הביאו את הגופות

I
בזים
וילטשייר, ספטמבר 1535

ילדיו נופלים מן השמים. הוא משקיף מעל גב סוס, דונמים של אנגליה משתרעים מאחוריו; הם צונחים, מוזהבי כנפיים, מבטם שטוף דם. גרייס קרומוול מרחפת בגבהים. בדממה היא עטה על טרפה, בדממה היא מחליקה אל אגרופו. אך הקולות שהיא משמיעה עכשיו, אוושת נוצות וקרקור, אנחת אברוֹת ופריעתן, צקצוק זעיר בגרונה, כל אלה הם קולות זיהוי, קִרבה, קולות של בת, שיש בהם הסתייגות כמעט. חזָהּ מפוספס דם קרוש, ובשר דבֵק בטופריה.
אחר כך יגיד הנרי, ״הבנות שלך עפו יפה היום.״ אן קרומוול, ציפור נץ מרהיבה, מקפצת על הכפפה של רייף סדלר, שרוכב לצד המלך ומדבר איתו. הם עייפים; השמש יורדת, והם רוכבים בחזרה לוולף הול, המושכות רפויות על צווארי הסוסים. מחר יצאו עם אשתו ושתי אחיותיו. המֵתות האלה, שעצמותיהן שקעו מזמן בעפרה של לונדון, עברו עכשיו גלגול צורה. חסרות משקל הן דואות על זרמי האוויר העיליים. הן לא חומלות על איש. לא נענות לאיש. חייהן פשוטים. כשהן מביטות מטה הן רואות רק את טרפן ואת נוצותיהם השאולות של הציידים; הן רואות יקום מרפרף, מתכווץ, יקום שכולו ארוחתן.
כל הקיץ מתנהל כך, מהומה של ביתוק איברים, פרווה ונוצות מתעופפות לכל עבר; שילוח כלבי ציד וכינוסם, טיפוח מלא חיבה של הסוסים העייפים, וטיפול מסור של אנשי המלך בחבורות, בחבלות וביבלות. ובמשך כמה ימים לפחות, האירה השמש את פניה להנרי. בשלב כלשהו לפני הצהריים נקבצו עננים ממערב, וגשם ירד בטיפות גדולות ומבושמות. אך עד מהרה שבה השמש והגיחה בחום יוקד, ועכשיו השמים בהירים עד כדי כך שאפשר להרים מבט למרומים ולרגל אחר מעשיהם של הקדושים.
כשהם יורדים מהסוסים, מעבירים אותם לידי הסייסים ומטפלים במלך, מחשבותיו כבר נודדות אל הניירת: אגרות מווייטהול שהגיעו בדהרה בנתיבי הדואר, הנמתחים אל כל מקום שחצר המלוכה עוברת אליו. בארוחת הערב עם בני סימור יטה אוזן לכל סיפור שמארחיו ירצו לספר, ולכל נושא שיבחר המלך, שהערב הוא סתור שיער ונראה חביב ומאושר. כשהמלך ישכב לישון, יתחיל ליל העבודה שלו.
אף שהיום הגיע אל סיומו, הנרי רוצה להישאר בחוץ; עומד ומביט סביבו, שואף את זיעת הסוס, ועל מצחו פס אדום רחב מכוויית שמש. עוד בתחילת היום איבד את כובעו, ולכן, על פי המנהג, נאלצו כל בני החבורה להסיר את כובעיהם. המלך סירב לכל תחליף שהוצע לו. כשדמדומים יתגנבו על פני השדות והיערות, יֵצאו המשרתים ויתורו אחר מנוד נוצה שחורה על רקע העשב המתכהה, או אחר סמל הציד הבוהק, מדליון זהב ועליו הוּבֶּרטוּס הקדוש עם עיני ספיר.
כבר מרגישים את הסתיו. ברור שלא יהיו עוד ימים רבים כאלה. נערי האורוות של וולף הול מתרוצצים מסביב. וילטשייר והמחוזות המערביים נמתחים לתוך אובך תכלכל. ידו של המלך על כתפו, ופניו של הנרי שלווים ורציניים כשהוא מדבר וחוזר בדרך שבה עברו היום ־ החורשות הירוקות והנחלים החופזים, עצי האלמון על שפת המים, האובך המוקדם שהתפוגג עד תשע, הגשם הקצר, הרוח הקלה ששככה ודעכה, הדממה, חום אחר הצהריים.
״איך לא נשרפת, אדוני?״ שואל רייף סדלר. מכיוון שהוא אדמוני כמו המלך, פניו מכוסים עכשיו כתמים ורודים ונמשים, ואפילו עיניו נראות דואבות. הוא, תומס קרומוול, מושך בכתפיו; הוא כורך את זרועו סביב כתפיו של רייף כשהם נסחפים פנימה. הוא עבר את איטליה כולה ־ משדה הקרב עד לשכת בנקאים מוצלת ־ בלי לאבד את חיוורונו הלונדוני. ילדותו הפרחחית, הימים על הנהר, הימים בשדות, כל אלה הותירו אותו לבן כפי שהאל ברא אותו. ״לקרומוול יש עור של שושן צחור,״ המלך מכריז. ״זה הפרט היחיד בו שדומה לפרח הזה או לכל פרח אחר.״ כך הם מקניטים אותו כשהם פוסעים לאט לעבר ארוחת הערב.
המלך יצא למסע הקיץ השנתי בשבוע שבו מת תומס מור, שבוע רטוב להחריד בחודש יולי; עקבות פרסות עמוקים נותרו בבוץ כשהפמליה המלכותית עשתה את דרכה מווייטהול אל וינדזור. מאז כבר גמאו כברת דרך ניכרת במחוזות המערביים; עוזריו של קרומוול סיימו לטפל בענייני המלך בקצה הלונדוני והצטרפו לשיירה המלכותית באמצע אוגוסט. המלך ובני לווייתו ישנים שנת ישרים בבתים חדשים מלבנים אדמדמות, בטירות ישנות שביצוריהן מתפוררים, ובטירות שנראות כמו צעצועים מארץ אגדות, טירות שמעולם לא בוצרו, ופגז תותח יוכל לחדור את קירותיהן כאילו הן עשויות נייר. אנגליה נהנית מחמישים שנות שלום. זאת מנחתם של בני טיודור; הם מביאים איתם שלום. כל בית משתדל להיראות במיטבו לעיני המלך, ובשבועות האחרונים נראות עבודות טיוח מבוהלות ובנאות אבן מהירה, כשהמארחים נחפזים להציג את הוֶרד של טיודור לצד סמליהם. הם מוחים כל זכר לקתרינה, המלכה הקודמת, מנתצים בפטישים את רימוני אראגון, את פלחיהם המתפצלים ואת זרעיהם הדחוסים, המתעופפים. במקומם ־ אם אין זמן לגלף ־ מציירים בחטף את הבז של אן בולין על שלטי האצולה.
הנס הולביין הצטרף אליהם בשלב כלשהו וצייר את המלכה אן, אבל הציור לא מצא חן בעיניה. איך משביעים את רצונה בימים אלה? הולביין צייר את רייף סדלר, את זקנו הקטן והמסודר מתחת לפיו הקפוץ, ואת כובעו האופנתי שהוא עיגול עטור נוצות, המאוזן בזהירות על שערו הקצוץ. ״עשית לי אף נורא שטוח, מאסטר הולביין,״ אומר רייף, והנס אומר, ״תיקון אפים הוא לא בתחום יכולותי, מאסטר סדלר.״
״הוא שבר את האף כשהיה קטן,״ הוא ־ קרומוול ־ אומר. ״ניסה להתאמן ברומח. במו ידי הרמתי אותו מתחת לרגלי הסוס ־ צרור עלוב ומייבב, שבכה וקרא לאימא שלו.״ ידו מתהדקת קלות על כתפו של הצעיר. ״תתעודד, רייף. לדעתי אתה נראה יפה מאוד. אל תשכח מה הנס עולל לפרצוף שלי.״
עכשיו הוא בן חמישים בערך. גוף של פועל, מוצק, שימושי, נוטה להשמנה. שיער שחור שמאפיר עכשיו, ובגלל עורו החיוור והאטום, שנראה חסין לגשם ולשמש כאחד, אנשים מגחכים ואומרים שאביו היה אירי, אם כי למעשה היה נפח ומבשל בירה בפאטני, וגם גוזז כבשים, בן אדם שדוחף את האף שלו לכל מקום, שוחר מדון ושש לקרב, שיכור ובריון, שלא פעם הובל לבית המשפט מפני שחבט במישהו או רימה אותו. איך בנו של אדם כזה הגיע למעמדו הרם כיום ־ זאת שאלה שאירופה כולה שואלת. יש אומרים שהוא עלה לגדולה עם בני בולין, בני משפחתה של המלכה. יש אומרים שזה קרה רק בזכות הקרדינל וולזי, פטרונו; קרומוול היה איש אמונו, ניהל את עסקיו וידע את סודותיו. אחרים אומרים שהוא מתרועע עם מכשפים. בנעוריו שהה מחוץ לממלכה, היה חייל שכיר, סוחר צמר, בנקאי. איש לא יודע היכן היה ואת מי פגש, והוא לא מזדרז לספר. הוא לא חוסך מעצמו שום מאמץ למען המלך, הוא מכיר בערכו שלו ובמעלותיו ודואג לקבל גמול על שירותיו: משרות, הכנסות צדדיות, שטרות קניין, בתי אחוזה וחוות. הוא יודע איך להשיג את מבוקשו, יש לו שיטה: הוא שובה את האדם בקסמו או משחד אותו, משדל אותו או מאיים עליו, מסביר לו מה יועיל לו באמת, ועורך לו היכרות עם צדדים באישיותו שהוא עצמו לא ידע על קיומם.
