לא לזוז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא לזוז
מכר
מאות
עותקים
לא לזוז
מכר
מאות
עותקים

לא לזוז

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ברוריה בן־ברוך
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 12 דק'

דניס ג'ונסון

דניס ג'ונסון נולד במינכן שבגרמניה ב-1949. כתב שירה, סיפורים קצרים, רומנים, מחזות וכתבות עיתונאיות על מקומות כמו אפגניסטן, סומליה וליבריה. ספריו זכו בפרסים רבים, בהם מלגת לאנאן לספרות, Whiting Writer’s Award, Aga Khan for Fiction ו-National Book Award עבור ספרו עץ העשן, העתיד לראות אור בבבל. הוא חי באיידהו.

תקציר

ברומן מסחרר וקצבי זה, מחדש דניס ג'ונסון, אחד הסופרים המוערכים והאהובים באמריקה, את מסורת הנואר. גרסה ראשונה של הרומן התפרסמה בהמשכים בירחון "פלייבוי".
 
ג'ימי לונץ הוא איש תמים (פחות או יותר).
 
כשהוא יוצא מתחרות חבורות זמר בסגנון ברברשופ שבה השתתף בבייקרספילד שבקליפורניה, היתה לו הרגשה שהמזל לצדו. פתאום בא לו להמר. בשתיים-עשרה וחצי הסוסים מתחילים לרוץ.
 
אבל בחוץ, מול הכניסה, עומד איש עצוב וגבוה במכנסיים יקרים ונעליים יקרות, מעיל ספורטיבי מצמר כבשים וכובע קש לבן של פנסיונרים. קוראים לו גמבל, הוא ידוע כאחד שלא מתעסקים איתו, והוא עובד בשביל מישהו שלונץ חייב לו הרבה כסף.
 
מהר מאוד נשלף אקדח וג'ימי נאלץ לברוח. במנוסתו הוא פוגש אישה נקמנית ובדרך כלל שתויה בשם אניטה. עכשיו שניהם בורחים. וביחד הם נקלעים לכל צרה אפשרית.
 
דניס ג'ונסון נולד בגרמניה ב-1949. כתב שירה, סיפורים קצרים, רומנים, מחזות וכתבות עיתונאיות על מקומות כמו אפגניסטן, סומליה וליבריה. ספריו זכו בפרסים רבים, בהם מלגת לנן לספרות, Whiting Writer's Award ,Aga Khan Prize for Fiction. הרומן עץ עשן זיכה אותו בפרס National Book Award.
כיום חי ג'ונסון באיידהו.

