ראמאינה של ואלמיקי

ואלמיקי שאל את נַארַדָה, ראש וראשון לחכמים:
"מי בעולם הזה בעל מזג טוב, מלא עוצמה, ישר דרך, ערני בפעולה, דובר אמת, יציב בהחלטה, מופת לזולת, אשר טובת כל היצורים עומדת לנגד עיניו, משכיל, מומחה, בעל נוכחות נעימה, שולט בעצמו, מכניע כעס, קורן, חופשי מקנאה, שאפילו האלים יראים מפניו כאשר מתגרים בו?"
נארדה שמח בשאלה, והילל וקילס את רַאמָה, היחיד שענה לתיאור המרומז בשאלתו של ואלמיקי: "ראמה הוא ידידו של האל וישנו! טבעו כשל האוקיינוס, הרי ההימאליה, אמא אדמה, אדון העושר ומהות הדְהַרְמָה." נארדה סיפר לוואלמיקי בקצרה את "רָאמָאיָנָה" בשלמותו, ולאחר מכן פנה לדרכו.
ואלמיקי ותלמידו בְּהַרַדְוַאגָ'ה יצאו אל נהר הטַמַסָא לטבילת הצהריים ולתפילת מנחה. לפתע ראה ואלמיקי צייד מכוון את חצו והורג באכזריות עגור, בעת שזה תינה אהבים עם בת זוגו. לשמע זעקת הכאב שבקעה מגרון העגורה נחרד ואלמיקי ורחמיו נכמרו עליה. במר כעסו על אכזריות הצייד, קיללו: "בגלל פשעך הנורא, תאבד שלוות נפשך לאינספור שנים."* לאחר מכן שככה סערת רוחו של ואלמיקי, הוא התחרט על הקללה שנפלטה מפיו (בצורת פסוק שירה במשקל מרנין נפש) וביטל אותה באומרו: "הדברים שנאמרו ייהפכו לחריזה ולא לקללה." עם זאת, העובדה שאיבד בן-רגע את עשתונותיו וסיכן בכך את מאגר הזכויות שצבר בסיגופיו, הפליאה אותו.
[* או בתרגומו של יוחנן גרינשפון: "הו, בן עוולה, לא תדע עוד שלווה".]
ואלמיקי שב למעונו בעודו מהרהר בדבר, ראה שם את בְּרַהמָא הבורא ובירכו. הבורא, שידע את המתרחש בנפשו של הסגפן, אמר לו: "המשקל השירי שיצרת בקללתך, הו ואלמיקי, יביא לך ברכה גדולה. שורר בדיוק באותו משקל את תהילותיו ואת עלילותיו של ראמה. הרחב את מה שנארדה סיפר לך. כל הפרטים הקשורים בסיפורו של ראמה יתגלו לפניך. כל מה שתאמר יתברר כאמת. אנשים ישירו את יצירתך כל עוד יזרחו השמש והירח."
לאחר שבירכו, שב האל ברהמא למרחבו. מיד לאחר מכן החל ואלמיקי לחבר את היצירה הנצחית, "רָאמָאיָנָה", באותו משקל שירי* שהתגלה לו כאשר הגה את בית השיר הראשון אשר כּיוון אל הצייד.
[* המשקל של בית השיר הוא שְׁלוֹקָה ־ המשקל הנפוץ ביותר בספרות הקלאסית, שמורכב משלושים ושתיים הברות קצרות וארוכות בתבנית מוגדרת וגמישה (המתרגמת). ]
 
ואלמיקי שקע במדיטציה עמוקה, ובמצב תודעה עילאי ראה בצלילות את כל מאורעות העבר, כאילו ראה פרי המונח על כף ידו. העלילה בשלמותה נפרשׂה בתודעתו לפרטי פרטיה: מה אמרו הגיבורים, על מה חשבו, איך צחקו וכיצד התנהגו. התיאור קלח משפתיו כפואמה נפלאה. ואף שנושאה המרכזי הוא תיאור מפורט של דְהַרְמָה (אמות מוסר) ומוֹקְשָׁה (שחרור), היא דנה גם באַרְטְההָ (שגשוג) ובקָאמָה (הנאה חושית); והיא מענגת את ההכרה כשם שהיא מחממת את הלב. העלילה מתארת את לידתו של ראמה, את הכתרתו למלך ואת שליטתו בממלכה, והיא מורכבת מעשרים וארבעה אלף בתי שיר.
ואלמיקי תהה: מיהו אותו אדם נבון בעל זיכרון על-אנושי כמעט, אשר יוכל לזכור את הפואמה כולה, ויהיה מסוגל להנחילה לדורות הבאים? באותו רגע בדיוק נכנסו קוּשָׁה ולַוָה לברכו והשתחוו לפניו. השניים היו בניהם התאומים של ראמה וסִיטָא. הם נולדו במעונו של ואלמיקי לאחר שסיטא הוגלתה מחצר המלכות של ראמה, וקיבלה מחסה במעונו של ואלמיקי. קושה ולווה היו תלמידיו של ואלמיקי, והמעולים שבהם. הוא לימדם את הפואמה ־ את "ראמאינה" כולה ־ המגוללת את סיפורה של סיטא, וקרא לשירה פָּאוֹלַסְטְיָה וַדְהָם, כיוון שהיא מתארת את הניצחון על פָּאוֹלַסְטְיָה, הלוא הוא רָאוַנָה.
שני הבנים שיננו במהירות את שירת העלילה במלואה. הם בורכו בקולות ערבים והיו מוזיקאים מחוננים. באופן טבעי, הם דמו מאוד לאביהם, שְׁרִי ראמה. לאחר שידעו היטב את הפואמה בעל-פה, הם הוזמנו לשיר אותה לפני אספת חכמים וקדושים שהוקסמו מן המוזיקה והתרגשו מתוכן השירה עצמה. הם הכריזו כי יצירתו של ואלמיקי המגוללת את קורות חייו של ראמה תישמר לעד, וציינו שהיצירה כה מלאת חיים, עד כי ההקשבה לה מאפשרת לצפות במאורעות כאילו התרחשו מחדש. הם העניקו לבנים מתנות ראויות.
מעודדים מדבריהם, נדדו הבנים בארץ כשהם שרים את סיפור העלילה. הם הגיעו גם לאַיוֹדְהַיָא, בירתה של קוֹסַלָה, ארצו של ראמה, והתקבלו בחום רב על ידי התושבים. שמעם הגיע גם לאוזני ראמה והוא הזמינם לארמונו, קיבל את פניהם בכבוד רב כראוי לפרושים ולחכמים והושיבם בחצרו. לאֶחיו אמר ראמה: "הקשיבו היטב לפואמה ששני הבנים הללו ישירו."
קושה ולווה החלו לשיר את סיפור העלילה באופן המכבד את חשיבות היצירה. ראמה עצמו נכח בקהל, ובתוך זמן קצר הכרתו נספגה בעלילה.
 
קושה ולווה שוררו:
הסיפור הנפלא שאנו עומדים לספר הוא על צאצאיו של המלך הגדול יִקְשְׁוָאקוּ, שעם אבותיו הקדמונים נמנה סַגַרָה המפורסם. הסיפור ידוע בשם רָאמָאיָנָה. אנא הקשיבו לעלילה מראשיתה ללא דעה קדומה:
על גדת הנהר הקדוש סַרָיוּ שוכנת ממלכה גדולה, קוֹסַלָה שמה. בירתה היא אַיוֹדְהיָא, עיר שנבנתה על ידי וַאיְוַסְוַטָה מָנוּ בכבודו ובעצמו, השליט הראשון על פני האדמה במחזור העולם הנוכחי. אורכה של העיר שנים-עשר יוֹגַ'נָה* ורוחבה כשלושה יוֹגַ'נָה. איודהיא היא עיר חזקה ומשגשגת שתוכננה ונבנתה היטב. היא מוקפת בתעלת מגן בלתי עבירה. שוכנות בה נציגויות של מלכים המוקירים את השליט וגרים בה סוחרים מארצות רבות בעולם. רחובותיה רחבים ונקיים, ומערכת המים התקינה שלה מספקת מים טובים ומתוקים לכל תושביה. יש בה בניינים בני שבע קומות המקושטים באבנים יקרות. היא זוהרת כגוף שמימי. חיילים חסונים ונאמנים מגנים על העיר מכל עבריה, על כן היא חסינה לחלוטין.
[* אורך יוֹגַ'נָה הוא כ-8 מַיְלִים, שהם 12.8 קילומטרים בקירוב (המתרגמת).]
אזרחי העיר איודהיא ־ העיר החשובה מבין ערי הממלכה ־ שמחים, ישרים, מלומדים, חכמים, כנים, מרוצים מעושרם ומשום כך נטולי חמדנות. אין בעיר אדם עני או נזקק, בור או אכזר. כולם מנהלים חיים מאוזנים, מלאי יראת כבוד ונדיבות. כולם מאמינים באל ובכתבים, וכל אדם המשתייך לקהילות 'הנולדים-פעמיים' (בעלי הזכות ללמוד את הוֵדוֹת), בקי היטב בידע הקדוש. צרוּת-מוחין וקטנוניות אינן מוכרות בעיר הזאת. הבְּרַאהמִינִים מסורים בהתלהבות ללימוד הכתבים הקדושים, לחיים בעלי שליטה עצמית החופשיים מתשוקה ומשנאה, ולקידום הצדק בעולם. חברי שלוש הקהילות האחרות (השליטים ואנשי הצבא; החקלאים והסוחרים; וספקי השירותים) נשמעים להנהגתם.
על הממלכה הזאת, ועל העיר הזאת, שלט המלך הנודע דַשַׁרַטְההָ. הוא עצמו היה בקי בוודוֹת. אדיר וחכם היה. ליתר דיוק, הוא היה חכם מלכותי ־ חכם שגם ישב על כס המלכות. הוא חי חיי צניעות כשהכרתו וחושיו בשליטה מלאה. מעיר הבירה איודהיא (שמשמעותה בסנסקריט 'זו שאינה מנוצחת') ־ עיר בלתי חדירה בזכות שעריה האיתנים, הזוהרת בבתיה הנאים, שבה מתגוררים אלפי בני אדם ־ שלט אדון העולם דשרטהה על הממלכה, כשם שאדון האלים יִנְדְרָה שולט בשמים.
 
מוריו של המלך דשרטהה היו וַסִישְׁטְההָ ווַאמַדֵוָה. היו לו שמונה שרים, וגם יועצים אחרים. השרים ניחנו בתכונות מנהיגות נעלות. הם היו רבי השפעה וצנועים, חזקים ובעלי שליטה עצמית, נאצלים וישרים, מנומסים וחייכנים. הם היו קפדנים, אך גם כשעוררו את רוגזם, סבלנותם לא פקעה. הם היו בעלי כושר הבחנה ולא סטו מדרך האמת. הם היו ישרים: לא היססו להעניש נאשמים גם אם אלה היו בניהם, ולא רדפו אחר אויב חף מפשע. הם דאגו לכך שאוצר המדינה יהיה מלא, אך לא נקטו אמצעים לא כשרים כדי להשיג זאת. בעת שחרצו דין, הם התחשבו בחוסנו ובחולשתו של הנאשם. התנהגותם זכתה לאישור המורים הרוחניים. הם היו מפורסמים ואיתנים, והמוניטין שרכשו בזכות כושר מנהיגותם וחוכמתם הגיעו גם לארצות זרות.
אף שהמלך היה כה ישר ואף שהשתוקק ליורש עצר, לא נולד לו בן זכר. יום אחד חשב המלך בלבו: "אולי אערוך את טקס הסוס* על מנת שאתברך בבן?" מיד הורה לזמן את מוריו וכוהניו אל חצר המלכות.
[* טקס הסוס ־ אַשְׁוַמֵדְההָ יַגְ'נָה ־ הוא טקס וֵדי מורכב שערכו מלכים כדי להוליד בנים או להשיג שלטון (המתרגמת).]
המלך פנה אליהם ואמר: "אף על פי שאני נהנה מכל מנעמי העולם, לא בורכתי בבן שאוכל לחזות בפניו, והעובדה הזאת מצערת אותי. דומני שעלי לערוך את טקס הסוס על מנת לזכות בבן. אנא אפשרו זאת!" המורים שיבחו את הרעיון. הם יעצו לו לשחרר סוס טוב ולהבטיח את שלומו. וביקשו חלקה בגדה הצפונית של נהר הסַרָיוּ כדי לערוך בה את הטקס הקדוש.
המלך הורה להתחיל מיד בהכנות. הוא הפקיד את הסוס בידי נסיך אציל, ווידא שכל הטקסים המקדימים לטקס הסוס ייערכו כדת וכדין בידי הכוהנים, כך שלא ייפול בהם פגם שימנע את השלמתו. אלמלא כן, עורך הטקס לא יצליח להשיג את מטרתו. השרים והכוהנים נרתמו מיד למשימה.
או אז הודיע המלך לנשותיו על כוונתו והורה להן: "קיימו יחד איתי את ההתקדשות הנדרשת." כששמעו זאת מפיו, פניהן פרחו כפרחי הלוטוס בתום עונת החורף.
 
השר סוּמַנְטְרָה אמר למלך:
"הסיפור הבא מיוחס במקור לסַנַטְקוּמַארָה, שניבא כי ייוולדו לך ארבעה בנים. הוא חזה גם את הדברים הבאים:
"לחכם קַשְׁיַפָּה יש בן הידוע בשם וִיבְּהַאנְדַקָה, ולו ייוולד בן בשם רִשְׁיַשְׁרִינְגָה. רשישרינגה ישכון כל העת ביער בחברתו הקדושה של אביו בלבד, ויתמסר לשירותו. הוא יקיים את הבְּרַהמַצַ'רְיָה על שני היבטיה: התנזרות גופנית, והתעלות רוחנית של ההוויה כולה. הוא יהיה תם כבּוּר, משום שעיניו לא ינוחו מעודן על בנות המין השני.
"באותה תקופה ישלוט באַנְגָה מלך אדיר בשם רוֹמַפַּאדָה, ואת ממלכתו תפקוד בצורת קשה, פרי מעשיהם (הקרמה) של המלך ונתיניו. המלך ידרוש בעצתם של הבראהמינים החכמים, ואלה יציעו לו את הפתרון היחיד למשבר: 'אם תביא את החכם הגדול רשישרינגה לממלכתך ותיתן לו לאישה את בתך המאומצת שַׁנְטָא, יהיו האלים שבעי-רצון וימטירו שפע של גשם.'
"אך מי יוכל להרחיק את החכם הצעיר מאביו? המלך יפקיד את הבראהמינים על המשימה, וחכם המשפחה יציע לו: 'הנח למשובחות שבפילגשיך לבצע את המשימה המלכותית.' המלך ייתן את אישורו, וקבוצת נערות יפות-תואר תצא אל החורש, אל מקום משכנו של החכם. ברצון ההשגחה העליונה יבחין בהן רשישרינגה מחוץ למעונו. הוא יזמין אותן פנימה, ויכבדן כראוי לאורחים. הן תיתנה לו פירות אחדים, ותמהרנה להיפרד ממנו מחשש פן יקימו עליהן את זעמו של אביו.
"מגען, חיבוקן האוהב ונוכחותן יעוררו בצעיר התמים תשוקה לשהות במחיצתן שנית. בתוך זמן קצר הוא יעזוב את משכן החורש וילך בעקבותיהן. וראו זה פלא, ברגע שרשישרינגה ייכנס לממלכת אנגה, גשמי הברכה שכה ייחלו להם יחלו לרדת.
"המלך יקבל את פני הצעיר הסגפן בכבוד רב, ויבקש ממנו ללא דיחוי למלא למענו את המשאלה הבאה: 'הבטח שאביך לא יכעס עלינו ולא יקללנו!' רשישרינגה יעניק לו את מבוקשו. המלך יוליך את החכם הצעיר אל החדרים הפנימיים, ושם ייתן לו לאישה את בתו המאומצת שנטא. החכם המהולל רשישרינגה יבלה את זמנו בחברת רעייתו."
