הרוצחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרוצחים

הרוצחים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דרור בורשטיין

דרור בּוּרשטיין (נולד ב-1970) מהסופרים האהובים והמוערכים בישראל,  בעל תואר דוקטור לספרות עברית. בורשטיין זכה בפרס ברנשטיין לספרות, בפרס לספרות ע"ש זבולון המר מטעם עיריית ירושלים ובפרס שר החינוך והתרבות לשירה. 

מספריו:
פירות/גט, רעננה: אבן חושן, 1999. שירה.
אבנר ברנר: רומן, תל אביב: בבל, תשס"ג 2003. רומן (פרס ברנשטיין לשנת 2005)
הרוצחים: רומן, תל אביב: בבל, תשס"ו 2006. רומן.
קרוב, ירושלים: כתר, 2009. רומן.
כוס התה שלי, תל אביב: עם עובד 2011 (ספר ילדים. איורים: מאיר אפלפלד)
שאלות בספרות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013. מסה.
טיט, ירושלים: כתר, תשע״ו 2016. רומן.
אדם בחלל, תל אביב: בבל, תשס"ח 2018. מסה.
פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים, תל אביב: אפיק, תש"פ 2019 (נכתב בשיתוף עם מאיה ויינברג).
הווה, רעננה: אבן חושן, תש"פ 2020 (ציורים: מאיר אפלפלד). שירה, הייבון ופרוזה.
עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, תל אביב: בבל, תשפ״ב 2021. מסה. (פרס ביאליק, תשפ"ג)
בדרך, בני ברק: הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשפ"ג 2023. שלוש נובלות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3jaxbh8h

ראיון "ראש בראש"

תקציר

שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. בין המחלקה הפסיכיאטרית הצבאית שבה מאושפז מלכיאל, אביו של שאול, להעתק חלקת הקבר שמטפחת אמו ורדה באוסטרליה, ובין ירושלים של אביו של נחמן, המשורר שרגא לוין, לתל אביב של אמו, עורכת הדין לאה לוין, מסתבכת פקעת האירועים של הרומן, אך מתוכה מתארגנת מסכת של עובדות מרשיעות: ברחובות ובמעברים התת-קרקעיים של תל אביב מתהלכים שני רוצחים, אך הם כנראה אינם היחידים.

ה ר ו צ ח י ם הוא רומן שמתקדם "לאורך" כמו במוזיקה, אך גם "לרוחב" כמו בציור. העולם של ה ר ו צ ח י ם מצוי בתנועה מתמדת והוא מלא סתירות ואזורים נסתרים; הדמויות שבו סבוכות זו בזו לבלי התר, פועלות ללא הרף זו ביחס לזו, ובעיקר זו כנגד זו; הצלילים שנשמעים בו הם קריאות מצוקה ושיחות טלפון מנותקות, דיבור זדוני ואילמות, ומעל לכול - רחש כתיבת המילים וגריסת הנייר.

פרק ראשון

1
 
בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של השׂרה, קם שאול רובינזון והתגבר, ויצא אל אור הרחוב כמגשש, מעורר בעוברים ושבים רגש עמום של רתיעה למראה האדם בן הארבעים ומשהו, המרים את רגליו כאילו בסוליות נעליו הלבנות והמלוכלכות קבועות משקולות של ברזל, בעוד גופו רכון לפנים כאילו זה עתה הוּכּה או שטפחו לו על שכמו חזק מדי. והיו השכנים מקנאים בחשאי, שראוהו בתוך מטוס הסילון, כרטיס חינם לכל החיים, וכל זה בשביל מה, בשביל מה? מין סיפור שפִּרסם, שִעמום מפותל, לא בהיר, לא מובן, לא מובן. לא ממריא!, התבדחו עיתונים. ואכן לא אחת היו תושבי השכונה ממהרים לחצות את הרחוב לצדו השני, או לסוב למראהו על עקביהם בטפיחת-מצח, ולהפטיר קריאה רמה כשחקנים בתיאטרון, מחישים צעדיהם פתאום ופונים ימינה וימינה וימינה וחוזרים לרחוב מתנשפים. תחת זרועו היה שאול רובינזון נושא את הספר שזכה בפרס הענקי כמצורע המפגין את נגעיו, ובכיסו חפיסת הסיגריות שהתחיל לעשן לאחרונה, ומצית שעליו תמונת פסל אטלס שרכש בפירנצה, כלומר גנב מן החנות של ה"אופיצי" בפירנצה, או למען האמת מצא באחד הארונות בדירה שקנה מן המתווך הממשלתי. מדי כמה זמן היה משתעל וקורס אל ספסל סמוך לקרקע ומעיין בדפים של ספרו ונושף פקעות של עשן אל הספר, מוחה בידו השנייה ברוגזה את העשן מפני המילים שהכיר כבר היטב, מלכסן מבט אל החתול בעל שלוש הרגליים, אומר לו בלחישה, היום אין עלי כלום. כעת קם ועמד, מותיר את הספר על הספסל השקוע שליד בית הכנסת, שוכח אותו כמדומה. ממטרות בחצרות ניבאו לדשא הצהוב על חורף. השעה היתה מאוחרת והוא גירד בזקנו השחור שהלך וצימח, וחזר וקרס אל הספסל החום והקשה וגישש באצבעותיו בתוך הספר הסגור כמעט, כמפשפש בְּכיס, כמי שיודע מה מבוקשו, ואת שרשרת הזהב הדקה טמן בחולצה. בבית שמול בית הכנסת נדלק אור וכבה מיד, ורובינזון דימה להבחין איך אחת השכנות מצטדדת כדי להביט בו מאחורי הווילון בדירה, כן, כמה הוא רצה שמישהו יביט בו כבר, אבל עיניים התחמקו ממנו, והוא הלך קצת לאחור ואז קרס אל הספסל והוציא את כף ידו מתוך הספר, והיא היתה חמה ורטובה כאילו שׂם אותה בתוך כפפה.
 
