמנם אין דרך אחרת לבנות דבר לכיד ונושא משמעות. הציפורים, אליהן נודדת מחשבתי; אולי כמו הציפורים? הן אומרות את זה בדיוק כפי שזה: הרבה יותר סדור, בלי תחביר, הרבה יותר ברור. חלקי המשפט והקשר ביניהם, כל זה מיותר. מיותר ועם זאת אני מתקשה לדבר, מתקשה להגיד משהו ללא מושא, ללא מושא תשוקתו, ללא תשוקה. אני מבינה שעלי לשתף פעולה, לקחת חלק בדיבור האינסופי, אחרת מה.

אסתר פלד

אסתר פלד (נולדה בערך ב-1960) היא סופרת ופסיכולוגית ישראלית. כלת פרס ספיר לספרות לשנת 2017.

מספריה:
לאורה הצח של המציאות, סיפורים קצרים, הוצאת בבל, 2012
פתח גדול מלמטה, הוצאת בבל, 2017. זוכה פרס ספיר לשנת 2017
פסיכואנליזה ובודהיזם : על היכולת האנושית לדעת, הוצאת רסלינג, 2005

סקירות וביקורות

פרפרי תעתוע נטע הלפרין ישראל היום 23/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
47 דירוגים
11/2/2023

נהדר

5/11/2022

עמוק וקשה לעיכול, מגרה מדכא ומעורר בו זמנית

7/8/2022

להבין אישה. לעשות דדוקציה. חתיכת הישג הספר הזה.

3/8/2022

מושלם

28/5/2022

ספר לא פחות ממדהים! הנושא, הכתיבה- השימוש בשפה באופן כל כך מיוחד ונפשי. השאלות , התהיות, בעצם כל אשה באשר היא תוכל להתחבר לעולם הפנימי שמציגה פלד בוירטואזיות של ממש. ספר שלם מנקודת מבטה של אשה שמספרת את עולמה הפנימי האסוציאטיבי , החכם הרגיש ,מתפלפת עם מוסכמות החברה שלנו, בוחנת אותן לאורכן ורוחבן מנסה להבין אותן,.. קורת תיגר כמובן על כל מה שלימדו אותנו לחשוב על זוגיות יחסים.. כולי פליאה!

13/4/2022

נפלא, כתוב מצויין ונוגע במהות, מתואר באופן נקי ומעורר קנאת סופרים. תודה

9/7/2021

נשיות, גוף, נפש, זוגיות, סקס ואהבה בגיל 50 פלוס, בכתיבה כנה, שנונה ואינטליגנטית.

9/9/2020

אהבתי מאוד את הכתיבה, מחשבות שקולחות ממח שמנתח כל דבר בדיוק כמו שלי. זה ספר פחות עלילתי יותר כמו קריאת יומן אישי וחוויתי

6/6/2020

ספר מעולה, קטן ומהודק.

26/4/2020

אישה כותבת אישה, על שלל הגוונים של הקיום הנשי האנושי, איזו מתנה מדהימה זו לקבל, לגלות שכל אותן התחושות שחשבתי שהן שלי חולקות אותן בנות המין הנשי. ובשביל התחושה הזו לבדה שאני אינני לבדי והשיח בראשי מתנהל בעוד ראשים, הופכיםאת קריאת הספר לחיוני וכל כך מומלץ לקריאה.

16/2/2020

לדעת אישה קצת יותר להעריך ולאהוב יופי של ספר תודה אסתר פלד

16/3/2019

נהניתי מכל מילה! מומלץ

6/10/2018

פשוט , בעצם לא פשוט, נפלא

15/8/2018

מרענן, מצחיק, חכם ולא לעוס.

19/2/2020

הספר כתוב היטב! מזמן לא נהניתי כל כך מהכתיבה. התוכן עורר המון רגשות ומחשבות על עצמי, בדיוק מה שספר טוב אמור לעשות.

6/7/2019

קראתי את הספר ביומיים אולי יותר.
אהבתי מאוד את הכתיבה ואת התכנים. אהבתי את שבירת המוסכמות. את הזיהוי שיש הרבה
כללים להיותינו נשים. הגיע הזמן לנסח כללים חדשים . וכל אישה תבחר את הניסוח שלה.

23/3/2019

ספר טוב, מעניין ומיוחד.

27/10/2020

חפרה, קדחה וגם "מיינה בשכל". לא באנו לקרוא שיעור בפילוסופיה או פסיכולוגיה. מצד שני אולי זה נכון לנשים להזדהות עם הכותבת ולהבין שעוד מישהי מרגישה כמותן... לא יודע כי אני גבר...

28/12/2018

הספר משעמם, כתוב בשפה קולחת אבל ההתרחשויות המעטות והמחשבות הארוכות לא ענינו אותי.

30/10/2018

משעמם, נרקיסיסטי, חוזר על עצמו. מעייף...

20/6/2019

מקושקש ומעצבן

2/6/2021

כל כך לא התחברתי לכתיבה המפותלת והמתפלספת, שנטשתי אחרי כמה עשרות עמודים (וגם זה רק כדי לא לוותר בלי מאמץ).