פרק ראשון

ג'ימי לונץ בחיים לא היה במלחמה, אבל ידע שבטח ככה מרגישים שם - שמונה-עשר חבר'ה בחדר אחד, ורובּ, הבמאי, שולח אותם החוצה - שמונה-עשר חבר'ה שכם אל שכם, נעים להוראות המפקד ועושים מה שהתאמנו יום ולילה לעשות. ממתינים בשקט בחשכה מאחורי המסך הכבד, שלפניו מנחה הטקס מספר בדיחת קרש, ואז - "קבלו את חבורת הזמר סורקי החופים מאלהמברה קליפורניה!" - והנה הם מחייכים אל האורות הלוהטים ומבצעים את שני השירים שלהם.
לונץ היה אחד מארבעת הסולנים. עם "גחלילית" נראה לו שהם הצליחו לא רע. הם שרו את התנועות בהתאמה, הגו את העיצורים ברכּוּת, ולונץ ידע שהוא, לפחות, נלהב ומחייך, עם הרבה שפת גוף. ב"אם לא נחזור לאהוב כמו פעם" הם כבר עלו על הגל. אחידות, תהודה, חגיגיות - כל מה שרוב רצה מהם תמיד. אף פעם הם לא ביצעו את זה כל כך יפה. לימין שוּר, במדרגות רד, למרתף של מרכז הכנסים, ושם שוב נערכו בשורות, הפעם כדי להצטלם למזכרת.
"אפילו אם נצא מקום עשרים מתוך עשרים," אמר להם רוב אחר כך, כשפשטו את בגדי ההופעה, את הטוקסידו הלבנים והווסטים המשובצים ועניבות הפרפר המשובצות, "זה בעצם מקום עשרים מתוך מאה. צריך לזכור, חבר'ה, שמאה חבורות זמר ניסו להתקבל לתחרות הזאת, ורק עשרים הצליחו להגיע עד הנה, לשלב הזה בבייקרספילד. אל תשכחו את זה. אנחנו מתוך מאה, לא מתוך עשרים. תזכרו את זה, כן?" איכשהו נראה לו שרוב לא חושב שהם הצליחו מי יודע מה.
כמעט שתים-עשרה בצהריים. לונץ לא טרח להחליף בגדים. הוא חטף את תיק הספורט שלו, הבטיח להיפגש עם כל שאר החבר'ה בפונדק בֶּסט וֶליוּ ומיהר למעלה, עדיין בבגדי ההופעה. פתאום בא לו להמר. היתה לו הרגשה שהמזל איתו. בכיס הטוקסידו המבהיק בלובנו היה דף מקופל של סנטה אניטה. בשתים-עשרה וחצי הסוסים מתחילים לרוץ. צריך למצוא טלפון ציבורי ולצלצל למישהו.
בדרך החוצה עבר בלובי וראה שהתוצאות כבר על הלוח. חבורת הזמר אלהמברה הגיעה למקום השבעה-עשר מתוך עשרים. אבל היי, לא לשכוח - זה בעצם המקום השבעה-עשר מתוך מאה.
נו, טוב - בסדר. לא הלך. אבל תחושת המזל עדיין לא עזבה אותו. גילוח, תספורת, טוקסידו. אפשר כמעט לחשוב שהוא במונטה קרלו.
הוא יצא מדלתות הזכוכית הגדולות ושם, ממש מול הכניסה, עמד גֶֶמבְּּל והסתכל בנכנסים וביוצאים. איש עצוב וגבוה במכנסיים יקרים ונעליים יקרות, מעיל ספורטיבי מצמר גמלים וכובע קש לבן של פנסיונרים שמשחקים גולף. על ראש גדול מאוד.
"היי, שלום," אמר גמבל, "אז אתה שר בסגנון בַּרבֶּרשוֹפּ."
"מה אתה עושה פה?"
"באתי לראות אותך."
"לא, באמת."
"באמת. תאמין לי."
"בשביל זה באת עד בייקרספילד?"
תחושת המזל הזאת. היא כבר הכזיבה אותו לא פעם.
"אני חונה כאן," אמר גמבל.
מכוניתו של גמבל היתה קאדילק ברוהם עם מושבי עור לבנים ורכים. "ליד המושב שלך יש כפתור," הוא אמר, "אתה יכול לכוון אותו איך שאתה רוצה."
"ישימו לב שנעלמתי," אמר לונץ. "יש לי טרמפ בחזרה לאֶל-אֵיי. הכול מסודר."
"תצלצל למישהו."
"טוב, בסדר - רק תמצא לי טלפון ציבורי ואני קופץ לטלפן."
גמבל הושיט לו טלפון סלולרי. "אף אחד לא קופץ לשום מקום."
לונץ טפח על כיסיו, מצא את פנקסו, פרש אותו על ברכו ולחץ על המקשים באגודלו. הוא הגיע לתיבה הקולית של רוב ואמר: "היי, הסתדרתי. מישהו לוקח אותי טרמפ עד אלהמברה." הוא חשב רגע. "זה ג'ימי". מה עוד? "לונץ." מה עוד? שום דבר. "יופי. אז להתראות בשלישי. החזרה בשלישי, נכון? כן, יום שלישי."
הוא החזיר את הטלפון לגמבל, שהכניס אותו לכיס המעיל האיטלקי המיופייף שלו.
לונץ אמר: "אני יכול לעשן?"
"בטח. באוטו שלך. לא אצלי."
*
גמבל נהג ביד אחת והושיט זרוע ארוכה למושב האחורי לפשפש בתיק הספורט של לונץ. "מה יש לנו כאן?"
"להגנה."
"ממה? מדובי גריזלי?" הוא התכופף מעל ברכיו של לונץ ותחב אותו לתא הכפפות. "חתיכת אקדח יש לך."
לונץ פתח את תא הכפפות.
"תסגור את זה, לעזאזל."
לונץ סגר אותו.
"אתה רוצה הגנה? תשלם את מה שאתה חייב. זאת ההגנה הכי טובה."
"אני מסכים איתך במאה אחוז," אמר לונץ, "ואני יכול אולי לספר לך על דוד שלי? קבעתי איתו פגישה להיום אחרי הצהריים."
"דוד עשיר."
"במקרה כן. ממש עכשיו הוא עבר הנה מהחוף המערבי. עשה הון מזבל. אני מדבר איתך על בנאדם שקונה מרצדס חדשה כל שנה. ממש עכשיו הוא עבר לבייקרספילד. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא עוד גר בלה מיראדה. מלך הזבל של לה מיראדה. הוא אמר לי אז להתקשר אליו ברגע שאני צריך כסף. אכלנו צהריים בבית הסטייק אַאוּטבֶּק בלה מיראדה. וואו, איזה רמה. מגישים שם סטייקים עבים כמו היד שלך. אכלת פעם באאוטבק?"
"לא בזמן האחרון."
"אז במילים אחרות, אני רוצה לצלצל לבנאדם לפני שנתרחק מהעיר יותר מדי."
"במילים אחרות, אין לך איך לשלם."
"כן, בהחלט כן," אמר לונץ. "יש לי איך לשלם. רק תן לי רגע את הטלפון שלך ואני יעשה קסם קטן."
גמבל התנהג כאילו לא שמע.
"בחייך. הבנאדם נוהג במרצדס. תן לי לקפוץ אליו."
"פאקינג בולשיט, הדוד הזה שלך."
"בסדר. אז הוא דוד של שֶלי. אבל הוא אמיתי."
"ושלי אמיתית?"
"היא - בטח. שלי? פעם חיינו יחד."
"הדוד של איזה כלבה שפעם חייתם יחד."
"תן לי צ'אנס, חבר. תן צ'אנס לעשות את הקסם שלי."
"אתה עושה אותו כרגע. וזה לא עובד."
"שמע, בנאדם, שמע," אמר לונץ, "בוא נתקשר לחוארז. תן לי לדבר עם הבנאדם בעצמו."
"חוארז לא דברן גדול."
"בחייך. אנחנו לא מכירים אחד את השני? מה הבעיה?"
גמבל אמר: "אחי בדיוק מת."
"מה?"
"הוא מת בדיוק לפני שבוע."
לונץ לא שמע אף פעם על אח. איך מדברים בהיגיון עם מישהו שזורק פתאום דבר כזה באמצע שיחה?
הם נסעו כעת צפונה. בייקרספילד הסריחה מנפט ומגז טבעי. במקומות הכי פחות צפויים, באמצע מרכז קניות או ליד אחת הכנסיות החדשות המיופייפות שכולן זכוכית וקימורים מעופפים, רואים פתאום מתקני קידוח שראשיהם עולים ויורדים.
*
"הייתי בא לדוג פה עם אחי," אמר גמבל, "בכל אופן איפשהו פה בסביבה. בנהר פֶתֶ'ר."
לונץ שחרר את כפות ידיו המהודקות והביט בהן. "מה?"
"פעם אחת, יותר נכון. הלכנו לדוג. פעם אחת. היינו צריכים לעשות את זה יותר."
לכביש היו ארבעה נתיבים אבל זה לא היה כביש בין-ארצי. השעון על לוח המחוונים הראה 4:00 אחר הצהריים.
"איפה אנחנו?"
"סתם נוסעים," אמר גמבל. "למה? אתה צריך להיות באיזה מקום?"
לונץ הניח את ידיו על ברכיו והזדקף במושבו. "לאן אנחנו נוסעים?"
"בנסיעה מהסוג הזה לא כל כך כדאי לשאול איפה זה נגמר."
לונץ עצם את עיניו.