מבעד לחמש האצבעות אנו עוברים, רואים את האישה, ניתָן לה שמה ושם המשפחה, מילה נשמעת ובתוך האותיות קם הבניין, הכול נחתך, הגורלות כבר נקשרו, העיר הוקמה, כלומר כל מי שהיא אהבה או לא, המוזיקה ששמעה, הציורים שראתה, הרכבות שהיא נסעה בהן והמקומות שאליהן נסעו הרכבות, התצלומים האפורים ועליהם כתמי הצבע, פסנתר שהתעורר באיזה חדר לא רחוק וכמטָר של חרוזי זכוכית חלף בה ונגוז, כל זה החל להתקיים בבת אחת. היד סופרת ארבעים שנה אחורה. לאה לוין, רְאוּ אותה ככרך סואן, ציור מלא כתמים של צבע, שמיים, עננים, דגלים על מגדליהּ, ענן של יתושים מתחת לירח המלא, סוסי הפרא בשולי הפרברים, הכרכרות, חברי תזמורת מכבי-האש רוחצים ומתיזים בים ביום השבתון, מכוניות כיבוי עומדות ואדומות על קו החוף, אבל הרחק קוברים מתים ומקוננות פורשות כפיים על המת. חליפתה שחורה, ותיק שחור אחוז היטב, עומדת במבואת בית-המשפט בתל אביב ליד עצי הברוש ליד עמוד חשמל. חולפת על-פני תחנת המוניות, על פני שוטרים, עוברים שני סבּלים ובידם תמונת רחוב, בתים, עצים, נושאים נוף צרפתי בעיר זרה. קורה שהעולם עומד לנגד העיניים. פניהָּ נתונים בין צל ירוק לצל בהיר. היא מחליטה עכשיו, ברגע זה, שלא תחזור יותר ללמוד, צריך לחזור אל החליל. אבל מחר היא תתנער בבוקר ותיסע לאוניברסיטה, לא תחמיץ דבר. תפסיקי, היא אומרת לעצמה בקול, תפסיקי כבר, מספיק. בתוך המוזיקה אני אגור, יהיה מקום גם בשבילי, הדלת תיפתח ואכנס. עכשיו, מחר, מיד עכשיו. אבל מחר, אנחנו כבר יודעים היום, היא תתעורר ותתרחץ ולא תחמיץ אף הרצאה, ולא תאמר לאיש דבר, גם בימים האחרים, וייוולד לה בן, ואז יהיה כבר מאוחר לסגת. כל זה היה מזמן. העסק לא נגמר עם הלידה לאה לוין, הניפה מישהי מין אצבע למולה, העסק רק מתחיל (היא התקרבה אל הכִּילָה, והוא יָשַׁן שם, מחייך, אוחז בטרקטור הכחול, והיא שלחה ידה לגעת ברשת של כּילת היתושים, בזהירות, ונבהלה פתאום שהוא כבר לא יהיה שם אם לא תביט בו כל הלילה. אבל הרי נרדמת בסוף, והוא נשאר שם עד למחרת בבוקר). הקפדתי על העונש שנתתי לעצמי, תגיד אחרי ארבעים שנה, כמה פסיעות מאחורי אותו מקום, במכונית האפורה. האם זה נחמן שם, שבא אלי?, תחלוף בה מחשבה כמו דג בין הסלעים העמוקים בעוד כמה דקות. אבל הלא כאן תל אביב, הרימה את עיניה אל קצה המגדל המחודד, והוא עכשיו בירושלים. ובמקום שהוא היה בו יהיה רק קצת עשן, גם הוא יפוג. בלי שום כאב, חושבת לאה, שום כאב, מוזר, הרי תמיד חשבתי שיכאב, והנה, לא.
 
ומה נגמר עם מכלאות בקר בע"מ? ברונו קירש עמד, גבוה מעל הרחוב שבו עברה עתה לאה לוין (הבה נבנה מיד מגדל סביב לגופו כדי שלא ייפול ויתרסק אל הרחוב! ובצורה של עיפרון נבנה את המגדל! ועננים ניתן ליד ראשו! תוסיף לו עננים, תוסיף! הנה ציפור שחורה חולפת כבר בעננים), ואמר: "ידעתי שֶ. ידעתי שהתיק הזה is not אבוּד." חלון שחתיכה שבורה בו כבר שנים רבות ייטרק ברעש. זגוגית תרעד. "עורך-דין קירש!", עולה הקול מתוך גומחת המזכירוֹת, נשמע הקול, צרוד כחפיסת סיגריות טיים אשר מונחת מעוכה מתחת אצבעות שקצותיהן אדום, "הגיע המתמחה החדש." וקירש חושב כמקונן: חצץ, שברים, דמויות זרות באות ונכנסות אלי מבלי שנתבקשו, תמונות מטושטשות, רוצים להתמחוֹת, אני היום אדם שבוּר, אני נושא את זִקנתי כהבטחה של מוות מתקרב, כמו מריצה. והוא נוחת אל הכורסה המרופדת והרחבה כשניים. מביט מהחלון, הגובה הממוזג, בית המשפט, שלום עליכם, הבונים החופשיים, ומאחורי זה הצבא, שומרים עלינו מקרוב, מגדל האייפל של עירנו, כמה גבוהים אנחנו כאן, גבוהים ואפופי רקיע, עננים, ירח בלילות עומד מול חלוננו, הו. הוא מדמיין חיילות מחליקות על השלג, המגדל מכוסה כמעט עד ראשו בלבן. והמבט שלנו אז פונה בבת אחת לשמאל ומטה, אל צומת ויצמן ורחוב דפנה. קצת סבלנות בבקשה. בעוד כמה שניות תשעט אל הרחובות התאונה. תהיה מכה של רעש ודממה. קול חבטה. יבוא המוות וישכון במכונית האפורה, וישחק במגבים, ויאותת ימין ושמאל, יאחז בהגה, יריע בצופָר. "שייכנס," לוחש-צועק עורך-דין קירש אל תוך הקיר שלידו, מקיש עליו בעט נובע כעל פעמון. אז משתעלת המזכירה כּוֹכבה אל יומן שעל הקיר: 11 ביוני 1995. רסיסים רטובים על מחברת הזמן. הן זה הרגע הנכון לקום ולעזוב את הסיפור, אומר אל לבו יו"ר לשכת עורכי הדין אשר טומן למטה ברחוב טופס של לוטו (מספרים קבועים שלושים שנה, ושום זכיה, שום-כלום, ולא רק זה? לפני דקה, כשמילא את השבועי, דפקו אותו בעשרה שקלים בעודף, אפשר להתפוצץ) בכיס החליפה ושתי עיניו קרועות ונעוצות בחריקת צמיגי המכונית האפורה. בדרכה למשרד, נוהגת בוולבו שלה עורכת הדין לאה לוין במהירות של תשעים וחמישה קילומטרים לשעה בשטח בנוי (כך על פי דו"ח השוטר הירושלמי שכתם טחינה על מדיו, אשר צילם אותה מן המחבוא בצומת ויצמן ודוד המלך בְּאקדח המהירות חצי דקה לִפני, יקרא לורי בעוד הרבה שנים ויקמט וישמוט אל ערימת המסמכים ליד הפח, אינו מבחין כי מסתכלים בו, והיטב), חולפת חרישית על פני "איכילוב". כל החלונות סגורים. סבלנות.
 