מזכיר המלך נושא ונותן מדי יום עם בני אצולה, שאילו רק יכלו היו מוחצים אותו בחבטה נקמנית אחת, כמו זבוב. מכיוון שהוא מודע לכך, הוא מקפיד על נימוסיו וכן על שלווה ועל מסירות בלתי–נלאית לענייניה של אנגליה. הוא לא נוהג להסביר את עצמו. הוא לא נוהג לדון בהצלחותיו. אבל בכל פעם שאלת המזל פקדה אותו, הוא היה מוכן לקראתה, דרוך על הסף, נכון לפתוח במהירות למשמע קול שריטתה המהוססת בדלת העץ.
בביתו שבעיר, באוסטין פרַיירס, תלוי על הקיר דיוקנו המהורהר; הוא עטוף בצמר ובפרווה, וידו קפוצה סביב מסמך כמבקש לחנוק אותו. הנס דחק אותו מאחורי השולחן, לכד אותו שם ואמר, תומס, אסור לך לצחוק; וכך הם המשיכו, הנס זמזם תוך כדי עבודה והוא נעץ מבט נוקב בחלל האוויר. כשראה את הדיוקן הגמור אמר, ״אלוהים ישמור, אני נראה כמו רוצח.״ ובנו גרגורי אמר, ״לא ידעת?״. עכשיו מכינים עותקים לידידיו, ולמעריציו בין שוחרי התנ״ך בגרמניה. הוא לא מוכן להיפרד מהציור המקורי (עד שהתרגלתי אליו, הוא אומר), ולכן, כשהוא נכנס לביתו, הוא נתקל בגרסאות של עצמו בשלבי התהוות שונים, תרשים כללי שעל חלק מתוויו כבר עברו בצבע. איך מתחילים לשרטט את דמותו? יש שמתחילים בעיניו הקטנות והחדות, יש שמתחילים בכובעו. יש שמתחמקים מן הסוגיה ומציירים את חותמו ומספריו, אחרים מתמקדים בטבעת הטורקיז שנתן לו הקרדינל. כך או כך, הרושם הסופי זהה: אם קרומוול נוטר לך טינה, לא היית רוצה להיתקל בו בלילה חשוך. אביו וולטר נהג לומר, ״הבן שלי תומס, תעיף בו מבט נבזי והוא יעקור לך את העין. תשים לו רגל, והוא יכרות לך אותה. אבל כל עוד לא מרגיזים אותו, הוא ג'נטלמן אמיתי, וברצון יכבד אותך במשקה.״
הנס צייר את המלך, נינוח במחלצות משי קיציות, יושב אחרי ארוחת הערב עם מארחיו. החלונות הגדולים פתוחים אל שירת ציפורים מתאחרת, ונרות ראשונים מוכנסים לחדר עם הפירות המסוכרים. בכל שלב במסע הנרי מתארח עם המלכה אן בבית המרכזי באחוזה זו או אחרת, ואילו אנשי הפמליה לנים אצל מכובדים אחרים בסביבה. לפחות פעם אחת במהלך השהייה מארחי המלך מזמינים אליהם גם את כל המארחים של בני פמלייתו, אירוע שמצריך התארגנות מיוחדת של משק הבית. לא פעם ספר את עגלות המצרכים המגיעות וראה מטבחים נמלאים מהומה, כשירד לשם בשעת שחר אפרפרה–ירקרקה, בזמן שניקו את תנורי הלבנים והכינו אותם לאצוות הכיכרות הראשונה, שלפו עצמות מן הבשר, שפתו סירים על האש, מרטו עופות ופירקו אותם לחלקים. דודו היה טבח של הארכיבישוף, וחלק מילדותו עבר עליו במטבחים בארמון לַמבֶּת; לכן הוא מכיר את הנושא לעומק ולא משאיר ליד המקרה שום היבט ברווחתו של המלך.
ימים מושלמים. האור הבהיר והשלֵו מבליט כל אוכמנית בוהקת על שיח, וכל עלה עץ משתלשל כמו אגס מוזהב כשהשמש מאחוריו. כשרכבנו מערבה בשיא הקיץ, ירדנו אל כרי ציד מיוערים, העפלנו אל גבעות המרעה והגחנו אל הרמות הנישאות, שגם מעבר לשני המחוזות המפרידים אפשר לחוש בהן בנוכחותו המתנועעת של הים. באזור זה של אנגליה הותירו אבותינו הענקים את סוללות העפר שלהם ואת האבנים העומדות. משהו מדם הענקים עדיין זורם בעורקיו של כל אחד מאיתנו, האנגלים. בתקופות הקדומות ההן, בארץ שכבשים או מחרשות עדיין לא עשקו אותה, הם צדו חזירי בר ודישונים. היער נפרש הלאה, לאורך ימים ארוכים. כלי נשק עתיקים מתגלים לפעמים; גרזנים שאם לופתים אותם בשני אגרופים אפשר לקצור בהם סוס על רוכבו. איבריהם הגדולים של הענקים עדיין רוחשים מתחת לפני הקרקע. המלחמה היתה בטבעם, והמלחמה להוטה תמיד לצוץ שוב. לא רק מחשבות על העבר עולות כשרוכבים בשדות האלה, אלא גם מחשבות על מה שטמון באדמה הזאת ומתרבה בה; הימים העתידים לבוא, המלחמות שעדיין לא ניטשו, הפצועים והמתים העטופים כזרעים באדמתה של אנגליה השומרת על חומם. כשרואים את הנרי צוחק, כשרואים אותו מתפלל או מוביל את אנשיו במשעול המיוער, אפשר לחשוב שהוא יושב לבטח על כס מלכותו, ממש כפי שהוא יושב על סוסו. מראה שעלול להוליך שולל. בלילה הוא שוכב ער; הוא בוהה בקורות התקרה המגולפות; הוא סופר את ימיו. הוא אומר, ״קרומוול, קרומוול, מה אני אעשה?״ קרומוול, הצל אותי מהקיסר. קרומוול, הצל אותי מהאפיפיור. ואז הוא מזמין את הארכיבישוף של קנטרברי, תומס קרנמר, ודורש לדעת, ״נשמתי מקוללת?״
בלונדון, השגריר של הקיסר, אוסטאש שאפווי, מצפה מדי יום לַבשורה שאנשי אנגליה קמו ומרדו במלכם האכזרי והכופר. בכל לבו הוא משתוקק לבשורה הזאת, ומוכן להקדיש עמל וממון כדי שתתממש. אדונו, הקיסר קרל, מושל בארצות השפלה וגם בספרד ובשטחיה שמעבר לים. קרל עשיר, ומדי פעם הוא כועס על כך שהנרי טיודור העז להיפטר מדודתו קתרינה כדי להתחתן עם אישה שהאנשים ברחוב קוראים לה הפרוצה עם העיניים הגדולות. שאפווי שולח לאדונו אגרות בהולות ודוחק בו לפלוש לאנגליה, לעשות יד אחת עם המורדים בממלכה, עם הטוענים לכתר ועם כל השואפים לשינוי, ולכבוש את האי הטמא הזה, שבו המלך העביר חוק בפרלמנט שאִפשר לו לתת תוקף לגירושיו ולהכריז על עצמו שהוא אל. האפיפיור לא מרוצה מכך שלועגים לו באנגליה ומכנים אותו רק ״בישוף רומא״, ומכך שהכנסותיו מקוצצות ומוזרמות אל קופת האוצר של הנרי. בּוּלוֹת ההחרמה של האפיפיור, שנכתבו אך עדיין לא הופצו, מרחפות מעל ראשו של הנרי והופכות אותו למנודה בקרב המלכים הנוצרים באירופה, שמוזמנים ברוב עידוד לחצות את התעלה או את הגבול הסקוטי ולשלוח יד אל כל רכושו. אולי הקיסר יבוא. אולי מלך צרפת יבוא. אולי הם יבואו יחד. אילו רק היה אפשר לומר שאנחנו מוכנים לקראתם, אבל המציאות שונה. במקרה של מתקפה ניאלץ אולי לחפור ולשלוף את עצמות הענקים כדי לחבוט בראשם, כי אין לנו מספיק תותחים, חומרי נפץ, פלדה. זאת לא אשמתו של תומס קרומוול. כפי ששאפווי אומר בחיוך מריר, ממלכתו של הנרי היתה במצב טוב יותר אילו היו ממנים את קרומוול חמש שנים קודם לכן.