כשפקח אותן ראה קבוצת רוכבים על אופנועי הארלי דוהרים לקראתם וחולפים על פניהם.
גמבל אמר: "ראית מה זה? לחצי מהאופנועים האלה היו לוחיות של אורגון. בטח יש איזה כנס באוקלנד או משהו. אתה יודע מה? אף פעם לא עליתי על אופנוע."
"שִיט," אמר לונץ.
"מה?"
"כלום. האופנוענים האלה. שיט," אמר, "נהר פת'ר. יש פה אולי איזה בר פת'ר או משהו?"
"הנהר בכלל לא קרוב הנה. הוא יותר צפונה. אתה יודע מה? אותי לא יושיבו על הארלי בחיים."
"באמת?"
"עם קסדה או בלי. מה תעזור קסדה?"
"פאקינג פת'ר," אמר לונץ.
*
בתא הטלפון הציבורי עמד ג'ימי לונץ וחייג למשטרה תשע ואחת ועצר. הוא לא הצליח לשמוע את צליל החיוג. אוזניו עדיין הצטלצלו. הקולְט הישן הזה עושה כל כך הרבה רעש, כמו סטירה ששותלת אותך במקום.
הוא עזב את השפופרת והיא התנדנדה לה על החוט כמה רגעים. הוא ניער את ראשו ומחה את שתי ידיו על מכנסיו. שוב לחץ על הספרה אחת וקירב את השפופרת לראשו. אישה אמרה: "משרד השריף של מחוז פאלו. באיזה מקרה חירום מדובר?"
"בחור. יש פה בחור אחד," אמר. "ירו בו."
"מה שמך ואיפה אתה נמצא, אדוני?"
"אנחנו באיזה תחנת עצירה, צפונה מטייסטי-פְריז על כביש 70, איפשהו אחרי אורטונוויל. הרבה אחרי אורטונוויל."
"אדוני. אתה מדבר על אורוֹוִיל?"
"חיובי," אמר. בידו הפנויה חיפש סיגריה.
"אתה רואה שם איזשהו שלט עם סימון קילומטרים, אדוני?"
"לא. ממש על יד הכביש יש את האורנים הגדולים האלה. כאילו קצת מאחורה."
"תחנת העצירה מצפון לטייסטי-פריז וצפונית לאורוֹוִיל. מה מצבו, אתה יכול להגיד לי?"
לונץ אמר: "הוא חטף ברגל. איך עושים חוסם עורקים?"
"פשוט תפעיל לחץ ישיר על הפצע. הוא בהכרה?"
"הוא בסדר, מותק. אבל הדם לא מפסיק לזרום."
"תפעיל לחץ על המקום. שים חתיכת בד נקי ותלחץ חזק על הפצע עם שורש כף היד."
"כן, אני יעשה את זה, בטח, אבל כאילו - אתם יכולים להגיע לפה מהר?"
היא החלה לדבר שוב והוא ניתק את השיחה.
הוא מצא את המצת והדליק את הקאמל. שאף כמה שאיפות עמוקות וזרק אותה הצדה.
הוא הלך אל תחנת העצירה תחת האורנים. גמבל ישב שעוּן אל הגלגל האחורי השמאלי של הקאדילק שלו ונראה חיוור מאוד. גדול מאוד. הוא הסיר את כובע הגולף הלבן. איזה ראש. ראש ענק. המכנס הימני השחיר לגמרי מדם. הכובע הלבן היה מונח לצדו.
לונץ התכופף ממותניו ומטה והתיר את החגורה של גמבל, וגמבל פער את עיניו הגדולות, עיניים של זר.
לונץ אמר: "אני צריך את החגורה שלך בשביל לעשות חוסם עורקים."
הוא הציב את כף רגלו בין רגליו הגדולות של האיש ומשך את החגורה כדי לשחרר אותה מהלולאות סביב כרסו העבה. "שמע, אחי," אמר לגמבל, "אני מקווה שאתה מבין."
גמבל נשם עמוק פעמיים אבל כנראה לא היה מסוגל לדבר.
לונץ אמר: "מה, אני צריך לשבת ולחכות שתשבור לי את היד? מתי נשברה לך עצם בפעם האחרונה?"
גמבל נשף ורטן. הוא גישש אחרי הכובע שלו, קירב אותו אל חזהו והחזיק אותו שם. "מה אתה יודע?" הצליח להגיד. "ממש ברגע הזה יש לי עצם ירך מפוצצת."
"צלצלתי למשטרה. אתה רק צריך להחזיק מעמד."
במרץ מפתיע השליך גמבל פתאום את כובעו הלבן. הרוח לכדה אותו והעיפה אותו כעשרה מטרים אל בין העצים. ואז נראה שאיבד את הכרתו.
לונץ השליך את החגורה לחיקו המדמם של גמבל. הוא הפריד את דשי מעיל צמר הגמלים הספורטיבי של גמבל, חיפש את הארנק של גמבל ולקח אותו.
הוא הפשיל את מכנסיו וכרע וגישש מתחת למכונית אחרי האקדח שהגיע לשם, מצא אותו ואז הזדקף ולפת אותו בשתי ידיו. הוא הצמיד את הלוע למצחו של גמבל והניח את אגודלו על הפטיש.
גמבל לא הרגיש כנראה דבר. ידיו הפרושות היו מוטלות משני צדי רגליו הפשוקות, כרסו עלתה וירדה.
לונץ הסיר את אגודלו מהפטיש, נשף אוויר והוריד את האקדח. "פאק. תשים את זה מסביב לרגל שלך. את החגורה, בנאדם. תתעורר, בנאדם." פניו של גמבל היו כפני ילד טיפש כשתפס בכל יד קצה של החגורה כדי למשוך אותה מתחת לרגלו המדממת. "דרך האבזם פה, האבזם," אמר לונץ. "זה חוסם עורקים," אמר כשנכנס למכונית.
הוא התיישב במושב העור הלבן של הקאדילק. הוא סובב את המפתח. הוא פתח את החלון וקרא: "כדאי לך לזוז, גמבל, כי הקאדי הזאת עומדת לנסוע."
הוא דחף את מוט ההילוכים לדרַייב וסחט את דוושת הגז ביציאה ממגרש החניה. בכניסה לכביש המהיר לחץ בכל הכוח על הבלמים.
הם יבואו מדרום, שיער, מבית החולים של אורטונוויל, או אורוויל, או מה שזה לא יהיה. הוא פנה צפונה.
אחרי שעבר על פני ניידת סיור שהתקרבה אליו במהירות, באורות מהבהבים, פשוט לא היה מסוגל לנהוג הלאה ופנה למגרש חניה של בית קפה בשולי עיר קטנה.
הוא השאיר את הקאדי מאחורי הבניין ומחה את פניו בשרוולו. החולצה והווסט היו ספוגים זיעה. הוא נגע בכפתורי המזגן בעדינות, באטימות, בלי להבין אותם. הוא יצא ופשט את הז'קט ואת העניבה ואת הווסט ועמד ברוח הקלה, לפת את המשקוף, ואז התכופף והקיא נוזל ירקרק חמוץ בין נעליו השחורות.
בשירותי הגברים עמד לונץ מול המשתנה דקה שלמה, אבל שום דבר לא יצא ממנו. הוא הוריד את המים בכל זאת. הוא הניח את ידיו על הכיור וכופף את ראשו ונשם כמה פעמים פנימה והחוצה ורק אז הרים את עיניו אל הראי.
*
בסביבות אחת-עשרה בבוקר הלכה אניטה דֶסילבֶרָה לקולנוע ובתיקה חצי פיינט של ווֹדקה פּוֹפּוֹב. כשהתקרבה לבית הקולנוע ראתה מזווית העין את כרזת הסרט "אחרון האלופים האמיתיים".
היא קנתה כרטיס מהאיש בעל פני האבן שישב בקופה ונכנסה. קנתה לימונדה ורודה גדולה, ובדרכה לאולם שפכה חצי ממנה לברזייה בקול קרקוש של קוביות קרח. בחושך התקדמה לאורך המעבר אל אחת השורות הקדמיות. היא התיישבה בלי לפשוט את המעיל והרכינה את פניה לכמה שניות אל המושב שלפניה, ואז הרימה אותן בבכי.
היא פתחה את הבקבוק, מזגה את הוודקה לתוך המשקה והרחיקה בבעיטה את הבקבוק הריק אל מתחת למושב שלידה.
התברר שהאלופים בסרט הם מתאגרפים. כפפות אגרוף ענקיות פילסו אגלי זיעה גדולים על מצחים ופימות בתצלומי תקריב מוגזמים. גבר שישב לבדו שתי שורות לפניה זע ונאנק תוך כדי מעקב אחר הנעשה: "אאאה! אאאח! אוֹוֹוֹח!"
על המסך ריסקו גברים זה את פניו של זה, והיא ישבה בחושך והשתכרה ומצאה בכיס מעילה מטפחת וטמנה בה את פניה והתייפחה מתוך התמכרות גדולה עוד יותר. לאשת התובע הכללי של מחוז פאלו לא נשאר עוד שום מקום אחר לשתות בו אלכוהול ולהתאבל. לא היה לה אפילו מפתח לביתה שלה. חוץ מהמכונית לקחו לה הכול.
כשהשעון הורה עשרה לשתים-עשרה היא יצאה לשירותים, החזירה את עצמה למצב סביר, העבירה מברשת בשערה ויצאה לרחוב המסנוור.

