האנשים של הקיץ
אבא של פראן העיר אותה עם מרססת. ״פראן,״ הוא אמר, והתיז עליה מים כמו על עציץ קמֵל. ״פראן, מותק. קומי קומי.״
פראן חטפה שפעת, אבל מדויק יותר לומר שהשפעת חטפה את פראן. כתוצאה מכך היא שכבה בבית ולא הלכה לבית־ספר שלושה ימים ברצף. בליל אמש היא לקחה ארבע טבליות נייקוויל ונרדמה על הספה בזמן שאיזה גבר בטלוויזיה יידה סכינים. ראשה היה מלא ודחוס בתערובת מורתחת של צמר ונזלת. פניה היו רטובים מדשן מהול במים. ״תפסיק,״ היא קירקרה. ״התעוררתי!״ היא התחילה להשתעל, חזק כל כך שנאלצה לאחוז בצדי גופה. היא התיישבה.
אבא שלה היה צורה כהה בחדר מלא צורות כהות. גוש מטושטש שבישר צרות. השמש עדיין לא יצאה מאחורי ההר, אבל האור במטבח דלק. היו גם מזוודה ליד הדלת וצלחת עם ביצה מקושקשת על השולחן. פראן היתה מורעבת.
אבא שלה המשיך לדבר. ״אני הולך לכמה זמן. שבוע עד שלוש מקסימום. את תטפלי באנשים של הקיץ כשאני לא אהיה. הרוברטסים מגיעים בסוף־שבוע הזה. תצטרכי לעשות להם קניות מחר או מחרתיים. אל תשכחי לבדוק את התאריך תפוגה על החלב שאת קונה, ותסדרי את כל המיטות עם סדינים נקיים. השארתי את הלו״ז של הבתים על השיש ובמכונית אמור להיות מספיק דלק בשביל הסידורים.״
״רגע,״ אמרה פראן. כל מילה הכאיבה. ״לאן אתה הולך?״ הוא התיישב על הספה לידה ואז משך והוציא משהו שהיה תקוע מתחתיו. הוא הראה לה מה יש לו ביד: אחד הצעצועים הישנים של פראן, ביצת הקוף. ״את יודעת שאני לא אוהב את הקשקושים האלה. הלוואי שהיית נפטרת מהם כבר.״
״יש הרבה דברים שאני לא אוהבת,״ אמרה פראן. ״לאן אתה הולך?״
״אספת תפילה במיאמי. מצאתי באינטרנט,״ אמר אבא שלה. הוא זז מעט על הספה והניח על מצחה יד, כה קרירה ומרגיעה שעיניה זלגו. ״את לא כזאת חמה עכשיו.״
״אני יודעת שאתה צריך להישאר כאן לטפל בי,״ אמרה פראן. ״אתה אבא שלי.״
״היי, איך אני יכול לטפל בך אם אני בעצמי לא בסדר?״ הוא אמר. ״את לא יודעת איזה מין דברים עשיתי.״
פראן לא ידעה, אבל יכלה לשער. ״יצאת אתמול בלילה,״ היא אמרה. ״שתית.״
״אני לא מדבר על אתמול בלילה,״ הוא אמר. ״אני מדבר על כל החיים.״
״זה...״ אמרה פראן, ואז התחילה שוב להשתעל. היא השתעלה כל כך הרבה וכל כך חזק שראתה כוכבים. למרות הכאב בצלעותיה, ואף שבכל פעם שהצליחה להכניס כיס טוב של אוויר מיד פלטה אותו בחזרה החוצה בשיעול, הנייקוויל השרה על כל זה שלווה כזו, שאביה היה יכול באותה מידה לדקלם שיר. שמורות עיניה התחילו להיעצם. אחר כך, כשתתעורר, אולי הוא יכין לה ארוחת בוקר.
״מי שמגיע לפה, תגידי לו שאני התחפפתי. כל מי שיגיד לך שהוא יודע באיזה שעה או באיזה יום, פראן, האיש הזה או שקרן או טיפש. כל מה שאפשר לעשות זה להיות מוכן.״
הוא טפח על כתפה ומשך את כיסוי המיטה למעלה עד אוזניה. כשהתעוררה שוב כבר היתה שעת אחר־צהריים מאוחרת ואבא שלה מזמן הלך. היה לה חום, 39 מעלות. לחייה התכסו בפריחה אדומה וגבשושית מן המרססת.
ביום שישי פראן חזרה לבית הספר. ארוחת הבוקר היתה כף של חמאת בוטנים ודגני בוקר יבשים. היא לא הצליחה להיזכר מתי אכלה בפעם האחרונה. כשהלכה בכביש המחוזי כדי לתפוס את ההסעה לבית הספר, השיעול שלה הבריח את העורבים.
היא התנמנמה לאורך שלושה שיעורים, כולל אינפי, ואז חטפה כזה התקף שיעול שהמורה שלח אותה לאחות. האחות, היא ידעה, ודאי תטלפן לאבא שלה ותשלח אותה הביתה. זו היתה עלולה להפוך לבעיה, אבל בדרך לחדר האחות, ליד הלוקרים, פראן נתקלה באופליה מֶרק.
לאופליה מרק היתה מכונית משלה, לקסוס. היא והמשפחה שלה היו פעם מהאנשים של הקיץ, אבל עכשיו התגוררו כל השנה בביתם שבהוֹרְס קוֹב, ליד האגם. לפני שנים העבירו פראן ואופליה את שעות אחר הצהריים של קיץ שלם במשחקים בברביות של אופליה בזמן שאביה של פראן עישן קן צרעות, חידש את הצבע של חיפויי קיר חיצוניים מעץ ארז, פירק גדר ישנה. הן לא ממש דיברו מאז, אם כי פעם או פעמיים מאז הקיץ ההוא אביה של פראן הביא הביתה שקיות נייר מלאות בגדים שאופליה העבירה הלאה. על כמה מהם היו עדיין תוויות מחיר.
בסופו של דבר פראן תפסה פרץ של גדילה והעניין הזה נפסק; אופליה היתה קטנטונת ונותרה כזאת, אפילו עכשיו. ולמיטב שיפוטה של פראן, אופליה לא השתנתה במיוחד גם מרוב הבחינות האחרות: יפה, ביישנית, מפונקת, כזאת שלא קשה להשפיט. אמרו שהמשפחה שלה עזבה את לינצ'ברג ועברה למגורי קבע ברובינסוויל אחרי שמורה תפסה אותה מתנשקת בשירותים עם נערה אחרת בנשף של בית־ספר. לפי גרסה אחרת, מר מרק הואשם ברשלנות פושעת. לבחירתכם.
״אופליה מרק,״ אמרה פראן. ״אני צריכה שתבואי אתי לאחות טאננט. היא תגיד לי ללכת הביתה. אני אצטרך שתקפיצי אותי.״
אופליה פתחה את פיה וסגרה אותו. היא הינהנה.
החום של פראן עלה שוב, ל-38.8. טאננט אפילו כתבה לאופליה אישור לצאת משטח בית הספר.
״אני לא יודעת איפה את גרה,״ אמרה אופליה. הן היו במגרש החניה ואופליה חיפשה את המפתחות שלה.
״תסעי בכביש המחוזי,״ אמרה פראן. ״129.״ אופליה הינהנה. ״זה עוד קצת הלאה בוויילד רידג', אחרי המחנות ציד.״ היא השעינה את ראשה לאחור ועצמה עיניים. ״אוי, שכחתי. את יכולה להקפיץ אותי קודם למכולת? אני צריכה לארגן את הבית של הרוברטסים.״
״נראה לי שכן,״ אמרה אופליה.
במכולת פראן לקחה חלב, ביצים, לחם פרוס מחיטה מלאה ונקניקים בשביל הרוברטסים, טיילנול ועוד נייקוויל לעצמה, וגם פחית של מיץ תפוזים קפוא, בוריטוס למיקרו ופופ־טארטס. ״תרשום,״ אמרה לאנדי.
״שמעתי שאבא'לה שלך הסתבך בצרות שלשום בלילה,״ אמר אנדי.
״מה אתה אומר,״ אמרה פראן. ״הוא נסע לפלורידה אתמול בבוקר. הוא אמר שהוא צריך להשלים עם אלוהים.״
״זה לא אלוהים שאבא'לה שלך צריך לדאוג ממנו,״ אמר אנדי.
פראן הידקה את כף ידה אל עינה הצורבת. ״מה הוא עשה?״
״שום דבר שאי אפשר לסדר עם נימוסים טובים ואולי איזה פיצוי קטן,״ אמר אנדי. ״תגידי לו שכבר נטפל בזה כשהוא יחזור.״
חצי מהפעמים שאבא שלה התחיל לשתות, אנדי והבן־דוד של אנדי, ראיין, היו מעורבים, ולא משנה שזה היה מחוז בלי אלכוהול. אנדי החזיק כל מיני סוגים של משקאות במאחורה של הוואן שלו, בשביל כל מי שרצה וידע לבקש. החומר הטוב הגיע מהצד השני של גבול המחוז, מאנדרוז. אבל החומר הכי טוב היה מה שאבא של פראן הכין. כולם אמרו שהשֵׁכָר של אבא של פראן טוב מכדי להיות לגמרי טבעי. וזה היה נכון. כשהוא לא היה עסוק בלהשלים עם אלוהים, אבא של פראן היה מכניס את עצמו לכל מיני צרות. פראן הניחה שהפעם הוא הבטיח משהו שעכשיו אלוהים לא ירשה לו לספק. ״אני אגיד לו שאמרת.״
אופליה בחנה את רשימת המרכיבים על עטיפה של ממתק, אבל פראן יכלה לראות שהיא מתעניינת. כשנכנסו בחזרה למכונית פראן אמרה, ״רק בגלל שאת עושה לי טובה זה לא אומר שאת צריכה לדחוף את האף שלך לכל מה שקורה אתי.״
״אוקיי,״ אמרה אופליה.