 
השר סומנטרה המשיך בסיפורו:
"החכם סנטקומארה המשיך לנבא כך: בן לשושלת יקשוואקוּ, המלך דשרטהה, יתיידד עם המלך רומפאדה ויפנה אליו את הבקשה הבאה: 'הנני חשׂוך בנים, הו מלך. לכן, אנא בקש מרשישרנגה לערוך למעני טקס קדוש על מנת שאזכה בבן.' כמענה לבקשתו, רומפאדה ישלח את החכם לערוך את הטקס הקדוש שבאמצעותו יזכה דשרטהה בבנים."
סומנטרה אמר למלך: "אני מציע להזדרז ולעשות כל מה שנחוץ כדי לשכנע את החכם רשישרינגה לבוא לכאן ולפקח על הטקס שבחרת לערוך."
באישור מוריו וכוהניו ביקש המלך דשרטהה להיפגש עם החכם הקדוש רשישרנגה. הוא הגיע אל מעון החורש ונפגש שם עם המלך רומפאדה שהיה בחברת החכם. רומפאדה קיבל את פני דשרטהה בשמחה רבה, בעונג ובכבוד. לאחר ששהה ימים אחדים במעון החורש, ביקש המלך דשרטהה מרומפאדה: "אנא תן לבתך ולבעלה החכם את אישורך לבוא לאיודהיא ולברך את הטקס הקדוש שאני עתיד לערוך." רומפאדה העביר את הבקשה לזוג המבורך, שנענה לה מיד.
כולם עזבו את המעון. המלך דשרטהה שלח שליחים מהירים לאיודהיא כדי לבשר לנתיניו את הבשורה המשמחת על ביקורו הצפוי של רשישרנגה, וביקש מהם לערוך לחכם קבלת פנים מלכותית. האזרחים המאושרים חגגו בפסטיבל את בואו של רשישרנגה לעיר הבירה. במשך ימים אחדים נהנו החכם ורעייתו מקבלת פנים מלכותית.
עם בוא האביב פנה המלך דשרטהה לרשישרנגה בבקשה להתחיל בעריכת הטקס הקדוש, והחכם נתן את ההנחיות הדרושות. המלך זימן את המורים והכוהנים ואמר להם: "אני מבקש לערוך את טקס הסוס על מנת לזכות בברכת הבן. אני סמוך ובטוח שבזכות עוצמתו הרוחנית של רשישרנגה בקשתי תתמלא." הכוהנים והמורים היללו את דברי המלך.
לאחר מכן נתן רשישרנגה הנחיות כיצד יש לשחרר את הסוס, ואיך להכשיר את אזור הטקס. המלך, מצדו, ביקש מן הכוהנים לוודא שהטקס יתנהל ללא דופי, משום שפגם ולו הקטן ביותר עלול לגרום תוצאות הפוכות. הכוהנים נתנו את הבטחתם והחלו בהכנות. לאחר שבחן באופן אישי את ההיערכות הראויה לטקס, פרש המלך דשרטהה למעונו.
בתום שנה תמימה, וכפי שמצווה בכתבים, היה המלך מוכן לערוך את טקס הסוס. הוא פנה בענווה אל מורו וסישטהה: "הנך ידידי היקר ומורי הנעלה. רק אתה לבדך יכול לשאת בעול הקיום הראוי של הטקס הזה." מיד קיבל עליו החכם וסישטהה את ניהול הטקס.
בהוראת וסישטהה צמחה עיר חדשה בגדה הצפונית של הנהר הקדוש סריו ובה אולמות פולחן, ארמונות לאורחים המלכותיים, בתים לכוהנים המוסמכים, אורוות לסוסים, לפילים וכיוצא באלה, בארות ושווקים ־ שהיו מצוידים היטב לסיפוק צורכי האורחים הרבים הצפויים להגיע לאירוע. וסישטהה הורה באופן אישי: "כל בית יצויד היטב במזון ובמצרכים אחרים. עלינו לוודא שכל שכבות העם ייהנו תמיד מתזונה נאותה ומיחס של כבוד. איש לא יפגין חוסר הערכה או אי-שביעות רצון, שלא לדבר על כעס, כלפי האורחים."
כל בעלי עמדות המפתח קיבלו עליהם אחריות. וסישטהה ביקש מסומנטרה להזמין את הנסיכים השכנים ואת מלכי הארצות הקרובות והרחוקות להשתתף בטקס הקדוש.
האורחים החלו להגיע במהרה וידיהם עמוסות מתנות יקרות ערך למלך דשרטהה. כל נושאי המשרות הודיעו לווסישטהה שמשימותיהם הושלמו. וסישטהה שב והזהירם: "שרתו את אורחינו ותנו להם כל מה שנחוץ, ותנו זאת תמיד בכבוד. לעולם אל תשרתו באי-כבוד או מתוך שעשוע. שירות נטול כבוד מתנקם בנותן אותו."
בתום שנה של היטהרות חזר הסוס הקדוש אף הוא. הכוהנים, ורשישרנגה בראשם, החלו בטקס הסוס שהתנהל בקפדנות רבה כמצווה בכתבים. למען האמת, הכוהנים היו נחושים בדעתם לא לאפשר לשום פגם לחבל בטקס, ועל כן אף החמירו בדרישות מעבר למצוין בכתבים. ואכן, לא נפל שום דופי בטקס: המנטרות נאמרו היטב, וההליך הקבוע נשמר בדקדקנות.
וסישטהה אמר: "תנו, תנו אוכל ובגדים לכול," והממונים עשו כדבריו. כל האורחים היו שבעי רצון ובירכו את המלך. בעלי החיים השונים שבאמצעותם מכבדים את האלים הוכנסו לאולם. הסוס עצמו קושט בהדר, וארבע המלכות כיבדוהו. המלך, שהיה מאושר מכך שטקס הסוס הסתיים ללא פגע, העניק את האדמה לכוהנים, והם השיבו לו אותה תמורת שי כספי נאה ומועיל. כולם היו מרוצים מאוד.
המלך השתטח לרגליו של רשישרנגה, והחכם נתן את הבטחתו שמשאת נפשו של המלך תתגשם.
 
במשך דקות אחדות שקע החכם הקדוש רשישרינגה בהרהורים, ולאחר מכן אמר למלך דשרטהה:
"אערוך עתה טקס קדוש המתואר באַטְהַרְוָה וֵדָה, שמתאים לאופן הפעולה של ישויות שמימיות מושלמות, כדי להבטיח את חסד המשך שושלתך." כשהחל החכם בטקס, אלים וסִידההָ (בני אלים) ירדו אל אולם התפילה בדמותם העדינה. הם פנו בתפילה אל בְּרַהמָא הבורא: "הו אדון, בהסתמך על הבטחה שנתת לו, השד רַאוַנָה* מדכא את כולנו. משום כך, אלים, בני אלים ושדים אינם יכולים להרגו, ואף אנו חסרי אונים מולו. אפילו יסודות הטבע סרים למרותו. אנא ממך, מצא כמה דרכים להביא קץ על ראוונה שמייסר את כולנו."
[* ראוונה ־ מן השורש הסנסקריטי "רוּ", "זה שגורם לצרוח". שם תואר נוסף של ראוונה הוא דַשַׁגְרִיוָה ־ "זה שיש לו עשרה ראשים", אך ייתכן ששמות התואר שלו היו רק שמות חיבה (המתרגמת).]
למשמע הדברים התעצב מאוד הבורא והשיב: "ראוונה ־ רהבתן ושחצן שכמותו ־ ביקש רק שאלים, בני אלים ושדים לא יהרגוהו. הוא התייחס לבני האדם בבוז כה רב, עד כי לא כלל אותם ברשימה. משום כך רק בן אדם יוכל לחסלו."
ברגע שברהמא אמר זאת, הופיע לפניהם האל וִישְׁנוּ. האלים פנו אליו בתפילה ממעמקי לבם: "הו אדון, אנו עומסים את נטל סבלנו על כתפיך. אנא התגלם כבן אדם והשמד את ראוונה הבלתי מנוצח, אויב העולם. כולנו ־ אלים, בני אלים, שדים, חכמים ופרושים ־ שוטחים את תחינתנו לפניך שתגן עלינו. אתה אכן המפלט העילאי של כולנו." האל וישנו הבטיח להם שיעשה את הדרוש. הוא קיבל החלטה מהירה להתגלם כבנו של דשרטהה, ובה-בעת למלא את משאלתם של האלים, ומיד הפך לבלתי נראה.
באותו זמן יצאה ישות אלוהית מתוך האש הקדושה כשהיא אוחזת בידיה קערת זהב שבתוכה פַּאיַאסָם ־ תבשיל חלב ואורז, ואמרה למלך דשרטהה: "אני שליחו של האל וישנו. באמצעות הטקס הקדוש הזה ריצית את האל. הפאיאסם שהוכן בידי האלים עשוי להעניק לך את חסד המשך השושלת. קחהו ותן אותו לנשותיך." לאחר שאמרה זאת, נספגה הישות האלוהית אל תוך האש.
המלך דשרטהה נתן מיד את הפאיאסם לנשותיו. מחצית הכמות נתן לקַאוֹסַלְיָא, מחצית מן הנותר נתן לסוּמִיטְרָא, מחצית מן הנותר נתן לקַאיְקֵאִי, ואת היתר נתן שוב לסוּמִיטְרָא. עוצמת הפאיאסם היתה כה עזה עד כי כולן קרנו מיד בזוהר ההוויה האלוהית השוכנת ברחמן.
 
ברהמא הבורא הורה לאלים: "הַחְצִינוּ אל עולם בני התמותה חלק מיכולותיכם, כדי שיצורים כבירים ייוולדו לכם ויוכלו לעזור במשימה." משהורה להם כך, נולדו לאלים באמצעות נשות הוַאנַרָה (בני-היער)* צאצאים אדירים, עזים וחסונים, הדומים בצורתם החיצונית למולידם השמימי. הַנוּמָאן, צאצאו של אל הרוח, היה החכם והמוכשר שבהם.
[* בחרתי לשמר את המונח 'וַאנַרָה' ־ ('בן-יער'), במקום להשתמש במילה 'קוף'. המשמעות עשויה להיות בן של שבט יער, בייחוד כאשר זוכרים שהצאצא ניחן בצורה ובעוצמה של הוריו האלוהיים. אחת המילים הנרדפות לוַאנַרָה היא וַנַצַ'ארִינָה, שמשמעותה המילולית היא 'זה שנע ביער'.]
שנה חלפה לה. בתום החודש השנים-עשר מרגע שגמעו את הפאיאסם האלוהי, ביום התשיעי למולד הירח, בחודש צַ'איטְרָה (אפריל-מאי), ילדה קאוסליא את ראמה הקורן, אדון העולם, האהוב על הכול, שאכן היה התגלמות של מחצית האל וישנו. אחריה ילדה קאיקאי את בְּהַרַטָה שהיה התגלמות של רבע האל וישנו. סומיטרא ילדה תאומים, את לַקְשְׁמַנָה ושַׁטְרוּגְהנָה, שהשלימו יחד את הרבע הנותר של האל וישנו.
היה זה מאורע משמח ביותר, לא רק באיודהיא ובממלכת קאוסלה, אלא גם במרחב השמימי, משום שהאל שהתגלם כבן אדם, היה עתיד לשים קץ לשלטון הטרור של השד ראוונה. האזרחים הביעו את התלהבותם בחגיגת המאורע.
וסישטהה, מורו של דשרטהה, העניק שמות לילדים: ראמה, לקשמנה, בהרטה ושטרוגהנה, ובשם המלך העניק מתנות לכול. לקשמנה היה לבן לוויה צמוד של ראמה. הם היו נשמה אחת בשני גופים. ראמה אף לא הלך לישון בלי לקשמנה. כמוהם, גם בהרטה ושטרוגהנה היו יקרים זה לזה.
ארבעת הבנים גדלו והיו לנערים נבונים וחכמים, בקיאים בכתבים, מתנהגים למופת ומסורים לטובת הכלל. המלך היה מאושר לראותם גדלים ונעשים גברים צעירים.
בעת ההיא הגיע החכם וִישְׁוַאמִיטְרָה לאיודהיא. באמצעות שומרי הארמון הוא שלח מסר למלך דשרטהה שברצונו להיפגש עימו. דשרטהה אץ לפגוש את החכם הקדוש שהיה רַאגָ'רְשִׁי (חכם-מלכותי, כיוון שהיה משושלת מלוכה), ובמרוצת השנים הפך לבְּרַהמַרְשִׁי (כוהן-חכם) מכוח סיגופים אדירים. המלך הרעיף על החכם כבוד רב, והלה חיבק בחום את הקדושים שבחצר המלכות. המלך הציע לעשות כל שביכולתו כדי לשרת את וישוואמיטרה, והצעה זו נשאה חן רב בעיני החכם.
 
למשמע דבריו הנעלים של דשרטהה התרגש וישוואמיטרה ואף עודד במילים את כוונותיו הטובות של המלך: "אין אחד בעולם שישווה לך, הו ראש וראשון למלכים! יש לך שושלת יוחסין מפוארת, ובנוסף לכך, מורך ויועצך הרוחני הוא החכם וסישטהה בכבודו ובעצמו."
החכם המשיך: "קיבלתי עלי נדרים הקשורים בעריכת הטקס הקדוש, אולם שדים אחדים מחבלים במהלכו התקין. יכולתי בקלות לטפל בעניין בכוחות עצמי, אולם הנדרים מונעים ממני לתת ביטוי לזעמי. לפיכך מבקש אני ממך: אנא שלח איתי את בנך ראמה כדי להגן על הטקס הקדוש. בהשגחתי, ובעוצמתו האישית, יוכל ראמה לעשות את הנדרש. אני נותן לך את הבטחתי ששני השדים נחשבים כבר עתה למתים, משום שאני יודע שעוצמתו של ראמה אין כדוגמתה, כשם שיודעים גם וסישטהה והחכמים האחרים. נוכחותו של ראמה נחוצה לי לעשר יממות בלבד, וחשוב מאוד שהטקס יושלם בפרק זמן זה, ולא יידחה מחמת הפרעות."
למשמע הדברים הללו התעלף המלך דשרטהה בו-במקום. לאחר דקות אחדות שבה אליו הכרתו והוא פנה לווישוואמיטרה בדברי חלקות: "לראמה עדיין לא מלאו שש-עשרה שנים. איני סבור שהוא מוסמך להילחם, ובייחוד לא נגד שדים. אמור לי מה עלי לעשות. אשלח איתך את צבאי הרב, אני עצמי אבוא איתך להילחם בשדים, אך איני יכול לחיות ולו רגעים ספורים בלעדי ראמה. הוא עדיין ילד, ואינו מסוגל להעריך את עוצמת האויבים. זכיתי בבן היקר הזה כמתנת האלים לאחר זמן רב מאוד. כיצד אוכל אפילו לחשוב על פרידה ממנו? לא! אצא אני עצמי בראש צבאי להילחם בשדים."
וישוואמיטרה חזר שנית על בקשתו: "ישנו שד אדיר בשם ראוונה, צאצא של פּוּלַסְטְיָה. הוא עצמו לא מפריע באופן אישי לטקסים הקדושים, אך הוא שולח שני שדים אחרים, מַרִיצָ'ה וסוּבָּאהוּ, לחבל בטקסים. והשניים משליכים אשפה, דם ובשר אל תוך האש הקדושה. כנגד צוררים כאלה אני מבקש את עזרתו של ראמה, כיוון שרק הוא יכול לרסנם."
מעורער עד עמקי נשמתו השיב המלך: "הו, לא! אפילו אני איני יכול להתמודד בקרב נגד ראוונה. אם מדובר במריצ'ה ובסובאהו, אבוא בראש צבאי, אך בשום פנים ואופן לא אוכל לשלוח את בני ראמה. הנך חכם מפורסם שמבין בדְהַרְמָה ־ על כן חוס עלינו. אל תבקש ממני לשלוח איתך את ראמה. אם אתה מעוניין, אתלווה אליך; ואם אין זה מקובל עליך, אנא סלח לחוסר יכולתי לעשות דבר בנידון."