תמשיך לקרוא, אומר הקול, אל תסגור את הספר. בסוף הכול עוד יסתדר לך, אתה תראה. אתה יכול ללכת, כן, אבל לאן תלך? אלו שירים על עיר, ואין זו עיר אלא חייךָ, לכן תמשיך לקרוא. מבעד לחלון אפשר לראות איך איש צעיר הולך כמו בתוך התמוטטות במורד הרחוב. משכנוּ את השמש לאחור כמו שען אשר מסיט את המחוג באצבעו. עכשיו מוקדם יותר, אותו 11 ביוני, בירושלים הגבוהה והרחוקה, הבה ניפּח אוויר צח של מפלֵט קו 19 אל המקום, ומאותו ענן שחור מגיח ומפרפר לו דניאל מישורי, ומשהו מתפרק מתחת לרגליים, שלא לומר שהרגליים מתפרקות. ניגף, ידיו מגששות, השמש בעיניו, שיעול. יורדים נוסעים, האוטובוס ממשיך. ברחוב יפו, מול כיכר העירייה, נשען דניאל על פח אשפה ירוק, עוצר לרגע. הבטן מתמלאת נוזל חמוץ, כמו פצע יש באמצע, לירוק את זה מהר. חושב שהוא הולך למות אבל עדיין מתחשב בנימוסים, כאילו מישהו מסתכל, והאמת שמסתכלים. האדמה אלכסונית כמו בַּציור של חיים סוּטין שיִראה בעוד כמה שעות בלשכתו של עורך דין קירש, שיקבל אותו להתמחוּת. תשב, תשב, תנשום אוויר. עוד צעד והוא מתמוטט. נפל על הרצפה. בהתחלה מקיא אוויר ובעיניו דמעות של מאמץ. תפסיק, הוא ממלמל אל תוך הקיר, אשר סופג מיד את המילים, תפסיק, בבקשה תפסיק. חושב, זה ייגמר, זה ייגמר, אחרי ההקאה יוטב לך, תחשוב על זה אחרי הסוף. הן ההווה אינו הכל. מאחוריו העיר העתיקה ומימינו מוכרים ספרים במחירי מבצע, רק לשבוע וכעת היום האחרון. הנה עומד גבוהה-גבוהה המשורר אשר חותם על הספרים. הוֹ הקורא, הן ידידך אני, דוברות עיניו כמדומה. מביט בו לשנייה מן הסולם אשר הוצב לו שם בידי ההוצאה - שֶכּך יראו היכן ניצבת השירה, כלומר מעל לראש. מתחת ניצבים ומרימים לו את הספר שקנו לחתימה כמין מִנחה שהוא דוחה תמיד. כרוז קורא: בעוד שעה יוזלו כל הספרים. סוגרים! רק עוד שנה תהיה עוד הזדמנות! אמריקה! קללה על ראש המפקפק! ברכיו של דניאל כושלות, הוא מתפרק לתוך עצמו, כאילו בנפילה. המשורר, הלוא הוא נחמן לורי, שאת ספרו הראשון (פרס פוגל; שפטו: פֶּרי, הולצמן, מירון לעיני 10,000 צופים, מתבדח לורי מעם הסולם עם אחד הקונים) קראנו כולנו, משליך את "גיאוגרפיה", ספרו השני, החדש, אל הערימה וכמו בעל כורחו קופץ מהסולם, עושה כמה פסיעות אל עבר המקופל, ובידו העט. ודניאל מביט מגובה פני האדמה בנעליו הלבנות של זה המתקדם לכיוונו. נטש את הדוכן, מניח עשרות קוראים בהמתנה, קוראים בעונג קצת שורות טריות מנוקדות מתוך הספר החדש, אשר נכתב לפני שנים רבות מאוד, אבל את זה הרי הוא לא גילה לאיש, וממתינים לו שיחזור אל הסולם ואליהם. אך הוא ניגש אליו ומתכופף מעל גופו: "אתה בסדר? שנקרא לאמבולנס?" והוא תומך במתמוטט. בתוך עינו אשר נפקחת לרגע הוא רואה את סנטרו המזוקן ואת העט שהוא אוחז עוד בין שיניו. שלושים קוראים מפנים אליו מבט מן הדוכן, אוחזים שלושים ספרֵי ירוק בטור ביד ימין, ביד שמאל שטר של חמישים:
 
- ירפה המשורר מהפצוע המקיא, ירפה,
- מגעיל, ממש מגעיל, שירה וקיא, איזו סמיכוּת תמוהה, גסה,
- הנח אותו ובוא לקרוא, אנו רוצים לשמוע את קולך,  
- הרי זו פּוֹזָה של עזרה, הרי הוא לא עוזר לאיש,
- אני מכיר אותו לא מהיום, לא מהיום אני מכיר אותו, אני,
- הרי זה רק מוֹפָע עבור קוראיו אשר קנו את הספרים,
- מוטב לתת למשטרה לפתור את העניין, או לכוחות הביטחון ברוך השם,
- מתוק, שילמתי במיטב כספי, אני לא זז בלי חתימה וחשבונית מָקור כחוק,
 
ולורי, המשורר המתכופף, מרים את דניאל המקופל, שמתיישר בצעקה חדה כאילו פצע שהגליד שב ונפתח, ומנסה לגרור אותו לצל. מן החלון המתקרב בקצב של גרירה עולה קולו של זה אשר קורא מתוך הספר החדש של לורי "גיאוגרפיה" איזה שיר, מעל ראשו כמעט, אומר: "תראה את כל הסולמות, לא ייאמן, וגם פרצה שׂרפה." הוא מחפש מי זה קורא, ולא רואה מעל ראשו. נחמן לורי, יליד 62', זה היה במאה העשרים, זכה לפני עשׂור בפרס טה-טם בזכות הספר איקס, כתוב על גב הספר מעליו. אנו רואים וממשיכים להתקדם ברחוב, לתפוס זווית טובה יותר, הרי זו כבר התקהלות. אמנם אנו רואים הכול ברור אך לורי ממצמץ באור השמש המכרסם את הקיר בלובן מסמא. מתחת לחלון שבּו אפשר לראות עדיין את כריכת ספרו מטילה צִלה אומר אז קול: אני מציע שעדיין לא תפסיק לקרוא, תמשיך לשיר הבא, תראה לאן הוא מתקדם, תראה את הקפיצות שהוא עושה משיר לשיר, תראה את הסוֹפים שהוא רוצה ליצור... ואחרי כמה שניות בוקעת מוזיקה מן החלון, תקליט ובו מצטופפים חברי תזמורת ענקית, או שמא נגני תזמורת פרצו בבת אחת אל תוך החדר ופצחו בברוקנר בירושלים, ולורי מנגב את הזיעה ממנו ומן המעולף, צועק אל הקוראים שמשלמים לאחראִי-על-הספרים מטעם הוצאת "אזי": "שמישהו יבוא עם מכונית, ניקח אותו לבית-חולים." וכמו מתהום הנשייה, כקלרינט אל מיתרים, כלומר מלא-מקום, מגיח שאול רובינזון, זה המבקר הספרותי והמשרבט לעת מצוא (את הפּסטיש המטונף "המתרגמים" הוא אף כמעט שיפרסם בכתב-העת "הדיאלוג"), ותוך שנייה במכונית הלבנה, המטונפת, הוא מַפְרִיס, חותך קו-הפרדה, צופר, בולם, רוכן, פותח דלת, הרחוב המטונף נחתך בחריקה. אבל היא עמוסה ספרים, הסיטרואן, כמה עשרות ספרים (אשר רובם אינם שלו) על המושב האחורי, ולורי מתעצבן פתאום, דוחף את דניאל לתוך המכונית, צועק איזו מילה. ורובינזון מביט בו בעיני שחקן קלפים, וכמו קיבל פקודה, שועט משם בסיטרואן החבוטה, שמדבקת "שלום" על החלון האחורי, כלפי "הדסה" הר-הצופים. לורי נשען על הקיר, מצית סיגריה, עוד לא צהריים וכבר הולכת הקופסה להיגמר, חושב, נושם עשן, עיגול אדום מהבהב זקוּר אל השמש. מביט במכונית המתרחקת ובספרים שהיא נושאת. ריבוע צל צוּיר קצת לצִדו מכוח איזה שלט שהשמש לא עברה, פח דק אל מול כדור האש המתהפכת. והקוראים נפוצו כבר עם הספרים החדשים ועם העודף, והסולם קופל, חולפת מכונית של מכבי אש בסמוך, סִפרו הוחזר לערמה, וזה אשר ממשיך לקרוא מתוך המוזיקה אשר מעל ראשו, אף הוא קנה בהנחה 30% את "גיאוגרפיה" מאותו דוכן, ורץ הביתה לעיין בבשורה - עשׂור שלם שהוא שותק ונעלם - הופך עוד דף, אומר למישהו "חכה, תמשיך לקרוא", ולורי מתנער, ומה זה הקולות האלה, מי מדבר עלי, מביט בי, מי המדבֵּר, והוא מתחיל ללכת אל העיר, אשר אינה, אך זאת אין הוא יודע עוד, העיר הנכונה.
 