״אוקיי,״ אמרה פראן. ״טוב. עכשיו אולי את יכולה להקפיץ אותי לבית של הרוברטסים. זה ב...״
״אני יודעת איפה הבית של הרוברטסים,״ אופליה אמרה. ״אמא שלי היתה משחקת שם ברידג' כל הקיץ שעבר.״
הרוברטסים החביאו את המפתח הרזרבי שלהם מתחת לסלע מזויף, בדיוק כמו כל האחרים. אופליה עמדה ליד הדלת כאילו היא מחכה להזמנה. ״נו, כנסי,״ אמרה פראן.
לא היה הרבה מה לומר על הבית של הרוברטסים. היו שם המון אריגים סקוטיים משובצים, ובכל פינה ספלים בצורת אנשים ופסלונים של כלבים מושיטים כף, רובצים או פוסעים להם כשציפורים אחוזות בעדינות בפיותיהם.
פראן הציעה את המיטות בחדרי השינה הקטנים והעבירה שואב חפוז בקומה התחתונה בזמן שאופליה הציעה את המיטה בחדר השינה הראשי ותפסה את העכביש שקבע את משכנו בסל הניירות. היא לקחה אותו החוצה. פראן היתה קצת קצרת נשימה מכדי לצחוק עליה בגלל זה. הן עברו מחדר לחדר, וידאו שבכל בתי המנורות יש נורות תקינות ושהמנורות מחוברות לחשמל. אופליה שרה לעצמה בשקט בשעה שעבדו. שתיהן היו במקהלה, ופראן מצאה את עצמה בוחנת את קולה של אופליה. סופרן, חם וקליל בעת ובעונה אחת, לעומת פראן, שהיה לה קול אלט טיפה צפרדעי אפילו כשלא היתה מצוננת.
״די,״ היא אמרה בקול רם, ואופליה הסתובבה והסתכלה עליה. ״לא את,״ אמרה פראן. היא פתחה את הברז במטבח ונתנה למים לזרום עד שהיו צלולים. היא השתעלה ארוכות וירקה לכיור. השעה כבר היתה כמעט ארבע. ״זהו, גמרנו.״
״איך את מרגישה?״ אמרה אופליה.
״כאילו דפקו לי בעיטות בכל הגוף,״ אמרה פראן.
״אני אקח אותך הביתה,״ אמרה אופליה. ״יש שם מישהו, למקרה שתרגישי גרוע יותר?״
פראן לא טרחה לענות, אבל איפשהו בין הלוקרים בבית הספר לחדר השינה הראשי של הרוברטסים אופליה כנראה החליטה שהקרח נשבר. היא דיברה על איזו תוכנית טלוויזיה, על המסיבה שאף אחת מהן לא תלך אליה במוצאי שבת. פראן התחילה לחשוד שלאופליה היו פעם חברים, כשהתגוררה בלינצ'ברג. היא קיטרה על שיעורי הבית באינפי ודיברה על הסוודר שהיא סורגת. היא הזכירה איזו להקת בנות שלדעתה אולי תמצא חן בעיני פראן, אפילו הציעה לצרוב לה דיסק. היא פלטה יותר מקריאת התפעלות אחת כשנסעו בכביש המחוזי.
״אני בחיים לא אתרגל לזה, לחיות כאן כל השנה,״ היא אמרה. ״כאילו, אנחנו אפילו עוד לא שנה שלמה פה, אבל... זה פשוט כל כך יפה. זה כמו עולם אחר, את יודעת?״
״לא ממש,״ אמרה פראן. ״אף פעם לא הייתי בשום מקום אחר.״
״אה,״ אמרה אופליה, שהתשובה לא ממש הפילה את רוחה. ״טוב, תאמיני לי. מהמם פה בטירוף. הכול כל כך יפה שזה כמעט כואב. אני מתה על הבקרים, איך שהכול אפוף ערפל. והעצים! וכל פעם שיש עיקול בכביש, מופיע עוד מפל. או איזה שדה קטן, מלא פרחים. כל הגאיות.״ פראן יכלה לשמוע את הגרשיים הבלתי נראים סביב המילה. ״זה כאילו שאת לא יודעת מה תראי, מה יש שם, עד שפתאום את ממש בתוך זה. את מנסה להירשם לאיזה קולג' בשנה הבאה? אני שוקלת ללמוד וטרינריה. לא נראה לי שאני יכולה לסבול עוד שיעורי אנגלית. חיות גדולות. לא כלבים קטנים או שרקנים. אולי אני אסע לקליפורניה.״
פראן אמרה, ״אנחנו לא אנשים מהסוג שהולך לאוניברסיטה.״
״אה,״ אמרה אופליה. ״את הרבה יותר חכמה ממני, את יודעת? אז פשוט חשבתי ש...״
״תפני כאן,״ אמרה פראן. ״תיזהרי. הדרך לא סלולה.״
הן התקדמו בדרך העפר, בין ערוגות הדפנה ואל תוך האחו הקטן עם הפלג שאין לו שם. פראן יכלה להרגיש איך אופליה שואפת אוויר ואז עוצרת, כנראה במאמץ עליון לא לומר כמה יפה הכול. וזה באמת היה יפה, ידעה פראן. הבית עצמו בקושי נגלה לעין, חבוי כמו כלה מאחורי הינומה של שריגי מטפסים: זלזלת ויערה יפנית, שפע של ורדי ויליאם באפין וצ'רוקי שפורצים ממרפסת הכניסה ומטפסים על הגג השוקע. דבורי בומבוס, רגליהן עוטות שריון זהב, התעופפו בינות לעשבים באחו, עמוסות אבקה עד שבקושי הצליחו לעוף.
״הבית ישן,״ אמרה פראן. ״צריך גג חדש. הסבא־רבא שלי הזמין אותו מקטלוג של סירז. הסבלים העלו אותו על ההר בחלקים, וכל הצ'רוקים שעדיין לא עזבו באו והסתכלו.״ היא נדהמה מעצמה: תכף היא עוד תזמין את אופליה לבוא לישון אצלה.
היא פתחה את דלת המכונית, יצאה בכבדות ומשכה החוצה את שקית הקניות. לפני שהספיקה להסתובב ולהודות לאופליה על ההסעה, אופליה כבר יצאה גם היא מהמכונית. ״חשבתי,״ אמרה אופליה בהיסוס. ״טוב, חשבתי שאולי אני יכולה להשתמש בשירותים שלכם?״
״זה בחצר,״ אמרה פראן בפנים חתומות. אחר כך נעתרה: ״טוב, תיכנסי כבר. זה בית שימוש רגיל. רק לא הכי נקי.״
אופליה לא אמרה דבר כשנכנסו למטבח. פראן צפתה בה כשקלטה את המראה: הכלים המלוכלכים שנערמו בכיור, הכרית ושמיכת הטלאים הבלויה על הספה השוקעת. ערמות הכביסה המלוכלכת ליד המכונה שבמטבח. המקומות שבהם קנוקנות של מטפסים מצאו את דרכן פנימה סביב החלונות. ״את בטח חושבת שזה משונה,״ היא אמרה. ״אבא שלי ואני מתפרנסים מלסדר בתים של אחרים, אבל אנחנו לא ממש מטפלים בבית שלנו.״
״חשבתי שמישהו צריך לטפל בך,״ אמרה אופליה. ״לפחות כשאת חולה.״
פראן משכה קלות בכתפיה. ״אני מסתדרת לבד,״ היא אמרה. ״השירותים בהמשך של המסדרון.״
בזמן שאופליה היתה בשירותים היא לקחה שני נייקוויל ובלעה אותם עם שארית הג'ינג'ר אייל מהמקרר. לגימה או שתיים, בלי גזים, אבל לפחות זה קר. היא נשכבה על הספה ומשכה את כיסוי המיטה למעלה סביב פניה. היא נדחקה אל הכריות הגבשושיות. רגליה כאבו ופניה להטו כאילו עלו באש. כפות רגליה היו קרות כקרח.
דקה אחר כך אופליה התיישבה לצדה.
״אופליה?״ אמרה פראן. ״תודה על ההקפצה ועל כל העזרה אצל הרוברטסים, אבל אני לא בקטע של בנות. אז בלי עניינים לסביים.״
אופליה אמרה, ״הבאתי לך כוס מים. שלא תתייבשי.״
״מממ,״ אמרה פראן.
״את יודעת, אבא שלך אמר לי פעם שאני אלך לגיהינום,״ אמרה אופליה. ״הוא עשה משהו בבית שלנו. תיקן איזה פיצוץ בצינור, אולי? אין לי מושג איך הוא ידע. הייתי בת אחת־עשרה. לא נראה לי שאני ידעתי, לא אז, בכל אופן. הוא לא הביא אותך לשחק אתי אחרי שהוא אמר את זה, אפילו שלא סיפרתי לאמא שלי.״
״אבא שלי חושב שכולם הולכים לגיהינום,״ אמרה פראן מתחת לכיסוי המיטה. ״לי לא אכפת לאן אני הולכת, כל עוד זה לא כאן והוא לא שם.״
במשך דקה או שתיים אופליה לא אמרה כלום אבל גם לא קמה ללכת, ובסופו של דבר פראן שירבבה את ראשה החוצה. לאופליה היה צעצוע ביד, ביצת־הקוף. היא הפכה אותה בידיה ואז הפכה אותה שוב.
״תביאי,״ אמרה פראן. ״אני יפעיל אותה.״ היא סובבה את החוגה המעוטרת בתחרת זהב והניחה את הביצה על הרצפה. הצעצוע רטט בפראות. שתי רגליים דמויות צבת וזנב עקרב עשוי פליז מעוטר זינקו מתוך חצי הכדור התחתון, והביצה התנודדה על רגליה בכיוון אחד ואחר כך בכיוון אחר. חוליות זנבה התעקלו והצליפו. אשנבים נפתחו בשני צדי החלק העליון ושתי זרועות התפתלו החוצה, טיפסו למעלה ותופפו על כיפת הביצה עד שגם היא נסדקה ונפתחה בנקישה. ראש של קוף, כיפת הביצה חבושה לראשו כמו כובע, בקע משם. פיו נפתח ונסגר בפטפוט אקסטטי, עיניו העשויות גבישי גארנט אדומים התגלגלו בחוריהן, וזרועותיו התוו באוויר מעגלים רחבים יותר ויותר עד שהמנגנון חדל לפעול וכל הגפיים חזרו באבחה אל תוך הביצה.