דניס ג'ונסון

דניס ג'ונסון נולד במינכן שבגרמניה ב-1949. כתב שירה, סיפורים קצרים, רומנים, מחזות וכתבות עיתונאיות על מקומות כמו אפגניסטן, סומליה וליבריה. ספריו זכו בפרסים רבים, בהם מלגת לאנאן לספרות, Whiting Writer’s Award, Aga Khan for Fiction ו-National Book Award עבור ספרו עץ העשן, העתיד לראות אור בבבל. הוא חי באיידהו.

סקירות וביקורות

נפילת מתח הנואר היעיל של דניס ג'ונסון מגלם את האובססיה של התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים זה לא סתם ספר פוסטמודרני, זה ספר פוסטמודרני בריבוע. לא רק שהוא נכתב כחיקוי מודע לעצמו של ז'אנר ספרותי מן העבר, אלא שהוא נכתב כחיקוי של ז'אנר ה"נואר", שנחשב באופן מסורתי, כלומר באופן מודרניסטי, לז'אנר "נמוך". בז'אנר הזה — שקרוב לספרי הבלש של תחילת-אמצע המאה ה-‭20‬ (צ'נדלר, האמט וכו') — העלילה מהירה, אלימה ונמרצת, הדיאלוגים שנונים, היפהפיות יפהפיות, והגיבורים הם פושעים ולא בלשים. כך נראה הז'אנר במיטבו. ודניס ג'ונסון, כך נראה לי, כתב חיקוי של הז'אנר במיטבו. חיקוי מוצלח.

גיבור הרומן הצנום הזה, שמתרחש בשנות האלפיים, הוא ג'ימי לונץ, מהמר כושל שחייב כספים לעבריין בשם חוארז. כשהגובה האימתני של חוארז מגיע כדי להעניש אותו על אי-תשלום החוב, ג'ימי מצליח להימלט ממנו — לא לפני שהוא מרסק את רגלו בעזרת אקדח. כאן מתחילים מצוד ומנוס מהירים, שבמהלכם פוגש ג'ימי חברה לצרה — אניטה, יפהפייה הורסת כמובן, שבעלה הפליל אותה בהונאה שהוא עצמו ביצע, ורוצה כעת להימלט עם המיליונים שגנב. אניטה מבקשת לנקום וגם לשים את ידה על הכסף. בסדר הזה. פגישתה בג'ימי מולידה רומן קצר, רווי תשוקה. ג'ימי לא רק נמשך לאניטה, אלא שתוכניתה להשבת הכסף הגנוב תוכל אולי גם לחלץ אותו מרודפיו, ולכן הוא מצטרף אליה. כל זה מסופר בקצב נהדר, בקלילות מבורכת ובדיאלוגים שנונים ("למה את איתי?" שואל לונץ את אניטה. "אני אוהבת גברים רעים ששונאים את עצמם", היא עונה).

בקיצור, קראתי את 'לא לזוז' בהנאה. בהנאה ובבוז. מדוע בוז? משום שהספר הזה מגלם את המשיכה הכפייתית של התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים. האובססיביות הזו דוחה אותי; מה גם שלא מדובר במחקר מעמיק על חיי הפושעים, אלא בהשתעשעות חצי פרודית בז'אנר. מכיוון שכולנו הפכנו זה מכבר לאמריקאים, נראה לנו טבעי שבמרכזה של התרבות - ודאי בקולנוע ובטלוויזיה — יעמדו שוב ושוב פושעים ועבריינים. זה לא הכרח. זו תופעה אמריקאית בבסיסה והיא נובעת אולי, כפי שאיבחן הסוציולוג דניאל בל, מכך שהעבריין מגשים למעשה את דרך החיים האמריקאית שיש ביסודה משהו אנטי-סוציאלי. העבריין הוא מי ש"עשה את זה", כלומר הגיע למה שמטיפה לו התרבות הזו באופן לגיטימי: התעשרות שמאפשרת התנתקות מהחברה (ע"ע הסיפור הגאוני 'יהלום גדול כמו הריץ' של סקוט פיצג'רלד, למשל). בעיניי, בהיקסמות הזו מפושעים ומחיי פשע, שמנגנת על הפנטזיה שלנו, יש משהו זול ולא מוסרי.

אבל עזבו מוסר. מה שהציק לי יותר בקריאת 'לא לזוז' הוא היעדר מעורבות או הזדהות רגשית. ג'ונסון כותב על גיבורים שמצוקותיהם אינן מצוקותיי. לא נמלטתי מעולם מגנגסטרים אלימים, לא הצלתי יפהפיות מנוכלים מתוחכמים, לא ניהלתי דיאלוגים שלמים באופן מלוטש. לא יצא. זה לא אומר כמובן שכתיבה מסוג כזה אינה לגיטימית; זה רק אומר שהספר מציע חוויה מהנה מסוג אחד, ולמי שמחפש חוויה מהנה מסוג אחר — נגיד, עומק פסיכולוגי ו/או פילוסופי, עיסוי של כאבים נפשיים - אין מה לחפש פה.

דניס ג'ונסון, שנפטר לפני כמה שבועות, נחשב באמריקה לסופר מרכזי. את 'עץ עשן' שלו, שזכה ב‭2007-‬ בפרס הספר הלאומי בארה"ב, קראתי בהערכה אבל גם בתחושה של אי-רלוונטיות עמוקה של הנושא המרכזי שלו, מלחמת וייטנאם, לזמננו. בקובץ הסיפורים הקצרים שלו מ-‭,1992‬ 'הבן של ישו' — גם הוא אחד מספריו הידועים והאהובים — מככבים, כמו כאן, פושעים זעירים ו/או גיבורים מסוממים. אבל בניגוד ל'לא לזוז' המשחקי, סיפורי 'הבן של ישו' נכתבו בריאליזם קארברי (ג'ונסון נחשב לתלמידו של ריימונד קארבר), והם מבוססים, יש לשער, גם על התנסויותיו שלו עצמו בסמים.