השאלה שבּערה במשרד קירש-לוין, כלומר בדרג הזוטר, כלומר אצלנו, היתה מה יש ללאה לוין לחפש בקריה. כי מישהו ראה אותה יוצאת משם פעם אחת, למרות שאמרה שהיא קופצת לשנייה למוזיאון. מאז החלו השמועות להסתובב. אמרו שהיא נפגשת לשיחות סדירות עם הפּצ"ר, זרקו את הביטוי המטוען פּצ"ר-צללים, אמרו שהיופי לא מזיק כשמדובר בדרגים גבוהים, שהיא נותנת ייעוץ משפטי בחינם לבכירים, בכירים מאוד, אמרו שהיא עצמה בכירה-בכירה (אך על ההפלה שלה איש לא דיבר, כי לא ידעו, ולמה שיידעו? זה התרחש הרי בתוך הגוף), שיש כאן עוד שורת משכורת בבנק בכל חודש, לא שהיא צריכה, שזה בשבילה לדלק למכונית, שהמשרד משלם לה ממילא. זה ההבדל בינינו ובינם, אמרנו, שאצלם הכול כפול. עבה יותר, רחב יותר, יותר תותים ויותר קצפת! שזוכרים לה לטובה איך שהוציאה בזול את החוקר ההוא, מה בזול, זה בחינם היה. אמרו המזכירות אל גודש המאפרות, שֶרבּין לא עושה דבר בלי להתייעץ איתה, מאז שהוא שלח אותה לפני הרבה שנים לאפריקה למכור, אולי לקנות, את הטבעת של שפינוזה, כן-כן-כן. שעם שדיים כמו שלה בזבוז לתת לה לדבּר, היו צריכים לשים אותה אל מול המצלמה, אמרה המזכירה כוכבה והשתעלה שיעול צרוד. ומזכירה אחרת התערבה ופסקה, לדעתי היא מה-זה מכוערת. אם לא הייתי גיי הייתי שׂם לה בגדול, אמר מן הסולם שבארכיב נחשון המתמחה התימני והתעפעף כחתולים, ועלמה העורכת-דין הצעירה אמרה נוּגות ולעצמה, או שמא לא אמרה, שיש הבדל ביני לביניכם, אני ראיתי אותה בבגד-ים שני חלקים, בעוד אתם רק מדברים וממציאים לכם בדיות. "ובלי בגדים", חרץ רחביה לֶרֶר אחראי-הקייטרינג של המשרד אשר כּונה "שַׂר המָשְׁקִים" ואחז במשולש בצק עלים ישר זווית, תפתחו את העיניים, יש לכם כאן עסק עם פצצה במונחים אמריקאיים. ראו אותה יוצאת, ברגל, מהשער הצפוני של הקריה, ראתה אותה במשקפתה אליזבת המזכירה מהחלון, וראה אותה נחשון, נכנסת עם הרכב משער לאונרדו. הלך והצטבר מידע, הלך ונערם התיק, החלו גלגלי משפט פנימי להסתובב. מתי יתחיל כבר הסיפור שלה להישמע אצלנו במשרד, אמרו עורכי הדין מעל העניבות. מתי נדע? על שולחנות משרד עורכי הדין הלכו ונערמו תיקים, הארכיון נגדש נייר, הטלפונים צלצלו, מדי דקה גלשו הניירות מתוך הפקסים אל המגירות. היה עובר ומתהלך מעת לעת עורך-דין קירש, השותף הבכיר, כלומר האלוהים בעצמו, מביט בפקס, אותו מכשיר אימים, וכמו דובר אל האינסוף צועק, נו מה יהיה, נטבע בסוף, בסוף נטבע כולם בתוך כל הנייר והמילים האלה, we must להיפטר מכל הלקוחות האלו הקטנים, פינוי של לקוחות צריך, צריך להישאר רק עם הכמה הגדולים ודי, ואז גם הם, לזרוק אותם לעזאזל. היה צועד אז לאחור, נוחת-קורס אל כורסאות פינת ההמתנה הרחבות, העמוקות, תופס ז'ורנל נשים, שלוש תנוחות שיענגו את בעלך, שלום לירכיים בחצי שעה ביום, הנדֵס לך פּין נוקשה יותר בחמש דקות ליום בעזרת מגבת קטנה וְשֶׁמֶן תינוקות. אליזבת המזכירה היתה אז מרימה בלאט את השפופרת, ואחרי דקה היתה יוצאת לאה ממשרדה, ומתחת לשלט "קירש-לוין" היתה אומרת ברכּוּת, די ברונו, בוא, נלך לראות קצת ציורים, ונכנסים אל המשרד שלו, ומביטה לאחור מעבר לעורפו של קירש בהתקהלות שנעצרה כאילו מישהו צילם אותה, פנים כבושים אל השטיח העבה, ספל קפה קפא בין הצלוחית והשפתיים הפעורות, מסמך מונף אל על. ומאחור יושבות המזכירות כולן דממה ומבוכה, אך מכשירי הפקס לרגע לא חדלו מטרטורם החרישי, שורקים מין מנגינה, נושפים אוויר חם, מדברים. עוד דף. עוד דף נופל אל תוך הסל.
 
רובינזון, שאול רובינזון, שפרסם שלושה-ארבעה ספרים קטנים של פרוזה ניסיונית, אולי יותר, ודאי יותר, מה "ארבעה", ושתי טיוטות של סיפורים קצרים כבר מוכנות אצלו לדפוס שנתיים, הכול בהוצאת "גלבוע", הוצאה עצמית קטנה, שאיש אינו מכיר כמעט את שמה, אם כי "הדיאלוג" הקדיש לו מאמר צדדי - אבל בעבודתו כמבקר ספרות בכמה עיתונים הוא עוד הצליח להחזיק, גם אם לא תחת שם אחד, כעת הולך כפוף וכמו נפזר לכל העברים במסדרון בית החולים "הדסה" שעל הר הצופים ומתווכח עם עצמו אם לפרסם את מאמר ההתנצחות עם הביקורת העברית הנוכחית. מצד אחד אם יפרסם הרי שמשתתף בַּגועל שהוא מבקר, מצד שני אם הוא שותק הרי נותן יד לביזיון המתמשך, גרר כף-יד פשוטה על פני קירות מסוידים לבן. שקית אינפוזיה מרחפת ליד פרצופו. עברה שנה כמעט מיום פרסום כתב הפלסתר נגדו, אבל לו אין הוא מניח, חושב עליו כל יום, הלב נמחץ. והוא מביט בחולים המהלכים במסדרון. ההוא עם הקטטר - קרא את זה? לא? לא? אחרת למה לו הלעג המחויך? עוברת לידו אחות ומביטה, מביט בה מתרחקת בחשד, ברור, קראה, קראה את הביקורת השוחטת אך לא את הספר, כמו כולן, ודאי, והחייל הזה במשקפיים, מביט בך כאילו תיכף יתפוצץ מצחוק, ודאי, מביט כמו כולם. וציפורנו של שאול רובינזון ננעצת אז בקיר, כשהוא נזכר בשׁורת הסיום של הרשימה, שכך וכך קריאות חרטו אותה בתוך מוחו כמו בציפורן של שמיר, "יפסיק מר רובינזון לכתוב סִפרוּת ויחפש עיסוק-כתיבה אחר, כְּפי-מידותיו, אולי לבלר של בנק קטן, או בינוני, ואם אהבתו לספר המודפס ולַסִפרות גדולה, כפי שאנו מוכנים להאמין, גם אם בדוחק מסוים, ישכיר עצמו כשוליה בכריכייה או בבית-דפוס, או למִצער יישב נא על מרפסת דירתו ויתבונן בכוכבים, אם בעל נפש פִּיוּטית הוא. רותקוביץ'". והוא מוציא את הפנקס וכותב בבת אחת, ובחֵמה שפוכה, כלומר מתוך עלבון:
 
שִׁיר עֶרֶב (נתן אלתרמן) / מאת שאול רובינזון (11.6.95, ירושלים)
 
הוּא יָפֶה וְעָזוּב. הוּא
נוֹשֵׁם לְתִפְאֶרֶת
אִם תָּרְאִי להֵיכָן
הוּא אוּלַי יַחֲזֹר.
 