״מה לעזאזל?״ אמרה אופליה. היא הרימה את הביצה והעבירה אצבע על קווי התפר.
״זה סתם משהו שתמיד היה אצלנו במשפחה,״ אמרה פראן. היא הושיטה יד מתוך השמיכה, לקחה ממחטת נייר וקינחה את אפה אולי בפעם האלף. ״לא גנבנו את זה מאף אחד, אם זה מה שאת חושבת.״
״לא,״ אמרה אופליה, ואז הזדעפה. ״זה רק ש... בחיים לא ראיתי דבר כזה. זה כמו ביצת פבראז'ה. זה צריך להיות במוזיאון.״
היו הרבה צעצועים אחרים. החתול הצוחק והפילים המרקדים; הברבור שנמתח בקפיץ ורדף אחרי הכלב. צעצועים אחרים שפראן לא שיחקה בהם כבר שנים. בת הים ששלתה במסרק גבישי גארנט משערה. תוקינים לתינוקים, ככה אמא שלה קראה להם.
״עכשיו אני נזכרת,״ אמרה אופליה. ״כשבאת אלי הביתה. את הבאת דגיגון מכסף. הוא היה יותר קטן מהזרת שלי. הכנסנו אותו לאמבטיה, והוא שחה ושחה. היתה לך גם חכה קטנה, ותולעת מזהב שהתפתלה על הקרס. נתת לי לתפוס את הדג, וכשתפסתי אותו הוא דיבר. הוא אמר שהוא יגשים לי משאלה אם אני אשחרר אותו.״
״את ביקשת שתי פרוסות עוגת שוקולד,״ אמרה פראן.
״ואז אמא שלי אפתה עוגת שוקולד, נכון?״ אמרה אופליה. ״אז המשאלה התגשמה. אבל הרשו לי רק פרוסה אחת. אולי ידעתי שהיא הולכת לאפות עוגה? אבל למה לי לבקש משהו שכבר ידעתי שאני אקבל?״
פראן לא אמרה כלום. היא התבוננה באופליה מבעד לעפעפיים עצומים למחצה.
״הדג עדיין אצלך?״ שאלה אופליה.
פראן אמרה, ״איפשהו. המנגנון התקלקל. הוא הפסיק להגשים משאלות. לא נראה לי שזה הזיז לי. הוא הגשים רק משאלות קטנות.״
״חה חה,״ אמרה אופליה וקמה. ״מחר שבת. אני אקפוץ בבוקר לראות שאת בסדר.״
״את לא חייבת,״ אמרה פראן.
״לא,״ אמרה אופליה. ״אני לא חייבת. אבל אני אבוא.״
אם את עושה בשביל מישהו אחר (אמר אבא של פראן פעם אחת כשהיה שיכור, לפני שהוא נהיה דתי) דברים שהוא יכול לעשות בעצמו אבל הוא משלם לך בשביל שתעשי אותם במקומו, שניכם תתרגלו לזה.
לפעמים אפילו לא משלמים לך, ואז זאת צְדָקָה. בהתחלה צדקה זה לא נוח, אבל אחר כך זה נהיה נוח. אחרי איזה זמן אולי תתחילי להרגיש לא בסדר כשאת לא עושה בשבילו, רק עוד דבר אחד, ותמיד עוד דבר אחד אחרי זה. אולי תתחילי להרגיש כאילו יש לך ערך. כי צריכים אותך. וכמה שצריכים אותך יותר, ככה את צריכה אותם יותר. דברים יוצאים מאיזון. את צריכה לזכור את זה, פראני. לפעמים את בצד אחד של המשוואה ולפעמים את בצד השני. את צריכה לדעת איפה את ומה את חייבת. אם את לא יכולה לאזן את החשבון, שָׁמָּה כולכם תישארו.
פראן, מסוממת מנייקוויל, קודחת לבדה בבית שסבא־רבא שלה הזמין מקטלוג, חבויה מאחורי חומות של ורדים, חלמה - כמו בכל לילה - על בריחה. מדי כמה שעות התעוררה, בתשוקה שמישהו יביא לה עוד כוס מים. היא הזיעה עד שבגדיה נרטבו, אחר כך קפאה ואז שוב רתחה.
היא עדיין היתה על הספה כשאופליה חזרה ופתחה בחבטה את דלת הרשת. ״בוקר טוב!״ אמרה אופליה. ״או אולי בעצם צהריים טובים! בכל אופן, כבר צהריים. הבאתי תפוזים כדי להכין מיץ תפוזים טרי, ובסנדוויצ'ים לא ידעתי אם את אוהבת נקניק או בייקון, אז הבאתי לך משניהם.״
פראן התיישבה במאמץ.
״פראן,״ אמרה אופליה. היא התייצבה מול הספה עם לחמנייה בכל יד. ״את נראית זוועה.״ פרקי אצבעותיה ריפרפו על מצחה של פראן. ״את בוערת! ידעתי שאסור לי להשאיר אותך כאן לבד! מה לעשות? לקחת אותך למיון?״
״בלי רופאים,״ אמרה פראן. ״הם ירצו לדעת איפה אבא שלי. מים?״
אופליה נחפזה למטבח. ״את צריכה אנטיביוטיקה. או משהו. פראן?״
״הנה,״ פראן אמרה. היא הוציאה חשבון מערמה של דואר על הרצפה, שלפה את המעטפה להחזרה לשולח. היא תלשה מראשה שלוש שערות. היא הכניסה אותן למעטפה והדביקה אותה בלקיקה. ״קחי את זה ותמשיכי בדרך עד איפה שהיא חוצה את התעלת־ניקוז,״ היא אמרה. ״כל הדרך עד הסוף.״ היא השתעלה. דברים יבשים קירקשו אי שם למטה בתוך הריאות שלה. ״כשתגיעי לבית הגדול, תלכי מסביב ותדפקי על הדלת מאחורה. תגידי להם שאני שלחתי אותך. את לא תראי אותם, אבל הם יֵדעו שאת ממני. אחרי שאת דופקת בדלת, תיכנסי. תעלי ישר במדרגות בלי לחכות ותכניסי את המעטפה הזאת מתחת לדלת. הדלת השלישית במסדרון. את כבר תדעי איזו. אחרי זה את מחכה על המרפסת בכניסה. תביאי לפה את מה שהם יתנו לך.״
אופליה תקעה בה מבט שאמר שפראן הוזה. ״פשוט תלכי,״ אמרה פראן. ״אם אין בית, או אם יש בית והוא לא הבית שאמרתי, תחזרי ואני ילך אתך למיון. או אם תמצאי את הבית ואת מתפחדת ואת לא יכולה לעשות את מה שביקשתי, תחזרי ואני ילך אתך. אבל אם תעשי את מה שאמרתי לך, זה יהיה כמו הדגיגון.״
״כמו הדגיגון?״ אמרה אופליה. ״אני לא מבינה.״
״את תביני. אזרי אומץ,״ אמרה פראן, והשתדלה כמיטב יכולתה להצהיל פנים. ״כמו העלמות בבלדות האלה. יכולה להביא לי עוד כוס מים לפני שאת הולכת?״
אופליה הלכה.
פראן שכבה על הספה וחשבה על מה שאופליה תראה. מפעם לפעם הרימה מין משקפת מוזרה - חפץ שימושי פי כמה מכל תוקין - וקירבה אותה אל עינה. תחילה ראתה דרכה את כביש העפר, שנראה רק כמו דרך ללא מוצא. אם היית מסתכלת שוב, היית מגלה שהדרך חוצה את הפלג הרדוד, זה שמטפס על ההר, ותעלת הניקוז ממשיכה הלאה ולמטה. האחו נעלם שוב בין ערוגות דפנה, ואז נבלע בין עצים שמכל ענפיהם משתלשלים ורדים מטפסים, כך שאת עולה בתוך מערבולת של ורוד ולבן. חומת אבן שבורה וממוטטת, ואז הבית הגדול. הבית, בית אבן מוכתם מיוֹשן כמו החומה החרבה, דו־קומתי. גג רעפים, מרפסת כניסה ארוכה, נטויה בשיפוע, תריסי עץ מגולפים שמעוורים את כל עיני החלונות. שני עצי תפוח, סבוכים ועתיקים, האחד עמוס פרי והשני עירום וצבעו שחור־כסוף. ביניהם מצאה אופליה את השביל המכוסה טחב, שהתפתל סביב הבית אל הדלת האחורית ששתי מילים נחקקו על משקוף האבן שלה: אזרי אומץ.
וזה מה שפראן ראתה את אופליה עושה: לאחר שהקישה בדלת, אופליה היססה רק לרגע ואז פתחה אותה. היא קראה, ״שלום? פראן שלחה אותי. היא חולה. שלום?״ איש לא ענה.
אז אופליה נשמה עמוק וחצתה את הסף ונכנסה למסדרון אפל וצר, עם חדר אחד מכל צד וגרם מדרגות מלפנים. על המרצפת שלפניה נחקקו המילים: אזרי אומץ, אזרי אומץ. למרות ההזמנה, אופליה כנראה לא התפתתה לחקור אף לא אחד מן החדרים, בחירה נבונה לדעתה של פראן. במבחן הראשון - הצלחה. אולי היית מצפה שמאחורי דלת אחת יהיה חדר מגורים, ואולי היית מצפה שמאחורי הדלת האחרת יהיה מטבח, אבל במקרה כזה היית טועה. חדר אחד היה חדר המלכה. החדר האחר היה זה שפראן כינתה חדר המלחמה.