אולי חלק מההערצה לג'ונסון נובע מכך שהנושאים והגיבורים שלו נראים אותנטיים ו"מגניבים" (סמים הרי תמיד עושים את העבודה). המגניבות הזאת מתבטאת כאן, למשל, בכך שעלילת הספר פורסמה בהמשכים ב'פלייבוי' — עובדה שמוזכרת לא לחינם על הכריכה. ג'ונסון, שבישראל לא ביסס לעצמו עדת מעריצים גדולה, נחשב בחוגים מסוימים ל"סופר פולחן". עליי, לפחות, בעקבות מה שאני מכיר מיצירתו, טרם זרח האור.

עוד 3 ספרים של דניס ג'ונסון שתורגמו לעברית:
הבן של ישו‭ 1992 < ‬
השם של העולם‭ 2000 < ‬
עץ עשן‭ 2007 < ‬

בתמונה: 'לא לזוז', ג'פרי סמית. מתוך מגזין 'פלייבוי',‭ 2008 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 23/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר משעמם על דמויות מחוספסות שאומרות פאק גפי אמיר הארץ 28/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: ברוריה בן־ברוך
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 12 דק'

סקירות וביקורות

נפילת מתח הנואר היעיל של דניס ג'ונסון מגלם את האובססיה של התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים זה לא סתם ספר פוסטמודרני, זה ספר פוסטמודרני בריבוע. לא רק שהוא נכתב כחיקוי מודע לעצמו של ז'אנר ספרותי מן העבר, אלא שהוא נכתב כחיקוי של ז'אנר ה"נואר", שנחשב באופן מסורתי, כלומר באופן מודרניסטי, לז'אנר "נמוך". בז'אנר הזה — שקרוב לספרי הבלש של תחילת-אמצע המאה ה-‭20‬ (צ'נדלר, האמט וכו') — העלילה מהירה, אלימה ונמרצת, הדיאלוגים שנונים, היפהפיות יפהפיות, והגיבורים הם פושעים ולא בלשים. כך נראה הז'אנר במיטבו. ודניס ג'ונסון, כך נראה לי, כתב חיקוי של הז'אנר במיטבו. חיקוי מוצלח.

גיבור הרומן הצנום הזה, שמתרחש בשנות האלפיים, הוא ג'ימי לונץ, מהמר כושל שחייב כספים לעבריין בשם חוארז. כשהגובה האימתני של חוארז מגיע כדי להעניש אותו על אי-תשלום החוב, ג'ימי מצליח להימלט ממנו — לא לפני שהוא מרסק את רגלו בעזרת אקדח. כאן מתחילים מצוד ומנוס מהירים, שבמהלכם פוגש ג'ימי חברה לצרה — אניטה, יפהפייה הורסת כמובן, שבעלה הפליל אותה בהונאה שהוא עצמו ביצע, ורוצה כעת להימלט עם המיליונים שגנב. אניטה מבקשת לנקום וגם לשים את ידה על הכסף. בסדר הזה. פגישתה בג'ימי מולידה רומן קצר, רווי תשוקה. ג'ימי לא רק נמשך לאניטה, אלא שתוכניתה להשבת הכסף הגנוב תוכל אולי גם לחלץ אותו מרודפיו, ולכן הוא מצטרף אליה. כל זה מסופר בקצב נהדר, בקלילות מבורכת ובדיאלוגים שנונים ("למה את איתי?" שואל לונץ את אניטה. "אני אוהבת גברים רעים ששונאים את עצמם", היא עונה).

בקיצור, קראתי את 'לא לזוז' בהנאה. בהנאה ובבוז. מדוע בוז? משום שהספר הזה מגלם את המשיכה הכפייתית של התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים. האובססיביות הזו דוחה אותי; מה גם שלא מדובר במחקר מעמיק על חיי הפושעים, אלא בהשתעשעות חצי פרודית בז'אנר. מכיוון שכולנו הפכנו זה מכבר לאמריקאים, נראה לנו טבעי שבמרכזה של התרבות - ודאי בקולנוע ובטלוויזיה — יעמדו שוב ושוב פושעים ועבריינים. זה לא הכרח. זו תופעה אמריקאית בבסיסה והיא נובעת אולי, כפי שאיבחן הסוציולוג דניאל בל, מכך שהעבריין מגשים למעשה את דרך החיים האמריקאית שיש ביסודה משהו אנטי-סוציאלי. העבריין הוא מי ש"עשה את זה", כלומר הגיע למה שמטיפה לו התרבות הזו באופן לגיטימי: התעשרות שמאפשרת התנתקות מהחברה (ע"ע הסיפור הגאוני 'יהלום גדול כמו הריץ' של סקוט פיצג'רלד, למשל). בעיניי, בהיקסמות הזו מפושעים ומחיי פשע, שמנגנת על הפנטזיה שלנו, יש משהו זול ולא מוסרי.

אבל עזבו מוסר. מה שהציק לי יותר בקריאת 'לא לזוז' הוא היעדר מעורבות או הזדהות רגשית. ג'ונסון כותב על גיבורים שמצוקותיהם אינן מצוקותיי. לא נמלטתי מעולם מגנגסטרים אלימים, לא הצלתי יפהפיות מנוכלים מתוחכמים, לא ניהלתי דיאלוגים שלמים באופן מלוטש. לא יצא. זה לא אומר כמובן שכתיבה מסוג כזה אינה לגיטימית; זה רק אומר שהספר מציע חוויה מהנה מסוג אחד, ולמי שמחפש חוויה מהנה מסוג אחר — נגיד, עומק פסיכולוגי ו/או פילוסופי, עיסוי של כאבים נפשיים - אין מה לחפש פה.

דניס ג'ונסון, שנפטר לפני כמה שבועות, נחשב באמריקה לסופר מרכזי. את 'עץ עשן' שלו, שזכה ב‭2007-‬ בפרס הספר הלאומי בארה"ב, קראתי בהערכה אבל גם בתחושה של אי-רלוונטיות עמוקה של הנושא המרכזי שלו, מלחמת וייטנאם, לזמננו. בקובץ הסיפורים הקצרים שלו מ-‭,1992‬ 'הבן של ישו' — גם הוא אחד מספריו הידועים והאהובים — מככבים, כמו כאן, פושעים זעירים ו/או גיבורים מסוממים. אבל בניגוד ל'לא לזוז' המשחקי, סיפורי 'הבן של ישו' נכתבו בריאליזם קארברי (ג'ונסון נחשב לתלמידו של ריימונד קארבר), והם מבוססים, יש לשער, גם על התנסויותיו שלו עצמו בסמים.