אם מתכוונים להגן על אנגליה ־ וכך הוא מתכוון לעשות, כי הוא עצמו יֵצא לשדה הקרב וחרב בידו ־ צריך להבין מהי אנגליה. בחום אוגוסט עמד גלוי ראש ליד קברי אבות מסותתים, אנשים חמושים מכף רגל עד ראש בלוחות מתכת ואריגי שרשראות, ידיהם העוטות כפפות שלובות ומונחות בנוקשות על שריונם, וכפות רגליהם בנעלי השריון מונחות על אריות אבן, גריפונים, כלבי ציד. אנשי אבן, אנשי פלדה, רעיותיהם הרכות טמונות לצדם כמו חלזונות בקונכייתם. נדמה לנו שהזמן לא יכול לגעת במתים, אבל הוא נוגע באנדרטאות שלהם, מותיר אותם קצוצי אף ואצבע מפגעיו ושחיקתו. רגל זעירה וקטועה (כמו בפסלון של מלאך כורע) מבצבצת ממעטפת בד; קצה אגודל כרות מונח על כרית מסותתת. ״בשנה הבאה נתקן את פסלי אבותינו,״ אומרים מושלי המחוזות המערביים; אך את שלטי המשפחה שלהם הם צובעים מחדש שוב ושוב, ובדיבורים הם מייפים את מעשי אבותיהם, את מי שהיו ואת מה שהיה להם ־ השריון שאבי עטה באז'ינקור, הגביע שאבי קיבל מידו של ג'ון מגוֹנט. ואם במלחמות האחרונות של יורק ולנקסטר צידדו אבותיהם וסביהם בצד הלא–נכון, הם מקפידים לשתוק. כעבור דור מוכרחים לסלוח על מעידות, לשפץ את המוניטין; אחרת לא תוכל אנגליה להמשיך קדימה, אלא תחוג ותסתחרר לאחור, אל העבר המזוהם.
לו אין אבות, כמובן; לא כאלה שאפשר להתפאר בהם. פעם היתה משפחת אצולה ששמה קרומוול, וכשטיפס מעלה בשירותו של המלך דחקו בו רַשָמֵי היוחסין שיאמץ את סמל המשפחה הזאת, למען הרושם. אבל אני לא משלהם, אמר בנימוס, ואני לא מעוניין לנכס לעצמי את ההישגים שלהם. עוד בטרם מלאו לו חמש–עשרה ברח מאגרופיו של אביו, חצה את התעלה והתגייס לצבאו של מלך צרפת. הוא נלחם מיום שלמד ללכת; ואם בלאו הכי צריך להילחם, עדיף לעשות את זה בתשלום, לא? אחר כך, מכיוון שיש משלחי יד משתלמים יותר משירות צבאי, מצא גם אותם. לכן החליט לא למהר ולחזור הביתה.
עכשיו, כשמארחיו רמי המעלה מבקשים עצה בנוגע למיקום מזרקה או פסל של שלוש הגרציות המרקדות, המלך אומר להם, תשאלו את קרומוול; הוא ראה איך עושים את זה באיטליה, ומה שמתאים לאיטלקים מתאים גם לווילטשייר. לפעמים המלך יוצא למסע כלשהו רק עם בני לוויה שמסוגלים לרכוב למרחקים, ואילו המלכה נשארת מאחור עם בנות לווייתה והנגנים, כי הנרי וחביביו המעטים עוסקים בציד ברחבי הארץ. וכך הם מגיעים לוולף הול, שם ממתין להם סר ג'ון סימור הזקן בין בני משפחתו המשגשגת.
״תגיד, קרומוול,״ סר ג'ון אומר. הוא אוחז בזרועו בחביבות. ״כל הבזים האלה שנקראים על שמן של נשים מתות... זה לא מדכא אותך?״
״שום דבר לא מדכא אותי, סר ג'ון. העולם יותר מדי טוב אלי.״
״אתה צריך להתחתן שוב, להקים עוד משפחה. אולי תמצא כלה בזמן שתהיה אצלנו. ביער סַבֶרנַק יש הרבה צעירות רעננות.״
גרגורי עדיין איתי, הוא אומר ומביט מעבר לכתפו אל בנו; משום מה הוא תמיד חרד לגרגורי. ״אה,״ אומר סימור, ״בנים הם בהחלט דבר טוב, אבל גבר צריך גם בנות, בנות הן נחמה. תסתכל על ג'יין. איזו ילדה טובה.״
הוא מביט בג'יין סימור כשאביה מצביע לעברה. הוא מכיר אותה היטב מחצר המלוכה, כי היא היתה בת לוויה של קתרינה, המלכה לשעבר, וגם של אן, המלכה העכשווית. בחורה נטולת כל חן, בעלת חיוורון כסוף, שנוהגת לשתוק ולהביט בגברים כאילו נתקלה בהפתעה לא נעימה. היא עונדת פנינים ולובשת שמלה לבנה, שרקומים עליה גבעולי ציפורנים קטנים ונוקשים. הוא מבחין בהשקעה הכספית הניכרת; גם בלי הפנינים נדרשו בוודאי לא פחות משלושים לירות שטרלינג כדי שהיא תיראה ככה. לא פלא שהיא מתנועעת בחשש זהיר, כמו ילדה שהורו לה לא להכתים את בגדיה.
המלך אומר, ״עכשיו, ג'יין, כשאנחנו פוגשים אותך בבית, בין בני משפחתך, את פחות ביישנית?״ הוא אוחז את כפתה העכברית בכף ידו העצומה. ״בחצר לא הצלחנו לחלץ ממנה אף מילה.״
ג'יין מרימה את מבטה אליו ומסמיקה מקו המחשוף עד קו השיער. ״ראית פעם סומק כזה?״ הנרי שואל. ״מעולם לא, מלבד בנערה בת שתים–עשרה אולי.״
״אני לא מתיימרת להיות בת שתים–עשרה,״ ג'יין אומרת.
בארוחת הערב המלך יושב ליד ליידי מרג'רי, המארחת. בצעירותה היתה יפהפייה, ולפי תשומת הלב שהמלך מקדיש לה אפשר לחשוב שהיא עדיין כזאת. היא ילדה עשרה ילדים, שישה מהם עדיין חיים, ושלושה מהם יושבים סביב השולחן. אדוארד סימור, היורש, בעל ראש מוארך, פנים רציניים וצדודית חדה ונקייה; גבר נאה. הוא בקיא בהוויות העולם אם כי לא מלומד, וממלא בחריצות ובתבונה כל תפקיד שנותנים לו. הוא השתתף במלחמה, ואמנם הוא משתוקק להילחם שוב, אך בינתיים הוא מתפקד היטב במסעות ציד ובקרבות רמחים. הקרדינל סבר בשעתו שהוא מוצלח יותר מן הזן הרגיל של בני סימור; והוא עצמו, תומס קרומוול, תהה על קנקנו ונוכח לדעת שהוא ראוי מכל בחינה להיות אחד מאנשי המלך. טום סימור, אחיו הצעיר של אדוארד, הוא בחור קולני וסוער, שמעורר עניין רב יותר בנשים. כשהוא נכנס לחדר, בתולות מצחקקות, וגברות צעירות מרכינות את ראשן וסוקרות אותו מתחת לריסיהן.
סר ג'ון הזקן ידוע ביחסים החמים שהוא מטפח עם בני משפחתו. לפני שנתיים–שלוש עסקה הרכילות בכך ששיגל את אשת בנו, ולא רק פעם אחת בלהט התשוקה, אלא שוב ושוב מיום שנישאה לבנו. המלכה ונשות סודה הפיצו את הסיפור בחצר. ״לפי החשבון שלנו זה קרה מאה ועשרים פעמים,״ גיחכה אן. ״כלומר, תומס קרומוול חישב את זה, והוא טוב במספרים. אנחנו מניחים שהם התנזרו בימי ראשון, מתוך בושה, והאטו קצת את הקצב במהלך תענית הלֶנט.״ האישה הבוגדנית ילדה שני בנים, וכשהתנהגותה נחשפה אמר אדוארד שהוא לא מוכן לקבל אותם כיורשיו, כי אי–אפשר לדעת אם הם בניו או אחיו למחצה. הנואפת נכלאה במנזר, וכעבור זמן קצר עשתה איתו חסד ומתה. עכשיו יש לו אישה חדשה, שמקפידה להפגין עוינות ומחזיקה בכיסה מחט גדולה למקרה שאבי בעלה יתקרב יותר מדי.
אבל צריך לסלוח, צריך לסלוח. הגוף שברירי, מועד בקלות. הביקור המלכותי הזה חותם סופית את המחילה לברנש הזקן. לג'ון סימור יש כחמשת אלפים דונם, שחלקם הוא פארק צבאים, ושאר השטח הוא מרעה לכבשים, ששווה חצי שילינג לדונם בשנה ומכניס לו עשרים וחמישה אחוז יותר מכפי שהיה מניב כאדמת חריש. הכבשים קטנות ושחורות פנים, זן שהוכלא עם כבשים ולשיות, בשרן סחוסי אבל הצמר שלהן לא רע. כשהם מגיעים לשם, המלך שואל (בהלך רוח כפרי), ״קרומוול, כמה שוקלת הכבשה הזאת?״ והוא עונה בלי להרים אותה, ״חמישה–עשר קילו, אדוני.״ פרנסיס וסטון, איש חצר צעיר, מגחך בבוז, ״מאסטר קרומוול היה פעם גוזז כבשים. הוא בטח יודע.״
המלך אומר, ״אילולא ענף הצמר היינו ארץ ענייה. בקיאותו של מאסטר קרומוול בתחום הזה לא נזקפת לחובתו.״
אבל פרנסיס וסטון מגחך בחשאי.