וישוואמיטרה פנה בכעס רב אל המלך דשרטהה: "כמה מביש ולא יאה לך כמלך, שאתה חוזר בך מדבריך לאחר שנתת את הבטחתך! אין הדבר הולם את בית האב המהולל שאתה משתייך אליו. אך אם זוהי החלטתך, אלך לי! ואתה תיהנה מחיים בזויים!"
בשמעו זאת, התערב החכם וסישטהה ואמר למלך דשרטהה: "הו מלך, הנך צאצא לרצף בלתי קטוע של שושלת מלכים ישרים ביותר. לא יאה לך לסטות מדרך האמת. אם תחזור בך מהבטחתך לחכם וישוואמיטרה, תאבד את כל הזכויות שצברת בעריכת הטקסים הדתיים הגדולים. החכם וישוואמיטרה הנו מומחה באומנויות לחימה. ברשותו כל אמצעי הלוחמה היעילים ביותר (אַסְטְרָה)* שקיבל ישירות מן האל שִׁיוָה. יתר על כן, הוא אף יכול להמציא אמצעי לוחמה חדשים ונוראים עוד יותר. הוא אינו חושש מן השדים, להפך! הוא יכול להכניעם על נקלה. אולם הוא מבקש את חברתו של ראמה לטובתו של ראמה עצמו! על כן, אל תהסס להיעתר לבקשתו של וישוואמיטרה. כך תקיים את הבטחתך."
[* כלי הנשק: 'בַּאנָא', שמתורגם בדרך כלל ל'חץ', נשמע כמו 'bomb' (פצצה) באנגלית, או כמו קליע. גם כיום משתמשים במילה 'באנא' בדרום-הודו לתיאור זיקוקים שנורים לשמים ומתפוצצים שם. ייתכן ש'דְהַנוּס', שזכה למשמעות של 'קשת', מתייחס לדבר-מה דמוי תותח. היו שני סוגים של כלי נשק: שַׁסְטְרָה ואַסְטְרָה. שסטרה היה כלי מכני; אסטרה היה כלי אסטרלי (לא פיזי).]
המילים הללו הרגיעו את המלך. הוא התעשת מיד, ביטחונו שב אליו, והוא גמר אומר לשלוח את ראמה עם החכם כדי להגן על קיום הטקס. הוא הורה לקרוא לראמה, חיבקו בחיבה, נישק את קודקוד ראשו ובירכו. מורה המשפחה וסישטהה בירך אף הוא את ראמה בהימנונים וֵדִיים עתיקים. הטבע אף הוא בירך את ראמה. כשראמה ולקשמנה הבלתי נפרדים עמדו לצאת לדרך בעקבות החכם, רוח רכה נשבה, וגשם פרחים ירד מעל.
היה זה מחזה לאלים ־ ראמה ולקשמנה צועדים עם וישוואמיטרה, הסגפן חמוּר-הסֵבר, כשכלי נשקם מונחים על כתפיהם. בעודם הולכים לאורך הגדה הדרומית של הנהר הקדוש סריו, פנה החכם ואמר: "ראמה, בלי לאבד זמן יקר אלמד אותך כעת את רזי הבַּאלָה והאַטִיבַּאלָה (כוח וכוח עילאי). כשתדע את הסודות הללו לא תהיה נתון להשפעות של עייפות וחום, בגופך הנאה לא יתחולל שינוי לרעה, והשדים לא יוכלו להכניעך אפילו בשנתך."
לאחר ההיטהרות המקדימה הנחוצה, קיבל ראמה את הסודות האלוהיים מן החכם וקרן מיד בזוהר חדש. השלושה לנו על גדת הנהר הקדוש סריו, וראמה ולקשמנה נתנו לחכם את השירות האישי שתלמיד אמור לתת למורו הרוחני.
למחרת, כשעלתה השמש, העיר החכם באהבה את הנסיכים, ושלושתם נשאו את תפילות השחרית. הנסיכים בירכו במסירות את המורה, נכונים למלא אחר הוראתו. הם החלו לצעוד כשווישוואמיטרה בראשם, ובתוך זמן קצר הגיעו למקום מפגש הנהרות הקדושים סַרָיוּ וגנגא. שם ראו מעונות אחדים, וכיוון שהנסיכים גילו סקרנות לגביהם, החכם סיפר: "בעבר היתה לאל האהבה צורה גשמית. פעם אחת, במקום הזה בדיוק, ערך שיווה סיגופים עוצרי נשימה, ואל האהבה רצה להסיח את דעתו. באמצעות ההגייה של הצליל הוּם, ובאמצעות האש שבקעה מעינו, שרף שיווה את גופו של אל האהבה, והוא הפך מאז לחסר-גוף. המקום שבו נפלו איברי גופו (אַנְגָה) נקרא ארץ אנגה. שוכני המעונות הללו מתמסרים לסיגופיהם, והם חסידיו של שיווה."
בעת שחצו את נהר הסַרָיוּ בקרבת מפגש הנהרות, שמע ראמה קול שאגה עולה מן המים. וישוואמיטרה השביע שוב את סקרנותו בסיפור הבא: "ליד הר קַאיְלַאסָה יש אגם ושמו מַאנַסָה סַרוֹבָר,* כיוון שנוצר מהכרתו של ברהמא. הנהר סַרָיוּ זכה לשמו משום שהוא זורם מאותו סַרוֹבָר (אגם). הקול ששמעת נובע מעוצמת הזרימה של הנהר שנחפז לפגוש את הגנגא הקדושה.** שא ברכות לנהרות הקדושים במקום מפגשם, הו ראמה."
[* מַאנַסָה ־ שייך להכרה או לרוח ־ מנטלי, רוחני. סַרוֹבָר ־ אגם (המתרגמת).]
[** שמות רוב הנהרות בהודו הם ממין נקבה (המתרגמת).]
כעבור זמן-מה הגיעו שלושתם לחורש מטיל אימה, שהיה מפחיד להיכנס אליו. וישוואמיטרה הסביר: "האזור הזה היה בעבר חבל ארץ משגשג. בימי קדם, כאשר יִנְדְרָה קטל את השד וְרִטְרָה שהיה בראהמין מלידה, היה עליו להיטהר מן החטא של הרג הבראהמין. החכמים הקדושים והבראהמינים ערכו טקס כפרה באמצעות מי הנהרות. כשהטומאה נשטפה, ינדרה קרן בזוהרו הטבעי. אי-הטוהר שנשטף ממנו הצטבר כאן. ינדרה היה מרוצה מכך שהתנקה מטומאתו, וביקש להביע את רחשי תודתו למקום שבו נשר ממנו אי-הטוהר. לכן בירך את הארץ הזאת בשגשוג וקרא לה מַלַדָא וקַרוּשָׁה.
"הנסיכויות מלדא וקרושה היו משגשגות ועשירות, עד שטַאטַקָא הגיעה לאיזור. השדה הזאת היא אלמנתו של השד סוּנְדָה, ולשניהם יש בן איום ונורא ־ מַרִיצָ'ה. טאטקא זורעת אימה בלבם של שוכני מלדא וקרושה, והופכת את הארץ המשגשגת והפורייה הזאת לישימון ולחורש מטיל אימה. ראמה, עליך להיפטר עכשיו ממשפחת השדים הזאת, ולהשיב לאזור את השפע וההדר שהיו נחלתו בעבר."
 
ראמה התפלא: כיצד יש באישה כה שברירית עוז ועוצמה כה רבים? החכם וישוואמיטרה סיפר לו את סיפורה המלא של טאטקא:
"פעם חי בן-אל בשם סוּקֶטוּ שהיה חשׂוך בנים. כיוון שהשתוקק לצאצא הוא ערך סיגופים. ברהמא הבורא היה מרוצה מסיגופיו והעניק לו בת, ובה-בעת בירך אותה בכוח של אלף פילים. כמה טוב שהבורא לא בירך את סוקטו בבן! הבת היתה יפה כשם שהיתה חזקה. סוקטו השיא אותה לשד סונדה, ולזוג נולד בן ־ מריצ'ה האיום.
"החכם אַגַסְטְיָה קילל למוות את סונדה. טאטקא ביקשה לנקום את מות בעלה והתנפלה על החכם, אך אגסטיה קיללהּ: 'מעתה תאבדי את חזותך כבת-אלה ותנועי כשֵׁדה נוראה'."
"הו ראמה, אל תיתן למחשבה שמדובר באישה לרפות את ידיך. עליך לחסלהּ למען טובת החברה. שליט חייב לבצע פעולות ראויות-לתהילה ושאינן-ראויות-לתהילה למען הגנת נתיניו ־ גם אם הפעולות נראות לא ישרות ולא מוסריות. זוהי חובתם הנצחית של אלה שבידיהם הופקדה המטלה הכבדה של ניהול המדינה. על כן חסל את האישה הרעה הזאת: היא אינה יודעת את משמעות הדְהַרְמָה."
ראמה ענה ללא היסוס: "כאשר אבי הפקיד אותי בידיך, הוא הורה לי להישמע לך בכל המובנים. כשאציית לך אמלא את חובתי, הן לך והן לאבי!"
באומרו זאת דרך ראמה את נשקו. רעש הדריכה הפיל אימה על שוכני החורש ועורר את חשדה של טאטקא. היא רצה לעבר מקור הרעש, וכשהתגלתה לעיניהם, הצביע ראמה בלגלוג על צורתה האיומה ואמר לאחיו: "ראה את השדה הזאת, הו לקשמנה, נגדע את ידיה ואת רגליה כך שהיא לא תוכל לנוע עוד. אין לי כל רצון להרוג את האישה הזאת." וישוואמיטרה שאג הוּם, והזניק את הנסיכים לפעולה. טאטקא השליכה סלעים ענקיים על ראמה ונסתרה מעיניהם. עכשיו הזהיר וישוואמיטרה את ראמה: "אל תתמהמה עם השדה הזאת, ראמה. השדים נעשים חזקים יותר עם רדת החשכה. הרוג אותה מהר." אף שהיתה בלתי נראית, ראמה פגע בטאטקא, מונחה על ידי גלי קול בלבד. היא נפלה ומתה. בו-ברגע קרן החורש בזוהרו הקדום.
השכם בבוקר המחרת, פנה החכם וישוואמיטרה לראמה ואמר לו באהבה: "הו ראמה, אני שבע-רצון ממך, לכן אתן לך אמצעי לחימה שכוללים את הקליעים החזקים ביותר. באמצעותם תוכל להכניע את כל אויביך ־ בין שהם יצורים החיים על פני כדור הארץ ובין שהם שוכני שמים. הנה, קבל את המצוינים שבקליעים:
"דְהַרְמָה צַ'קְרָם, קַאלָה צַ'קְרָם, וִישְׁנוּ צַ'קְרָם, וכן את הצַ'קְרָם החזק של יִנְדְרָה. אני נותן לך את הדַנְדָה צַ'קְרָם, וכן את הקליע בעל עוצמת הרעם (וַגְ'רָה), את השׁוּלָם (של שיווה), את הבְּרַהמָא-שִׁירָס, וכן כלי נשק נוסף שנקרא אַיסִיקָם הדומה לחוד עלה הדשא. אני נותן לך גם את הבְּרַהמָא אַסְטְרָם העז ביותר, המחריב-כול, וכן קליעים דמויי אַלָּה. כאן נמצא הקליע של הגַנְדְהַרְוָה המבלבל את האויב ומקהה את חושיו. הקליעים הנוספים יכולים להפיל על האויב שינה, ולשנות את מצב רוחו מכעס לשלווה. אני נותן לך גם קליעים שמסוגלים להמטיר גשם או לייבש את האדמה; או שיכולים להפיץ חום קשה מנשוא ולצרוב את האויב. יש כאן קליע נוסף שגורם שיכרון לאויב, וקליע אחר שמעורר בו תאווה. הקליע שנמצא כאן מפיץ קרינה כמו השמש, והוא יכול לסנוור את האויב. אני נותן לך את כל כלי הנשק האלה ורבים נוספים, כולם בעלי עוצמה אדירה ובעלי ערך רב במלחמה גם נגד שוכני שמים."
ראמה סקר את כל הקליעים המונחים לפניו. הוא היה מרוצה, וקיבל עליו החלטה להשתמש בהם אך ורק בשעת צורך. הוא בירך את החכם וישוואמיטרה וביקש ממנו: "אדוני, למדני נא את אמנות ביטול השפעתם של הקליעים הללו." החכם לימד את ראמה ולקשמנה את השימוש במערכת נוגדת-קליעים. בהקשר זה הוא נתן להם עוד כלי נשק רבים ששמם מעיד על אופן פעולתם ־ אחדים שניתן לראותם, ואחרים בלתי נראים; אחדים הנעים קדימה, ואחרים הנעים אחורה; אחדים עם עשרה "ראשים", ואחרים עם מאה "בְּטָנִים"; אחדים בעלי צורה של פחם דולק, ואחרים הנראים כעשן סמיך. כל הקליעים הללו וכן קליעים נוגדי-קליעים היו מונחים לרגלי ראמה, מוכנים להעניק לו את שירותם. הוא למד אותם היטב, ונדר נדר להשתמש בהם רק במידה שייאלץ לעשות כן.
כעת הגיעו לפאתי יער עבות. הם ראו בקרבתו מעון חכמים יפה להפליא. ראמה התעניין בו, והחכם וישוואמיטרה סיפר לו על סִידְהַאשְׁרַמָה.
החכם וישוואמיטרה אמר: "בימי קדם שכן כאן וִישְׁנוּ בכבודו ובעצמו במשך אלפי שנים ועסק בסיגופים. מעונו של האל וַאמַנָה, הידוע בשם סִידְהַאשְׁרַמָה, אף הוא נמצא כאן.
"מה שאספר עתה אירע בתקופה שבה שלט המלך-השֵׁד בָּלִי בארץ ובשמים. ינדרה והאלים פנו אל וישנו וביקשו את עזרתו, משום שהמלך-השֵׁד בָּלִי ערך טקס אדיר ־ ואילו היה מצליח לסיימו היה הופך הוא עצמו למלך האלים. באותה עת, החכם קַשְׁיַפָּה סיים בהצלחה קיום נדר אשר ארך אלף שנים. כשהאל הופיע לפניו והציע למלא משאלה, ביקש החכם קשיפה: 'אם אתה שבע-רצון ממני ומוכן למלא את משאלתי, אנא היוולד כבני!' האל התגלם בשמחה כוַאמַנָה, בנם של קַשְׁיַפָּה ואשתו אָדִיטִי, והיה לו מראה כשל גמד. מיד הלך ואמנה אל בית התפילה של בָּלִי, וביקש ממנו לתת לו כל אשר ייפול תחת שלוש פסיעותיו. כשהמלך הסכים, מדד האל את השמים ואת הארץ בשתי פסיעות (וכך השיבם לינדרה), ובפסיעתו השלישית בירך את המלך בהניחו את כף רגלו על ראשו. באַשְׁרַמָה הזה, שנקרא כך כיוון שהוא מסיר עייפות (שְׁרַמָה) גופנית ונפשית, נכח האל בכבודו ובעצמו, ואני חסידו שוכן בו כעת. בואו, הבה ניכנס אל המעון, כיוון שהוא שלכם כשם שהוא שלי. אפתח עתה בעריכת הטקס הקדוש, ואנא מכם, הגנו עליו מפני הפרעת השדים."
הנסיכים ענו בשמחה: "אדון נכבד, אנא התחל בטקס הקדוש ואנו נעשה כמצוותך." למחרת נערך הטקס. החכם וישוואמיטרה גזר על עצמו נדר של שתיקה, לכן הורו החכמים האחרים לראמה וללקשמנה: "שמרו על בית התפילה בשש היממות הקרובות." וכך אכן עשו. הם לא עצמו עין, ונותרו ערניים ביום ובלילה.
היה זה הלילה האחרון. אש הטקס זהרה באור נגוהות. לפתע נשמעה בשמים שאגה אדירה. כהים וסוערים כענני מונסון, הגיחו מעל שני השדים, ומטר של דם ובשר ומיני דברים איומים ירד עליהם. "לקשמנה, ראה איך אני משלח אותם לכל הרוחות," אמר ראמה, וירה את הקליע הידוע כשִׁיטֶשׁוּ (הקליע הקר), שהשליך את השד מאריצ'ה אל לב האוקיינוס, מרחק מאה יוג'נה, כמו שהרוח מפיץ עננים. מאריצ'ה לא מת. לאחר מכן, הרג ראמה באמצעות קליע האש את השד סובאהו. לבסוף, באמצעות קליע הרוח, גירש ראמה את השדים הזוטרים. הטקס הגיע לסיומו ללא כל מכשול.