ערמות טחובות של מגזינים וקטלוגים ועיתונים, אנציקלופדיות ורומנים גותיים נערמו ליד קירות המסדרון, והותירו מעבר כה צר עד שאפילו אופליה הקטנטונת הפצפונת נדרשה להצטודד כדי לעבור בו. רגלי בובות ומערכות סכו״ם וגביעי טניס וצנצנות זכוכית וקופסאות גפרורים ריקות ושיניים תותבות וחפצים אקראיים אף יותר הציצו מתוך אריזות נייר ושקיות ניילון. אולי היית מצפה שמאחורי הדלתות שבשני צדי המסדרון יהיו עוד ערמות מתמוטטות ועוד ערבוביות משונות, ובמקרה כזה היה הצדק איתך. אבל היו גם דברים אחרים. לרגלי המדרגות היתה אזהרה נוספת לאורחות כמו אופליה, חקוקה ממש על חזית המדרגה: אזרי אומץ, אזרי אומץ, אך לא יותר מדי אומץ.
בעלי הבית שוב השתעשעו להם, ראתה פראן. מישהו שזר במעקות קישוטים מנצנצים וקיסוס ונוצות טווס. מישהו נעץ על הקיר שליד המדרגות צלליות גזורות ותצלומי פולארויד ותצלומי פרוטייפ ותמונות ממגזינים, שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות; מאות רבות של עיניים צופות בכל פעם שאופליה מניחה בזהירות רגל על המדרגה הבאה.
אולי אופליה לא בטחה במדרגות וחששה שהן רקובות ומתפוררות. אבל המדרגות לא היו מסוכנות. מישהו הקפיד לטפל יפה בבית הזה.
בראש המדרגות, השטיח שכיסה את הרצפה היה רך, כמעט ספוגי. טחב, החליטה פראן. הם שוב החליפו עיצוב. זאת תהיה עבודת פרך לנקות את זה. פה ושם היו פטריות לבנות ואדומות, מסודרות בטבעות יפות על פני הטחב. וגם עוד תוקינים, מחכים שמישהו יבוא וישחק בהם. דינוזאור, כזה שרק צריך למתוח לו את הקפיץ, עם קאובוי־בפרוטה מפלסטיק שיושב על כתפי הפליז־ונחושת שלו. למעלה, קרוב לתקרה, שתי ספינות אוויר משוריינות, קשורות בסרטים ארגמניים למתקן תאורה. התותחים שעל הצפלינים האלה היו תקינים ופעילים. הם הריצו את פראן לאורך המסדרון יותר מפעם אחת. כשחזרה הביתה נאלצה להשתמש בפינצטה כדי לחלץ משוקיה את קליעי העופרת הזעירים. אבל היום כולם התנהגו למופת.
אופליה חלפה על פני דלת אחת, שתי דלתות, נעצרה מול הדלת השלישית. מעליה, האזהרה האחרונה: אזרי אומץ, אזרי אומץ, אך לא יותר מדי אומץ, פן יהיה דם לבך לחומץ. אופליה הניחה יד על הידית, אבל לא ניסתה לפתוח את הדלת. לא מתפחדת, אבל גם לא טיפשה, חשבה פראן. הם יהיו מרוצים. או שלא?
אופליה כרעה ברך כדי להחליק את המעטפה של פראן מתחת לדלת. עוד משהו קרה באותו רגע: משהו החליק מתוך כיסה של אופליה ונפל על שטיח הטחב.
בדרכה חזרה לאורך המסדרון עצרה אופליה מול הדלת הראשונה. נראה כאילו היא שומעת מישהו או משהו. מוזיקה, אולי? קול שקורא בשמה? הזמנה? לבה המסכן והדואב של פראן נמלא עונג. היא מוצאת חן בעיניהם! טוב, כמובן. איך ייתכן שאופליה לא תמצא חן?
היא עשתה את דרכה במורד המדרגות, בינות למגדלי הבלגן והגרוטאות. בחזרה אל מרפסת הכניסה, שם התיישבה על הנדנדה, אבל לא התנדנדה. נראה שהיא פוקחת עין אחת על הבית ואחרת על גן הסלעים הקטן שמאחור, שנחסם די מהר בצלע ההר. היה אפילו מפל מים, ופראן קיוותה שאופליה מתפעלת ממנו. דבר כזה עוד לא היה אף פעם. המפל הזה היה רק בשבילה, רק בשביל אופליה, שהבהירה שלדעתה מפלי מים מהממים בטירוף.
למעלה, על המרפסת, ראשה של אופליה הסתובב כה וכה, כאילו היא פוחדת שמישהו אולי מתגנב אליה מאחור. אבל היו שם רק דבורי עץ, שחזרו עמוסות בילקוטים גדושי זהב, ונקר שקדח וחיפש זחלים. בתוך סבך העשב היה שנבוב, וככל שאופליה ישבה והסתכלה, ככה היא וגם פראן ראו יותר. צמד גורי שועל מנמנמים מתחת לדפנה. איילה ועופר שקילפו רצועות של קליפה מעל גזעי עץ צעירים. אפילו דוב חום, עדיין בפרווה המדובללת של החורף שעבר, מתהלך ומרחרח לו על פני הרכס שהתנשא מעל לבית. בזמן שאופליה ישבה לה מכושפת על מרפסת הכניסה של הבית המסוכן הזה, פראן התכרבלה על הספה והדיפה גלים של חום. כל גופה רעד, חזק כל כך ששיניה קירקשו. המשקפת נפלה לארץ. אולי אני הולכת למות, חשבה פראן, ובגלל זה אופליה הגיעה הנה.
פראן נרדמה והתעוררה חליפות, אוזניה כרויות כל העת לשמוע את אופליה כשתחזור. אולי היא טעתה, והם לא ישלחו משהו שיעזור לה. אולי הם לא ישלחו את אופליה בחזרה בכלל. אופליה, עם הקול הערב שלה, עם הביישנות הזאת, החביבות המולדת הזאת. השיער המתולתל שלה, בלונד כסוף. הם אוהבים דברים נוצצים. מהבחינה הזאת הם כמו עקעקים. גם מבחינות אחרות.
אבל הנה באה אופליה בכל זאת, עיניה ענקיות, פניה מוארות כמו חג מולד. ״פראן,״ היא אמרה. ״פראן, קומי. הלכתי לשם. אזרתי אומץ! מי גר שם, פראן?״
״האנשים של הקיץ,״ אמרה פראן. ״הם נתנו לך משהו בשבילי?״
אופליה הניחה חפץ על כיסוי המיטה. כמו כל דבר שעשו האנשים של הקיץ, הוא היה ממש יפה. בקבוקון בגודל שפתון מזכוכית צדף, נחש אמייל ירוק כרוך סביבו, זנבו פוקק את הבקבוק. פראן משכה בזנב והנחש שיחרר את לפיתתו. מוט זינק מפי הבקבוק ופיסת משי נגללה ממנו. עליה נרקמו המילים שתי אותי.
אופליה צפתה בכל זה, עיניה מזוגגות מרוב פלאות. ״ישבתי וחיכיתי, והיו שם שני שועלים קטנים! הם עלו ישר על המרפסת וניגשו לדלת ושרטו אותה עד שהיא נפתחה. הם נכנסו ישר פנימה! ואז הם יצאו שוב החוצה ואחד מהם ניגש אלי עם הבקבוק בפה. הוא הניח את הבקבוק ממש ליד הרגליים שלי ואז הם ירדו להם במדרגות בשיא הנחת ונכנסו ליער. פראן, זה היה כמו באגדה.״
״כן,״ אמרה פראן. היא הצמידה את שפתיה לפי הבקבוק ושתתה את תכולתו עד תום. היא השתעלה, מחתה את פיה וליקקה את גב כף ידה.
״כאילו, אנשים כל הזמן אומרים שדברים הם כמו באגדות,״ אמרה אופליה. ״והם מתכוונים לזה שמישהו מתאהב ומתחתן. אושר ועושר. אבל הבית הזה, השועלים האלה, זאת באמת אגדה. מי אלה? האנשים של הקיץ?״
״ככה אבא שלי קורא להם,״ אמרה פראן. ״אבל כשהוא נהיה דתי הוא קורא להם שדים שבאו לגנוב לו את הנשמה. זה בגלל שהם מספקים לו משקה. אבל זה אף פעם לא היה הוא שצריך לדאוג להם. זאת היתה אמא שלי. ועכשיו היא איננה, וזאת תמיד רק אני.״
״את מטפלת בהם?״ אמרה אופליה. ״כמו ברוברטסים, כאילו?״
תחושת בריאות כבירה שטפה את פראן. כפות רגליה היו חמימות לראשונה מזה ימים, כך נדמה, וגרונה כמו צופה בדבש ובצרי. אפילו תחושת הצריבה והאדמומיות באף שלה פחתה. ״אופליה?״ היא אמרה.
״כן, פראן?״
״נראה לי שאני ממש מתאוששת,״ אמרה פראן. ״וזה משהו שאת עשית בשבילי. את היית גיבורה וחברה אמיתית, ואני יצטרך לחשוב מה אני יכולה לעשות בשבילך.״
״זה לא היה...״ מחתה אופליה. ״כאילו, אני שמחה שעשיתי את זה. אני שמחה שביקשת ממני. אני מבטיחה לא לספר לאף אחד.״
אם תספרי, תצטערי על זה, חשבה פראן אך לא אמרה. ״אופליה? אני צריכה לישון. ואחר כך, אם תרצי, נוכל לדבר. את יכולה אפילו להישאר כאן כשאני ישנה. אם בא לך. לא אכפת לי אם את לסבית. יש פופ־טארטס על השיש במטבח. והשני סנדוויצ'ים שהיבאת. אני אוהבת נקניק. אז את יכולה לאכול את הסנדוויץ' בייקון.״
היא נרדמה לפני שאופליה הספיקה לומר עוד משהו.