מחר ג'יין סימור תצא לציד עם המלך. ״חשבתי שזה מיועד לגברים בלבד,״ הוא שומע את וסטון לוחש. ״המלכה תכעס אם היא תדע.״ אז תהיה ילד טוב ותדאג שהיא לא תדע, הוא ממלמל.
״בוולף הול כולנו ציידים מצוינים,״ מתפאר סר ג'ון, ״גם הבנות שלי. נדמה לכם שג'יין ביישנית, אבל רק תנו לה לשבת על אוכף, ואני מבטיח לכם, רבותי, שהיא ממש האלה דיאנה. אף פעם לא הטרחתי את הבנות שלי בחדר הלימוד, אתם יודעים. סר ג'יימס לימד אותן כל מה שהן צריכות לדעת.״
הכומר בקצה השולחן מהנהן במאור פנים: שוטה זקן בעל קודקוד לבן ועין טרוטה. הוא, קרומוול, פונה אליו: ״אז אתה לימדת אותן לרקוד, סר ג'יימס? כל הכבוד לך. בחצר המלוכה ראיתי את אליזבת, אחותה של ג'יין, רוקדת עם המלך.״
״אה, לזה היה להן מורה מיוחד,״ סימור הזקן מצחקק. ״מורה לריקוד, מורה למוזיקה. זה מספיק להן. הן לא צריכות לדעת שפות זרות. הן לא נוסעות לשום מקום.״
״אני חולק עליך, אדוני,״ הוא אומר. ״אני דאגתי שהבנות שלי ילמדו בדיוק כמו הבן שלי.״
לפעמים הוא נהנה לדבר עליהן, על אן וגרייס, ששבע שנים כבר חלפו מאז מותן. טום סימור צוחק. ״מה, שלחת אותן לזירת הרמחים עם גרגורי ומאסטר סדלר הצעיר?״
הוא מחייך. ״חוץ מהתחום הזה.״
אדוארד סימור אומר, ״לא מעט בנות עירוניות לומדות קרוא וכתוב, וגם קצת מעבר לזה. הן היו יכולות לעבוד בלשכה שלך, לעשות חשבונות. שומעים על דברים כאלה. ככה הן היו מוצאות לעצמן בעלים טובים. משפחת סוחרים היתה נהנית מההכשרה שלהן.״
״תנסו לדמיין את הבנות של מאסטר קרומוול,״ וסטון אומר. ״אני לא מעז לעשות את זה. ספק אם הן היו מסתפקות בלשכה ובספרי חשבונות. הן בטח היו מתמחות בלחימה בגרזן. גבר היה מעיף בהן מבט אחד, והרגליים שלו היו רועדות. ואני לא מתכוון מרוב אהבה.״
גרגורי מתנער. הוא חולמני, ויש להניח שלא עקב אחרי השיחה, אבל קולו רועד מכאב. ״אתה מעליב את אחיותי ואת זכרן, אדוני, ואף פעם לא הכרת אותן. אחותי גרייס...״
הוא רואה שג'יין סימור שולחת כף יד קטנה ונוגעת במפרק ידו של גרגורי, וכדי להושיע אותו היא מסתכנת במשיכת תשומת הלב הכללית. ״לאחרונה,״ היא אומרת, ״למדתי קצת את השפה הצרפתית.״
״באמת, ג'יין?״ טום סימור מחייך.
ג'יין מרכינה את ראשה. ״מרי שלטון מלמדת אותי.״
״מרי שלטון בחורה חביבה מאוד,״ המלך אומר. מזווית עינו הוא רואה שווסטון נועץ מרפק בשכנו; אומרים ששלטון היתה חביבה אל המלך במיטה.
״אז אתם מבינים,״ ג'יין אומרת לאחיה, ״אנחנו, הגבירות, לא מבזבזות את כל זמננו בשערוריות ובהשמצות חסרות שחר. אם כי אלוהים יודע שיש לנו רכילות בכמויות שיכולות להספיק לעיר מלאה נשים.״
״באמת?״ הוא אומר.
״אנחנו דנות בשאלה מי מאוהב במלכה. מי כותב לה שירים.״ היא משפילה את עיניה. ״זאת אומרת, מי מאוהב בכולנו. אדון זה או אחר. אנחנו מכירות את כל המחזרים שלנו ואנחנו עורכות רשימה ומפרטות הכול, מכף רגל עד ראש. הם היו מסמיקים אם הם היו יודעים. אנחנו מחַשבות כמה דונמים יש להם ומה ההכנסה השנתית שלהם, ואז אנחנו מחליטות אם נרשה להם לכתוב לנו סונֶטה. אם נדמה לנו שהם לא יוכלו לספק לנו סגנון חיים נאות, אנחנו דוחות בבוז את החרוזים שלהם. אכזריות אמיתית, אני אומרת לכם.״
באי–נוחות מסוימת הוא אומר ־ אין כל פגם בכתיבת שירים לגבירות, אפילו לגבירות נשואות, זה נהוג בחצר המלוכה. וסטון אומר, תודה על המילים האוהדות, מאסטר קרומוול, חשבנו שתנסה לעצור בעדנו.
טום סימור גוחן קדימה וצוחק. ״ומי המחזרים שלך, ג'יין?״
״אם תרצה לדעת תצטרך ללבוש שמלה, להביא את הרקמה שלך ולהצטרף אלינו.״
״כמו אכילס בין הנשים,״ המלך אומר. ״תצטרך לגלח את הזקן היפה שלך, סימור, וכך תוכל לגלות את סודות הזימה הקטנים שלהן.״ הוא צוחק, אבל לא בשמחה. ״אבל אולי נמצא מישהו נשי יותר למשימה הזאת. גרגורי, אתה בחור יפה, אבל אני חושש שהידיים הגדולות שלך יסגירו אותך.״
״נכד של נפח,״ וסטון אומר.
״הילדון הזה, מארק,״ המלך אומר. ״נגן הקתרוס, אתם מכירים אותו? יש לו פנים חלקים כמו של ילדה.״
״אה,״ ג'יין אומרת, ״מארק בלאו הכי נמצא איתנו. תמיד משוטט שם. אנחנו כמעט לא רואות בו גבר. אם אתם רוצים לדעת את הסודות שלנו, תשאלו את מארק.״
השיחה דוהרת בכיוון אחר. הוא חושב, לא ידעתי שג'יין מסוגלת להביע דעה משל עצמה; והוא חושב, וסטון מתגרה בי, הוא יודע שלא אעיר לו בנוכחותו של הנרי. הוא מדמיין איזו צורה תלבש ההערה כשישגר אותה לבסוף. רייף סדלר מביט בו מזווית העין.
״טוב,״ המלך אומר לו, ״למה לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום?״ ליושבים סביב השולחן הוא מסביר, ״מאסטר קרומוול לא יכול להירדם אם אין לו משהו לתקן.״
״אני אתקן את התנהגות הכובע של הוד מלכותך. והעננים האלה, לפני הצהריים...״
״הגשם היה רצוי לנו. הוא צינן אותנו קצת.״
״שאלוהים לא ישלח להוד מלכותך שום שטיפה גרועה יותר,״ אדוארד סימור אומר.
הנרי משפשף את פס צריבת השמש. ״הקרדינל, הוא האמין שהוא מסוגל לשנות את מזג האוויר. בוקר לא רע, הוא היה אומר, אבל בשעה עשר יהיה בהיר יותר. וכך היה.״
הנרי עושה זאת לפעמים, משרבב לשיחה את שמו של וולזי, כאילו היה זה מלך אחר, ולא הוא, שרדף את הקרדינל עד מוות.
״יש אנשים שיודעים לאבחן את מזג האוויר,״ טום סימור אומר. ״זה הכול, אדוני. זה לא ייחודי לקרדינלים.״
הנרי מהנהן בחיוך. ״נכון, טום. לא היתה לי סיבה לחוש יראת כבוד כלפיו, נכון?״
״הוא היה יהיר מדי, יחסית לנתין,״ סר ג'ון הזקן אומר.
המלך שולח את מבטו לאורך השולחן ומביט בו, בתומס קרומוול. הוא אהב את הקרדינל. כולם כאן יודעים זאת. פניו ריקים מכל סימן, כמו קיר שזה עתה סיידו אותו.
אחרי ארוחת הערב, סר ג'ון הזקן מספר את הסיפור על אדגר השָלֵו. הוא שלט באזור הזה לפני מאות שנים, לפני שהמלכים נהיו ממוספרים; כשכל העלמות היו עלמות נאוות, כל האבירים היו אמיצים, והחיים היו פשוטים, אלימים, וגם קצרים בדרך כלל. אדגר רצה לשאת אישה ושלח את אחד מרוזניו להתרשם ממנה. הרוזן, שהיה שקרן וערמומי, שלח הודעה ואמר שהמשוררים והציירים הגזימו מאוד בתיאור יופייה; כשרואים אותה במציאות, כך טען, היא צולעת ופוזלת. הוא התכוון לקחת לעצמו את הנערה הענוגה, ולכן פיתה אותה והתחתן איתה. כשגילה את בגידתו של הרוזן, ארב לו אדגר במטע לא הרחק מכאן, נעץ בו רומח והרג אותו במכה אחת.