לאחר שמילאו את המוטל עליהם, ישנו הנסיכים במעון החכמים והתעוררו למחרת השכם בבוקר. לאחר תפילות השחרית ניגשו אל החכם וישוואמיטרה כשידיהם בתנוחת ברכה ואמרו: "אנו עבדיך הנאמנים, הו חכם, הורה לנו מה עלינו לעשות." החכם וישוואמיטרה בירך אותם וענה: "המלך גַ'נַקָה ממִיטְהִילָא מתכונן לערוך טקס קדוש, ואני מעוניין שתהיו נוכחים בו איתי. במיטהילא תחזו בכלִי נשק יוצא-דופן שהדהים אנשים חזקים, אלים ושדים. למעשה, לפני זמן רב נתנו אותו האלים במתנה, וכיוון שאף לא אחד הצליח עד כה להפעילו, הוא הונח אחר כבוד בצד."
מיד התכונן החכם לצאת לדרך. הוא השתחווה ליער וביקש מן העצים רשות לעזוב: "יברככם האל, אני הולך כעת מכאן אל הרי ההימאליה." חכמים רבים, עופות וחיות בר התלוו אל וישוואמיטרה, אולם לאחר זמן-מה שידל וישוואמיטרה את החכמים, את העופות ואת חיות הבר לשוב בחזרה אל היער. הסגפנים שהתלוו אליו הלכו איתו עוד כברת דרך ולאחר מכן פרשו לשנת לילה על גדת נהר הסוֹן.
וישוואמיטרה סיפר: "היֹה היה פעם מלך בשם קוּשָׁה שהיה בנו של ברהמא הבורא. היו לו ארבעה בנים: קוּשַׁאמְבָּה, קוּשַׁנַאבְּההָ, אסוּרְטַרַגַ'סָה ווָסוּ. הוא הפקיד אותם על שלום תושבי הממלכה. ארבעת הבנים בנו ארבע ערים: קָאוֹשַׁמְבִּי, מַהוֹדַיָה (קָנאוֹג'), דְהַרְמַארַנְיָה, וגִירִיוְרַגָ'ה (רַגְ'גִיר), בהתאמה. הערים הללו היו מוקפות גבעות. הנהר סוֹן שהתפתל בין הגבעות הללו נודע גם כמַאגַדְהִי, מפני שהוא זרם דרך אזור מַאגַדְההָ.
"לקושנאבהה נולדו מאה בנות מהנימפה השמימית גְהרִטָאצִ'י. כשהן גדלו והיו לנערות יפות ֿמראה, פנה אליהן אל הרוח ואמר: 'אני מעוניין להינשא לכולכן. ותרו על הרעיון שאתן בנות-אנוש ותזכו לאריכות ימים. הנעורים חולפים, בייחוד בקרב בני-האדם. אם תקבלו את הצעתי, תהיו צעירות לנצח ותחיו לעד'. למשמע הדברים באו הנערות במצוקה: 'איך נוכל לקבל אותך כבן זוגנו? אתה החודר לכל היצורים? בנוסף, אבינו הוא אדוננו, אפילו אלוהינו, ואנו נינשא רק לזה שאבינו יועידנו לו'. אל הרוח נעלב מדחייתן, חדר אל כולן ועיוות את איבריהן.
"הבנות פנו אל אביהן קושנאבהה בעיניים דומעות. אביהן המלך נחרד למראן ושאל אותן: 'אנא אמרו לי, מי גרם לעיוות הנורא הזה של צורתכן הנאה?'"
"הנערות סיפרו לאביהן את כל אשר אירע להן. המלך קושנאבהה שיבח את התנהגות בנותיו ואמר: 'איפוק הוא אכן העדי הנאה ביותר, הן לנשים והן לגברים ־ כמו האיפוק שגיליתן ביחס לאל הרוח. איפוק הוא המתת הגדולה ביותר, האמת, בסיס העולם, הוא האופן הנעלה ביותר של תפילה, תהילה וצניעות'.
"מיד לאחר מכן החליט המלך להשיא אותן לאדם ראוי.
"באותו זמן חי פרוש דגול בשם צְ'הוּלִי, שערך סיגופים שלא נודעו כמותם, ועלמה בשם סוֹמַדָא שירתה אותו. הסגפן, שהיה מרוצה מאוד משירותה המסור, אמר לה: 'אני שבע-רצון משירותך, הביעי משאלה'. מיד השיבה לו: 'אינני נשואה, וגם לא אנשא. הענק לי בן באמצעות עוצמת סיגופיך.' הסגפן, שבקשתה התקבלה על דעתו, ביקש שהיא תהרה ותלד בן, והאנרגיה הקוסמית של ברהמא איפשרה זאת. הבן שנולד נקרא בְּרַהמַאדַטָּה (מתנתו של ברהמא), והוא היה למלך על קַאמְפִּילְיָא. לאותו ברהמאדטה השיא המלך קושנאבהה את מאה בנותיו. במהלך הטקס, כשברהמאדטה נגע בידה של כל אחת מן הבנות, נעלם העיוות שבגופה, והיא שבה להיות יפה ומלאת קסם כמקודם.
"המלך קושנאבהה התפלל עתה שייוולד לו בן. קושה אביו בירכו: 'אכן, בן צדיק ייוולד לך,' ומיד עלה השמיימה. לא חלף זמן רב, הוא בורך בבן, שלו קרא גַאדְהִי, כרצון אביו הנכבד. אותו גאדהי הוא אבי, הו ראמה. קוראים לי גם קָאוֹשִׁיקָה, משום שאני צאצא של קוּשָׁה.
"היתה לי גם אחות גדולה בשם סַטְיַוָטִי שנישאה לחכם רִצִ'יקָה. היא היתה מסורה בכל לבה לבעלה. לכן, כשהחכם נפטר מהעולם, היא עלתה בגופה השמיימה, ולאחר מכן ירדה ברוחב לבה אל האדמה כנהר הקָאוֹשִׁיקִי (קוֹשִי). הו ראמה, באופן הזה היא ממשיכה להתקיים עד עצם היום הזה. אני מחבב מאוד את אחותי, לכן התגוררתי זמן-מה על גדת נהר הקוֹשִי. לאחר מכן עזבתי את המקום ובאתי לסידהאשרמה, שבה השלמתי בעזרתך זה עתה את הטקס הקדוש ביותר.
"כך סיפרתי לך, ראמה, את ההיסטוריה של המקום הזה.* הלילה יורד מהר. הגיעה העת שכולכם תפרשו למיטותיכם."
[* המשורר משלב בפרק הזה היסטוריה, אלגוריה ושיעור במוסר.]
השכם בבוקר בישר להם וישוואמיטרה על הנץ החמה וזירז את הנסיכים לקום ולצאת לדרך. לאחר שחצו את נהר הסוֹן, המשיכה החבורה בדרכה. עתה הם ראו את הגנגא הקדושה.
כהרגלו, ראמה שאל שאלה לטובת כל הנוכחים. עכשיו הוא רצה לדעת את סיפורה של הגנגא. החכם וישוואמיטרה סיפר:
"הִימַאוָן (ההימאליה) נשא לאישה את מֵנָה, בתו של מֵרוּ (הקוטב עטור הקרח). לזוג נולדו שתי בנות: הבכורה גַנְגָא והצעירה אוּמָא. האלים ביקשו מהימאוון שייתן להם את גנגא לטובת כל היצורים בשלושת העולמות (בשמים, בארץ ובמרווח שביניהם), והימאוון האדיר ניאות לבקשתם. וכך עלתה הגנגא הקדושה לשמים והפכה לנהר שמימי. לאחר מכן ירדה הגנגא אל האדמה בדמות נהר מטהר. את בתו השנייה, אומא, השיא הימאוון לשיווה בכבודו ובעצמו."
ראמה, שסקרנותו התעוררה למשמע תקציר הסיפור הנשגב הזה, ביקש מן החכם להרחיב בדבריו ולתאר את המאורעות בפרטי פרטים. החכם קיבל בברכה את הבקשה ותיאר בהרחבה את סיפורה של אומא, רעייתו של שיווה, וכן את סיפור ירידתה של הגנגא אל האדמה:
"האל שיווה נישא לאומא, בתו של הימאוון. השניים התענגו על הנאות הזיווג במשך זמן רב. עוצמת האנרגיה היצירתית של האל גדלה מרגע לרגע, עד כי אפילו האלים חששו שמא לא תוכל הארץ לשאת את זרעו. לכן החליטו לנתק את האיחוד של הזוג האלוהי, ונשאו תפילה: 'הו אל, רסן נא את האנרגיה היצירתית שלך באמצעות שליטה עצמית. העולמות לא יוכלו לשאת את מלוא הפגיעה של האנרגיה היצירתית שלך. רק אם אתה ורעייתך תפגינו שליטה עצמית, העולמות ישרדו.'
"שיווה נעתר מיד לתפילה. 'מה נעשה עם כל האנרגיה שהשתחררה עד כה?' שאל. אותה אנרגיה כיסתה את כל העולם. האלים ביקשו את עזרתם של האש והרוח. האש ריכזה את האנרגיה שקיבלה צורה כשל הר, והרוח נשב ופיזר אותה לסבך הקָנים. לבסוף קיבלה האנרגיה את צורתו של קַארְטִיקֶיָה, בנו של שיווה.
"אולם אומא רגזה על כך שהאלים הפריעו לאיחודה עם שיווה, ולכן קיללה אותם שלעולם לא יהיו להם צאצאים."
"כאשר שיווה ואומא שבו לעסוק בסיגופיהם, האלים וינדרה בראשם פנו אל ברהמא הבורא וביקשוהו בענווה: 'הו אדון, שיווה הישות העילאית הבטיח שייוולד לנו מנהיג מן האנרגיה היצירתית שלו. אולם לאחר ששחרר אותה, הוא חזר לסיגופיו עם רעייתו אומא. אנא אמור לנו מה עלינו לעשות.'
"ברהמא הבורא ענה: 'לא ניתן להשיב לאחור את דברי הקללה של אומא. אין אל שיכול להכיל את האנרגיה של שיווה כדי ליצור לה גוף. אולם גנגא השמימית נמצאת כאן. אל האש יוכל להעביר את האנרגיה לגנגא, ולאחר מכן היא תלד בן. מובן שגנגא תאמין שהבן שייוולד לה הוא שלה, ואף אומא תרעיף עליו חיבה. כך הוא יהיה אהובם של הכול.
"האלים פנו לאל האש כדי למלא אחר עצתו של הבורא. אל האש מצדו פנה אל גנגא וביקש ממנה לשאת את האנרגיה היצירתית של שיווה. גנגא עטתה יופי רוחני, והאנרגיה נמסה בקרבה. אל האש מילא אותה אנרגיה אלוהית.
"כיוון שהגנגא הקדושה לא יכלה לשאת את האנרגיה האלוהית לאורך זמן, היא שחררה אותה על מדרונות ההימאליה, בעצתו של אל האש. כל מקום שהאנרגיה זרמה בו הפך לזהב. כל דבר שהאנרגיה נגעה בו הפך לזהב ולכסף בקרינה שאין דומה לה. החום שנפלט מן האנרגיה הפך דברים רחוקים לנחושת ולברזל, ו'אי-הטוהר' שלה נהפך לבדיל ולעופרת. כך נוצרו המחצבים בכדור הארץ.
"כפי שכבר ציינתי, האנרגיה של שיווה התפזרה אל תוך סבך הקנים שעל גדת נהר הגנגא. האלים אספו אותה, והיא הפכה לילד. האלים ביקשו מן האלוהויות האחראיות על מערכת הכוכבים קְרִטיקָא להזין את הילד בחלבן, על כן הוא קיבל את השם קַארְטִיקֶיָה. הוא ידוע גם כסְקַנְדָה, משום שהוא 'זרם' עם נהר הגנגא.
"בתוך ימים ספורים התעצם כוחו של הילד האלוהי הזה והוא קטל את חבורות השדים שהציקו לאלים. הוא היה למנהיג חבורות האלים.
"זהו סיפור לידת בנו של שיווה, שנודע גם בשמו קוּמַארָה. מי שמסור לקארטיקיה יזכה בחיים ארוכים, יבורך בילדים ובנכדים, ויתאחד לבסוף עם סקנדה."
"ראמה, אספר לך כעת את סיפור ירידתה של גנגא אל האדמה:
"אחד מאבותיך היה המלך האדיר סַגַרָה. לא היה לו יורש עצר אף שהיו לו שתי נשים: קֵשִׁינִי, בתו של המלך וִידַרְבְּההָ, וסוּמָטִי, בתו של החכם אַרִיסְטָנֶמִי ואחותו של העוף השמימי גַרוּדָה. המלך עסק בסיגופים. החכם בְּהרִגוּ, שהיה מרוצה מהמלך, העניק לו תשורה מוזרה: 'אחת מנשותיך תלד בן יחיד שימשיך את השושלת, ואילו האחרת תלד שישים אלף בנים.'
"בבוא העת ילדה קשיני בן בשם אַסַמַנְגָ'ה, וסומטי ילדה ביצה (בצורת דלעת), שממנה בקעו שישים אלף בנים. סומטי שמרה אותם בכדים עם חמאה מטוהרת, והם גדלו במהרה והיו לנערים צעירים. אסמנג'ה, כיאה לשמו ('בלתי ראוי'), גדל והיה לנער מרושע בעל נטיות אכזריות מסוכנות, שנהנה לענות ילדים קטנים ולהטביעם. אולם אַמְשׁוּמָאן, בנו של אסמנג'ה, היה צדיק, אציל נפש ואהוב מאוד על הבריות.
"המלך סגרה החליט לערוך את טקס הסוס. הוא בחר את חלקת האדמה הקדושה ביותר בין הרי ההימאליה והוִינְדְהיָה, שנחשבת על ידי החכמים כמתאימה במיוחד לעריכת טקסים קדושים, והחל בעריכת הטקס. הסוס הופקד בידי אמשומאן הגיבור, נכדו של המלך.
"אולם ינדרה מנהיג האלים, המחופש לרוח רפאים, גנב את הסוס ברגע הגורלי בטקס. הכוהנים קראו: 'הו מלך, תפוס את הגנב והרגהו. הטקס חייב להגיע לסיום מוצלח, אם לא כן התוצאה תהיה הרת אסון.' המלך שלח לקרוא לשישים אלף הבנים והורה להם לסרוק את האדמה ואף לחפור בה כדי לגלות את הסוס.
"שישים אלף הבנים מיהרו למלא את משימתם. משלא מצאו את הסוס על פני האדמה, החלו לחפור בה. האלים והשדים שראו את ההרג האכזרי של היצורים החיים מתחת לפני האדמה ומעליה, פנו בתחינה אל ברהמא הבורא: 'הו אדון, החיים על פני כדור הארץ נכחדים בידי בניו של סגרה. הם מענים יצורים מימיים ואף יצורים תת-קרקעיים. הם חושדים כי דבר זה או אחר הוא אויבו של טקס הסוס, וכי הסוס מוסתר כאן או שם, ועל כן הם גורמים נזק עצום ליצורים חיים.'"
"ברהמא הבורא השיב: 'האדמה היא לכאורה רעייתו של וישנו מגן היקום. בניו של סגרה, הממיטים עליה אסון וחורבן על יצוריה, ימצאו את מותם בידי האל השוכן בעולם בדמות החכם האלוהי קַפִּילָה. הרס האדמה מתרחש בכל תקופה, אין זה דבר יוצא דופן. אולם הנביאים חוזים שאותם אנשים חסרי מחשבה, הנאשמים בפשעים נגד האדמה, יבואו על עונשם.' שלושים ושלושה האלים המופקדים על היסודות הטבעיים חזרו מרוצים למשכנם.