בְּצִלֵי הַדְּרָכִים הוּא
חוֹשֵׁב אֶל הָעֶרֶב
אֶת הַבַּיִת, הַלַּיְלָה, הָאוֹר.
 
נֶעֶלְמוּ אוֹצְרוֹתיו. נאצרוּ
עוֹלָמוֹת לוֹ.
נִפְקְקוּ נְקִיקֵי הַתִּקְוָה הַגְּדוֹלָה.
הוּא הָעֶרֶב יֵשֵׁב עִם בַּקְבּוּק וּמִרְפֶּסֶת,
וְיִשָא אֶת קוֹלוֹ בִּתְפִלָּה. אֲבָל
 
אֵין לוֹ קוֹלוֹת. רַק
דְּמָמָה מִתְרַחֶשֶׁת.
לַעַג מַר אָז רוֹקֵק בְּדַפּיו הַשּׁוֹתְקִים:
אַל תִּכְתֹּב, רוֹבִּינְזוֹן,
אַל תִּכְתֹּב גַּם הַפַּעַם
אֶת כּוֹכְבֵי לֶיְלֵךָ הָרֵיקִים,
         
"השותקים", "הריקים", חרוז דפוק, מתי ייצא כבר הנוסע השמיני מהבדיקה, מציץ בשעונו, fuck, איזה יום, אולי להרים טלפון, אבל איפה הוא עכשיו, לא-לא, עדיף להתעלם, ובמסדרון בית החולים עוברים עורכי הדין, תרים אחר חולים שיתבעו באמצעותם, אם לא בריאות אז כסף, כסף זה בריאות, ובינתיים מדברים בענייני משפט וחוק, או מתאמנים, כשחקנים בהצגה, אל דיון שמצפה למי מהם, אחד משחק את השופטת, יושב על עגלת סדינים, אחד בתפקיד עצמו, "כבוד השופטת, מרשי יטען כי אצבעו, שנתפסה במכונת חיתוך הלחם והפכה למין עיסה טמאה של מֵחַ-עצמות ודם וכאבים... איך זה? מה? ציורי מדי?", ובחלון עובר קול רע וחורקני, אבל הוא לא משגיח, רכון על מחברתו וחוד העט נעוץ בסוף השיר, וכתם מתפשט ירוק על הנייר. לוּ רק היה מגביה מבטו היה רואה איך לא הרחק משם, מעוף כמה דקות שחורות ואפורות, נוחת עורב לצד קופסת סיגריות ריקה שהשליך אל המרצפת נחמן לורי, הנסמך אל קיר ברחוב יפו, ובתיקו מוריקים שני ספריו שלקח (בלי לשלם) מן הדוכן. לפנות במלך-ג'ורג' לשמאל הוא מתכנן, למרות הארוחה העמוסה של הבוקר מתעורר בו שוב רעב. חושב לחזור למסעדה, אולי יפגוש בו שם, בַּמָּקוֹם בו נרקמה המזימה לפני כמה שעות, אבל בהחלטה של רגע הוא חומק מן הרחוב אל הסמטה אשר לפני הצומת ומדליק סיגריה אחרונה שזה עתה שלף. חושב להתקשר לבית החולים, אבל מיד מפסיק לחשוב על זה. עם מי בדיוק תדבר, עם מי? הרי אין עם מי. אין ולא היה. אף פעם לא היה עם מי (אמר את זה לאביו פעם, והוא ענה לו תוך פיהוק, "בוודאי, בוודאי. לכן אתה כותב כמו שאתה כותב, ילד. בוודאי"). אידיוט הרובינזון הזה, היה צריך לקחת אותו כאן ל"ביקור חולים", והוא נסע כנראה ל"הדסה". תמיד הפתרון הקשה, תמיד לעבוד קשה, לנסוע רחוק. את רובינזון איבד לעת עתה אבל הוא עוד יחזור, הוא עוד יחזור, כמו תמיד, כמו רגל שמאל אל הימנית. ולפגישה אצל עורך הדין איחרתי כבר, או לא? אין לו שעון, ללורי כבר שנים, מאז שב מאיטליה, וגם החליט לזרוק את הטלוויזיה, ולבטל את המנוי על העיתון. כששבר וזרק את השעון חשב שהוא משליך איתו את כל מושג הזמן, כלומר נכנס לאי, יורק את הזמן לצד הכביש בעוד מכוניתו שועטת הלאה, אבל הרי לרוב הרוק חוזר, ופתאום רואים שהוא נמרח על החלון. על הספרים שקרא היה רושם את תאריכי הקריאה, אבל שעון הוא לא ענד כבר שנים, מאז חזר לכאן, כלומר לזמן של ישראל. אוטיסט גמור הבן שלךָ, חשב רובינזון לפני כמה שעות כשיצא מבית אביו של לורי ובידו סכין, הבן שלך חשב לירוק בצד את כל מה שהיה יכול להיות מחויבות, הבן שלך שלא קם כי בוקר ולא הולך לישון כי מאוחר ולא נכנס למוסדות שמכתיבים לוחות זמנים, ובעיקר לא אל האוניברסיטה, רק הריתמוס הפנימי, שעון-הגוף, אבל תקרא לי כלב אם הוא לא מצלצל פעמיים או שלוש ביום ל-155 כדי לשאול מה השעה. את כל זה רצה רובינזון לומר לשרגא ושתק, מביט בעצמו בלהב הרחב של הסכין החדש כמו במראָה. 'סכין': זכר או נקבה? "סכין תוקע" היה משחק עם לורי. "תוקע", כלומר זכר. ולורי מגדל שיער ארוך וגם זקן, המשיך רובינזון לשתוק לפני שקם והסתלק בבת אחת מבית אביו של לורי באותו היום מוקדם יותר, ושׂם את הסכין בתיק. תגיד לו שהרגשתָ רע, לקירש, חושב לורי ומחפש נואשות שעון ציבורי (תמיד הבהלה הזאת, פתאום "מה השעה", השאלה נוחתת, כאילו התעוררת בעיר אחרת), לוקח שאיפת עשן, דופק בעיטה בדלת מכונית שחורה שמדבקת "ועוד נצא למלחמה!" על זכוכיתה. מיטיב את התיק על כתפו, ושני הספרים מקישים על גופו. חוצה את ככר הדווידקה, מעמיק עוד ועוד, מתרחק מיעדו, משרד עורכי הדין שבשדרות רמב"ן. אולי עוד יש לו זמן, אם הוא ייקח מונית, ואז מהמשרד הביתה שתי דקות ברגל, ומקלחת ולשבת ולקרוא את הספר החדש, הספר החדש שלו, שזה עתה הגיע מהכריכייה וכבר נמכר היטב. תפסנו את ההנחה ביום האחרון, אמר לו הקונה כשעלה אליו על הסולם. והוא בודק שוב שבתיק יש שני ספרים, ופונה שמאלה וחולף ליד קולנוע "אדיסון" הסגור וההרוס, שמתוכו עולים תמיד קולות ורעשים, ולפעמים שועל הולך בין הכיסאות המסומנים בפנים, הוא מדמיין. לשמאלו שעון האותיות, אך הוא תקוע כבר שנים, לא, שמונה לא עדיין, עוד לא ארבע, זו טעות. הוא פונה שמאלה והולך לאט, נעמד אל מול הבית. וכמו הוּרם מסך כבד של קולנועים, כמו מוקרן לפניו בלי קול, הוא רואה את שרגא, אביו, בשחור-לבן וללא קול, יושב בבית הגדול מול פלח אבטיח וסכין. טביעות שיניים במרכז. הקור והמתיקוּת. אבל פתאום הופך האבטיח לכתם דם, והסכין נעוצה בצווארו. מספיק, ניער ראשו כמו למחות את המראה, אבל המראה נותר, אם כי כמו התמסגר כאילו אל ציור. ראה את עצמו ואת רובינזון, כבולים זה אל זה באזיקים, מוּבלים את בית המעצר ואחר כך אל בית המשפט ואל המערפת, והראשים נופלים, ומישהו מרים ומחבר אותם, אבל מחליף בין הראשים, אך איש אינו מרגיש, להפך - מוחאים כפיים לשִחזור המדויק. הבית הקטן, כמה דקות מ"אדיסון", רעוע למראה אבל איתן, קירות השפריץ בצבע בז', ושביל של נמלים נסלל שם במאות רגליים זעירות, לא מופרעות מזה עשרים שנה. חתול אפור חוצה את החצר ונעלם, אולי היה רק צל ציפור. בעבר השני, בתוך הסבך, רוחש דבר. בצד עומד עוד עץ האבוקדו שאביו נטע בט"ו בשבט אחד רחוק מאוד כנגד כל הסיכויים. אמרו שלא יתפוס, אך בעזרת ספר "משלי" שהאדמו"ר, סבו של לורי, היה מטמין פסוקים ממנו מסביב לשתיל, העץ שגשג וגם הניב פירות טובים. פעם ראה את סבו מביט בעץ, שהיה אז צעיר ונמוך, ובוכה. "אתה מסתכל על המאמץ שלו, הלב נופל. לא קל לו יותר מאף אחד מאִתנו. כשלילה, גם הוא עומד בלילה, לא?" אחרי שנים, אמא היתה דופקת בדלת, מוודאת בשמיעה שאביו קם וגורר את עצמו אל הכניסה, ומשאירה אותו, את נחמן הילד, לעמוד שם לבד, והיא היתה יוצאת ובודקת מרחוק, אולי מאחורי העץ הזה עצמו, שהוא פתח לילד את הדלת, ומסתלקת משם, הישר לשדה התעופה. אביו היה מביט אז כה וכה, מלטף בְּרוך ובמבוכה את שיערו של נחמן הקטן שהיא השאירה לו עומד ומחכה, בקבוק חלב מהזונה, חזר מעל ראשו בלי-קול ולפעמים בלחש, והמילים נחבטו בענפי האבוקדו כברגים על פח. דרורים פרחו. על הרצפה התגוללו עכשיו פירות, חצי שחור חצי ירוק. על העץ צייצה ציפור קטנה ואפורה מתוך מקור שזבוב גדול נלכד בו. נחמן הביט בשלט הקטן "לוין" שעמד מולו כהאשמה. איך הגעתָ ל"לורי"? נשאל כבר מאה פעמים, בפעם האחרונה היום בבוקר בידי איזה אידיוט במסעדה של חומוס. לוין-לוני-לורי, זה פשוט, מט בשלושה מהלכים. אבל מלכּוֹ של מי הודח? אולי תחזור לַשֵּׁם שלנו, ילד? לא. תחזור. מה זה עולה לך? מן הבית פנימה נשמע קול תזוזת רהיט ומן החלון החוויר החתול האפור והביט בו, דרוּך. לפני שנים רבות חלף שרגא לוין, אביו של נחמן, בחצר הזו, חומק לאורך הקיר המסויד, אוחז בעוגייה שגנב מן הקופסה השוויצרית, אדום-לבן. חמק אל הצללים בלי להשמיע קול, גרונו יבש, לבו פועם מִפַּחַד ותשוקה, מנמיך ראשו כדי שלא להיראות מחלונות הבית, כלומר שלא להיראות על ידי אביו, סבו של לורי, אליעזר. שרגא כינה את אביו בלעג "האדמו"ר", אך הוא טען בלהט שאכן אדמו"ר היה, ועוד יחזור לכס הרבנות בירושלים, גם בלי חצר וחסידים אותם איבד במחנה זעיר בסוף המלחמה, את כל החסידים ביום אחד ובבור אחד. וכך, אמרה אמו של נחמן, הוא החליט שכל המשפחה, כולל אתה, צריכה להיות חצר לסבא אליעזר. עוצר את הנשימה, חמק פעם אביו של לורי, שרגא הילד, אל החצר האחורית, ברווח הקטן שבין הבית אל הצריף, מסיט את הווילון אשר שימש לו דלת-בית, ובנשימה רועדת מברך על הגזֵלה ושם בפּה, ורוק מתוק מציף את כל גופו, והוא טורף את המזון אשר גנב ביום כיפור, וכשחזר, אחרי שעה קלה, אל החצר, ראה שהסרגל נלקח ממקומו שעל הקיר. ציפור הגיחה מן העץ ואחרי כמה שניות הופיעה משמאלו, חרק צהוב ומפרפר בפיה. לצד הדלת הושלכה המריצה הגדולה שאביו היה מסיע אותו בה לפני שנים ובה הוליכו את גופת סבו, ככה דמיין, הרי לא ראה, אמרו שֶהוא קטן מדי לבית קברות. בעודו קוטף את פרי האבוקדו נפל סבו למריצה, אמרה לאה. אבל אחרי כמה ימים אמרה דבר אחר. עכשיו היה מונח במריצה רק דלי, ובתוכו צפות כמה כוסות של פלסטיק מלאות במי גשמים, ממלקוש פתאומי של יוני שנפל הבוקר על ירושלים מתוך שמים לא מעוננים, בניגוד לכל תחזית, "כרעם ביום בהיר", ונחמן השתוקק לשתות. הציפור חלפה קרוב, והוא נרתע ממנה כמפני נחש. ממקומו בצל העץ דימה לשמוע את אביו נוגס באבטיח וקור עלה בשיניו-שלו. עיניו מרפרפות למצוא סימן, אולי סכין מוכתם בדם, אולי ספרים. לא כלום. דם שחור זחל מתחת לדלת, קילוח שהלך והתעבה והגיע עד לנעליו כשטיח, ניגר אל הרחוב, אל העיר. מה התרחש כאן, מדוע אתה בא אל המקום הזה, זירת הפשע, לך מכאן, הכול נגמר. צמרמורת באה אל גופו, הוא סב על עקביו, מצית סיגריה שמצא בתיק, פגומה ומעוכה. אביו, לפני שנים, יצא מן החצר האחורית וסומק בלחייו, אותו הסומק של אוכלֵי ביום כיפור, וכשהבחין שהסרגל חסר, ניבטו אליו עיניו של האדמו"ר. האימה בעיני אביו, דימה לורי. הוא ניתק ממקומו. הבית נדמָה לו שקט. אין משטרה, אין אור כחול, התעודד פתאום בהצטהלות רפה ויגעה. גְּבִירוֹתַי, אֲנִי - , לא, רובינזון לא היה כאן כלל, ולכן לא לקח וממילא לא נתן לי את הספר. כלום לא קרה. הוא הוציא את אחד הספרים הירוקים, והשעין על הדלת. התיק הוקל כאילו הוצאה ממנו משקולת ברזל. אבל מיד התחרט ולקח את הספר והשליך באחד מפחי האשפה, עוּגָב ירוק, שׂרוּף בִּפְנִים. בְּמָקוֹם בּוֹ שׂוֹרְפִים / סְפָרִים יִשָּׂרְפוּ אֲנָשִׁים / מַה יִשְׂרְפוּ בְּמָקוֹם / בּוֹ שׂוֹרְפִים אָדָם? לורי הצית את הסיגריה שכבתה. מרחוב יחזקאל לקח מונית לרחביה. "אתה מכיר את המשרד של קירש?" שאל את הנהג. "מכיר זה לא מילה. זִיינו אותי בתחת אלה. מכרו לי דירה שלא היתה של המוֹכֵר, אחר כך אמרו לי צד גימל מה צד גימל". אור אדום, המונית נעצרת ליד המדרחוב של ירושלים במעלה המלך ג'ורג', שם עומד תוהה ומאוכזב שאול רובינזון, שעצר לרגע להשתין בדרך מבית החולים, ולצִדו ממתין, תלוי ומתנודד מעל ספרים בסיטרואן החבוטה, ז'קט חליפתו של דניאל מישורי, שהחלים והתאושש, כמסתבר, ולעת עתה ממתין לנהגו המזדמן, נו שייסעו, כבר מאוחר, ירח של ראשית הערב כבר ניצב צהוב בשמים הבהירים של תל אביב.
 