״איזה נוכל שקרן היה הרוזן הזה!״ המלך אומר. ״הוא קיבל את גמולו.״
״רוזן שקרן ומלך קרנן,״ טום סימור אומר.
אחיו נאנח, כמנסה להרחיק את עצמו מן ההערה הזאת.
״ומה אמרה הגבירה?״ הוא ־ קרומוול ־ שואל. ״כשנודע לה שהרוזן נהרג?״
״הבחורה התחתנה עם אדגר,״ סר ג'ון אומר. ״הם התחתנו בחורשה וחיו באושר ועושר.״
״לא היתה לה ברירה כנראה,״ ליידי מרג'רי נאנחת. ״נשים נאלצות להתאים את עצמן.״
״ואנשי המקום מספרים,״ סר ג'ון מוסיף, ״שהרוזן השקרן עדיין משוטט ביערות, גונח ומנסה לשלוף את הרומח מבטנו.״
״תארו לעצמכם,״ ג'יין סימור אומרת. ״בכל ליל ירח אפשר להשקיף מהחלון ולראות אותו משתרך ומתלונן בלי הרף. למזלי, אני לא מאמינה ברוחות רפאים.״
״טיפשי מצדך, אחותי,״ טום סימור אומר. ״יום אחד הן יתנפלו עלייך, חביבתי.״
״ובכל זאת,״ הנרי אומר. הוא מחקה השלכת רומח, אם כי בתנועה מרוסנת, כמתחייב ליד שולחן הסעודה. ״מהלומה אחת וזהו. כנראה היתה לו זרוע חזקה, למלך אדגר.״
הוא ־ קרומוול ־ אומר: ״הייתי רוצה לדעת אם זאת מעשייה כתובה, ואם כן, מי כתב אותה והאם הוא העיד בשבועה.״
המלך אומר, ״קרומוול היה מעמיד את הרוזן לפני שופט ומושבעים.״
״אלוהים יברך את הוד מלכותך,״ סר ג'ון מצחקק, ״אני לא חושב שהיו כאלה בימים ההם.״
״קרומוול היה מצליח למצוא.״ וסטון הצעיר גוחן קדימה כדי לחדד את טענתו. ״הוא היה חופר ומוצא איזה חבר מושבעים, הוא היה שולף אותו מתוך חלקת פטריות. ואז הרוזן היה מחוסל, הם היו שופטים אותו, לוקחים אותו החוצה ועורפים את ראשו. אומרים שבמשפט של תומס מור, מזכיר המלך הלך בעקבות המושבעים אל חדר הדיונים שלהם, וכשהם התיישבו הוא סגר את הדלת והודיע להם מה הם צריכים לעשות. 'תרשו לי להסיר ספק מלבכם,' הוא אמר למושבעים. 'המשימה שלכם היא להרשיע את סר תומס, ועד שלא תעשו את זה לא תקבלו ארוחת ערב.' ואז הוא יצא וסגר את הדלת ועמד מעבר לדלת עם גרזן ביד, למקרה שהם יפרצו מהחדר כדי לחפש עוגת פירות. ומכיוון שהם היו לונדונים, הבטן שלהם עניינה אותם יותר מכל דבר אחר, וברגע שהיא קרקרה הם קראו, 'אשם! אשם לחלוטין וללא כל ספק!'״
העיניים מתמקדות בו, בקרומוול. רייף סדלר, לצדו, מתוח מרוב מורת רוח. ״מעשייה חביבה,״ רייף אומר לווסטון, ״אבל אני שואל אותך, איפה היא כתובה? לדעתי, יתברר לך שהאדון שלי מקפיד על הגינות בכל בית משפט.״
״לא היית שם,״ פרנסיס וסטון אומר. ״אחד המושבעים סיפר לי את זה. הם קראו, 'תחסלו אותו! קחו את הבוגד ותביאו לנו ירך חזיר.' וכך הובילו את תומס מור אל מותו.״
״נשמע שאתה מצטער על זה,״ רייף אומר.
״לא אני.״ וסטון מרים את ידיו. ״המלכה אן אומרת ־ מותו של מור צריך לשמש אזהרה לכל הבוגדים. גם אם הם יהיו עטורי תהילה, וגם אם הבגידה שלהם תהיה חשאית מאין כמוה, תומס קרומוול כבר יחשוף אותם.״
מלמול של הסכמה. לרגע נדמה לו שהיושבים יפנו אליו וימחאו כפיים. אבל ליידי מרג'רי מניחה אצבע על שפתיה ומנידה את ראשה לעבר המלך, שיושב בראש השולחן. המלך מתחיל לנטות ימינה, עפעפיו הסגורים רוטטים, ונשימתו נעשית שלווה ועמוקה.
היושבים מחייכים זה אל זה. ״שיכור מרוב אוויר צח,״ טום סימור לוחש.
עדיף בהחלט על שיכור מרוב משקה. בזמן האחרון המלך מזמין כד יין לעתים קרובות מכפי שעשה בעלומיו הדקים ומלאי הפעילות. הוא, קרומוול, מביט בהנרי הנוטה בכיסאו. בהתחלה קדימה, כמבקש להניח את מצחו על השולחן. ואז הוא מתעורר פתאום ומיטלטל אחורה. קור ריר זולג במורד זקנו.
ברגע כזה יש צורך בהארי נוריס, הבכיר מבין אנשי החדר הפרטי. הארי, בצעדיו החרישיים ובידו הרכה והלא–שיפוטית, היה ממלמל משהו ומעיר את מלכו. אבל נוריס לא כאן, הוא חוצה עכשיו את הארץ, נושא מכתב אהבה מהמלך אל אן. אז מה אפשר לעשות? הנרי כבר לא נראה כמו ילד עייף, כפי שאולי היה נראה חמש שנים קודם לכן. הוא נראה כמו גבר בגיל העמידה ששקע בתנומה אחרי ארוחה כבדה מדי. הוא גדוש ותפוח, נים שפקע מבצבץ בפניו פה ושם, ואפילו באור הנרות אפשר לראות ששערו המידלדל מאפיר. הוא, קרומוול, מניד את ראשו אל וסטון הצעיר. ״פרנסיס, מגע ידך המעודן דרוש כאן.״
וסטון מעמיד פנים שלא שמע אותו. מבטו נח על המלך, וסלידה בלתי–מוסתרת ניכרת בפניו. טום סימור לוחש, ״כדאי שנעשה קצת רעש. שנעיר אותו באופן טבעי.״
״איזה מין רעש?״ אחיו אדוארד אומר בשפתיו בלבד.
טום מדגים, בפנטומימה, צחוק רם.
גבותיו של אדוארד מזדקרות. ״נראה אותך מעז לצחוק. הוא יחשוב שאתה צוחק על כך שהוא מזיל ריר.״
המלך מתחיל לנחור. הוא מיטלטל שמאלה. הוא נוטה בצורה מסוכנת מעל מסעד כיסאו.
וסטון אומר, ״תעשה את זה אתה, קרומוול. אתה יודע הכי טוב איך להתנהג איתו.״
הוא מניד את ראשו בחיוך.
״שאלוהים ישמור על הוד מלכותו,״ סר ג'ון אומר באדיקות. ״הוא לא צעיר כמו פעם.״
ג'יין קמה. גבעולי הציפורנים מאווששים בנוקשות. היא גוחנת מעל כיסאו של המלך ונוקשת על גב כף ידו, בחטף, כאילו היא בודקת גבינה. הנרי קופץ ועיניו נפקחות בפתאומיות. ״לא ישנתי,״ הוא אומר. ״באמת. רק נתתי קצת מנוחה לעיניים.״
אחרי שהמלך עולה לישון, אדוארד סימור אומר, ״אדוני המזכיר, הגיע הזמן שאנקום בך.״
הוא נשען לאחור, כוסו בידו: ״מה עשיתי לך?״
״משחק שחמט. קאלה. אין לי ספק שאתה זוכר.״
בשלהי הסתיו, בשנת 1532. בלילה שבו המלך נכנס לראשונה למיטה עם המלכה הנוכחית. לפני שהשתרעה לפניו אילצה אותו אן להישבע בתנ״ך שיתחתן איתה ברגע שישובו לאנגליה, אבל הסערות לא אפשרו להם להפליג, והמלך ניצל את הזמן היטב, בניסיון להפיק ממנה בן.