"בניו של סגרה לא הצליחו למצוא את הסוס, אף שחיפשוהו בכל מקום ואפילו הפכו את האדמה. אך המלך המריצם הלאה: 'חפרו עמוק עוד יותר, בקעו את האדמה לפירורים.' והם אכן עשו כדבריו. כשחדרו עמוק אל בטן האדמה הם פגשו ארבעה פילים שנראו כהרים: וִירוּפַּקְשָׁה במזרח, מַהַאפַּדְמָה בדרום, סַאוֹמַנַסָה במערב ובְּהַדְרָה בצפון. הם בירכו כל אחד ואחד מהם והמשיכו בחיפושיהם. לבסוף, מתוסכלים וכעוסים, הם התקדמו בכיוון צפון-מזרח. כשיצאו אל האור שבקצה המנהרה אשר חפרו באדמה, הם ראו את החכם קפילה יושב ומודט. הם סברו בטעות שהחכם הוא הגנב, משום שראו את הסוס הקדוש רועה בשלווה בקרבת מעונו, על כן הרעימו בקולם בכעס רב והתנפלו על החכם, אולם החכם המהולל קפילה הגה את הצליל הוּם, וכולם הפכו לאפר.
"באולם התפילה חיכה המלך בקוצר-רוח לשובם של בניו עם הסוס. כשאיש מהם לא שב, הוא שלח את נכדו אמשומאן לבדוק מה אירע להם. אמשומאן עבר באותן דרכים, פגש אותם פילים והשתחווה להם, והם הבטיחו לו שימצא את הסוס. לבסוף, כשהגיע למעונו של החכם קפילה, הוא ראה את הסוס ולצדו את אפר דודיו. בעודו מתלבט מהי הדרך הנאותה לערוך את טקסי האשכבה למתים, ראה את העוף האלוהי גרודה שיעץ לו: 'אל תצטער, הו אדם אמיץ. מותם של דודיך בידי קפילה היה צודק והכרחי. אין זה ראוי להשתמש במי האדמה כדי לקדש את נשמותיהם. כאשר תורד הגנגא השמימית אל הארץ, מימיה יִגעו באפרם והם יעלו השמיימה.'
"אמשומאן שב אל בית התפילה עם הסוס, והמלך הצליח להביא את הטקס לכדי סיום. אולם לא עלה בידו לגלות את האופן שבו ניתן להוריד את נהר הגנגא השמימי אל הארץ. סגרה שלט עוד זמן רב, אך הלך לעולמו בלי שהצליח להגשים את שאיפתו לטהר את אפר בניו באמצעות מי הגנגא הקדושה."
"לאחר פטירתו של המלך סגרה בחרו האנשים בשמחה באמשומאן לשבת על כס המלכות. במשך שנים אחדות הוא השקיע את כל מרצו בסיגופים קשים במטרה להוריד את הגנגא לארץ, אולם הוא מת לפני שסיגופיו נשאו פרי. היה לו בן בשם דִילִיפָּה. לאחר מותו של אמשומאן הוכתר דיליפה למלך, אולם הוא היה אפוף צער על מות דודי-אביו, ועל כן לא הצליח למלא כראוי את תפקידו. במותו, עלה לשלטון בנו בְּהַגִירַטְההָ.
"בהגירטהה העפיל להר גוֹקַרְנָה (אולי גוֹמוּקְה) שבהרי ההימאליה לערוך סיגופים עזים במטרה להוריד את גנגא לאדמה, וגם כדי לזכות בבן. הוא ביצע סיגופים עוצרי נשימה. ברהמא, שהיה מרוצה ממסירותו, הופיע לפניו והציע לו לבקש משאלת לב. בהגירטהה ביקש את שתי המשאלות ־ הורדת גנגא והולדת בן.
"'הנה הגנגא,' אמר ברהמא, 'אולם רק שיווה יכול לספוג את עוצמת ירידתה לאדמה.'
"בהגירטהה התמסר עתה בדבקות אל שיווה. הוא עמד על קצה בהונו במשך שנה שלמה, וכך זכה בחסדו של שיווה. האל שהיה מרוצה ממסירותו הופיע לפניו ואמר: 'אמלא את רצונך הנאצל ואשא את הגנגא על ראשי.'
"כעבור זמן-מה ירדה הגנגא השמימית בכל עוזה והדרה על ראשו של שיווה. סבך תלתלי ראשו של האל דמו להרי ההימאליה. כלואה בסבך נפתולי תלתליו, נפלה הגנגא מטה בנתיב הארצי. האל איפשר לנהר ליפול אל תוך האגם השמימי בִּינְדוּסַארָה, שממנו זרמה הגנגא בשלושה כיוונים ובשבעה יובלים. בהגירטהה רכב במרכבתו לפני הזרם הראשי. נתיב הנהר, כמו נתיב חיינו, היה חָלק במקומות אחדים, מפותל באחרים, שליו פה, סוער שם, מתעקל ומסתחרר, זורם קדימה ואפילו נסוג אחורנית. מֵי הגנגא שנגעו בראשו של האל היו טהורים וזכים מאוד. אפילו בריות שנופלות משמים מחמת קללה, מיטהרות בזכות הטבילה בנהר הגנגא.
"כך הוביל בהגירטהה את הגנגא אל האדמה. מימיה זרמו בקרבת בית התפילה של החכם גַ'הנוּ, שהיה עסוק באותה עת בביצוע טקס דתי, והציפו את בית התפילה. בכעסו כי רב לגם החכם את כל הנהר, ומימיו נבלעו אל תוכו. בהשתדלות האלים ושוכני-שמים, התיר החכם למי הגנגא לצאת מתוך אוזנו! הגנגא זרמה שוב בעקבות כרכרתו של בהגירטהה, עד שהגיעה לבסוף אל המנהרה שחצבו בניו של סגרה. בהגירטהה השלים את משימתו העל-אנושית: הגנגא השמימית זרמה על אפרם של בני סגרה, והם טוהרו ושוחררו מיד."
"כיוון שבהגירטהה התגבר במאמץ על-אנושי על כל המכשולים והצליח להגשים את מטרתו, נתן לו ברהמא הבורא את ברכתו, וקבע כי הנהר הקדוש שבהגירטהה הוריד לאדמה ייקרא מעתה בְּהַאגִירַטְהִי (בתו של בהגירטהה). הוא אף קבע שכל מי שמקשיב לתיאור הנפלא שדן במאמץ חסר התקדים, העל-אנושי, הנחוש והמוצלח של בהגירטהה להגשים את המטרה שהציב לפניו (כלומר, להוריד את הגנגא אל האדמה) ־ כל משאלות לבו יתגשמו, כל חטאיו ימורקו, והוא יזכה לתהילה ולאריכות ימים."
כך סיים החכם וישוואמיטרה את הסיפור על אודות הגנגא. למחרת השכם בבוקר, הם חצו את נהר הגנגא והגיעו לעיר וִישַׁאלָה. ראמה שב ופנה אל וישוואמיטרה, וביקש ממנו שיספר לו את האגדות הקשורות במקום. החכם סיפר:
"בתקופה הידועה כסַטְיָה יוּגָה חיו שתי אחיות, דִיטִי ואָדִיטִי, שילדו ילדים חסונים וטובים. כשהילדים גדלו, ניעורה בהם תשוקה להיות חופשיים מזקנה וממחלה ולחיות חיי נצח. הם הביטו באוקיינוס החלב (שביל החלב) שבחלל, וחשבו שאם ימצאו מוט וחבל מתאימים, יוכלו לחבוץ את אוקיינוס החלב ולהפיק ממנו את צוף הנצחיות. הם השתמשו בהר מַנְדַרָה כמוט, ובנחש וַאסוּקִי כחבל, והחלו לחבוץ את האוקיינוס.
"אולם התשורה הראשונה של האוקיינוס היתה מאכזבת ומצערת ־ הרעל הנורא, הַאלַאהַלָה, בעבע מתוכו. האלים המבוהלים ביקשו משיווה מחסה. כדי להציל את האלים ואת הבריאה כולה, לגם שיווה מיד את הרעל האיום כאילו היה צוף.
"מלאכת החביצה נמשכה. הר מנדרה, ששימש כמקל החביצה, החל שוקע. האלים התפללו אל וישנו, והוא קיבל דמות של צב ותמך בהר בגבו. לאחר זמן רב הופיע הרופא השמימי, דְהַנְוַנְטָרִי. לאחר מכן הופיעה חבורה של נימפות שמימיות. הן היו הקצף (רַסָה) על פני האוקיינוס (אַפְּ), משום כך הן נקראו אַפְּסַרָס. לאחר מכן עלה ליקר משכר בשם וָרוּנִי. השדים סירבו לקבלו, אולם האלים לקחו אותו. על כן השדים ידועים בשם אַסוּרָס (אלה שלא נטלו את הליקר, או הסוּרָה), ואילו האלים ידועים בשם סוּרָס (אלה ששתו את ליקר הסוּרָה). לאחר מכן הופיע הסוס האלוהי, אבן החן השמימית, ולבסוף הצוף שבו חשקו הן האלים והן השדים. הם החלו לריב עליו. וישנו התחפש לאישה יפהפייה וחטף את הצוף. השדים שהתנגדו לו הוכנעו, ואילו האלים, ובראשם ינדרה, זכו בשלטון."
"דיטי, שהיתה הלומת צער על מות בניה השדים מידם של האלים בניה החורגים, החליטה לנקום את אובדנם. בעיניים דומעות היא התחננה בפני בעלה, החכם קשיפה: 'ברכני נא שאלד בן אשר יהרוג את ינדרה, ראש וראשון לבניך שנולדו לאדיטי'. החכם שמצא עצמו בין הפטיש והסדן בָּרר את מילותיו בקפידה: 'יהי כן. אם תערכי סיגופים עזים במשך אלף שנים ותצליחי לסיימם ללא רשלנות ולו הקלה ביותר, תלדי בן שיהיה מסוגל להרוג את ינדרה.'
מיד החלה דיטי לערוך סיגופים עזים, בעוד בנה החורג ינדרה משרת אותה. הוא הביא לה עצי הסקה, מים, פירות ומצרכים נוספים, ואף עיסה במסירות את כפות רגליה בעת שישנה. כך חלפו להן אלף שנים. מרוצָה מאוד משירותו של ינדרה, אמרה דיטי: 'אני עורכת את הסיגופים האלה על מנת ללדת בן שיהרוג אותך! אולם, במשך כל השנים הללו שירתָּ אותי בנאמנות כה רבה, על כן אני מרוצה ממך. אדאג שאחיך החדש יהיה מיודד איתך, ושניכם תכבשו יחדיו את העולם.'
"כעבור זמן קצר נרדמה דיטי בצהרי היום. לרוע מזלה, באותו יום לא היתה תנוחת השינה שלה טהורה ומוסרית: ראשה היה נתון בין כפות רגליה. ינדרה מיהר לנצל את ההזדמנות. בכוח קסמיו הוא חדר אל גופה, ובאמצעות כלי הנשק החזק שלו ־ הרעם, החל לבתר את העובר, אויבו שטרם נולד. הוא ביתר אותו לשבעה חלקים, ואלה פרצו בבכי. הוא המשיך לבתרם ואמר: 'אל תבכו, אל תבכו.' עתה חתך כל חלק לשבעה נתחים (יחד ־ ארבעים ותשעה נתחים). דיטי התעוררה וצעקה: 'אל תהרוג אותם, אל תהרוג אותם.' כשינדרה שמע את זעקתה, הוא יצא מגופה וביקש את סליחתה: 'כיוון שהתרשלת בשנתך, איבדת את הזכות שהעניק לך אבי. משום כך ניסיתי לפגוע באויבי שטרם נולד. אנא מחלי לי.'
"אף שדיטי חשה יגון עז על האובדן, היא הכירה בכך שהתרשלה, ולכן סלחה לינדרה. היא אמרה: 'ארבעים ותשעה הנתחים האלה ייוולדו כאלי הרוח, בקבוצות של שבעה. אתה עצמך נתת להם את השם מָרוּט, (כיוון שקראת להם: 'מָא-רוּדָה' ־ 'אל תבכו'). שבע הקבוצות של אלי-הרוח ימלאו את השמים ואת הארץ ואת החלל שביניהם, וינועו על פי הכוונתך.' כך הגיעו ינדרה ואמו החורגת להבנה. כאן הוא המקום הקדוש, הו ראמה, שבו ערכה דיטי את סיגופיה, וינדרה עצמו שירת אותה."
וישוואמיטרה, הנסיכים וחכמים נוספים שהתלוו אליהם העבירו את הלילה בוִישַׁאלָה. למחרת עזבו כולם בדרכם למִיטְהִילָא.
בפרוורי מיטהילא ראה ראמה מעון חכמים נטוש, ושאל את וישוואמיטרה: "אנא אמור לי למי הוא היה שייך, מדוע אין פה איש והמקום שומם?"
בלב מתרונן סיפר החכם וישוואמיטרה את הסיפור הבא: "מעון החכמים הנפלא הזה, הו ראמה, היה שייך בימי קדם לראש וראשון לחכמים, לגָאוֹטַמָה. הוא גר כאן עם אשתו הנאמנה, המסורה והיפה להפליא, אַהַלְיָא.
"יום אחד, כשהחכם נעדר מביתו, הגיע לשם ינדרה מלך האלים כשהוא מחופש לגאוטמה וביקש להתייחד עם אהליא. אהליא הצדיקה והמסורה קלטה מיד שהאדם המחופש לבעלה הוא ינדרה, אולם החמיא לה מאוד שמלך האלים בכבודו ובעצמו מבקש את קרבתה, על כן נענתה לחיזוריו. כשינדרה התכונן לעזוב, הזהירה אותו אהליא מפני זעמו של בעלה. אולם בדיוק כשינדרה התכונן להסתלק משם, גאוטמה חזר הביתה, וקילל בזעם את ינדרה: 'סיגלת את דמותי ועברת עבירה. משום כך תאבד את אונך.' החכם הביט באשתו הבוגדנית וקילל אף אותה: 'את תחיי כאן במשך זמן רב מאוד, ניזונה מאוויר, שוכבת על אפר, בלתי נראית על ידי איש. רק כאשר ראמה יבקר במעון החכמים הזה, ישוב אלייך טוהרך.' לאחר שקילל את שניהם, עזב החכם את ביתו ופנה להרי ההימאליה.
"לאחר שאיבד את אונו, התחנן ינדרה בפני האלים ויתר שוכני השמים: 'עשיתי את שעשיתי רק כדי לשרת את האלים. הרגזתי את החכם גאוטמה והוא קיללני שאאבד את אוני, ובגלל הקללה הוא איבד את האנרגיה שצבר בסיגופיו. אנא עשו משהו על מנת להשיב לי את אוני.' האלים פנו אל מנהיגם של בעלי-הרעמות וביקשו: 'העבירו את איברי המין של תיש אל אזור חלציו של ינדרה. התיש המסורס יענג אתכם אף הוא.' המנהיג נענה לבקשתם, השתיל לינדרה את איברי המין של התיש והשיב לינדרה את אונו.
"עתה, משהגעת לכאן, הו ראמה, יבוא הקץ גם על קללתה של אהליא. אנא היכנס אל מעון החכמים." ברגע שראמה נכנס אל המעון קידמה אהליא את פניהם. למראהו של ראמה נמוג אי-הטוהר שלה והיא קרנה ביופייה ובזוהרה השמימי. אהליא כיבדה במסירות את אורחיה הנכבדים. בינתיים, גם גאוטמה הגיע לשם. שניהם הציעו את מסירותם ואת הכנסת האורחים שלהם לראמה, ולאחר מכן שבו לסיגופיהם. ראמה המשיך לכיוון מיטהילא.
לא חלף זמן רב והחבורה הגיעה אל אולם התפילה של המלך ג'נקה, שבו התנהל הטקס הקדוש. עיר חדשה צמחה סביב האולם. אלפי בראהמינים הבקיאים בוודות התקבצו מכל קצות הארץ, וכולם שוכנו שם בנוחות. ראמה העריץ את סידורי האירוח המעולים של ג'נקה.