אולי חלק מההערצה לג'ונסון נובע מכך שהנושאים והגיבורים שלו נראים אותנטיים ו"מגניבים" (סמים הרי תמיד עושים את העבודה). המגניבות הזאת מתבטאת כאן, למשל, בכך שעלילת הספר פורסמה בהמשכים ב'פלייבוי' — עובדה שמוזכרת לא לחינם על הכריכה. ג'ונסון, שבישראל לא ביסס לעצמו עדת מעריצים גדולה, נחשב בחוגים מסוימים ל"סופר פולחן". עליי, לפחות, בעקבות מה שאני מכיר מיצירתו, טרם זרח האור.

עוד 3 ספרים של דניס ג'ונסון שתורגמו לעברית:
הבן של ישו‭ 1992 < ‬
השם של העולם‭ 2000 < ‬
עץ עשן‭ 2007 < ‬

בתמונה: 'לא לזוז', ג'פרי סמית. מתוך מגזין 'פלייבוי',‭ 2008 ‬
אריק גלסנר 7 לילות 23/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר משעמם על דמויות מחוספסות שאומרות פאק גפי אמיר הארץ 28/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
לא לזוז דניס ג'ונסון
ג'ימי לונץ בחיים לא היה במלחמה, אבל ידע שבטח ככה מרגישים שם - שמונה-עשר חבר'ה בחדר אחד, ורובּ, הבמאי, שולח אותם החוצה - שמונה-עשר חבר'ה שכם אל שכם, נעים להוראות המפקד ועושים מה שהתאמנו יום ולילה לעשות. ממתינים בשקט בחשכה מאחורי המסך הכבד, שלפניו מנחה הטקס מספר בדיחת קרש, ואז - "קבלו את חבורת הזמר סורקי החופים מאלהמברה קליפורניה!" - והנה הם מחייכים אל האורות הלוהטים ומבצעים את שני השירים שלהם.
לונץ היה אחד מארבעת הסולנים. עם "גחלילית" נראה לו שהם הצליחו לא רע. הם שרו את התנועות בהתאמה, הגו את העיצורים ברכּוּת, ולונץ ידע שהוא, לפחות, נלהב ומחייך, עם הרבה שפת גוף. ב"אם לא נחזור לאהוב כמו פעם" הם כבר עלו על הגל. אחידות, תהודה, חגיגיות - כל מה שרוב רצה מהם תמיד. אף פעם הם לא ביצעו את זה כל כך יפה. לימין שוּר, במדרגות רד, למרתף של מרכז הכנסים, ושם שוב נערכו בשורות, הפעם כדי להצטלם למזכרת.
"אפילו אם נצא מקום עשרים מתוך עשרים," אמר להם רוב אחר כך, כשפשטו את בגדי ההופעה, את הטוקסידו הלבנים והווסטים המשובצים ועניבות הפרפר המשובצות, "זה בעצם מקום עשרים מתוך מאה. צריך לזכור, חבר'ה, שמאה חבורות זמר ניסו להתקבל לתחרות הזאת, ורק עשרים הצליחו להגיע עד הנה, לשלב הזה בבייקרספילד. אל תשכחו את זה. אנחנו מתוך מאה, לא מתוך עשרים. תזכרו את זה, כן?" איכשהו נראה לו שרוב לא חושב שהם הצליחו מי יודע מה.
כמעט שתים-עשרה בצהריים. לונץ לא טרח להחליף בגדים. הוא חטף את תיק הספורט שלו, הבטיח להיפגש עם כל שאר החבר'ה בפונדק בֶּסט וֶליוּ ומיהר למעלה, עדיין בבגדי ההופעה. פתאום בא לו להמר. היתה לו הרגשה שהמזל איתו. בכיס הטוקסידו המבהיק בלובנו היה דף מקופל של סנטה אניטה. בשתים-עשרה וחצי הסוסים מתחילים לרוץ. צריך למצוא טלפון ציבורי ולצלצל למישהו.
בדרך החוצה עבר בלובי וראה שהתוצאות כבר על הלוח. חבורת הזמר אלהמברה הגיעה למקום השבעה-עשר מתוך עשרים. אבל היי, לא לשכוח - זה בעצם המקום השבעה-עשר מתוך מאה.
נו, טוב - בסדר. לא הלך. אבל תחושת המזל עדיין לא עזבה אותו. גילוח, תספורת, טוקסידו. אפשר כמעט לחשוב שהוא במונטה קרלו.
הוא יצא מדלתות הזכוכית הגדולות ושם, ממש מול הכניסה, עמד גֶֶמבְּּל והסתכל בנכנסים וביוצאים. איש עצוב וגבוה במכנסיים יקרים ונעליים יקרות, מעיל ספורטיבי מצמר גמלים וכובע קש לבן של פנסיונרים שמשחקים גולף. על ראש גדול מאוד.
"היי, שלום," אמר גמבל, "אז אתה שר בסגנון בַּרבֶּרשוֹפּ."
"מה אתה עושה פה?"
"באתי לראות אותך."
"לא, באמת."
"באמת. תאמין לי."
"בשביל זה באת עד בייקרספילד?"
תחושת המזל הזאת. היא כבר הכזיבה אותו לא פעם.
"אני חונה כאן," אמר גמבל.
מכוניתו של גמבל היתה קאדילק ברוהם עם מושבי עור לבנים ורכים. "ליד המושב שלך יש כפתור," הוא אמר, "אתה יכול לכוון אותו איך שאתה רוצה."
"ישימו לב שנעלמתי," אמר לונץ. "יש לי טרמפ בחזרה לאֶל-אֵיי. הכול מסודר."
"תצלצל למישהו."
"טוב, בסדר - רק תמצא לי טלפון ציבורי ואני קופץ לטלפן."
גמבל הושיט לו טלפון סלולרי. "אף אחד לא קופץ לשום מקום."
לונץ טפח על כיסיו, מצא את פנקסו, פרש אותו על ברכו ולחץ על המקשים באגודלו. הוא הגיע לתיבה הקולית של רוב ואמר: "היי, הסתדרתי. מישהו לוקח אותי טרמפ עד אלהמברה." הוא חשב רגע. "זה ג'ימי". מה עוד? "לונץ." מה עוד? שום דבר. "יופי. אז להתראות בשלישי. החזרה בשלישי, נכון? כן, יום שלישי."
הוא החזיר את הטלפון לגמבל, שהכניס אותו לכיס המעיל האיטלקי המיופייף שלו.
לונץ אמר: "אני יכול לעשן?"
"בטח. באוטו שלך. לא אצלי."
*
גמבל נהג ביד אחת והושיט זרוע ארוכה למושב האחורי לפשפש בתיק הספורט של לונץ. "מה יש לנו כאן?"
"להגנה."