״ניצחת אותי אז, מאסטר קרומוול,״ אדוארד אומר. ״אבל רק מפני שהסחת את דעתי.״
״איך הסחתי?״
״שאלת אותי על אחותי ג'יין. בת כמה היא וכולי.״
״חשבת שאני מעוניין בה.״
״ואתה מעוניין בה?״ אדוארד מחייך כדי להקהות את חודה של השאלה הבוטה. ״היא עדיין לא מאורסת, אתה יודע.״
״תסדר את הכלים על הלוח,״ הוא אומר. ״אתה רוצה לסדר אותם כמו שהם היו ברגע שדעתך הוסחה?״
אדוארד מביט בו בפנים חתומים, בזהירות. תופעות מדהימות מיוחסות לזיכרון של מזכיר המלך. קרומוול מחייך לעצמו. בעזרת ניחושים מזעריים יוכל לסדר את הכלים; הוא יודע באיזו שיטה משחק אדם כמו סימור. ״כדאי שנתחיל מחדש,״ הוא מציע. ״העולם ממשיך הלאה. החוקים האיטלקיים מתאימים לך? אני לא אוהב תחרויות שנמשכות שבוע.״
צעדי הפתיחה שלהם כוללים תעוזה מסוימת מצדו של אדוארד, אבל כעבור כמה דקות, כשחייל לבן תלוי מקצות אצבעותיו, סימור נשען לאחור בכיסאו, מקמט את מצחו ומחליט לדבר על אוגוסטינוס הקדוש, ומאוגוסטינוס הקדוש הוא עובר למרטין לותר. ״ההשקפה הזאת מעוררת פחד בלב,״ הוא אומר. ״שאלוהים ברא אותנו רק כדי לדון אותנו לאבדון. שרוב הברואים המסכנים, מלבד מתי מעט, נולדים רק כדי להתחבט בעולם הזה ולהיזרק לבסוף אל האש הנצחית. לפעמים אני חושש שזה נכון. אבל אני מתנחם בתקווה שזה לא נכון.״
״מרטין השמן שינה את עמדתו. או כך שמעתי. שינוי לטובתנו.״
״אז רבים יותר נגאלים? או שהמעשים הטובים שלנו לא חסרי ערך לגמרי בעיני אלוהים?״
״לא כדאי שאני אדבר בשמו. עדיף שתקרא את פיליפ מֶלַנכתוֹן. אני אשלח לך את הספר החדש שלו. אני מקווה שהוא יבקר אצלנו באנגליה. אנחנו מנהלים שיחות עם אנשיו.״
אדוארד מצמיד אל שפתיו את ראשו הקטן והעגול של החייל. נראה כאילו עוד רגע יקיש בו על שיניו. ״המלך ירשה ביקור כזה?״
״הוא לא יאפשר לאח מרטין עצמו להיכנס. הוא לא אוהב שמזכירים את שמו. אבל פיליפ הוא אדם קל יותר, וזה יועיל לנו, יועיל לנו מאוד, אם נצליח להגיע לברית מוצלחת עם הנסיכים הגרמנים, שרואים בעין יפה את כתבי הקודש. הקיסר ייבהל אם יהיו לנו חברים ובעלי ברית בשטחים שנתונים בשליטתו.״
״וזאת המשמעות היחידה מבחינתך?״ הפָּרש של אדוארד מדלג על פני הריבועים. ״דיפלומטיה?״
״אני מוקיר מאוד את הדיפלומטיה. היא לא עולה ביוקר.״
״אבל אומרים שאתה בעצמך אוהב את כתבי הקודש.״
״זה לא סוד.״ הוא מקמט את מצחו. ״אתה באמת מתכוון לעשות את זה, אדוארד? אתה מפַנה לי דרך אל המלכה שלך. אני לא רוצה לנצל אותך שוב, ואחר כך תגיד שקלקלתי לך את המשחק בשיחת חולין על מצב נשמתך.״
חיוך עקמומי. ״ומה שלום המלכה שלך בימים אלה?״
״אן? היא כועסת עלי. אני מרגיש שהראש מתנדנד לי על הכתפיים כשהיא נועצת בי מבט נוקב. נודע לה שפעם או פעמיים דיברתי באהדה על קתרינה, המלכה לשעבר.״
״ובאמת דיברת עליה באהדה?״
״רק כדי להביע התפעלות מרוחה שנותרת איתנה, חייבים להודות, למרות המצוקה. והמלכה גם חושבת שאני מתייחס באהדה רבה מדי לנסיכה מרי ־ כלומר, לליידי מרי, כפי שאנחנו צריכים לקרוא לה עכשיו. המלך עדיין אוהב את בתו הבכורה, הוא אומר שהוא לא יכול להימנע מכך, וזה מרגיז את אן, כי היא רוצה שהנסיכה אליזבת תהיה הבת היחידה שהוא מכיר. לדעתה אנחנו מתייחסים למרי ברכות רבה מדי, ואנחנו חייבים לדרוש ממנה להודות שאימא שלה מעולם לא היתה נשואה למלך כדת וכדין, ולכן היא עצמה ממזרה.״
אדוארד מסובב את החייל הלבן בין אצבעותיו, מביט בו בפקפוק ומחזיר אותו לריבוע שלו. ״אבל זה המצב, לא? חשבתי שכבר אילצת אותה להכיר בזה.״
״אנחנו פותרים את השאלה בכך שאנחנו לא מעלים אותה. ליידי מרי יודעת שהיא כבר לא נכללת בין היורשים, ואני לא חושב שאני צריך לדחוק אותה עוד יותר לפינה. מאחר שהקיסר הוא אחיין של קתרינה ובן דוד של ליידי מרי, אני משתדל לא להרגיז אותו. קרל מחזיק אותנו בכף ידו, אתה מבין? אבל אן לא מבינה את הצורך לפייס אנשים. היא חושבת שאם היא מדברת בחביבות אל הנרי, זה די והותר.״
״ואילו אתה נאלץ לדבר בחביבות אל אירופה כולה.״ אדוארד צוחק. צחוקו צורמני. עיניו אומרות ־ אתה מדבר בכנות רבה, מאסטר קרומוול. למה?
״חוץ מזה,״ אצבעותיו מרחפות מעל הפרש השחור, ״טיפסתי גבוה מדי לטעמה של המלכה, מיום שהמלך מינה אותי לסגנו בענייני הכנסייה. היא רוצה שהנרי יקשיב רק לה, לאחיה ג'ורג' ולאביה המונסניור, ואפילו אביה סובל משבט לשונה והיא קוראת לו פחדן ובטלן.״
״איך הוא מתייחס לזה?״ אדוארד מוריד את מבטו אל הלוח. ״אוי.״
״תסתכל טוב,״ הוא מדרבן אותו. ״אתה רוצה לשחק עד הסוף?״
״אני נכנע. נדמה לי.״ אנחה. ״כן. אני נכנע.״
הוא, קרומוול, גורף את הכלים הצדה ומחניק פיהוק. ״ובכלל לא הזכרתי את אחותך ג'יין, נכון? אז מה התירוץ שלך הפעם?״
כשהוא עולה אל חדרי השינה הוא רואה את רייף וגרגורי מקפצים ליד החלון הגדול. הם מתחבטים ומתכתשים, מביטים במשהו בלתי–נראה לרגליהם. בהתחלה נדמה לו שהם משחקים כדורגל בלי כדור. אבל אז הם קופצים באוויר כמו רקדנים ורומסים את הדבר הזה, והוא מבין שזה משהו ארוך ודק, מישהו שנפל. הם גוחנים כדי לצבוט ולמרוט אותו, לנעוץ בו אצבעות. ״אל תגזים,״ גרגורי אומר, ״אל תשבור לו את המפרקת, אני רוצה לראות אותו סובל.״
רייף מרים את מבטו ומעמיד פנים שהוא מוחה את מצחו. גרגורי מניח את ידיו על ברכיו, מסדיר את נשימתו, ואז דוחק את הקורבן בכף רגלו. ״זה פרנסיס וסטון. נדמה לך שהוא בחדר של המלך, עוזר להשכיב אותו לישון, אבל בעצם הוא נמצא כאן בצורת רוח רפאים. עמדנו מעבר לפינה וחיכינו לו עם רשת קסמים.״
״אנחנו מענישים אותו,״ רייף גוחן. ״נו, אדוני? אתה כבר מצטער?״ הוא יורק על כפות ידיו. ״מה נעשה איתו עכשיו, גרגורי?״
״נגרור אותו ונזרוק אותו מהחלון.״
״בזהירות,״ הוא אומר. ״המלך מחבב את וסטון.״
״אז הוא יחבב אותו גם עם ראש שטוח,״ רייף אומר. הם מתכתשים ודוחפים זה את זה הצדה, כל אחד מהם מנסה להיות הראשון שירמוס את פרנסיס. רייף פותח חלון, שניהם גוחנים להרים את המשא ומניפים את רוח הרפאים אל אדן החלון. גרגורי דוחק אותו אל מעבר לאדן, משחרר את הז'קט הדמיוני שלו שנתפס, ובדחיפה אחת מפיל אותו עם הראש למטה על אבני המרצפת. הם מציצים החוצה כדי לבדוק. ״הוא קופץ כמו כדור,״ רייף מציין, ואז הם מאבקים את ידיהם ומחייכים אליו. ״שיהיה לך לילה טוב, אדוני,״ רייף אומר.
אחר כך גרגורי יושב בקצה המיטה בכותונת בלבד, שערו פרוע, הוא כבר חלץ את נעליו, וכף רגלו היחפה משפשפת בעצלתיים את השטיח: ״אז אתה רוצה לחתן אותי? לחתן אותי עם ג'יין סימור?״
״בתחילת הקיץ חשבת שאני מתכוון לחתן אותך עם אלמנה זקנה שיש לה פארק צבאים.״ אנשים מקניטים את גרגורי: רייף סדלר, תומס רית'סלי, הצעירים האחרים במשק הבית; בן דודו, ריצ'רד קרומוול.