כשג'נקה שמע על בואו של החכם וישוואמיטרה, הוא מיהר לקדם את פניו בברכה. החכם, מצדו, התעניין בשלום המלך ובהתקדמות הטקס הקדוש. הוא אף בירך כראוי את החכמים האחרים שהיו באולם התפילה. המלך ג'נקה אמר: "מסירותי והטקס הקדוש שאני עורך זיכו אותי עתה בפרי. בורכתי בנוכחותך; הנני בר-מזל היום." הוא אף יידע את החכם כי הטקס יימשך שנים-עשר יום, וכי האלים בכבודם ובעצמם יופיעו ביום האחרון על מנת לקבל מידיו את המנחה באופן אישי.
ג'נקה התבונן בנסיכים ושאל את וישוואמיטרה: "מי הנערים האלה? הם נראים כאלים. הילוכם דומה להילוך הפילים. הנערים הגיבורים האלה חזקים כנמר וכשור. עיניהם כעלי הכותרת של פרח הלוטוס. הם יפי-תואר כמו הרופאים השמימיים (אַשְׁוִוינִי קוּמַארָס). המלך התעניין גם במטרת ביקורם במיטהילא.
החכם וישוואמיטרה הציג בפני המלך את ראמה ולקשמנה, וסיפר לו מה היו הישגיהם עד כה. שַׁטַאנַנְדָה, כוהן המשפחה של המלך ג'נקה, ידע על ביקורם במעונו של גאוטמה ועל גאולתה של אהליא, וכיוון שהיה בנם של השניים, הוא התעניין באהבה בשלום הוריו. וישוואמיטרה השיב לו: "עשינו למענם כל אשר נדרש. גאוטמה ואהליא התאחדו מחדש."
שטאננדה היה מאושר לשמע הדברים, פנה אל ראמה ואמר: "ברוך בואך, הו נסיך מבין האנשים. אכן מזלך הטוב הביאך לכאן תחת הנהגתו של החכם וישוואמיטרה. וישוואמיטרה הוא חכם בעל מעשים שלא ייאמנו. הוא בְּרַהמַרִשִׁי, מלא בעוצמת הסיגוף וקרינה רוחנית. אני יודע שהוא המפלט הטוב ביותר. הקשיבו ואספר לכם כל מה שאני יודע עליו:
"החכם וישוואמיטרה היה בעבר מלך גדול, אציל וישר שהצליח לרסן את אויביו. הוא בנו של גַאדְהִי ונכדו של קוּשָׁה. פעם אחת הקיף המלך וישוואמיטרה את העולם כולו בראש צבא עצום. במהלך מסעו הוא הגיע למעונו המופלא של החכם וסישטהה, שהיה מקום משכנם של אלים ושוכני שמים, פרחי בר וחיות פרא. המעון דמה בזוהרו לגן העדן של ברהמא."
"החכם וסישטהה קיבל בברכה את פני המלך והציע לו להתארח במעונו. כנהוג, וישוואמיטרה התעניין לדעת אם הפעילות הדתית מתנהלת במעון כיאה וכיאות. החכם השיב לו כי הכול מתנהל כשורה במעון ובקרב שוכניו. וסישטהה שאל בתורו את המלך: 'האם הכול בסדר אצלך, הו מלך? האם אתה מגן על נתיניך ודבק בקפידה בדהרמה? האם משרתיך נאמנים לך? האם אויביך נמצאים בשליטתך? האם הכול מתנהל כראוי בצבאך, באוצרך? האם הכול תקין בקרב חבריך ומשפחתך?' המלך וישוואמיטרה השיב כי גם אצלו הכול כשורה.
"החכם וסישטהה שאל: 'האם אוכל להציע לך ולצבאך האדיר להתארח במעוני? אנא קבל את הצעתי והיה אורחי היום.' המלך הופתע: 'מה יש לסגפן הזה להציע למלך ולצבאו העצום! ייתכן שההצעה נובעת מתוך נימוס ואין מאחוריה כוונת אמת?' המלך היה משוכנע כי כך הם פני הדברים ודחה בנימוס את ההצעה. החכם קרא את מחשבותיו ולכן חזר שנית על הצעתו. וישוואמיטרה, שהסתקרן לדעת כיצד ישתלשלו העניינים, נעתר לבסוף להצעה.
"'שַׁבַּלָא,' קרא וסישטהה, ופרה הופיעה לפניו. 'אני מעוניין לארח היום את המלך ואת צבאו הרב. אנא עשי את הדרוש. אם אחד מאורחינו משתוקק למאכל מסוים, אנא מלאי את מבוקשו.' וכך אכן נהגה הפרה. בהתאם לרצונם של אנשי הצבא, הוגשו לשולחן מאכלים מכל הסוגים ומשקאות מכל המינים בכלים תואמים. סעודה מלכותית עשירה מאין דוגמתה ושופעת כל טוב הונחה לפני וישוואמיטרה וצבאו.
"המלך השתאה לנוכח הקסם הזה שלא נודע כמותו. לאחר הארוחה פנה וישוואמיטרה אל החכם וסישטהה ואמר לו: 'יש לי בקשה. הפרה הזאת, שַׁבַּלָא, היא אבן חן בין הפרות, ואבני חן שייכות למלך. תן לי את שבלא ואתן לך תמורתה מאה אלף פָּרוֹת.' וסישטהה דחה את ההצעה בנימוס ובהחלטיות, ולא הסכים להיפרד משבלא. 'כל הפעולות הדתיות שלי וכל הטקסים הקדושים שלי נסמכים עליה. לא אפרד ממנה אפילו תמורת אלף מיליוני פרות!' אך המלך לא ויתר. הוא היה מוכן לתת לווסישטהה עושר ללא גבול משום שחשק בשַׁבַּלָא, ולכן הציע הרבה יותר! אלפי פילים וסוסים, מיליוני פרות, כמות אדירה של עדיים ואבני חן. אך וסישטהה, שהיה לא פחות נחוש ממנו, סירב לכל ההצעות המלכותיות, והסביר פעם נוספת כי אין תחליף לפרה בעריכת טקסים דתיים ובמתן צדקה יומית. לבסוף חתם וסישטהא את הדיון ופסק: 'מה הטעם להכביר מילים? לא אתן את שַׁבַּלָא!'"
"מכיוון שווסישטהה סירב להיפרד משַׁבַּלָא, הפרה ממלאת-המשאלות, לקח אותה וישוואמיטרה בכוח. אך כעבור זמן קצר נאבקה הפרה בשוביה, חזרה אל וסישטהה ובכתה: 'הו חכם, מדוע נטשת אותי?' החכם ענה לה באהבה: 'שַׁבַּלָא, לא נטשתי אותך. אך למלך יש צבא רב, משום כך הוא חזק בהרבה ממני. מה עלי לעשות כעת?' תשובתה של שַׁבַּלָא לא איחרה לבוא: 'הרי נאמר כי בעולם הזה השליטים בעלי השררה אינם החזקים באמת. החכמים הם החזקים. כוחם של השליטים מוגבל לצבאם, ואילו כוחם של החכמים הוא אלוהי ונעלה לאין שיעור. אם זהו רצונך, אחסל את המלך וצבאו.' וסישטהה הבין את הרמז והורה לשַׁבַּלָא: 'בראי צבא אדיר שיקטול את צבא המלך.' שַׁבַּלָא יצרה מיד מאות לוחמים הידועים כפַּהלַוָס. כשצבא המלך חיסל אותם, היא יצרה מאות לוחמים אחרים שהיו משושלת מעורבת של שַׁאקָה-יַוַנָה, בעלי גון עור בהיר. הם לחמו בלהט נגד צבאו של המלך. המלך השתמש בכל הקליעים שהיו ברשותו וגרם אבידות קשות ליַוַנָס, לקַאמְבּוֹגָ'ס ולבַּרְוַרָס (כולם זרים).* בראותו זאת, הורה וסישטהה לשַׁבַּלָא לברוא לוחמים נוספים. מפיה יצאו קַאמְבּוֹגָ'ס, מעטיניה בַּרְוַרָס, מאחוריה יַוַנָס ושַׁאקָס, מנקבוביות עורה הַרִיטָס, קִירַאטָס וזרים נוספים. בתוך זמן קצר חיסלו הלוחמים הללו את כל חילותיו של וישוואמיטרה ואף הרגו את בניו. רק בן אחד ניצל מן הטבח. וישוואמיטרה הפקיד בידיו את הממלכה ופרש להרי ההימאליה להתפלל, לעבוד את האל ולמדוט. שיווה, שהיה מרוצה מסיגופיו, הופיע לפניו והבטיח לו למלא משאלה. וישוואמיטרה ביקש: 'אני מעוניין לדעת את סודות כל הקליעים העומדים לרשותם של האלים, שוכני השמים והשדים.' שיווה ניאות לבקשתו ומסר לו את הסודות החיוניים הקשורים בקליעים. חמוש בקליעים, סבר המלך ביהירותו הרבה כי החכם וסישטהה יוכנע על נקלה. הוא פנה מיד אל מעונו של וסישטהה והחל להמטיר את קליעיו על המשכן הקדוש. אש נוראה פרצה במעון. אף שווסישטהה ניסה לרומם את רוח שוכניו וביקש מהם לא לחשוש, ואף הבטיח להם שיראה למלך את נחת זרועו, הם החלו לנוס על נפשם מרוב בהלה. החכם וסישטהה זעם על התהפכות היוצרות ואמר למלך וישוואמיטרה: 'כיוון שטימֵאת את המשכן הקדוש הזה והפכת אותו לעיי חורבות, קללה תיפול על ראשך.' החכם עמד שם כשמטהו מורם. מטהו נראה כמו שרביט המוּסר של אל המוות, וכמו אש ללא עשן המנבאת את מועד ההתפרקות הקוסמית."
[* יַוַנָס מזוהים עם בני האי ג'ווה, ואולי עם סינים או יפנים; ייתכן שקַאמְבּוֹגָ'ס היו קמבודים; ובַּרְוַרָס היו הברברים שחדרו לאירופה.]
 
"ביטחונו של המלך באמנות הלחימה ובעוצמת הצבא לא התערער בעקבות המטה שהניף וסישטהה. 'חכה רגע,' אמר וישוואמיטרה, וירה את קליע-האש הקטלני לעבר וסישטהה. 'כאן אני עומד,' אמר וסישטהה, 'עשה את הרע מכול, הו לוחם רשע! האם עוצמתו של לוחם טיפש תוכל לעמוד בפני כוחו הרוחני של יודע הברהמן הנצחי?' לתדהמתו של וישוואמיטרה, קליע-האש נוטרל על ידי מטהו של וסישטהה!
"וישוואמיטרה ירה בזה אחר זה את כל הקליעים* שאת סודם גילה לו שיווה ־ הקליע המרדים, הקליע המשכר, הקליע שחומו בלתי נסבל, הקליע המייבש-כול, הקליע הקורע לגזרים, הקליע המנפץ חפצים בדומה לרעם והקליע הנורא כמוות. האנרגיה שהשתחררה מכל הקליעים האלה נספגה ללא מאמץ במטה הקסם של החכם וסישטהה!
[* הקליעים המוזכרים בפרק זה הם אלו שווישוואמיטרה ייתן אחר כך לראמה.]
"לאחר שנחל תבוסה, החליט וישוואמיטרה שהגיעה העת להשתמש בכלי הנשק החזק ביותר מבין הקליעים ־ הבְּרַהמָא-אַסְטְרָה, שמסוגל להרוס כל דבר שנברא. האלים ושוכני השמים צפו במתרחש בחרדה עמוקה ובנשימה עצורה. אך המטה שווסישטהה החזיק בידו גבר אפילו על הבְּרַהמָא-אַסְטְרָה. עזות מצחו של המלך עוררה את זעמו של החכם. מכל נקבוביות עורו בקעה אנרגיה יוצאת דופן. החכמים ושוכני השמים התפללו אל וסישטהה: 'אנא עצור את זרימת האנרגיה האלוהית שלך.' החכם נרגע, אולם וישוואמיטרה הושפל עד עפר. 'בושה לעוצמתו של המלך. הכוח האמיתי נתון בידיו של הברהמין, יודע-המוחלט.* בעזרת מטהו בלבד הצליח החכם לנטרל את כל הקליעים הקטלניים שלי! אשקיע עצמי בסיגופים, משום שבאמצעותם ניתן להתעלות לדרגת בראהמין.' לאחר שאמר זאת, פנה וישוואמיטרה דרומה והחל בסיגופים.
[* בראהמין מתייחס לא רק למי שנולד כבראהמין (הקסטה, המעמד). חכמים חוץ מווסישטהה (שהיו אף הם בראהמינים מלידה) נסו על נפשם. על כן, בראהמין הוא יודע הברהמן ־ המוחלט.]
"לאחר שנים של סיגופים עזים, הופיע ברהמא הבורא לפני וישוואמיטרה ואמר לו: 'אני מכיר בך כחכם מלכותי.' אך המלך לא התרצה. הוא רצה להיות בְּרַאהמִין, על כן המשיך בסיגופיו.
"באותו זמן שלט מלך בשם טְרִישַׁנְקוּ. הוא שאף לעלות לשמים בגופו! על כן פנה לווסישטהה בבקשה: 'אני רוצה לעלות בגופי השמיימה. כשמטרה זו ניצבת לנגד עיני אערוך מאה טקסים קדושים. אנא נהל אותם.' וסישטהה סירב לעשות זאת, אך טרישנקו לא היה מוכן לוותר. הוא ביקש מבניו של וסישטהה שיעשו לו טובה וינהלו את מאה הטקסים הקדושים למענו, כדי שיוכל לעלות בגופו השמיימה."
"בניו של וסישטהה זעמו על בקשת טרישנקו וענו לו: 'הגורו הקדוש וסישטהה המסור לאמת דחה את הצעתך. כיצד מעז אתה להפנות לאחרים את אותה בקשה? אם הוא קבע שלא ניתן ואף אסור לעשות זאת, עליך לוותר על רצונך! אם תעשה דבר-מה שהוא אסר לעשותו, הדבר ייחשב לפגיעה בכבודו.'
"אולם המלך טרישנקו הגא והחמדן, אף שהיה שליט אציל וישר דרך, לא ויתר על רצונו! הוא אמר לבניו של וסישטהה: 'אם כן, אבקש עזרה ממקור אחר!' דבריו עוררו את מורת רוחם והם קיללוהו: 'הפנית עורף לאור האמת (הגורו), וחיבקת את חשכת הרצון-העצמי. משום כך תהפוך להיות יצור כהה (צַ'נְדַלָה), המראה החיצוני שלך יהיה מלוכלך וטמא בדיוק כמו פנימיותך.'
"למחרת בבוקר, כשהמלך טרישנקו התעורר, הוא גילה לתדהמתו שלא רק מראהו השתנתה, אלא שכל דבר שנגע בו, או שבא איתו במגע, הזדהם והתלכלך. שריו ואוהדיו, שהיו עדים לשינוי שחל בו, נטשו אותו ושבו העירה. המלך הפך להיות אסור-במגע וביקש מקלט אצל וישוואמיטרה.
"בלב חומל שאל וישוואמיטרה את טרישנקו לסיבת השינוי הנורא שחל בו, והלה גולל בפניו את אשר אירע: כיצד פנה אל וסישטהה ובניו בכוונה הטובה ביותר, אך ללא הועיל ־ לא רק שלא עלה לשמים בגופו, אלא אף איבד את מראהו המלכותי והפך ליצור נקלה. 'תמיד הייתי מלך ישר ושוחר אמת. רציתי לערוך מאה טקסים דתיים שיאפשרו לי לעלות בגופי השמיימה. אך ראה מה עלה בגורלי! רצונו הנסתר של האל הוא נעלה. מאמץ אישי הוא חסר תועלת. רצון האל גובר על הכול. הרצון האלוהי לבדו הוא מפלטנו האחרון. אני מבקש ממך מחסה היום. אין לי מפלט אחר. אנא מצא דרך לשנות את גורלי בעזרת מאמץ אישי.'