הדבר הראשון שעשתה כשהתעוררה היה למלא אמבטיה. היא עשתה ספירת מלאי זריזה מול המראה. השיער שלה היה נפול ושמנוני, מלא קשרי מכשפות. מתחת לעיניה היו עיגולים שחורים, והלשון, כששירבבה אותה החוצה, היתה צהובה. כשהיתה שוב נקייה ולבושה, הג'ינס היו רפויים וכל העצמות בלטו למגע. ״אני יכולה לאכול הר,״ אמרה לאופליה. ״אבל סנדוויץ' עם נקניק ושניים־שלושה פופ־טארטס זה התחלה טובה.״
היה מיץ תפוזים טרי, ואופליה מזגה אותו לתוך קנקן חרס. פראן החליטה לא לספר לה שאבא שלה משתמש בו לפעמים בתור מרקקה.
״אני יכולה לשאול אותך עוד קצת עליהם?״ אמרה אופליה. ״את יודעת, האנשים של הקיץ?״
״אני בטח לא יוכל לענות על הכול,״ אמרה פראן. ״אבל תשאלי.״
״כשרק הגעתי לשם,״ אמרה אופליה, ״כשנכנסתי פנימה, בהתחלה חשבתי שזה בטח מישהו שלא יוצא מהבית. מין אגרן כזה. ראיתי תוכנית על כאלה. לפעמים הם אפילו שומרים את הקקי שלהם. וחתולים מתים. זה מזעזע.
״ואז זה רק נהיה יותר ויותר מוזר. אבל לא פחדתי לרגע. הרגשתי כאילו שיש שם מישהו, אבל מישהו ששמח לראות אותי.״
״אין להם הרבה חברה,״ אמרה פראן.
״כן, טוב, למה הם אוספים את כל הדברים האלה? מאיפה זה מגיע?״
״חלק מקטלוגים. אני צריכה ללכת לדואר להביא להם את זה. לפעמים הם מסתלקים ומביאים אתם דברים כשהם חוזרים. לפעמים הם אומרים לי שהם רוצים משהו ואני משיגה להם. בדרך כלל דברים מחנויות של צבא הישועה. פעם הייתי צריכה לקנות חמישים קילו צינורות נחושת.״
״למה?״ שאלה אופליה. ״כאילו, מה הם עושים עם זה?״
״הם מתקינים דברים,״ אמרה פראן. ״ככה אמא קראה להם, מתקינים. אני לא יודעת מה הם עושים עם כל הדברים האלה. הם נותנים דברים. כמו הצעצועים. הם אוהבים ילדים. כשאת עושה בשבילם דברים, הם חייבים לך.״
״יצא לך לראות אותם?״ שאלה אופליה.
״פה ושם,״ אמרה פראן. ״לא יותר מדי. לא מאז שהייתי קטנה. הם ביישנים.״
אופליה ממש קיפצה בכיסא מרוב התרגשות. ״את זאת שמטפלת בהם? זה הכי שווה בעולם! הם היו פה מתמיד?״
פראן היססה. ״אני לא יודעת מאיפה הם באו. הם לא תמיד נמצאים. לפעמים הם... במקום אחר. אמא אמרה שהיא מרחמת עליהם. היא חשבה שאולי הם לא יכולים לחזור הביתה, שגירשו אותם, כמו את הצ'רוקי, נראה לי. יש להם חיים הרבה יותר ארוכים, אולי הם חיים לנצח, לא יודעת. נראה לי שהזמן פועל אחרת במקום שלהם. לפעמים הם נעלמים לשנים. אבל הם תמיד חוזרים. הם האנשים של הקיץ. ככה זה עם האנשים של הקיץ.״
״כמו שאנחנו היינו באים והולכים,״ אמרה אופליה. ״ככה היית חושבת עלי. כמוהם. עכשיו אני גרה כאן.״
״אבל את עדיין יכולה לעזוב,״ אמרה פראן, ולא היה אכפת לה איך זה נשמע. ״אני לא. זה חלק מהחבילה. מי שמטפל בהם חייב להישאר כאן. אי אפשר לעזוב. הם לא נותנים.״
״כאילו, את לא יכולה לעזוב אף פעם?״
״לא,״ אמרה פראן. ״אף פעם. אמא שלי היתה תקועה פה עד שהיא ילדה אותי. ואז, כשהייתי מספיק גדולה, החלפתי אותה. היא הסתלקה.״
״לאן היא הלכה?״
״זה לא אותי שצריך לשאול,״ אמרה פראן. ״הם נתנו לאמא שלי אוהל שמתקפל לגודל של לא יותר מממחטה. הוא נפתח לגודל של אוהל לשניים, אבל מבפנים זה לגמרי אחרת, זה קוטג' עם שתי מיטות פליז וארון לתלות בו את הדברים שלך, ושולחן וחלונות עם זכוכיות. כשאת מסתכלת החוצה מחלון אחד את רואה את איפה שאת, וכשאת מסתכלת החוצה מהחלון השני את רואה את השני עצי תפוח האלה, ההם שמול הבית עם השביל טחב שעובר באמצע?״
אופליה הינהנה.
״טוב, אז אמא שלי היתה מוציאה את האוהל הזה בשבילי ובשבילה כשאבא שלי היה שותה. ואז אמא העבירה לי את האנשים של הקיץ, ובוקר אחד אחרי שיָשַׁנּוּ בלילה באוהל הזה התעוררתי וראיתי אותה יוצאת מהחלון ההוא. זה שלא היה אמור להיות שמה. היא נעלמה בהמשך של השביל ההוא. אולי הייתי צריכה ללכת אחריה, אבל לא זזתי.״
״לאן היא הלכה?״ אמרה אופליה.
״טוב, היא לא פה,״ אמרה פראן. ״זה מה שאני יודעת. אז אני צריכה להישאר כאן במקומה. גם לא נראה לי שהיא תחזור.״
״היא לא היתה צריכה להשאיר אותך כאן,״ אמרה אופליה. ״זה לא היה בסדר, פראן.״
״הלוואי שהייתי יכולה ללכת מפה רק לקצת,״ אמר פראן. ״אולי לנסוע לסן פרנסיסקו ולראות את גשר שער הזהב. להכניס רגליים לאוקיינוס השקט. הייתי רוצה לקנות לי גיטרה ולנגן כמה בלדות ישנות כאלה ברחובות. להישאר שם רק לקצת, ואז לחזור לחובות שלי.״
״אני ממש רוצה לנסוע לקליפורניה,״ אמרה אופליה.
הן ישבו רגע בדממה.
״הלוואי שהייתי יכולה לעזור,״ אמרה אופליה. ״את יודעת, עם הבית הזה והאנשים של הקיץ. זה לא הוגן שאת צריכה לעשות הכול, לא כל הזמן.״
״אני כבר ממילא חייבת לך,״ אמרה פראן, ״על זה שעזרת לי עם הבית של הרוברטסים. על זה שבאת לבדוק מה אתי כשהייתי חולה. על מה שעשית כשהלכת להביא לי עזרה.״
״אני יודעת איך זה להיות לגמרי לבד,״ אמרה אופליה. ״כשאת לא יכולה לדבר על דברים. ואני מתכוונת לזה, פראן. אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לעזור.״
״אני רואה שאת מתכוונת לזה,״ אמרה פראן. ״אבל לא נראה לי שאת יודעת מה את אומרת. אם את רוצה, את יכולה ללכת לשם עוד פעם אחת. את עשית לי טובה, ואני לא יודעת מה עוד אני יכולה לתת לך בשביל זה. יש בבית הזה חדר שינה שאם תשני בו, את תראי את משאלת לבך. אני יכולה לקחת אותך בחזרה לשם הלילה ולהראות לך את החדר הזה. וממילא נדמה לי שאיבדת שם משהו.״
״באמת?״ אמרה אופליה. ״מה?״ היא בדקה בכיסיה. ״אוי, לכל הרוחות. האייפוד שלי. איך ידעת?״
פראן משכה בכתפיה. ״זה לא שמישהו שם יגנוב אותו. נראה לי שהם ישמחו אם תבואי שוב. אם לא היית מוצאת חן בעיניהם, כבר היית יודעת.״
פראן היתה עסוקה בסידור הבלגן שלה ושל אבא שלה כשהאנשים של הקיץ הודיעו לה שהם צריכים כמה דברים. ״אני לא יכולה לקבל אפילו רגע אחד לעצמי?״ היא רטנה.
הם אמרו שהיו לה ארבעה ימים שלמים. ״ואני ממש מעריכה את זה,״ היא אמרה, ״בהתחשב בזה שהייתי כזאת חלשה.״ אבל היא הניחה את המחבת להשריה בכיור ורשמה מה הם רוצים.
היא החזירה את כל הצעצועים למקום, ושאלה את עצמה מה גרם לה להוציא אותם. חוץ מזה שכשהיתה חולה תמיד חשבה על אמא. ומה הבעיה עם זה, בעצם?
כשאופליה חזרה בשעה חמש השיער שלה היה אסוף בקוקו ובכיסה היו פנס ותרמוס, כאילו חשבה שהיא ננסי דרו.
״מחשיך כאן כל כך מוקדם,״ אמרה אופליה. ״אני מרגישה כאילו שזה הלואין או משהו. כאילו שאת לוקחת אותי לבית הבלהות.״
״הם לא מבהילים,״ אמרה פראן. ״והם גם לא שדים או שום דבר כזה. הם לא עושים שום רע אם לא מעצבנים אותם. ואז הם עושים איזה תעלול, ומתייחסים לזה בתור בדיחה טובה.״
״כמו מה?״ אמרה אופליה.