״כן, אבל למה דיברת עם אחיה בשעה האחרונה? קודם שיחקתם שחמט ואחר כך דיברתם, דיברתם, דיברתם. אומרים שאתה בעצמך חיבבת את ג'יין.״
״מתי?״
״בשנה שעברה. חיבבת אותה בשנה שעברה.״
״אם חיבבתי ־ כבר שכחתי.״
״אשתו של ג'ורג' בולין אמרה לי. ליידי רוצ'פורד. היא אמרה, יכול להיות שתהיה לך אם חורגת צעירה מוולף הול, מה דעתך על זה? אז אם אתה בעצמך מחבב את ג'יין,״ גרגורי מקמט את מצחו, ״עדיף שהיא לא תתחתן איתי.״
״אתה חושב שאני אגנוב לך את אשתך? כמו סר ג'ון הזקן?״
ברגע שראשו מונח על הכר הוא אומר, ״שקט, גרגורי.״ הוא עוצם את עיניו. גרגורי בחור טוב, אם כי כל הלטינית שלמד וכל הכותבים הדגולים מן התקופות הכבירות נכנסו לו מאוזן אחת והתגלגלו החוצה מהאוזן השנייה, כמו אבנים. ובכל זאת, אם נחשוב על הבן של תומס מור: אביו היה מלומד נערץ בכל אירופה, ואילו ג'ון הצעיר והמסכן בקושי מסוגל למלמל את תפילת ״אבינו שבשמים״. גרגורי הוא קשָת מעולה, פרש מעולה, כוכב עולה בזירת הרמחים, ונימוסיו ללא רבב. הוא מדבר בכבוד למכובדים ממנו, לא גורר רגליים ולא עומד על רגל אחת, ומתייחס במתינות ובאדיבות אל הנחותים ממנו. הוא יודע איך לקוד לפני דיפלומטים זרים כפי שנהוג בארצותיהם, הוא יושב בשקט לשולחן, לא מקרטע בעצבנות ולא מאכיל את הכלבים, ומסוגל לבתר ולבתק כל עוף אם מבקשים ממנו לשרת את הבוגרים ממנו. הוא לא משוטט סתם ככה עם הז'קט על הכתף, לא מסתכל בזגוגיות של חלונות כדי להתפעל מעצמו, לא נועץ מבטים בכנסייה, לא קוטע את דבריהם של זקנים ולא מסיים במקומם את סיפוריהם. אם מישהו מתעטש, הוא אומר, ״אלוהים יהיה בעזרך!״
אלוהים יהיה בעזרך, אדוני או גברתי.
גרגורי מרים את ראשו. ״תומס מור,״ הוא אומר. ״חבר המושבעים. זה באמת מה שקרה?״
הסיפור של וסטון הצעיר נראה לו מוכר, בקווים כלליים, גם אם הוא לא מסכים עם הפרטים. הוא עוצם את עיניו. ״לא היה לי גרזן,״ הוא אומר.
הוא עייף. הוא מדבר עם אלוהים, הוא אומר: אלי, הנחה אותי. לפעמים, כשהוא על סף השינה, נוכחותו הארגמנית של הקרדינל מרפרפת על פְּנים עפעפיו. הוא משתוקק שהמת יתנבא. אך פטרונו לשעבר מדבר רק על ענייני הבית, על ענייני עבודה. איפה שמתי את המכתב מדוכס נורפוק? הוא שואל את הקרדינל; ולמחרת, בשעה מוקדמת, המכתב נקרה לידו.
הוא מדבר בלבו. לא עם וולזי אלא עם אשתו של ג'ורג' בולין. ״אין בי שום שאיפה להתחתן. אין לי זמן. הייתי מאושר עם אשתי, אבל ליז מתה, והחלק הזה בחיי מת איתה. בשם אלוהים, ליידי רוצ'פורד, מי נתן לך רשות להעלות השערות בנוגע לכוונותי? אין לי זמן לחיזורים, גברתי. אני בן חמישים. בגילי אתה יוצא נפסד מחוזה לטווח ארוך. אם ארצה אישה, עדיף שאשכור מישהי לפי שעה.״
אבל הוא משתדל לא להגיד ״בגילי״ בקול רם, כשהוא ער. ביום מוצלח הוא משער שנשארו לו עוד עשרים שנה. לא פעם נדמה לו שיאריך ימים אחרי הנרי, אם כי למעשה אסור לחשוב מחשבה כזאת; יש חוק נגד העלאת השערות בנוגע לתוחלת חייו של המלך, אם כי הנרי שוקד כל חייו על המצאת דרכים יצירתיות למות. כמה תאונות ציד קרו במהלך השנים. כשהיה קטין אסרה עליו המועצה להשתתף בקרבות רמחים, אבל הוא בכל זאת השתתף בהם, פניו מוסתרים בקסדה, שריונו בלי כל סמל, ושוב ושוב הוכיח שהוא הלוחם החזק ביותר. בקרב נגד הצרפתים זכה באותות גבורה, וכפי שהוא מציין לא פעם, הוא ניחן באופי לוחמני. אין ספק שעוד יכנו אותו הנרי האמיץ, אלא שלדברי תומס קרומוול הוא לא יכול להרשות לעצמו לצאת למלחמה נוספת. עלות היא לא השיקול היחיד: מה יהיה על אנגליה אם הנרי ימות? במשך עשרים שנה היה נשוי לקתרינה, ובסתיו הזה ימלאו שלוש שנים לנישואיו עם אן, וכל זה בלי שום תוצאות, רק בת אחת מכל אחת מהן, ובית קברות שלם של תינוקות מתים, שחלקם אפילו לא הבשילו ולא הוטבלו אלא בדם, וחלקם אמנם נולדו חיים, אבל מתו כעבור שעות ספורות, כעבור ימים או שבועות לכל היותר. כל כך הרבה מהומות ושערוריות כדי להוציא לפועל את הנישואים השניים, ובכל זאת אין להנרי בן שיירש אותו. יש לו בן ממזר, הארי דוכס ריצ'מונד, נער נאה בן שש–עשרה. אבל במה יועיל לו ממזר? במה תועיל בתה של אן, אליזבת התינוקת? אולי יצטרכו ליצור הליך מיוחד כדי שהארי ריצ'מונד יוכל למלוך, אם מזלו של אביו לא יהיה רצוף כולו טוב. לו, לתומס קרומוול, יש יחסים טובים מאוד עם הדוכס הצעיר; אבל השושלת הזאת עדיין חדשה ככל שמדובר בייחוס, ולא מספיק יציבה לשרוד מהלך כזה. בני פלנטג'נט היו מלכים פעם, ונדמה להם שהם ישובו למלוך; נדמה להם שבני טיודור הם הפוגה זמנית בלבד. בני המשפחות הוותיקות קצרי רוח ונכונים להציג שוב את טענתם לכתר, במיוחד מיום שהנרי התנתק מרומא. הם כורעים ברך בהכנעה, אבל הם זוממים. הוא כמעט שומע אותם, מסתתרים בין העצים.
אולי תמצא כלה ביער, כך אמר סימור הזקן. כשהוא עוצם את עיניו היא מחליקה מאחורי עפעפיו ברעלת קורי עכביש זרויה אגלי טל. רגליה יחפות, מלופפות שורשים, שערה הנוצתי מרחף בין הענפים, אצבעה הרומזת היא עלה מקורזל. היא מצביעה לעברו כשהשינה גוברת עליו. קולו הפנימי לועג לו עכשיו ־ חשבת שאתה יוצא לחופשה בוולף הול, חשבת שלא יהיה מה לעשות כאן מעבר לעניינים הרגילים: מלחמה ושלום, רעב וקנוניות בוגדניות, יבול כושל ואוכלוסייה עיקשת, מגפה שמשתוללת בלונדון, והמלך שמתרושש במשחק קלפים. לכל זה היית ערוך ומוכן.
בשולי ראייתו הפנימית, מאחורי עיניו העצומות, הוא חש משהו מתהווה. משהו שיגיע עם אור הבוקר, משהו נע ונושם, צורתו מוסווית בסבך שיחים או בתוככי חורשה.
לפני שהוא נרדם הוא חושב על כובעו של המלך, נח על עץ לילי, כמו ציפור מגן עדן.
למחרת, כדי לא להלאות את הגבירות, הם מקצרים את יום הציד ומקדימים לחזור לוולף הול.
בשבילו זאת הזדמנות לפשוט את בגדי הרכיבה ולשבת לטפל במכתבים. הוא מקווה שהמלך ישב לשעה קלה ויקשיב למה שעליו לספר לו. אבל הנרי אומר, ״ליידי ג'יין, אולי תצאי איתי לטיול בגן?״
היא קמה מיד על רגליה, אבל מקמטת את מצחה, כמנסה להבין. שפתיה נעות, אבל היא רק חוזרת על מילותיו: טיול... ג'יין? ...בגן?
כן, כמובן, לכבוד יהיה לי. ידה, עלה כותרת, מרחפת מעל שרוולו, יורדת, ועור מתחכך בבד רקום.