"וישוואמיטרה התרגש עד מאוד לשמע תחינתו של המלך ושלח את חסידיו להזמין את אנשי הדת והכוהנים לטקס הקדוש שהחליט לערוך בעצמו למען טרישנקו. 'הזמינו בשמי את כולם, אפילו את בניו של וסישטהה,' אמר. כולם נענו להזמנה והתקבצו במעונו של וישוואמיטרה, חוץ מבניו של וסישטהה שדחו אותה בבוז. כששמע זאת, קילל אותם וישוואמיטרה בהעדרם: 'אף שהם אמורים להיות אנשים קדושים העסוקים בסיגופים, הם פגעו בי! משום כך הם ימותו וייוולדו שבע מאות פעמים כאסורים-במגע, ויעסקו במקצועות בזויים.'"
"וישוואמיטרה התכונן לפתוח בטקס הקדוש כדי שטרישנקו יעלה בגופו השמיימה. הוא אמר לחכמים הגדולים ולכוהנים שנאספו סביבו: נהלו איתי יחדיו את הטקס הקדוש כדי שטרישנקו יוכל לעלות לשמים בגופו.'
"וישוואמיטרה בכבודו ובעצמו שימש בתפקיד הכוהן הראשי. כל הנוכחים פתחו בטקס הקדוש בתיאום מושלם עם כללי הכתבים. הם זימנו את האלים לקבל את המנחות, אך האלים לא באו. כעסו של וישוואמיטרה ניצת. הוא הגיש מנחה לאש הקדושה והכריז: 'כגמול היחיד על הסיגופים שערכתי מרצוני החופשי, אני מצהיר על עלייתו הגופנית של טרישנקו לשמים! הו מלך, ראה את כוח רצוני ועוצמת המאמץ האישי שלי ־ באמצעותם אני שולח אותך לשמים בדמותך הגופנית.'
"לפתע, לתדהמת כולם, החל טרישנקו לעלות לשמים בגופו. אולם ינדרה שליט האלים ומלך גן-העדן שילח אותו בחזרה משערי השמים והכריז: 'טרישנקו, כיוון שהבאת על עצמך את קללתו של הגורו שלך, אין לך מקום בשמים! שוב לאדמה.' במילים אלה השליכו ינדרה משם, וטרישנקו החל לצנוח מטה. בדרכו לאדמה צעק אל וישוואמיטרה: 'הגן עלי, הצל אותי.'
"כעסו של וישוואמיטרה לא ידע גבול. הוא צעק: 'עצור!' נפילתו של טרישנקו נבלמה והוא נותר מרחף באוויר. בזכויות שצבר בסיגופיו, במאמץ העצמי שלו ובניגוד לרצון האלים, לכאורה, החל וישוואמיטרה לברוא שמים אחרים, מערך אחר של כוכבים וגרמי שמים, מערך אחר של 'שבעת המזלות' כמו הדובה הגדולה, שיקיפו את טרישנקו כשם שהאחרים מקיפים את כוכב הצפון. בקצרה, הוא ברא גלקסיה חדשה ברבע הדרומי של החלל. הוא אף היה נחוש בדעתו לברוא ינדרה אחר, ואפילו שקל את האפשרות להותיר את השמים החדשים ללא ינדרה.
"האלים והשדים שהובסו התקרבו אל וישוואמיטרה בהכנעה ואמרו לו: 'אדון קדוש, טרישנקו איבד את כל זכויותיו משום שלא שמע לעצת הגורו, ולכן הביא אותו לקללו. לפיכך אין הוא ראוי לעלות בגופו השמיימה.' וישוואמיטרה השיב: 'נתתי את מילתי שהוא יעלה, ואיני מסוגל לסגת מהבטחתי. לכן הניחו לו ליהנות מעונג השמים במקום שהוא נמצא בו, ואפשרו לגופים השמימיים שבראתי להתקיים במשך מחזור העולם הנוכחי.' האלים הסכימו, ואף נתנו לו את הבטחתם שטרישנקו ימשיך לרחף באוויר מאושר כאל."
"אולם כל אשר אירע עמד לוישוואמיטרה למכשול, משום שהאירוע הזה רוקן את מאגר הזכויות שצבר בסיגופיו הקודמים. הוא נטש את משכנו בדרום, עבר לפּוּשְׁקָר שבמערב וחידש את סיגופיו.
"באותו זמן, המלך אַמְבַּרִישָׁה שלט באיודהיא והיה עסוק בביצוע טקס הסוס. כהרגלו, גנב ינדרה את הסוס. הכוהן הממונה היה שרוי במצוקה רבה ואמר למלך: 'בשל הזנחתך, הסוס נגנב.* פשע ההזנחה הורס את המלך. אם הוא לא מוצא את הסוס, עליו לכפר על כך בהעלאת קורבן אנושי.'
[* ייתכן שמובלע פה מוסר השכל: כשהמלך מזניח את חובותיו, נגרמים אובדן של עושר וגם אובדן חיים.]
"המלך נדהם לשמע ההצהרה הזאת וביקש למצוא את הסוס, אך לא גילה אותו בשום מקום. במהלך נדודיו הגיע למשכנו של החכם רִצִ'יקָה, וביקש ממנו לתת לו את אחד מבניו על מנת לכפר על העוון. החכם סירב להיפרד מהבן הבכור, ואשתו סירבה להיפרד מבן הזקונים. הבן האמצעי, סוּנַהשֶׁפָּה, אמר: 'האב אינו מוצא תחליף לבן הבכור, האם אינה מוצאת תחליף לבן הזקונים, אני מניח שרק לי, האמצעי, יש תחליף.' סונהשפה הציע להצטרף אל המלך, והלה העניק להוריו דורונים רבים ויצא לדרכו עם הילד.
"בדרך הבחין הילד סונהשפה בווישוואמיטרה העוסק בסיגופים. הילד ביקש את חסותו ואמר: 'אין בעולם איש שאכפת לו ממני, אדוני. לכן מבקש אני את חסותך. אנא עשה דבר-מה כדי שהטקס הקדוש של המלך יסתיים בהצלחה, ושאני אזכה לחיים ארוכים, כדי שאוכל לערוך סיגופים ולעלות לגן-עדן.' החכם המלכותי נמלא חמלה, פנה אל בניו ושאל אותם מי מהם יהיה מוכן להציל את סונהשפה ולמלא את מקומו. אחד הבנים לעג לאביו: 'כמה מוזר, אבי, שאתה מוכן להיפטר מבניך שלך על מנת להציל את בנו של אחר.' וישוואמיטרה קצף על חוצפת בנו. חוצפה שכזאת ראויה לעונש, בין שהיא מתגלה בבנים של אחרים ובין שביוצאי חלציך. וישוואמיטרה קיללוֹ: 'אתה עתיד לסבול מגורל זהה לגורל בניו של וסישטהה.'
"וישוואמיטרה פנה אל סוּנַהשֶׁפָּה ואמר: 'במהלך הטקס הקדוש תשיר את שני ההימנונים שאלמד אותך כעת. מטרתך תושג.' אמברישה חידש את הטקס והביא אותו לכדי סיום. סוּנַהשֶׁפָּה שר את ההימנונים, וינדרה המרוצה הופיע שם, בירך את אמברישה והעניק את ברכת אריכות הימים לסונהשפה.
"וישוואמיטרה המשיך בסיגופיו בפושקר."
"לאחר אלף שנות סיגוף באו האלים, וברהמא הבורא בראשם, אל הסגפן וישוואמיטרה והכריזו: 'עתה הפכת לרִשִׁי' ־ מעל ומעבר למעמד של חכם מלכותי. אך וישוואמיטרה המשיך בסיגופיו בהתלהבות יתרה.
"יום אחד באה הנימפה השמימית מֵנַקָא לרחוץ באגם פושקר. הרִשִׁי ראה אותה ולבו יצא אליה. היא נעתרה לו, והם החלו לחיות יחדיו במעונו של הרִשי. במשך עשר שנים הם חיו כזוג ונהנו בצוותא מכל הנאות החיים, אך יום אחד הבין וישוואמיטרה שהנאותיו הן אבן-נגף בסיגופיו. מנקא חשה בשינוי המתחולל בו ורעדה כעלה נידף ברוח, אך הרִשי נפרד מעליה במילים אוהבות ופנה צפונה.
"הסיגופים התחדשו. אפילו האלים נדהמו. הם באו שוב אל וישוואמיטרה, ובראשם ברהמא הבורא שהכריז: 'אני מרוצה מסיגופיך. אתה עכשיו ראש וראשון לרִשִׁי, ולכן ־ אתה מַהַארְשִׁי.' וישוואמיטרה השיב בענווה: 'אילו היית קורא לי ברהמא-רִשי, הייתי סבור שאתה מעריך אותי כחכם השולט בחושיו!'
"'עדיין לא,' השיב ברהמא, והוסיף: 'המשך עוד!'
"וישוואמיטרה העצים את סיגופיו. הוא שקע בסיגופים שלא נודעו כמותם ־ עומד ללא תמיכה בזרועות מורמות, מתנזר מאכילה, מוקף בחמש מדורות בקיץ, ללא קורת גג לראשו פרט לשמים בעונת הגשמים, שרוע על האדמה החשופה בחורף.
"האלים היו מוטרדים מכך, משום שסיגופיו של וישוואמיטרה איימו על מעמדם וכוחם. ינדרה פנה אל נימפה שמימית בשם רַמְבְּהָא: 'גשי אליו והסיחי את דעתו.' אך היא חששה שהוא יקלל אותה! 'אל תדאגי, אהיה עימך,' אמר ינדרה, 'אהיה לצדך בדמות ציפור.'
"וכך באה רמבהא אל מעונו של וישוואמיטרה, אולם ברגע שראה אותה הבין שטמנו לו פח וקיללהּ: 'באת כדי להרוס את סיגופַי. הישארי במצב מאובן. בעוד זמן רב, החכם וסישטהה יאפשר לך לחזור לצורתך השמימית.' רמבהא הפכה לאבן. ינדרה ואל האהבה מיהרו לנוס על נפשם.
"אך וישוואמיטרה לא עלץ. הוא התגבר אמנם על תאווה אך נכנע לכעס, משום כך איבד את הזכות שצבר בסיגופיו. 'אכניע את הכעס,' אמר בלבו, 'לא אדבר, אפילו לא אנשום. אעמוד כאן עד שאשיג את מעמד הבראהמין, בלי מזון ובלי משקה, אפילו בלי נשימה.' איש לא נדר נֶדר חמור שכזה לפני וישוואמיטרה."
"לחלק האחרון והסופי של סיגופיו בחר וישוואמיטרה את המזרח. עתה נשאו סיגופיו אופי קיצוני אף יותר מבעבר. אף שניסו לעורר את רוגזו, הוא לא נכנע לכעס. לאחר אלף שנים, כשעמד בהצלחה בנדר של צום ושתיקה, ובדיוק כשהתכוון לסיים את הצום ולהביא מזון לפיו, הופיע ינדרה מחופש לסגפן וביקש נדבת מזון. בשקט, בלי לאבד את סבלנותו, נתן לו וישוואמיטרה את מזונו. ומכיוון שלא נותר לו דבר, המשיך בצום ובשתיקה אלף שנים נוספות.
"להט סיגופיו והאנרגיה הנפשית שהשתחררה מתעניתו התגברו והתעצמו. נראָה כי האנרגיה הזאת תכלה את העולם כולו. האלים פנו עתה אל ברהמא הבורא ואמרו: 'האנרגיה שנובעת מתעניתו של וישוואמטירה שורפת את כל העולם. ניסינו בדרכים שונות להפריע לו, אך תעניתו ממשיכה ללא קטיעה. עתה אין ברירה אלא להעניק לו כל שיבקש, אפילו מנהיגות על האלים.'
"ברהמא והאלים באו למקום שבו ערך וישוואמיטרה את תעניתו, והבורא אמר לו: 'אני מרוצה מאוד מסיגופיך, הו ברהמא-רִשי! השגת את מעמד הבראהמין באמצעות סיגופיך.' וישוואמיטרה התמלא אושר לשמע ברכותיו של הבורא והשיב: 'אם זהו רצונך, אדוני, אנא אפשר לאוֹם, לוַשָׁט* ולוֵדָה לחדור אל לבי ולהפוך לחלק מהווייתי. בנוסף לכך, אני מבקש שהחכם העילאי וסישטהה יכיר בי כברהמא-רִשי.'
[* 'וַשָׁט' היא קריאתו של הכוהן בטקס, שבסיומה מוקדשת המנחה אל תוך האש (המתרגמת).]
"ברהמא והאלים פנו אל החכם וסישטהה עם הבקשה, והוא נעתר לאלתר. וסישטהה בא אל וישוואמטירה, בירך אותו בידידות ואמר: 'אתה אכן ברהמא-רִשי, הגעת להישג המושלם.' סיגופיו העילאיים של וישוואמיטרה נשאו עתה פרי.
"זהו סיפור חייו המהולל של החכם האדיר וישוואמיטרה, הו ראמה. ואתה מבורך בשלישית על כך שאתה נהנה מחברתו ומהנהגתו," סיים שטאננדה.
ג'נקה, שהאזין אף הוא לסיפור הנהדר הזה, כרע ברך לרגלי החכם וישוואמיטרה והכריז: "זכיתי לכך שבחברתו של ראמה נתת את ברכתך לטקס הקדוש שאני עורך. אני מלא השראה מסיפור חייך שסיפר שטאננדה, ומעוניין לשמוע עוד. אולם עלי לבקש את סליחתך, משום ששעת תפילת הערבית קרבה ובאה. אנא כבדני בנוכחותך מחר."
למחרת השכם בבוקר הזמין המלך ג'נקה את החכם וישוואמיטרה ואת הנסיכים ראמה ולקשמנה אל הארמון. הוא כיבדם כראוי ופנה אל וישוואמיטרה: "אדון קדוש, אני מצפה להוראותיך. מה אוכל לעשות למענך?" בתשובה לשאלתו, אמר וישוואמיטרה: "שני הבנים הללו של המלך דשרטהה משתוקקים לראות את הדְהַנוּ שברשותך."*
[* דְהַנוּ ־ קשת (המתרגמת).]
המלך הורה להביא את הדְהַנוּ, ובינתיים סיפר את סיפור כלי הנשק:
"שמעתם ודאי כיצד הרס רוּדְרָה את הטקס הקדוש של דַקְשָׁה בימי קדם. הוא זעם על כך שהאלים לא שמרו לו חלק מן המנחה, ואיים להרוג את כולם באמצעות כלי הנשק הזה. האלים נפלו על ברכיהם לפייסו. רודרה התרצה מיד ונתן להם את כלי הנשק למזכרת. האלים נתנו אותו לאחד מאבותי, המלך דֵוַרַאטָה.
"לפני שנים אחדות, בעת שחרשו חלקה באדמתי, מצאתי תינוקת אלוהית בתלם. קראתי לה סִיטָא,* ואימצתי אותה לי לבת. היא גדלה והיתה לנערה יפהפייה, ונסיכים רבים ביקשו את ידה. לא רציתי לתת את סיטא, בעלת הלידה הטהורה, לאדם בלתי ראוי. לכן הוחלט שרק הגיבור שיצליח לירות בכלי הנשק הזה יזכה בידה. נסיכים כאלה ואחרים ניסו את כוחם, אך הם לא ידעו אפילו כיצד לגשת אליו ־ הם לא היו מסוגלים לגעת בו או להחזיקו. אם ראמה יירה בכלי הנשק הזה, אתן לו לאישה את סיטא בעלת המוצא האלוהי."
[* סִיטָא (מין נקבה) היא תלם, או "בת האדמה" (המתרגמת).]
בינתיים הביאו חמשת אלפים גברים חסונים ביותר את כלי הנשק כשהוא שמור תחת מכסה חזק ומוגבה על גלגלים. החכם וישוואמיטרה אמר לראמה: "ראמה, בחור צעיר, אנא התבונן בכלי הנשק הזה." ראמה הרים את המכסה והעיר: "אני מבין מה זה, ונראה לי שאוכל להטעינו ולירות בו." בעוד אלפי אנשים מביטים במתרחש, טיפס עליו ראמה, הטעינו, ולאחר מכן ירה בו. כלי הנשק נשבר במרכזו בקול שאגה רמה. המלך ג'נקה אמר: "הו קדוש, נוכחתי עתה בעוצמתו של ראמה, וחזיתי במו עיני במעשה המופלא הזה, הבלתי ייאמן, שאינו מוטל בספק. סיטא מצאה לה בן זוג, והיא תביא תפארת ותהילה רבה לשושלתו של ג'נקה."