״פעם עשיתי כלים ושברתי ספל תה,״ אמרה פראן. ״הם מתגנבים וצובטים אותך.״ עדיין היו לה סימנים על הזרועות, אף על פי שכבר שנים לא שברה אפילו צלחת אחת. ״בזמן האחרון הם עושים את מה שכל האנשים כאן אוהבים לעשות, השחזורים האלה. הם אירגנו את השדה־קרב שלהם בחדר הגדול בקומה התחתונה. זאת לא מלחמת האזרחים. זאת איזושהי מלחמה שלהם, נראה לי. הם בנו להם ספינות אוויר וצוללות קרב ודרקונים ואבירים מכניים וכל מיני צעצועים פיצפוניים להילחם אתם. לפעמים כשמשעמם להם הם מביאים אותי בתור קהל, רק שהם לא תמיד נזהרים לאן הם מכוונים את התותחים שלהם.״
היא הסתכלה על אופליה וראתה שאמרה יותר מדי. ״טוב, הם רגילים אלי. הם יודעים שאני חייבת לסבול את ההתנהגות שלהם ואין לי ברירה.״
באותו אחר צהריים היא נאלצה לנסוע לצ'טנוגה כדי לבקר בחנות צדקה מסוימת. הם שלחו אותה לקנות נגן DVD משומש, ציוד רכיבה, וכמה שיותר בגדי ים. ביחד עם הדלק היא הוציאה שבעים דולר. ונורת האזהרה דלקה כל היום. לפחות זה לא היה יום לימודים. קשה להסביר שאת מחסירה כי קולות בתוך הראש שלך אומרים לך שהם צריכים אוכף.
היא הלכה לבית ישר אחר כך והביאה להם את הכול. אין צורך להטריח את אופליה בכל הסיפור. האייפוד חיכה ממש מול הדלת.
״הנה,״ היא אמרה. ״הבאתי את זה משם.״
״האייפוד שלי!״ אמרה אופליה. היא הפכה אותו לצד השני. ״הם עשו את זה?״
האייפוד היה כבד יותר עכשיו. היה לו חיפוי קטן מעץ אגוז במקום סיליקון ורוד, וגם עיטור משובץ מעץ הבנה עם קישוטי זהב.
״שפירית,״ אמרה אופליה.
״רופא נחשים,״ אמרה פראן. ״ככה אבא שלי קורא להם.״
״הם עשו את זה בשבילי?״
״גם אם היית משאירה שם ז'קט ג'ינס מקושט הם היו משדרגים אותו,״ אמרה פראן. ״נשבעת לך. הם לא מסוגלים להשאיר שום דבר כמו שהוא.״
״מגניב,״ אמרה אופליה. ״רק שאמא שלי בחיים לא תאמין לי שקניתי את זה בקניון.״
״תיזהרי לא לקחת לשם שום דבר ממתכת,״ אמרה פראן. ״לא עגילים, אפילו לא את המפתחות של האוטו שלך. אחרת כשתתעוררי תגלי שהם התיכו אותם ועשו מהם שריון לבובה או איזה אני לא יודעת מה.״
הן חלצו נעליים כשהגיעו למקום שבו הדרך חצתה את תעלת הניקוז. המים היו קרים, שארית אחרונה של השלג שנמס. אופליה אמרה, ״אני מרגישה כאילו הייתי צריכה להביא מתנה למארחים.״
״את יכולה לקטוף להם זר של פרחי בר,״ אמרה פראן. ״אבל הם ישמחו לא פחות אם תביאי איזו נבֵלה.״
״נֵבֶל?״ אמרה אופליה.
״חיה דרוסה,״ אמרה פראן. ״אבל גם נבל זה בסדר.״
אופליה העבירה אגודל על העיגול שבמרכז האייפוד. ״יש כאן שירים שלא היו קודם.״
״הם אוהבים גם מוזיקה,״ אמרה פראן.
״מה שאמרת קודם על לנסוע לסן פרנסיסקו ולהופיע ברחובות,״ אמרה אופליה. ״אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה את זה.״
״טוב,״ אמרה פראן, ״אני בחיים לא יעשה את זה, אבל אין לי שום בעיה לדמיין את זה.״
כשהגיעו לבית, איילות רעו על המדשאה הירוקה. קרני שמש אחרונות האירו את העץ החי ואת העץ המת. פנסים סיניים נתלו בשורות מקורות הגג של מרפסת הכניסה.
״את צריכה להגיע לבית מבין העצים,״ אמרה פראן. ״לא לרדת מהשביל. אחרת לא תצליחי להתקרב. ואני תמיד נכנסת רק בדלת האחורית.״
היא הקישה בדלת האחורית. אזרי אומץ, אזרי אומץ. ״זאת שוב אני,״ היא אמרה. ״ואופליה. זאת שהשאירה את האייפוד.״
היא ראתה שאופליה פותחת את פיה ונחפזה להוסיף, ״לא. הם לא אוהבים שאומרים להם תודה. זה רעל בשבילם. בואי כנסי. מִי קָאסָה אֶס סוּ קָאסָה. אני יעשה לך סיור.״
הן חצו את הסף, פראן ראשונה.
״יש את החדר משאבות מאחורה, איפה שאני עושה כביסה,״ היא אמרה. ״יש תנור אבן ישן וגדול לאפייה, ובור ברביקיו, אין לי מושג למה. הם לא אוכלים בשר. אבל זה בטח לא מעניין אותך.״
״מה יש בחדר הזה?״ אמרה אופליה.
״הממ,״ אמרה פראן. ״טוב, קודם כול, המון גרוטאות. הם פשוט אוהבים לצבור גרוטאות. אבל איפשהו שם מאחורה נמצאת מי שלדעתי היא מלכה.״
״מלכה?״
״טוב, ככה אני קוראת לה. את יודעת איך שבכוורת, למטה־למטה בתאים, יש מלכה וכל הדבורים הפועלות משרתות אותה?
״עד כמה שאני יודעת, זה מה שיש שם בפנים. היא ממש גדולה ולא כזאת יפה, וכולם מתרוצצים כל הזמן פנימה והחוצה מהחדר הזה עם אוכל בשבילה. נראה לי שהיא עוד לא לגמרי גמרה לגדול. אני חושבת כבר כמה זמן על מה שאמא אמרה, על איך שאולי האנשים של הקיץ גורשו. גם דבורים עושות ככה, נכון? הולכות ובונות כוורת חדשה כשיש יותר מדי מלכות?״
״נדמה לי,״ אמרה אופליה.
״המלכה זה איפה שאבא שלי משיג את האלכוהול שלו, והיא לא עושה לו כלום. יש להם מין מזקקה שהם בנו שם בפנים, וכל כמה זמן, כשהוא לא מרגיש כזה דתי, הוא הולך לשם ולוקח לו טיפ־טיפונת. זה נורא־נורא מתוק.״
״הם, אה, הם מקשיבים לנו עכשיו?״
בתגובה נשמעה שורה של נקישות מחדר המלחמה.
אופליה נחרדה. ״מה זה?״ היא אמרה.
״זוכרת שסיפרתי לך על השחזורים האלה?״ אמרה פראן. ״אל תיבהלי. זה די מגניב.״
היא הדפה את אופליה קלות אל תוך חדר המלחמה.
מכל החדרים בבית, זה היה החדר החביב על פראן, גם אם הם צללו והפציצו אותה לפעמים מספינות האוויר או ירו בתותחים בלי לשים לב איפה היא עומדת. הקירות היו מרוקעים בבדיל ובנחושת, פיסות מתכת שחוזקו למקומן במסמרים. על הרצפה היו צורות מכוירות שייצגו הרים, יערות ומישורים מוקטנים, שצבאות מיניאטוריים לחמו בהם בקרבות נואשים. ליד החלון הגדול הנשקף אל הנוף עמדה ברכה מתנפחת ובתוכה מכונה שהכתה גלים. ספינות וצוללות קרב קטנות שטו בתוכה, ומדי פעם היתה אחת הספינות שוקעת וגופות צפו אל דפנות הברכה. נחש ים עשוי צינורות וטבעות מתכת שחה במעגל ללא הפסקה. גם נהר זרם שם בעצלתיים, קרוב יותר לדלת, והֶאֱדִים והסריח והכתים את הגדות. האנשים של הקיץ הקימו עליו שוב ושוב גשרים זעירים ואז פוצצו את הגשרים.
למעלה דאו הצורות המופלאות של ספינות האוויר, והדרקונים שהשתלשלו מחוטים שייטו באוויר בלי הפסקה מעל הראש. היה גם כדור ערפילי, שנתלה בדרך שפראן לא הצליחה לפענח והואר במקור אור לא ידוע. הוא ריחף סמוך לתקרה המצוירת במשך ימים שלמים ברצף, ואז שקע אל מאחורי ים הפלסטיק בהתאם לאיזה לוח זמנים שקבעו האנשים של הקיץ.
״פעם הלכתי לבית של מישהו,״ אמרה אופליה. ״איזה חבר של אבא שלי. רופא מרדים? היתה לו מערכת רכבות למטה במרתף, וזה היה מורכב ברמות. הוא היה מת אם הוא היה רואה את זה.״
״שם יש מלכה, נראה לי,״ אמרה פראן. ״מוקפת מכל הצדדים באבירים שלה. וכאן יש עוד אחת, הרבה יותר קטנה. מעניין מי ניצח בסוף.״
״אולי זה קרב שעוד לא קרה,״ אמרה אופליה. ״או שאולי הוא קורה ממש עכשיו.״
״יכול להיות,״ אמרה פראן. ״הלוואי שהיה ספר שמספר את כל מה שקורה. בואי. אני יראה לך את החדר איפה שאת יכולה לישון.״
הן עלו במדרגות. אזרי אומץ, אזרי אומץ, אך לא יותר מדי אומץ. שטיח הטחב בקומה השנייה כבר הספיק להתבלות מעט. ״בשבוע שעבר ביליתי יום שלם על הברכיים בשביל לקרצף את הלוחות האלה. אז ברור שמיד אחר כך הם מביאים לפה ערמה של אדמה וכאלה. זה לא הם שיצטרכו להפשיל שרוולים ולנקות.״
״אני יכולה לעזור,״ אמרה אופליה. ״אם תרצי.״
״לא ביקשתי עזרה. אבל אם את מציעה, אני אשמח. הדלת הראשונה זה האמבטיה,״ אמרה פראן. ״האסלה רגילה לגמרי. לגבי האמבטיה, אני לא יודעת. אף פעם לא הרגשתי צורך להתיישב בפנים.״
היא פתחה את הדלת השנייה.