היה זה אחרי שחזר לורי ממשרד הפנים ובכיסו התעודה על שינוי שמו, כלומר שם משפחתו, שהוא החליט, בפעם הראשונה, לגדל את הזקן, שלאחר מכן גידל והסיר פעמים כה רבות. אבל השם החדש נותר קבוע, ואחרי כמה חודשים אפילו התרגל אליו. אבל כשמישהו היה קורא לו לפעמים "לוין" היה עדיין נעצר, קופא על מקומו בראש כפוף ופה פעור ושפתיים משוכות לאחור כסוס, ואז ממשיך ללכת כאילו לא שמע את הקריאה, ומתכופף אל סנדלו כאילו אבן נכנסה בו ומנער. אך באחד הימים כשעלה אל הדירה ברחוב אלפסי הבחין בבהלה כי מישהו מחק בדיו את המילה "לורי" מתיבת הדואר ובאותיות עבות של דפוס כתב: לוין. לורי גירד את הפתק במפתח הדירה והשאיר את תיבת הדואר ללא שֵם, מה שגרם למכתבים לא להגיע, ולבסוף רכש תא דואר בסניף הדואר ברחוב הקרן הקיימת. האשם בשינוי השם לא זוהה מעולם, וממילא לא נתפס או הועמד לדין.
 
עו"ד ברונו קירש עמד על הר של חול ומסביב רעו פרות באחו, אלא שהעלים היו צפודים ויבשים, והפרות רעות מראה, רזות, שלדים כמעט, והוא ראה מבעדן, מבעד לסורגי בית הצלעות את ההרים הרחוקים והכחולים, ששלט התנוסס על מדרונם, "אירופה 1942", כשבאירופה מלחמה השתוללה וקירש לא ישן שבועות רצופים, ועד היום, בלי קצת אבקה של סוֹדיוּם בּרבּיטן שמסדרים לו ככה, מבחינה חוקית זה לא ממש מאה אחוז, אבל מתחת לשולחן בַּבית מרקחת מודדים לו כמה גרמים פה ושם בשביל העברה בטאבו שהוא עושה לבּת של הרוקח בלי תשלום וצוואות שהוא עשה לכל המשפחה של אשת הרוקח. הרוקחת בעצמה רגינה רוקַח שימו לב למקריות של השמות אבל הרי השם היה לה על התעודה לפני שהיא הלכה והתחתנה עם בעלה והוא הרי כאן הרוקח והיא רק פדיקור אבל כשהוא, כלומר כשפייבל, קצת חולה או מדוכא היא שׂמה ככה ברישול את החלוק כמו כדי לא להודות בהתחזות המקצועית והקליינטים של הפדיקור אז מחכים בסבלנות בזמן שהיא, כלומר רגינה, מודדת מרשמים ומחלקת סירופים, הרי לא ייתכן שבשביל תעודה שיש או אין הילד הקטן של מישהו יסבול שיעול יבש, החוק זה טוב, אבל יש כאן עניין של ילדים קטנים, ומה גם שעורך-דין קירש הוא כאן שכֵן של המשרד בירושלים והקליינטים של האדווֹקאט והקליינטים של הבית-מרקחת זה אותם קליינטים לפעמים, יוצא עם החוזה, ובא אלינו לקבל רצפט, ואם יהיה איזה עניין פעם אני אומרת הוא יגן עלינו, קירש, אנחנו היהודים הפולנים צריכים עזרה של הדדית, אחרת איך היינו עוברים את שנות המלחמה, אני אמנם נולדתי כאן אבל הבעל, פייבל שפרשטיין, נולד בלבוב בשנת 20', ולפעמים מספיק לומר מקום ושני המספרים של השָנָה-לידה ואת כבר יכולה לדעת מה עבר עליו ואיזה מין טיפוס יש לך מול העיניים ואיזה צורה היתה לו לחיים שלא נדע, גם אם לא רואים אותו, "איזה צורה" זה רק צורת של התבטאות. מכל מקום הוא, ברונו אני מתכוונת, עבר כבר לתל אביב אבל ברוך השם יש קליינטורה מהפרקטיקה של הילד, יז'י, סיפור כזה את לא שומעת בחיים שלך, תתני לי יד שנייה לראות, אני גוזרת כאן את הציפורן יש סיכוי לחודרנית אני לא אכנס לריזיקות עם הידיים של הגברת, שהוא חזר אחרי הרבה מאוד שנים, בחמישים ותשע, או שישים, תראי מה זה איך כבר עבר שלושים וחמש שנה, אבל הגברת באמת רק נעשית יותר אישה, הציפורניים מתחזקות, העור נמתח, עלייך לא רואים את כל הזמן הזה, אני בקושי חיה כבר, נו טוב, נחזור לעניינים שלנו, רק תתני לי את היד הזאת ולא לזוז, אולי שנת 60', כמדומני, ויום אחד מופיע פה, אני זוכרת את היום המדויק ותיכף גם אני אומרת למה, רק תתני כאן את האצבע השמן, איך זה אומרים, האגוֹדיל, האגוּדוֹל, אח, העברית, אתי דיברו בפולנית למרות שילידת הארץ, והעברית לא נכנסה לגמרי עד היום, יש ככה קצת מילים שלא רוצות לשבת, יש ח' וג' כל מילה, כמו שאני אמרתי את היום הזה אני זוכרת פִיקֶס כי באותו היום הלך כאן כל המגירה של כדורים של הרגעה, האבא, והבן, והעורכי דין, והמזכירה שבינתיים בעלה, נו לא חשוב, כולם רצו איזה דבר קטן בשביל הנֶרווים, וקיבלו, היה רצפט או לא היה רצפט אני כבר לא זוכרת, אבל פייבל הסתדר כבר עם קופת חולים, הרי אחיו גיורא הוא עובד בָּרֶכֶשׁ בעמדה מאוד בכיר, אני צריכה קצת לנקות פה את הצד של הציפורן עם קצת ספירט וצֶמָר-גפן, זה קצת יכאב אבל את כבר ילדה גדולה, נו תנשכי את השיניים, יופי, אח, כואב, אה? יופי... טוב מאוד... זה בטח שכואב, שנים בהזנחה - ולא יכאב? אם זה כואב סימן שיש פרוצס של התקדמות, דיסאינפקסיון... אה... ככה טוב, נקי, הספירט אוכל את כל הלכלוכים שהצטברו לה אלוהים יודע כמה זמן, לא להזניח פדיקור, לבוא פעם בחודש זה כמו לומר המינימום, ואיך שהוא, כלומר הבּן חוזר מפולין, יצאה הזאתי, העורָכָת דין שכבר אני, בתור מי שעובדת באסתטיקה, ראיתי שהיא בטעות הלכה לעבודה הזו, שזה פרצוף להצטלם ל"בּוּרדָה", וכולה דמעות, כל השחור נוזל ככה מהעיניים כמו טינופת, ויוצאים עוד כמה עם החליפות ככה, סגרתי את הדלת וניגשתי לברר מה זה קרה, סיפרו לי, בטח שסיפרו לי, אם לא יספרו לרגינה השכנה למי יספרו, ומישהו אומר אני צריך הרגעה של העצבים דחוף, שומע פייבל ואומר, בוא תיכנס נראה מה יש לי להציע בְּחוּקית, ואיך שהוא נכנס, שזה היה האבא, ברונו קירש, עליו שמעתְ? לא? מכל מקום נהיה כאן תור, וככה כבר מאז, זה שנת שישים היה כמדומני, מי ראש הממשלה היה אז, בן גוריון? כואב לך את אומרת? אני שמחה לשמוע שכואב, אז ככה, בן גוריון, או מישהו אחר, מכל מקום מאז אנחנו מסתדרים יפה מאוד, ועוד כמה טובות קטנות הם מסדרים לנו, כשהוא היה עוד כאן בירושלים אז האבא בעצמו, וכשהוא נהיה ככה גדול והתגלגל לתל אביב, זה שם בקיץ אי אפשר לשים אפילו טיפ-טיפונת מייקאפ, מיד הכול נוזל כמו מיונז בסנטה קתרינה, אז כבר הבּן או מישהו אחר עושה לנו כשצריך, ותאמיני לי צריך, קצת מכתבים למע"מ - שהבן, כמו האבא, זה התורשה של השואה כמו שאומרים אצלנו, גם הוא לא יכול להירדם, גם כבר אחרי שהוא חזר, מי "הוא", אני עכשיו אומרת לך על יז'י קירש, שזה הבן, את לא עוקבת מהכאבים, אני מבינה, אבל עכשיו אני כבר מדברת על האבא שוב, שנטפֵּל גם ברגליים? שנראה את המצב של הציפורן החולָה? אמרתי וחזרתי ואמרתי לך גיברת ברוריה, זה רק כדורים לארבע חודשים, ועם בדיקות תקופתיות של תפקודי כבד, אני אמנם רק אשת רוקח אבל תאמיני לי אני מבינה קצת בדברים האלה, אני יכולה לגזור לך כל שני וחמישי, זה הרי העבודה שלי, אבל את מוכרחה לראות רופא ולקבל כדור לזה, היום זה לא כמו לפני שלושים שנה, היום כבר יש תרופה לזה, זה פטרייה שיושבת בקיבה, בתוך הבטן, לא יעזור אם אני כמו שאומרים הסבּרֶה מכּסחת את השטח, זה צומח מחדש, אני אוריד מה שאפשר עם המכשיר שיוף, אבל תיגשי לדוקטור רבינוביץ' כאן ברחוב עזה מעל הבית מרקחת של הקונקורנט שלנו דויטש, ותגידי לו שרגינה הפנתה אותך, הוא יעשה לך את מה שצריך אבל פנימית, אצלך צריך לעבוד מבפנים החוצה, אני אתחיל עם המכשיר של השיוף, זה קצת יהיה אי-נעימות, את יכולה לתפוס את הכיסא חזק עם ציפורניים כמו במגרש-רוסים פה אבל אם אפשר בלי צעקות כי זה הקליניקה של פסיכיאטר כאן בדלת השניה, ולא כדאי שאיזה סכיזיופרָן או פסיכופאת נכנס כאן עם הפחד ששוחטים כאן מישהו, אני אומרת זה מניסיון, כן? ואחר כך אני עוברת להוציא עם מספריים ניקל הקטנים, ואם כואב שאי אפשר לסבול כבר - להרים את יד ימין. זה לא יהיה גן-עדן גברת ברוריה לא, ודבש את לא תלקלקי אצלי, אבל מה שיש לך שם צריך טיפול חזק. אז מוכנה? שלוש-ארבע, אני לוחצת על כפתור, לא לפחד, לא לפחד מרעש של מנוע של מכשיר, נוציא את החולירע שדבוקה לה לציפורן, תראי לאיזה עובי כבר הגעת, אויש, פוי, פוי, לא-לא, זה לא אסתטי, מכוּער, בחילה... אבל היום תוכלי ברוך השם לצאת כבר עם סנדל גברת ברוריה, הקיץ בא, צריך לתת לרגל קצת אוויר, שאנשים לא מבינים שרגל יש לה גם הצורך באוויר, רוצָה לנשום, אני הולכת עם סנדל פתוח כל שנה, רק אם שלג או מבול אני גורבת גרב של כותנה מאה אחוז, אבל לכי תלמדי את היזראלים מה זה רגליים, הם הרי יודעים הכול יותר טוב מכולם, היזראלי שומר הרגל בחנוּק כמו שהוא שומר את הדולרים. ודווקא, מה אני אומרת, גם הכסף, הוא אוהב את האוויר, לא כל הזמן שומר צפוף... אני למשל לא זוכרת שבפולין היה להם בעיה של ציפורן חודרנית אף פעם, אבל אולי היה ולא ראיתי. העולם כבר לא אותו דבר, וכל מיני מכות מה לא היו לפני כן באו למציאוּת. את שומעת, איך אמר לי האבא, לא שלי עליו השלום, אני אומרת ברונו קירש הכוונה, אנחנו פולנית היינו מדברים, ודאי, כמה זמן חיכיתי לו לְיז'י והוא? והוא? רוצה להיות דווקא רחוק.
 