"ממה? מדובי גריזלי?" הוא התכופף מעל ברכיו של לונץ ותחב אותו לתא הכפפות. "חתיכת אקדח יש לך."
לונץ פתח את תא הכפפות.
"תסגור את זה, לעזאזל."
לונץ סגר אותו.
"אתה רוצה הגנה? תשלם את מה שאתה חייב. זאת ההגנה הכי טובה."
"אני מסכים איתך במאה אחוז," אמר לונץ, "ואני יכול אולי לספר לך על דוד שלי? קבעתי איתו פגישה להיום אחרי הצהריים."
"דוד עשיר."
"במקרה כן. ממש עכשיו הוא עבר הנה מהחוף המערבי. עשה הון מזבל. אני מדבר איתך על בנאדם שקונה מרצדס חדשה כל שנה. ממש עכשיו הוא עבר לבייקרספילד. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא עוד גר בלה מיראדה. מלך הזבל של לה מיראדה. הוא אמר לי אז להתקשר אליו ברגע שאני צריך כסף. אכלנו צהריים בבית הסטייק אַאוּטבֶּק בלה מיראדה. וואו, איזה רמה. מגישים שם סטייקים עבים כמו היד שלך. אכלת פעם באאוטבק?"
"לא בזמן האחרון."
"אז במילים אחרות, אני רוצה לצלצל לבנאדם לפני שנתרחק מהעיר יותר מדי."
"במילים אחרות, אין לך איך לשלם."
"כן, בהחלט כן," אמר לונץ. "יש לי איך לשלם. רק תן לי רגע את הטלפון שלך ואני יעשה קסם קטן."
גמבל התנהג כאילו לא שמע.
"בחייך. הבנאדם נוהג במרצדס. תן לי לקפוץ אליו."
"פאקינג בולשיט, הדוד הזה שלך."
"בסדר. אז הוא דוד של שֶלי. אבל הוא אמיתי."
"ושלי אמיתית?"
"היא - בטח. שלי? פעם חיינו יחד."
"הדוד של איזה כלבה שפעם חייתם יחד."
"תן לי צ'אנס, חבר. תן צ'אנס לעשות את הקסם שלי."
"אתה עושה אותו כרגע. וזה לא עובד."
"שמע, בנאדם, שמע," אמר לונץ, "בוא נתקשר לחוארז. תן לי לדבר עם הבנאדם בעצמו."
"חוארז לא דברן גדול."
"בחייך. אנחנו לא מכירים אחד את השני? מה הבעיה?"
גמבל אמר: "אחי בדיוק מת."
"מה?"
"הוא מת בדיוק לפני שבוע."
לונץ לא שמע אף פעם על אח. איך מדברים בהיגיון עם מישהו שזורק פתאום דבר כזה באמצע שיחה?
הם נסעו כעת צפונה. בייקרספילד הסריחה מנפט ומגז טבעי. במקומות הכי פחות צפויים, באמצע מרכז קניות או ליד אחת הכנסיות החדשות המיופייפות שכולן זכוכית וקימורים מעופפים, רואים פתאום מתקני קידוח שראשיהם עולים ויורדים.
*
"הייתי בא לדוג פה עם אחי," אמר גמבל, "בכל אופן איפשהו פה בסביבה. בנהר פֶתֶ'ר."
לונץ שחרר את כפות ידיו המהודקות והביט בהן. "מה?"
"פעם אחת, יותר נכון. הלכנו לדוג. פעם אחת. היינו צריכים לעשות את זה יותר."
לכביש היו ארבעה נתיבים אבל זה לא היה כביש בין-ארצי. השעון על לוח המחוונים הראה 4:00 אחר הצהריים.
"איפה אנחנו?"
"סתם נוסעים," אמר גמבל. "למה? אתה צריך להיות באיזה מקום?"
לונץ הניח את ידיו על ברכיו והזדקף במושבו. "לאן אנחנו נוסעים?"
"בנסיעה מהסוג הזה לא כל כך כדאי לשאול איפה זה נגמר."
לונץ עצם את עיניו.
כשפקח אותן ראה קבוצת רוכבים על אופנועי הארלי דוהרים לקראתם וחולפים על פניהם.
גמבל אמר: "ראית מה זה? לחצי מהאופנועים האלה היו לוחיות של אורגון. בטח יש איזה כנס באוקלנד או משהו. אתה יודע מה? אף פעם לא עליתי על אופנוע."
"שִיט," אמר לונץ.
"מה?"
"כלום. האופנוענים האלה. שיט," אמר, "נהר פת'ר. יש פה אולי איזה בר פת'ר או משהו?"
"הנהר בכלל לא קרוב הנה. הוא יותר צפונה. אתה יודע מה? אותי לא יושיבו על הארלי בחיים."
"באמת?"
"עם קסדה או בלי. מה תעזור קסדה?"
"פאקינג פת'ר," אמר לונץ.
*
בתא הטלפון הציבורי עמד ג'ימי לונץ וחייג למשטרה תשע ואחת ועצר. הוא לא הצליח לשמוע את צליל החיוג. אוזניו עדיין הצטלצלו. הקולְט הישן הזה עושה כל כך הרבה רעש, כמו סטירה ששותלת אותך במקום.
הוא עזב את השפופרת והיא התנדנדה לה על החוט כמה רגעים. הוא ניער את ראשו ומחה את שתי ידיו על מכנסיו. שוב לחץ על הספרה אחת וקירב את השפופרת לראשו. אישה אמרה: "משרד השריף של מחוז פאלו. באיזה מקרה חירום מדובר?"
"בחור. יש פה בחור אחד," אמר. "ירו בו."
"מה שמך ואיפה אתה נמצא, אדוני?"
"אנחנו באיזה תחנת עצירה, צפונה מטייסטי-פְריז על כביש 70, איפשהו אחרי אורטונוויל. הרבה אחרי אורטונוויל."
"אדוני. אתה מדבר על אורוֹוִיל?"
"חיובי," אמר. בידו הפנויה חיפש סיגריה.
"אתה רואה שם איזשהו שלט עם סימון קילומטרים, אדוני?"
"לא. ממש על יד הכביש יש את האורנים הגדולים האלה. כאילו קצת מאחורה."
"תחנת העצירה מצפון לטייסטי-פריז וצפונית לאורוֹוִיל. מה מצבו, אתה יכול להגיד לי?"
לונץ אמר: "הוא חטף ברגל. איך עושים חוסם עורקים?"
"פשוט תפעיל לחץ ישיר על הפצע. הוא בהכרה?"
"הוא בסדר, מותק. אבל הדם לא מפסיק לזרום."
"תפעיל לחץ על המקום. שים חתיכת בד נקי ותלחץ חזק על הפצע עם שורש כף היד."
"כן, אני יעשה את זה, בטח, אבל כאילו - אתם יכולים להגיע לפה מהר?"