״כאן את ישנה.״
זה היה חדר נהדר, כולו בגוונים של כתום וחלודה וזהב וורוד ואפרסק. הקירות היו מעוטרים בצורות של עלים וקנוקנות שנגזרו מכל מיני שמלות וחולצות טריקו ומה לא. במשך שנה שלמה העבירה אמא של פראן חלק ניכר מזמנה בחיפושים בחנויות צדקה, בחרה בגדים לפי הדפסים ומרקמים וצבעים. נחשים ודגים עשויים עלי זהב שחו בין מגזרות העלים. כשהשמש עלתה בבוקר, נזכרה פראן, זה היה כמעט מסנוור.
על המיטה היתה שמיכת טלאים מטורפת בוורוד וזהב. המיטה עצמה עוצבה בצורת ברבור. לרגלי המיטה ניצבה תיבה מעץ ערבה שעליה אפשר להניח את הבגדים. המזרן היה ממולא בפלומה של נוצות עורב. פראן עזרה לאמה לירות בעורבים ולמרוט את נוצותיהם. היה נדמה לה שהן הרגו בערך מאה.
״וואו,״ אמרה אופליה. ״אני כל הזמן אומרת את זה. וואו, וואו, וואו.״
״תמיד חשבתי שזה כמו להיות תקועה בתוך בקבוק של סודה תפוזים,״ אמרה פראן. ״אבל בקטע טוב.״
״אני אוהבת סודה תפוזים,״ אמרה אופליה. ״אבל זה כמו החלל החיצון.״
על השולחן שליד המיטה היתה ערמה של ספרים. כמו כל דבר אחר בחדר, כל הספרים נבחרו לפי צבעי העטיפות. אמא של פראן סיפרה לה שפעם עוצב החדר בקשת אחרת של צבעים. ירוקים וכחולים, אולי? גוונים של ירוק־ערבה וטווס וחצות? ומי הביא אז את פיסות הבד לחדר? סבא־רבא של פראן, או מישהו קדום אף יותר באילן היוחסין המשפחתי? מי היה הראשון שהתחיל לטפל באנשים של הקיץ? אִמה טיפטפה סיפורים במשורה, ולכן היתה לפראן רק היסטוריה חלקית ומקוטעת.
ממילא קשה לדעת מה אופליה תיהנה לשמוע ומה יטריד אותה. אחרי כל כך הרבה שנים, לפראן הכול נראה מהנה ומטריד במידה שווה.
״הדלת שמתחתיה הכנסת את המעטפה שלי,״ אמרה לבסוף. ״אסור לך להיכנס לשם אף פעם.״
אופליה נראתה מתעניינת. ״כמו כחול הזקן,״ היא אמרה.
פראן אמרה, ״משם הם באים והולכים. אפילו הם לא פותחים את הדלת הזאת לעתים קרובות מדי, נראה לי.״ פעם הציצה בחור המנעול וראתה נהר מלא דם. היא היתה בטוחה שמי שעובר בדלת הזאת לא חוזר.
״אני יכולה לשאול אותך עוד שאלה טיפשית?״ אמרה אופליה. ״איפה הם עכשיו?״
״הם כאן,״ אמרה פראן. ״או שהם בחוץ, ביער, רודפים אחרי דורסי לילה. אמרתי לך שאני לא רואה אותם הרבה.״
״אז איך הם אומרים לך מה הם צריכים שתעשי בשבילם?״
״הם נכנסים לתוך הראש שלי,״ אמרה פראן. ״קשה להסביר. הם פשוט נכנסים פנימה ומציקים לי. כאילו שיש לי איזה גירוד שלא עוזב או משהו, וזה מפסיק רק אחרי שאני עושה את מה שהם רוצים שאני יעשה.״
״אוי, פראן,״ אמרה אופליה. ״אולי האנשים של הקיץ פחות מוצאים חן בעיני ממה שחשבתי.״
פראן אמרה, ״זה לא תמיד כזה נורא. אני מניחה שהכי מדויק לומר שזה מסובך.״
״לא נראה לי שאני אתלונן בפעם הבאה שאמא שלי תגיד לי שאני צריכה לעזור לה לצחצח את הסכו״ם. שנאכל את הסנדוויצ'ים שלנו עכשיו או שנשמור אותם לאחר כך, כשנתעורר באמצע הלילה?״ שאלה אופליה. ״יש לי מין תחושה שלראות את משאלת לבך בטח עושה תיאבון.״
״אני לא יכולה להישאר,״ אמרה פראן, מופתעת. היא ראתה את הבעת פניה של אופליה ואמרה, ״אוף, נו. חשבתי שהבנת. זה רק בשבילך.״
אופליה המשיכה להסתכל בה בפקפוק. ״זה כי יש רק מיטה אחת? אני יכולה לישון על הרצפה. כאילו, אם את דואגת שאני מתכננת איזה עניינים לסביים אתך.״
״זה לא זה,״ אמרה פראן. ״הם לא נותנים לאף אחד לישון פה יותר מפעם אחת. פעם אחת וזהו.״
״את מתכוננת להשאיר אותי פה לבד?״ שאלה אופליה.
״כן,״ אמרה פראן. ״אלא אם כן תחליטי שאת רוצה לחזור אתי למטה. אם את פוחדת.״
״אם אני אלך אתך, אני אוכל לחזור בפעם אחרת?״ שאלה אופליה.
״לא.״
אופליה התיישבה על שמיכת הטלאים המוזהבת והחליקה עליה באצבעותיה. היא לעסה את שפתה וחמקה ממבטה של פראן.
״אוקיי. אני אשאר.״ היא צחקה. ״איך אני יכולה לוותר על זה? נכון?״
״אם את בטוחה,״ אמרה פראן.
״אני לא בטוחה, אבל לא הייתי יכולה לסבול את זה אם היית אומרת לי ללכת עכשיו,״ אמרה אופליה. ״את פחדת כשישנת כאן?״
״קצת,״ אמרה פראן. ״אבל המיטה היתה נוחה, והשארתי את האור דולק. קראתי קצת ואז נרדמתי.״
״ראית את משאלת לבך?״ אמרה אופליה.
״ראיתי אותה,״ אמרה פראן, ולא הוסיפה.
״אוקיי, אם ככה,״ אמרה אופליה. ״אז נראה לי שאת צריכה ללכת. את צריכה ללכת, נכון?״
״אני אחזור בבוקר,״ אמרה פראן. ״אני אהיה פה לפני שאפילו תתעוררי.״
״תודה,״ אמרה אופליה.
אבל פראן לא הלכה. היא אמרה, ״התכוונת לזה כשאמרת שאת רוצה לעזור?״
״לטפל בבית?״ אמרה אופליה. ״כן, לגמרי. את באמת צריכה לנסוע לסן פרנסיסקו מתישהו. זה לא בסדר שתצטרכי להישאר כאן כל החיים שלך בלי שום חופשה או משהו. כאילו, את לא שפחה, נכון?״
״אני לא יודעת מה אני,״ אמרה פראן. ״אני מניחה שיום אחד אני אצטרך לגלות.״
אופליה אמרה, ״בכל אופן, אנחנו יכולות לדבר על זה מחר. בארוחת בוקר. את יכולה לספר לי על החלקים הכי מבאסים של העבודה ואני אספר לך מה שיתגלה לי על משאלת לבי.״
״אה,״ אמרה פראן. ״כמעט שכחתי. כשאת מתעוררת מחר, אל תתפלאי אם הם ישאירו לך מתנה. האנשים של הקיץ. זה יהיה משהו שהם חושבים שאת צריכה או רוצה. אבל את לא חייבת לקבל אותה. את לא צריכה לדאוג שזה לא מנומס.״
״אוקיי,״ אמרה אופליה. ״אני אחשוב אם אני באמת צריכה או רוצה את המתנה שלי. לא אתן לזוהר מכזב להוליך אותי שולל.״
״יופי,״ אמרה פראן. ואז היא רכנה על אופליה במקום מושבה על המיטה ונתנה לה נשיקה במצח. ״שינה ערבה, 'פליה. חלומות פז.״
פראן יצאה מהבית ללא שום הפרעה מצד האנשים של הקיץ. היא לא היתה בטוחה אם ציפתה שהם יפריעו לה. כשירדה במדרגות אמרה, בנימה קצת יותר נוקשה מכפי שהתכוונה: ״תהיו נחמדים אליה. בלי שטויות.״ היא בדקה מה קורה עם המלכה, ששוב התחילה להשיל.
היא יצאה בדלת הקדמית במקום האחורית, כמו שתמיד רצתה לעשות. שום דבר רע לא קרה, והיא הלכה במורד הגבעה בתחושה מוזרה של אי־נוחות. היא עברה על הכול בראש ותהתה מה עוד צריך לעשות שלא עשתה. שום דבר, החליטה. הכול מטופל.
אלא שהיא טעתה, כמובן. הדבר הראשון שלא צפתה היה הגיטרה. שעונה על דלת הבית שלה. זה היה כלי יפהפה. המיתרים, להערכתה, היו מכסף. כשפרטה עליהם הצליל היה טהור ומתוק והזכיר לה - בכוונה, ללא ספק - את קולה של אופליה כששרה. המפתחות היו מזהב ועוצבו בצורת ראשי ינשוף, וכל הלוחות היו משובצים בעיטור מאם־הפנינה בצורת זר ורדים. זה היה הקשקוש הכי מקושט שקיבלה מהם במתנה עד כה.
״טוב, בסדר,״ היא אמרה. ״אני מבינה שלא מפריע לכם מה שסיפרתי לה.״ היא צחקה בקול רם מרוב הקלה.
״למי סיפרת מה, תגידי לי?״ אמר מישהו.