22/4/2021

סבל. אם אתה גבר, עשה לעצמך טובה ותתרחק מהספר הזה. אם אתה אוהב לשמוע קיטורים על כל העולם ואישתו, בכבוד..

21/2/2021

גרוע. מאוד לא מומלץ

9/8/2020

משעמממםםםםם בזבוז זמן מאכזב !!!

5/6/2020

קשקוש. חבל על הזמן והכסף.

5/7/2019

התוכן מספיק לסיפור קצר בקושי. אולי נשים מתחברות. רציתי לקרוא ספר בהסתכלות נשית, אבל ספר זה פשוט מייגע ודל בעיני.

סקירות וביקורות

פרפרי תעתוע נטע הלפרין ישראל היום 23/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
פתח גדול מלמטה אסתר פלד
שירת הציפורים
פרולוג
 
אני מתבוננת החוצה, אני רואה: השחר עלה. מיד אחר כך אני מתקנת: האור - הוא יורד מן ההר אל העמק. השחר יורד על הארץ, הבהירות מתחילה מלמעלה.
אני מבינה: הסיפור הזה בא אל קצו. הקיצים האלה, זה בלתי נסבל. תמיד מישהו עצוב; משהו לא מסתדר ומישהו נהיה מאוד עצוב, ואז זה נגמר. וגם אלה שנשארים יחד, גם אצלם לפי השמועה מאוד עצוב. את רואה אותם בטיילת מול הים, מטיילים יחד בשבת אחרי הצהריים. רואה אותם בנמל התעופה, נוסעים יחד לארצות אחרות, לראות עולם כמו שאומרים. ישנים יחד באותה מיטה, את מבינה, או לעתים במקביל. רואה אותם מתרוצצים לכאן ולשם, ביחידים או בזוגות, מחפשים, תמיד מחפשים. אני כשלעצמי מבקשת את נפשי לחדול מן החיפוש. הדבר הזה לא מוביל לשום מקום, כאב ועונג, כאב ועונג כל היום, שלא לדבר על הלילה. מצד אחר, ללא ספק מדובר בנס, מעשי ההתחברות האלה. שתי פלנטות משתדלות לדבר באותה שפה, פה ושם מישהו מבין משהו בשפתו של מישהו אחר. אני נסמכת על שירת הציפורים כדי להבטיח, כדי לאשר: זה כדאי, כל העניין הזה, על הגיחוך שבו ועל יופיו.
בליל שישי האחרון דיברנו כמה שעות, לא יכולנו לחדול. יחסינו לאן, יחסינו לאן. את יושבת בחושך בין העצים עם גבר זה או אחר, מדברים בלחש. השקט מופלא, האוויר מצוין, ובכל זאת יחסינו לאן. ״אין לך מנוח,״ אומר האחר, ואני מבקשת להפנות את תשומת לבו אל עצמו. הוא כאילו יודע מה הוא רוצה: הוא רוצה אותי. במהלך הזמן הפכתי אני למושא תשוקתו. חד משמעית, הוא אומר, הוא סגור על זה. אני לעומת זאת לא מוצאת את מקומי, אין לי מנוח, כמו שהוא אומר. אני מושא תשוקה מרצד, נעלם וחוזר; קשה לאחיזה. באופן כללי אני מתקשה להיות מושא. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מושא של משהו, מושא של מישהו, ואז אני מתקשה. ככל שהוא סגור על זה יותר אני מחפשת פרצות, ואז אני מוצאת. בין העצים החשוכים בעמק הצונן בערב קיץ, אני מבקשת לזחול החוצה מהשוחה המשותפת שחפרנו, עמוקה ככל שתהיה. ״אני מבינה שאני נושאת חן בעיניך,״ אני אומרת לו, ״אבל איני יכולה לשאת עוד ועכשיו להתראות.״
אני רואה; השמש כבר הבהירה הכול. במהלך היום הוא מנסה אלי דבר אבל אני אינני. כיוון שאני מושא תשוקתו הוא רואה חזיונות. אני לא. כן, כל העניין הזה של תשוקה, אני מכבדת את זה. אחרי הכול, זה מקור ההתהוות, מקור החיים. אישה, גבר, הציוד הזה שיש להם בין הרגליים, משם מתחיל הכול. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי שותפה נלהבת יותר או פחות לאותו דבר. נשוא ומושא ונושא ומשא התשוקה, שוב ושוב. אין דרך אחרת, האמנם אין דרך אחרת לבנות דבר לכיד ונושא משמעות. הציפורים, אליהן נודדת מחשבתי; אולי כמו הציפורים? הן אומרות את זה בדיוק כפי שזה: הרבה יותר סדור, בלי תחביר, הרבה יותר ברור. חלקי המשפט והקשר ביניהם, כל זה מיותר. מיותר ועם זאת אני מתקשה לדבר, מתקשה להגיד משהו ללא מושא, ללא מושא תשוקתו, ללא תשוקה. אני מבינה שעלי לשתף פעולה, לקחת חלק בדיבור האינסופי, אחרת מה.