היא החלה לדבר שוב והוא ניתק את השיחה.
הוא מצא את המצת והדליק את הקאמל. שאף כמה שאיפות עמוקות וזרק אותה הצדה.
הוא הלך אל תחנת העצירה תחת האורנים. גמבל ישב שעוּן אל הגלגל האחורי השמאלי של הקאדילק שלו ונראה חיוור מאוד. גדול מאוד. הוא הסיר את כובע הגולף הלבן. איזה ראש. ראש ענק. המכנס הימני השחיר לגמרי מדם. הכובע הלבן היה מונח לצדו.
לונץ התכופף ממותניו ומטה והתיר את החגורה של גמבל, וגמבל פער את עיניו הגדולות, עיניים של זר.
לונץ אמר: "אני צריך את החגורה שלך בשביל לעשות חוסם עורקים."
הוא הציב את כף רגלו בין רגליו הגדולות של האיש ומשך את החגורה כדי לשחרר אותה מהלולאות סביב כרסו העבה. "שמע, אחי," אמר לגמבל, "אני מקווה שאתה מבין."
גמבל נשם עמוק פעמיים אבל כנראה לא היה מסוגל לדבר.
לונץ אמר: "מה, אני צריך לשבת ולחכות שתשבור לי את היד? מתי נשברה לך עצם בפעם האחרונה?"
גמבל נשף ורטן. הוא גישש אחרי הכובע שלו, קירב אותו אל חזהו והחזיק אותו שם. "מה אתה יודע?" הצליח להגיד. "ממש ברגע הזה יש לי עצם ירך מפוצצת."
"צלצלתי למשטרה. אתה רק צריך להחזיק מעמד."
במרץ מפתיע השליך גמבל פתאום את כובעו הלבן. הרוח לכדה אותו והעיפה אותו כעשרה מטרים אל בין העצים. ואז נראה שאיבד את הכרתו.
לונץ השליך את החגורה לחיקו המדמם של גמבל. הוא הפריד את דשי מעיל צמר הגמלים הספורטיבי של גמבל, חיפש את הארנק של גמבל ולקח אותו.
הוא הפשיל את מכנסיו וכרע וגישש מתחת למכונית אחרי האקדח שהגיע לשם, מצא אותו ואז הזדקף ולפת אותו בשתי ידיו. הוא הצמיד את הלוע למצחו של גמבל והניח את אגודלו על הפטיש.
גמבל לא הרגיש כנראה דבר. ידיו הפרושות היו מוטלות משני צדי רגליו הפשוקות, כרסו עלתה וירדה.
לונץ הסיר את אגודלו מהפטיש, נשף אוויר והוריד את האקדח. "פאק. תשים את זה מסביב לרגל שלך. את החגורה, בנאדם. תתעורר, בנאדם." פניו של גמבל היו כפני ילד טיפש כשתפס בכל יד קצה של החגורה כדי למשוך אותה מתחת לרגלו המדממת. "דרך האבזם פה, האבזם," אמר לונץ. "זה חוסם עורקים," אמר כשנכנס למכונית.
הוא התיישב במושב העור הלבן של הקאדילק. הוא סובב את המפתח. הוא פתח את החלון וקרא: "כדאי לך לזוז, גמבל, כי הקאדי הזאת עומדת לנסוע."
הוא דחף את מוט ההילוכים לדרַייב וסחט את דוושת הגז ביציאה ממגרש החניה. בכניסה לכביש המהיר לחץ בכל הכוח על הבלמים.
הם יבואו מדרום, שיער, מבית החולים של אורטונוויל, או אורוויל, או מה שזה לא יהיה. הוא פנה צפונה.
אחרי שעבר על פני ניידת סיור שהתקרבה אליו במהירות, באורות מהבהבים, פשוט לא היה מסוגל לנהוג הלאה ופנה למגרש חניה של בית קפה בשולי עיר קטנה.
הוא השאיר את הקאדי מאחורי הבניין ומחה את פניו בשרוולו. החולצה והווסט היו ספוגים זיעה. הוא נגע בכפתורי המזגן בעדינות, באטימות, בלי להבין אותם. הוא יצא ופשט את הז'קט ואת העניבה ואת הווסט ועמד ברוח הקלה, לפת את המשקוף, ואז התכופף והקיא נוזל ירקרק חמוץ בין נעליו השחורות.
בשירותי הגברים עמד לונץ מול המשתנה דקה שלמה, אבל שום דבר לא יצא ממנו. הוא הוריד את המים בכל זאת. הוא הניח את ידיו על הכיור וכופף את ראשו ונשם כמה פעמים פנימה והחוצה ורק אז הרים את עיניו אל הראי.
*
בסביבות אחת-עשרה בבוקר הלכה אניטה דֶסילבֶרָה לקולנוע ובתיקה חצי פיינט של ווֹדקה פּוֹפּוֹב. כשהתקרבה לבית הקולנוע ראתה מזווית העין את כרזת הסרט "אחרון האלופים האמיתיים".
היא קנתה כרטיס מהאיש בעל פני האבן שישב בקופה ונכנסה. קנתה לימונדה ורודה גדולה, ובדרכה לאולם שפכה חצי ממנה לברזייה בקול קרקוש של קוביות קרח. בחושך התקדמה לאורך המעבר אל אחת השורות הקדמיות. היא התיישבה בלי לפשוט את המעיל והרכינה את פניה לכמה שניות אל המושב שלפניה, ואז הרימה אותן בבכי.
היא פתחה את הבקבוק, מזגה את הוודקה לתוך המשקה והרחיקה בבעיטה את הבקבוק הריק אל מתחת למושב שלידה.
התברר שהאלופים בסרט הם מתאגרפים. כפפות אגרוף ענקיות פילסו אגלי זיעה גדולים על מצחים ופימות בתצלומי תקריב מוגזמים. גבר שישב לבדו שתי שורות לפניה זע ונאנק תוך כדי מעקב אחר הנעשה: "אאאה! אאאח! אוֹוֹוֹח!"
על המסך ריסקו גברים זה את פניו של זה, והיא ישבה בחושך והשתכרה ומצאה בכיס מעילה מטפחת וטמנה בה את פניה והתייפחה מתוך התמכרות גדולה עוד יותר. לאשת התובע הכללי של מחוז פאלו לא נשאר עוד שום מקום אחר לשתות בו אלכוהול ולהתאבל. לא היה לה אפילו מפתח לביתה שלה. חוץ מהמכונית לקחו לה הכול.
כשהשעון הורה עשרה לשתים-עשרה היא יצאה לשירותים, החזירה את עצמה למצב סביר, העבירה מברשת בשערה ויצאה לרחוב המסנוור.