היא הרימה את הגיטרה והחזיקה אותה מולה כמו נשק. ״אבא?״
״תניחי את זה,״ אמר הקול. גבר יצא מבין הצללים של שיחי הוורדים. ״אני לא האבא הדפוק שלך. מה שכן, עכשיו שאני חושב על זה, לא הייתי מתנגד לדעת איפה הוא.״
״ראיין שומייקר,״ אמרה פראן. היא הניחה את הגיטרה על הארץ. גבר נוסף יצא מהצללים. ״וקייל רייני.״
״הַאוּדִי, פראן,״ אמר קייל. הוא ירק. ״חיפשנו את אבא'לה שלך, כמו שראיין אמר.״
״אם הוא יטלפן, אני יגיד לו שהייתם פה לחפש אותו,״ אמרה פראן.
ראיין הדליק סיגריה והביט בה מעל ללהבה. ״רצינו לשאול את האבא שלך על זה, אבל נראה לי שאולי את תוכלי לעזור לנו במקומו.״
״איכשהו לא נראה לי,״ אמרה פראן. ״אבל נשמע.״
״אבא שלך היה אמור להקפיץ לנו קצת מהחומר המתוק שלו לפני יום־יומיים,״ אמר קייל. ״רק שהוא התחיל לחשוב על זה בדרך, ועם אבא שלך זה אף פעם לא נגמר טוב. הוא החליט שישו רוצה שהוא ישפוך הכול עד הטיפה האחרונה, וזה מה שהוא עשה כל הדרך למטה מההר. אם הוא לא היה כזה איש עם מזל, היה יכול להתדלק לו איזה גץ בזמן שהוא שפך, אבל כנראה ישו לא רוצה לפגוש אותו אישית בינתיים.״
״וכאילו שזה לא מספיק,״ אמר ראיין, ״כשהוא הגיע למכולת, ישו רצה שהוא ייכנס לוואן וירסק גם את כל האלכוהול של אנדי. עד שהבנו מה קורה כבר לא נשאר הרבה חוץ משני בקבוקים של קלואה ושישייה של יין פירות.״
״וגם אחד מהבקבוקים האלה התרסק,״ אמר קייל. ״ואז הוא הסתלק לפני שהצלחנו להחליף אתו מילה.״
״טוב, אני מצטערת לשמוע, אבל אני לא רואה איך זה קשור אלי,״ אמרה פראן.
״איך שזה קשור זה שהתייעצנו על זה קצת. נראה לנו שאבא'לה שלך יכול לסדר לנו כניסה לכמה מהבתים היותר מוצלחים פה באזור. שמעתי שהאנשים של הקיץ אוהבים לשתות פה ושם.״
״אז אם הבנתי נכון,״ אמרה פראן, ״אתם מקווים שאבא שלי יפצה אתכם בזה שיהפוך לשותף שלכם לפשע כשאתם פורצים לבתים.״
״או שהוא יכול לשלם לאנדי המסכן בשווה ערך,״ אמר רנדי. ״להביא לו קצת מהחומר הטוב.״
״הוא יצטרך לבדוק את זה עם ישו,״ אמרה פראן. ״נראה לי סביר יותר שזה יקרה מאשר האפשרות השנייה, אבל יכול להיות שתצטרכו לחכות עד שלו ולישו יימאס אחד מהשני.״
״הקטע הוא,״ אמר ראיין, ״שאני לא אדם סבלני. ואולי אבא'לה שלך לא זמין כרגע, אבל את ממש כאן. ואני מתאר לעצמי שאת יכולה להכניס אותנו לאיזה בית או שניים.״
״או שאת יכולה לכוון אותנו אל הסליק הפרטי של אבא'לה שלך,״ אמר קייל.
״ואם אני בוחרת לא לעשות שום דבר מזה?״ שאלה פראן ושילבה את זרועותיה.
״אז כמו שאומרים, פראן, תשמעי קטע,״ אמר קייל. ״ראיין לא במצב רוח הכי טוב בימים האחרונים. אתמול בלילה בבר הוא הוריד לסגן השריף ביס ביד. בגלל זה לא הגענו הנה עד עכשיו.״
פראן לקחה צעד אחורה. ״רגע אחד. אוקיי? אני יגיד לכם משהו אם תבטיחו לא לספר לאבא שלי. אוקיי? בהמשך הדרך יש בית ישן שאף אחד לא יודע עליו חוץ ממני ומאבא שלי. אף אחד לא גר שם, ובגלל זה אבא שלי שם בפנים את המזקקה שלו. יש לו שם סליק של כל מיני דברים. אני ייקח אתכם. אבל אתם לא יכולים לספר לו מה עשיתי.״
״ברור שלא, מתוקה,״ אמר קייל. ״אין לנו שום כוונה לעשות קרע במשפחה. רק לקחת את מה שמגיע לנו.״
וכך מצאה עצמה פראן שבה ומעפילה בדרך חזרה. נרטבו לה הרגליים כשחצתה את תעלת הניקוז, אבל היא שמרה על מרחק גדול ככל שהעזה מקייל ומראיין.
כשהגיעו אל הבית, קייל שרק. ״לא רע בשביל חורבה.״
״חכו עד שתראו מה יש בפנים,״ אמרה פראן. היא הובילה אותם אל צדו האחורי של הבית, ואז החזיקה את הדלת פתוחה למענם. ״מצטערת לגבי האור. החשמל מנותק יותר מחצי מהזמן. אבא שלי בדרך כלל מביא אתו פנס. רוצים שאני יביא לכם?״
״יש לנו גפרורים,״ אמר ראיין. ״את תישארי פה.״
״המזקקה בחדר שם, מימין. תיזהרו כשאתם נכנסים. הוא סידר אותה בתוך מין מבוך עם כל העיתונים וככה.״
״חשוך פה כמו בגיהינום כשהשעון המחורבן מראה חצות,״ אמר קייל. הוא גישש את דרכו במסדרון. ״נראה לי שהגעתי לדלת. כן, על בטוח, זה מריח כמו מה שאני מחפש. נראה לי שאני פשוט ילך לאן שהאף שלי אומר לי. הוא לא מילכד את המקום או משהו כזה?״
״לא, אדוני,״ אמרה פראן. ״הוא היה מפוצץ את עצמו כבר מזמן אם הוא היה מנסה את זה.״
״אולי אני יציץ קצת מסביב, אם כבר אני פה,״ אמר ראיין, והקצה הבוער של הסיגריה שלו היבהב.
״כן, אדוני,״ אמרה פראן.
״ויש איזה מקום לעשות פיפי בחורבה הזאת?״
״דלת שלישית משמאל, כשעולים במדרגות,״ אמרה פראן. ״הדלת קצת דביקה.״
היא חיכתה עד שהגיע לראש המדרגות לפני שחמקה ויצאה שוב בדלת האחורית. היא שמעה איך קייל מגשש בדרכו לעבר מרכזו של חדר המלכה. היא תהתה מה המלכה תחשוב על קייל. לא היו לה שום חששות בעניין אופליה. אופליה היתה אורחת שהוזמנה. וחוץ מזה, האנשים של הקיץ דואגים שלא יאונה כל רע לאלה שמטפלים בהם.
אחד האנשים של הקיץ היה שרוע על הנדנדה של מרפסת הכניסה כשיצאה החוצה. הוא גילף מקל בסכין חדה.
״ערב,״ אמרה פראן במנוד ראש.
הוא אפילו לא הרים את מבטו אליה. הוא היה אחד מאלה שהיו כה יפים עד שכמעט כאב להציץ בהם, ומצד שני לא יכולת אלא להסתכל. זאת אחת הדרכים שלהם לתפוס אותך, שיערה פראן. כמו חיות בר כשמישהו מאיר עליהן בפנס. לבסוף קרעה את מבטה ממנו ורצה במורד המדרגות כאילו השטן רודף אחריה. כשנעצרה כדי להסתכל לאחור הוא עדיין ישב שם, מחייך ומגלף את המקל המסכן לחתיכות.
היא מכרה את הגיטרה כשהגיעה לניו יורק. מה שנשאר מהמאתיים דולר של אבא שלה הספיק לה לכרטיס לאוטובוס גרייהאונד ושניים־שלושה המבורגרים בתחנה. הגיטרה הוסיפה עוד שש מאות, והיא השתמשה בסכום כדי לקנות כרטיס לפריז, שם פגשה בחור לבנוני שפלש לאיזה בית חרושת ישן. יום אחד חזרה מהעבודה הלא־חוקית שלה בבית־מלון ומצאה אותו מחטט בתרמיל שלה. ביצת הקוף היתה ביד שלו. הוא מתח את הקפיץ והניח אותה על הרצפה המלוכלכת, שתרקוד. שניהם צפו בה עד שחדלה. ״טרֶה ז'וֹלי,״ הוא אמר.
זה היה כמה ימים אחרי חג המולד, ושלג נמס בשערה. לא היה חימום בבניין שפלשו אליו, אפילו לא מים זורמים. היא השתעלה מאוד כבר כמה ימים. היא התיישבה ליד הבחור שלה, וכשהתחיל למתוח שוב את ביצת הקוף, היא הושיטה יד לסמן לו שיפסיק.
היא לא זכרה שארזה אותה. וייתכן, כמובן, שלא ארזה אותה. ייתכן מאוד שהיו להם גם מקומות של חורף, לא רק מקומות של קיץ. לא היה לה ספק שהם ניידים.
הלבנוני ברח כמה ימים אחר כך, בלי ספק בחיפוש אחר מקום חם יותר. ביצת הקוף הלכה אתו. אחרי זה החפץ היחיד שהזכיר לה את הבית היה האוהל, שאותו שמרה מקופל כמו ממחטה מלוכלכת בארנק שלה.
כבר חלפו שנתיים, ומדי פעם בפעם, כשפראן מנקה חדרים בפנסיון, היא סוגרת את הדלת ומקימה את אוהל הממחטה ונכנסת לתוכו. היא מסתכלת מבעד לחלון בשני עצי התפוח, המת והחי. היא אומרת לעצמה שיום אחד, בקרוב, תחזור הביתה.