המלך ג'נקה והחכם וישוואמיטרה שלחו רצים לאיודהיא כדי להביא את דבר הבשורה למלך דשרטהה, ולהזמינו למיטהילא לנישואים המבורכים של ראמה וסיטא.
שליחיו של המלך ג'נקה הגיעו במהרה לאיודהיא וביקשו להיפגש עם המלך דשרטהה. בכפות ידיים צמודות בברכה ובקול נעים אמרו לו: "הו מלך, המלך ג'נקה מוסר לך את ברכותיו ודורש בשלומך, באמצעותנו, עבדיו הנאמנים. הוא שולח לך את ההודעה המשמחת הבאה: 'ודאי ידוע לך שנדרתי נדר כי רק מי שיוכל לירות בכלי הנשק האדיר של האלים אשר ברשותי, יזכה בידה של סיטא בתי. התנאי הזה התממש במלואו בידי בנך הרם והראוי, ראמה. אני מבקש בענווה שתברך אותנו במהרה בנוכחותך, כדי שאוכל לעמוד במילתי ולתת את ידה של סיטא לראמה'. המסר הזה זכה לאישורם הלבבי של שני החכמים: וישוואמיטרה ושטאננדה."
לבו של דשרטהה התרונן בגיל לשמע הבשורה. הוא כינס את יועציו ומוריו, בישר להם את הבשורה המשמחת וביקש לשמוע את חוות דעתם: "אם מכתב ההמלצה של המלך ג'נקה נראה בעיניכם, הבה נצא אל עיר בירתו בלי לאבד זמן." היועצים והמורים שיבחו את הרעיון, והמלך דשרטהה שבע-הרצון החליט שהם ייצאו לדרכם למחרת היום.
במצוות המלך דשרטהה יצאו לדרך לפניו פקידי האוצר כשבאמתחתם עושר רב ואבני חן יקרות, וכן צבאו האדיר, חכמים ומורים וכוהני הבתים. בינתיים, שבו שליחיו של המלך ג'נקה אליו ובפיהם הבשורות. המלך ג'נקה ארגן במיטהילא קבלת פנים מלכותית לכבודו של המלך דשרטהה, ופגישתם של השניים היתה מחממת לב ומעוררת השראה.
המלך ג'נקה אמר בנאום קבלת הפנים שנשא: "ביקורכם במיטהילא הוא לכבוד ולברכה לי, הו הטובים שבאנשים! מיד תחזו בבניכם הגיבורים. קשרי הנישואים עם בית משפחת רַגְהוּ מרוממים את ביתי. מחר בבוקר, לאחר שייערך טקס ראוי, ובברכת החכמים, תהיו עדים לחתונה."
המלך דשרטהה השיב לדבריו: "כך שמעתי: מקבל השי חב חוב לנותנו! אתה הנותן, מאחר שאתה מעוניין לתת בנישואים את בתך לבני. לכן אמלא אחר דבריך במלואם."
הגילויים הללו של רצונו הטוב וצייתנותו של המלך הקשיש דשרטהה הֵמֵסו את לבו של ג'נקה. מיד לאחר קבלת הפנים המלכותית נפגש דשרטהה עם בניו ראמה ולקשמנה, חיבקם, והם נגעו בענווה בכפות רגליו. לאחר מכן פרשו כולם למעונותיהם.
למחרת בבוקר בישר המלך ג'נקה לאחיו קוּשַׁדְהוַגָ'ה, שליט סַאנְקַאשְׁיָה, על האירוע העתיד להתרחש והזמינו לחתונה. המלך ג'נקה הזמין בנימוס את המלך דשרטהה עם מורו וכוהניו אל חצר המלכות. דשרטהה תפס את מקומו בחצר ואמר: "החכם וסישטהה הוא דוברנו, אבקש ממנו ליידע אותך על אודות שושלתי." וסישטהה מנה את שמות אבותיו של דשרטהה, שעימם נמנו: מָרִיצִ'י, קַשְׁיַפָּה, השמש וִיוַסְוָאן, מָנוּ, יִקְשְׁוָאקוּ, מַנְדְהַאטָא ואַסִיטָה. אַסִיטָה מצא את מותו בהימאליה והותיר אחריו שתי נשים הרות המצפות לבן. אחת מהן נתנה רעל לאחרת בניסיון להרוג את העובר. קָאלִינְדִי פגשה במקרה את החכם צְ'יַוַנָה, שבחסדו לא ניזוק העובר. הילד שהורעל טרם לידתו נקרא סַגַרָה, כיוון שהיה 'סַה' (עם) 'גַרֵנָה' (רעל). אחרי סַגַרָה באו אַמְשׁוּמָאן, בְּהַגִירַטְההָ, קַאקוּטְסְטְההָ, רַגְהוּ, וכן הלאה, עד לאַגָ'ה, שבנו הוא דשרטהה, ובניו הם ראמה ולקשמנה. אין פגם בשושלתו של דשרטהה מראשיתה. כל המלכים היו צדיקים, גיבורים וישרים. אני מבקש את ידיהן של בנותיך עבור ראמה ולקשמנה. כלות ראויות אמורות להינשא לחתנים הראויים להן," סיים וסישטהה.
לאחר מכן גולל המלך ג'נקה עצמו את תולדות משפחתו ואמר: "באירוע הנישואים של בת לחתן ראוי, חייב אדם המשתייך לבית מלוכה מכובד למְנות את אבותיו. ועם אבותי נמנו נִימִי, מִיטְהִי, גַ'נַקָה הראשון, סוּקֵטוּ, דֵוַרַאטָה, מַהַארוֹמָה, סְוְרְנַרוֹמָה והְרִסְוַרוֹמָה. לשניים האחרונים היו שני בנים," המשיך ג'נקה, "אנוכי ואחי קושדהוג'ה. אבי הושיב אותי על כס המלכות ופרש אל היער. לאחר מכן המלך החזק של סאנקאשיה, סוּדְהַנְוָה שמו, תקף את מיטהילא, אולם ניצחתיו והרגתיו, והכתרתי את אחי קושדהוג'ה למלך על סאנקאשיה. זוהי שושלתי. אני אומר, וחוזר ואומר שלוש פעמים, בלי להותיר מקום לספק, שאתן את שתי בנותי, סיטא שמקורה אלוהי, ובתי השנייה אוּרְמִילָא, להיות לךָ לכלות ־ סיטא כרעייתו של ראמה, ואורמילא כרעייתו של לקשמנה. יחלו נא מיד הטקסים המבורכים הכרוכים בנישואיהם. וביום השלישי נחגוג את החתונה עצמה. מתנות רבות יינתנו למען אושרם של ראמה ולקשמנה."
שני החכמים הנעלים, וסישטהה ווישוואמיטרה, באו אל המלך ג'נקה ואמרו לו: "הו מלך, בתי-האב שלך ושל המלך דשרטהה אדירים לאין ערוך ואין מי שיישווה להם. לכן ראוי שבנותיך תינשאנה לבניו של המלך דשרטהה. אך יש עניין נוסף! אנו מציעים שבנותיו של אחיך קושדהווג'ה יינתנו בנישואים לשני בניו הנוספים של המלך דשרטהה." המלך ג'נקה המאושר ענה בענווה רבה: "אני מעריך את העובדה שההצעה הזאת באה משניכם, החכמים, כברכה שאין כדוגמתה. אכן כך יהיה. שתי בנותיו של קושדהווג'ה יהיו לנשותיהם של בהרטה ושטרוגהנה."
המלך ג'נקה קם מכיסאו, הציע שני כיסאות רמים באולם החתונה לשני החכמים, וביקש מהם בצניעות: "הענקתם לי את הדְהַרְמָה העילאית. אני תלמידכם הצייתן, הו הנעלים שבחכמים! אנא שבו במושבים הרמים האלה, והנחו את הטקסים המבורכים."
המלך דשרטהה נפרד מן המלכים ג'נקה וקושדהווג'ה וחזר למחנהו כדי להנחות את החתנים בחלקם בטקסים. למען בניו הוא העניק לאנשים הקדושים שי של אלפי פרות מקושטות בזהב.
באותו יום הגיע יוּדְהַאגִ'יט, גיסו של המלך דשרטהה ואחיה של המלכה קאיקאי, כשבפיו המסר כי אבי המלכה משתוקק לראות את נכדו בהרטה, וכן את שטרוגהנה.
טקס הנישואים החל באולם. דשרטהה הגיע אל האולם, ושלח הודעה על בואו לג'נקה. ג'נקה אמר: "זהו ביתו של הקיסר דשרטהה. האם הוא צריך לבקש רשות על מנת להיכנס? בוא, כולנו מחכים לך בכיליון עיניים." התפילה לאש הקדושה החלה, כהקדמה לחתונה. הקדושים מבין החכמים שרו את המנטרות. כשהטקס הגיע לשיאו הוליך המלך ג'נקה את סיטא אל ראמה, הניח את כף ידה בידו ואמר לראמה: "זוהי סיטא בתי, הו ראמה, שתהיה מהיום בת זוגך לחיים. קבל אותה. החזק את ידה בידך. היא תמיד תלך כצל אחריך." העולם כולו ואף שוכני השמים עלזו. לאחר מכן נתן ג'נקה את אורמילא ללקשמנה, ונתן בשם אחיו את מַאנְדָוִי לבהרטה, ואת שְׁרוּטַקִירְטִי לשטרוגהנה.
ארבעת הזוגות המבורכים התפללו לאש הקדושה, השתחוו בענווה וקיבלו את ברכת החכמים וההורים. לאחר מכן פרשו לדירותיהם. המלך ופמלייתו ליוו אותם לשם, ופרשו למעונם.
 
למחרת בבוקר התכוננו המלכים, החכמים והאורחים לשוב לבתיהם. החכם וישוואמיטרה נפרד מן המלכים ופנה מיד לעבר ההימאליה. גם המלך דשרטהה החל בהכנות לעזיבתו. באותו מעמד נתן לו המלך ג'נקה נדוניה גדולה ועשירה מאוד ־ אלפי פרות, שטיחים, מרכבות, משרתות, וכן הלאה. לאחר מכן חזר המלך ג'נקה למיטהילא.
כאשר היה המלך דשרטהה בדרכו לאיודהיא עם בניו, כלותיו והכבודה שלו, הופיעו אותות מעורבים שמסמלים טוב ורע גם יחד! תחילה הם ראו מרחוק סערת חול נוראה. לאחר מכן ראו את פַּרַשׁוּרַאמָה האדיר, אויבם המושבע של הקְשַׁטְרִיָה, בעל מקלעות השיער, אוחז הגרזן. החכמים והכוהנים שבחבורתו של דשרטהה הופתעו, אך קיבלו את פרשוראמה בכבוד רב ובמסירות. אולם פרשוראמה לא התרכך. הוא פנה אל ראמה ואמר:
"שמעתי על מעשה גבורתך המהולל, ועל כך שהצלחת להפעיל את כלי הנשק שהיה בידי המלך ג'נקה. הבאתי איתי כלי נשק נוסף. הטען אותו בתחמושת ותירה בו, הו ראמה, הוכח לי את אומץ לבך ועוזך. אם תצליח בכך, אזמינך לדו-קרב."
מששמע זאת המלך דשרטהה נרעשה נפשו: "הו בראהמין," אמר, "הבטחת להימנע מהריגתם של שליטים ומלכים לאחר שקטלת רבים מהם. מדוע, אם כן, מפר אתה את דברתך? ודאי באת לכאן במטרה להשמידנו סופית, משום שבלעדי ראמה איש מאיתנו לא יוכל לחיות."
פרשוראמה התעלם מדבריו ואמר לראמה: "כלי הנשק ששברת במיטהילא, וזה שבידי, שניהם עוצבו בידי וִישְׁוַקַרְמָא. שיווה השתמש בכלי הנשק ששברת במיטהילא, ואילו וישנו קיבל את כלי הנשק שבידי. פעם ביקשו האלים לדעת מי מבין השניים ־ שיווה או וישנו ־ הוא החזק ביותר. בעידודו של ברהמא ניהלו השניים דו-קרב. וישנו שיתק את כלי הנשק של שיווה. לאחר מכן כרתו השניים ברית שלום. שיווה, שנוצח בקרב, נתן את כלי נשקו (זה ששברת לא מכבר) לדֵוַרַאטָה. וישנו נתן את כלי הנשק הזה לחכם רִצִ'יקָה, שהעבירו לאבי אשר סירב להשתמש בו. סַהַסְרַבָּאהוּ ניצל זאת והרגו. כנקמה על מותו הרגתי את כל הקשטריה, זכיתי בעולם, והגשתי אותו כשי לחכם קַשְׁיַפָּה.
"אחר כך פרשתי מקרב פעיל, ואני חי כעת על הר מַהֶנְדְרָה. אולם לאחר ששמעתי על מעלליך במיטהילא, באתי לכאן להזמינך לדו-קרב. הטען גם את כלי הנשק הזה ונסה לירות בו, אם אתה יכול. לאחר מכן אזמינך לדו-קרב."
לאחר שתיקה נאצלת, תוך מתן כבוד לקשישים שבחבורה, השיב ראמה: "אדם קדוש, שמעתי עליך ועל הדרך שבה נקמת את רצח אביך: ואני מאשר אותה. עכשיו תחזה בעוצמתי!"
ראמה אחז בכלי הנשק, הטעינו והכינו לפעולה. הוא פנה בכעס אל פרשוראמה ואמר: "איני יכול להרוג אותך, הו פרשוראמה, משום שאתה בראהמין מכובד. אך ברגע שכלי הנשק טעון ומוכן, חובה לירות בו. אמור לי: לאן עלי לכוונו? האם אגרום לכך שלא תוכל לנוע עוד, או שאשלול ממך את העולמות שהרווחת, ואולי אפגע בראייתך?"
פרשוראמה אמר: "כשזכיתי באדמה כולה ונתתי אותה כשי לחכם קשיפה, הוא אמר לי: 'לא תוכל לחיות בממלכתי'. לכן פרשתי להר מהנדרה. אנא ממך, אל תשלול ממני את כושר תנועתי. אלך מיד להר מהנדרה. אתה יכול לשלול ממני את העולמות שהרווחתי, או את ראייתי. לא אבוש אם תכניע אותי, משום שאני יודע כי אתה הוא וישנו בכבודו ובעצמו, ועל כן אתה מכיר היטב את כלי הנשק הזה! תירה בכלי הנשק, הו ראמה, ואלך לדרכי."
ראמה ירה את הקליע, פרשוראמה בירך בהכנעה את ראמה ופרש להר מהנדרה.
כשראמה הבחין בכך שדשרטהה עודנו המום, הוא בישר לו שפרשוראמה פנה לדרכו. כולם המשיכו במסעם. לאחר זמן קצר הגיעו לאיודהיא, עיר הבירה. התושבים, שהמידע על הישגיו של ראמה ונישואיו הגיע לאוזניהם, התאספו לאורך ציר התנועה כדי לחזות בראמה, להריע לו ולברכו. בהגיעם לארמון, התקבלו הבנים וכלותיהם באהבה על ידי המלכות. מרגע זה ואילך חיו ארבעת הזוגות האלוהיים בשמחה, כשהם ממלאים את כל חובותיהם המשפחתיות, החברתיות והדתיות.
יום אחד הזכיר המלך דשרטהה לבהרטה ולשטרוגהנה שדודו של בהרטה מצפה לקחתם לפגוש את סבם. בהרטה נפרד מהוריו ומראמה ויצא לבית סבו בלוויית שטרוגהנה.
ראמה ולקשמנה המשיכו לשרת את הוריהם ומוריהם. הם העניקו את מלוא השירות למוריהם. כך הם שימחו את לבותיהם של המלך דשרטהה, הקדושים והאחרים. תושבי המדינה היו שבעי רצון מרוחב לבו של ראמה. סיטא וראמה היו מסורים עד מאוד זה לזה. סיטא ידעה את כוונותיו הסמויות ומשאלותיו הנסתרות של ראמה, ומילאה אחריהן באהבה.
 
סוף בַּאלָה קַאנְדָם