שלושה גנים ישנם בוולף הול ־ הגן המגודר הגדול, גן הגבירה הקשישה וגן הגבירה הצעירה. כשהוא שואל מי היו הגבירות, איש לא זוכר. הגבירה הקשישה והגבירה הצעירה שבו לעפרן מזמן, אין הבדל ביניהן עכשיו. הוא נזכר בחלומו: כלה עשויה שורשים, כלה עשויה עפר וטחב.
הוא קורא. הוא כותב. משהו מושך את תשומת לבו. הוא קם ומביט מהחלון אל השבילים למטה. זגוגיות החלון קטנות, וגל בזכוכית מעוות את התמונה, כך שהוא נאלץ לעקל את צווארו כדי לראות כיאות. הוא חושב, אוכל לשלוח לכאן את הזגגים שלי כדי שהעולם שיתגלה לעיניהם של בני סימור יהיה צלול יותר. יש לו צוות זגגים הולנדים שעובדים בשבילו בנכסיו השונים. קודם הם עבדו בשביל הקרדינל.
הנרי וג'יין מטיילים למטה. הנרי הוא דמות גדולה ומוצקה, וג'יין היא כמו בובה קטנה על חוט, ראשה לא מגיע אל כתפי המלך. הנרי גבר רחב, גבוה, נוכחותו מורגשת היטב בכל חדר, וכך היה גם אילולא העניק לו האל את מתת המלוכה.
ג'יין מאחורי שיח עכשיו. הנרי מהנהן אליה, מדבר אליה, דוחק בה; והוא, קרומוול, מסתכל ומגרד את סנטרו: האם ראשו של המלך הולך וגדל? האם זה ייתכן, בגיל העמידה?
הנס היה מבחין בדבר כזה, הוא חושב, אשאל אותו כשאחזור ללונדון. יש לשער שאני טועה; בגלל הזכוכית, כנראה.
עננים מתקבצים. טיפת גשם כבדה פוגעת בזגוגית. הוא ממצמץ. הטיפה מתפשטת, מתרחבת, זולגת לאורך פס העופרת שבין הזגוגיות. ג'יין מגיחה שוב אל שדה הראייה שלו. הנרי מרתק את כף ידה אל זרועו, לוכד אותה בכף ידו השנייה. הוא רואה את פיו של המלך, עדיין נע.
הוא חוזר אל כיסאו. הוא קורא שהבנאים העמלים על הביצורים בקאלה הניחו את הכלים מידיהם והם דורשים שישה פני ביום; שהמעיל החדש שלו, העשוי קטיפה ירוקה, יגיע לווילטשייר במשלוח הדואר הבא; שקרדינל מבני מדיצ'י הורעל על ידי אחיו. הוא מפהק. הוא קורא שבאי תַנֶט אוגרים בכוונה את הדגן כדי להפקיע את מחירו. הוא אישית היה תולה ספסרים כאלה, אבל יכול להיות שמנהיג החבורה הזאת הוא איזשהו לורד זוטר שמנסה ליצור רעב כדי לגרוף רווחים, ולכן חייבים לפעול בזהירות. לפני שנתיים, בסאתֶרק, שבעה לונדונים נמחצו למוות כשנאבקו על לחם שניתן להם כנדבה. חבל שנתיניו של מלך אנגליה נאלצים לרעוב. הוא לוקח את העט ורושם משהו.
כעבור זמן קצר ־ הבית לא גדול ואפשר לשמוע בו הכול ־ הוא שומע דלת נפתחת למטה, ואת קולו של המלך וסביבו זמזום חרישי של שידול פייסני... הרגליים רטובות, הוד מלכותך? צעדיו הכבדים של הנרי הולכים וקרבים, הוא שומע, אבל ג'יין התמוססה בלי שום צליל. אמה ואחיותיה בוודאי לקחו אותה משם במהירות כדי לשמוע מפיה כל מה שהמלך אמר לה.
כשהנרי נכנס הוא דוחף את כיסאו לאחור כדי לקום. הנרי מנפנף בידו ־ תמשיך בענייניך. ״הוד מלכותך, נסיכות מוסקבה כבשה חמש מאות קילומטרים משטח פולין. אומרים שחמישים אלף איש נהרגו.״
״אה,״ הנרי אומר.
״אני מקווה שהם יחוסו על הספריות. על המלומדים. בפולין ישנם מלומדים מעולים.״
״מממ? כן, גם אני מקווה.״
הוא חוזר אל המכתבים. מגיפה בעיר ובכפר... המלך פוחד מאוד להידבק... מכתבים משליטים זרים שרוצים לדעת אם הנרי אכן מתכוון לערוף את ראשיהם של כל הבישופים באנגליה. בשום אופן לא, הוא כותב, יש לנו בישופים מצוינים עכשיו ־ כולם מצייתים לרצון המלך, כולם מכירים בו כראש הכנסייה של אנגליה. וחוץ מזה, איזו שאלה חסרת נימוס! איך הם מעזים לרמוז שמלך אנגליה צריך לדווח על מעשיו לשלטון זר כלשהו? איך הם מעזים לפקפק בשיקול דעתו הריבונית? אמנם הבישוף פישר מת, וכמוהו גם תומס מור, אבל טיפולו של הנרי בהם, לפני שהם עצמם דחקו אותו לקיצוניות, היה מתון באופן מוגזם ממש; אילולא גילו עיקשות בוגדנית, הם היו בחיים עכשיו, בדיוק כמוכם וכמוני.
מכתבים רבים כאלה הוא כותב מאז יולי. דבריו לא נשמעים משכנעים לגמרי, אפילו באוזניו שלו. הוא מוצא את עצמו חוזר על אותם טיעונים, במקום לקדם את הדיון למחוזות חדשים. הוא זקוק לניסוחים חדשים...
הנרי מתהלך מאחוריו.
״הוד מלכותך, השגריר של הקיסר, שאפווי, שואל אם מותר לו לרכוב צפונה כדי לבקר את בתך, ליידי מרי.״
״לא,״ הנרי אומר.
הוא כותב לשאפווי, חכה עד שאני אחזור ללונדון, ואז הכול יסודר...
המלך לא פוצה פה. רק מתנשף, מתהלך, חריקה עולה מאחת השידות כשהוא נעצר לידה ונשען עליה.
״הוד מלכותך, שמעתי שראש עיריית לונדון כמעט לא יוצא מהבית, עד כדי כך הוא סובל ממיגרנה.״
״מממ?״ הנרי אומר.
״מקיזים לו דם. הטיפול הזה נראה נכון בעיני הוד מלכותך?״
שתיקה. הנרי מתמקד בו במאמץ מסוים. ״מקיזים לו דם... סליחה, על איזו בעיה מדובר?״
מוזר. הנרי אמנם שונא בשורות על מגיפות, אבל הוא תמיד נהנה לשמוע על תחלואים שוליים של אחרים. רק תתלונן על הצטננות או כאב בטן, והוא ימהר להכין לך במו ידיו שיקוי צמחי וישגיח עליך כשתבלע אותו.
הוא מניח את העט. הוא פונה להביט בפני מלכו. ניכר בהנרי שמחשבותיו עדיין נתונות להתרחשות בגן. פניו של המלך עוטים הבעה שכבר ראה פעם, אם כי על פניו של בעל חיים, לא על פני אדם. המלך נראה המום, כמו עגל שקצב חבט בראשו.
זהו יומם האחרון בוולף הול. הוא יורד בשעה מוקדמת מאוד, ידיו מלאות מסמכים. מישהו קם לפניו. ללא זיע, בחדר הגדול, נוכחות חיוורת באור הלבנבן, ג'יין סימור לבושה במחלצותיה הנוקשות. היא לא מסבה את ראשה כדי להכיר בנוכחותו, אבל היא מבחינה בו מזווית עינה.
אם היו לו אי–פעם רגשות כלפיה, הוא לא מוצא להם זכר עכשיו. החודשים בורחים מפניך כמו מערבולת עלי סתיו שמתגלגלים וחופזים לעבר החורף. הקיץ חלף, בתו של תומס מור קיבלה את ראשו הכרות ממצודת לונדון, והיא שומרת אותו בכלי או בקערה, אלוהים יודע, ומתפללת לפניו. הוא עצמו אינו אותו אדם שהיה בשנה שעברה, והוא לא מזהה את רגשותיו של האדם הזה. הוא מתחיל מחדש ־ תמיד מחשבות חדשות, רגשות חדשים. ג'יין, הוא פותח ואומר, אם תוכלי להחליף לשמלה נוחה יותר, האם תשמחי לפגוש אותנו בדרך...?
ג'יין עומדת ופניה מופנים קדימה, כמו זקיף. העננים התפזרו בלילה. אולי צפוי לנו עוד יום בהיר. שמש הבוקר נוגעת בשדות, ורדרדה. אדי הלילה מתפזרים. צורות העצים המֵימיות מתמקדות אט–אט. הבית הולך ומתעורר. סוסים שהוצאו מן האורווה פוסעים וצוהלים. דלת אחורית נטרקת. צעדים חורקים בקומה מעל. נראה שג'יין בקושי נושמת. אי–אפשר להבחין בתזוזה כלשהי, החזה השטוח לא עולה, לא יורד. הוא חש שעליו לפסוע אחורה, לסגת, להיעלם בחזרה אל תוך הלילה ולהשאיר אותה כאן, ברגע הזה שמכיל אותה כשהיא משקיפה החוצה אל תוך אנגליה.