בחלומה הגיעה לאה לוין לבית הספר התיכון עטויה גלימת עורכת הדין שקנה לה שרגא לרגל קבלת הרשיון. זה היה אחרי שהיא ירדה מרכבת ההרים שנסעה בה עד לתחנה עם נחמן. ישבו שניהם שותקים כשהרכבת עלתה וירדה, נעצרת בפסגות המסילה ואז צוללת במהירות, או מתהפכת במסילה מעגלית, ראשם למטה. אבל הם רק ישבו להם בשקט, לאה הציצה בשעונה מעת לעת, משחה שפתון, מסרה את שני הכרטיסים לכרטיסן, נחמן פתר תשחץ. היא השאירה אותו באחד החדרים הצדדיים ואמרה, "אמא תכף חוזרת מאפריקה". היא הביטה מן החלון וראתה את המטוס, והטייס היה שפינוזה, עם שיערו הארוך והמתבדר והחיוך הדק והעדין. מתחת נצצו המים. לוין, קראו לה מאחת הלשכות, טוב שהגעת, נותרו רק עוד שלוש בחינות בגרות, יש עוד מועד, אבל צריך כבר להתחיל, כל הכיתה יושבת ומחכה. המנהל הגיש את אצבעו אל שפתיו והצביע בשקט אל הכיתה שלצידם, במסדרון הארוך, ולאה התכרבלה בגלימת עורכי הדין העבה והכבדה מפני שהיה שם קר מאוד, והִבחינה פתאום שבנמל התעופה מחפשים כולם את נחמן וקוראים לו בכרוז שיעלה על המטוס. ידאגו לו, היא חשבה, אני רגועה. בתוך הכיתה כולם ישבו במעילים כבדים, ארבעים תלמידים שחורי עור. היא ידעה שהוא אחד מהם ושצבעו אותו, אבל מי, מי? גשם לבן ניתך אל הכיתה על השולחנות ועל הלוח ועל המחברות ועל התלמידים שנצבעו לאט-לאט, כולם זולת אחד. לאה התקרבה לאט ועוד קצת ונעמדה בפתח הכיתה ואחת התלמידות הביטה בה כשלאה שמעה את שריקת הפצצה היורדת מלמעלה, כמו מן השמים, הולכת וקרבה ומסתלסלת אל העננים הלבנים כסיד, המצוירים על התקרה.
 
אמר עורך-דין ברונו קירש לדניאל מישורי: העורך-דין, מה?, אף פעם לא יטפל בשום עניין על הצד הטוב ביותר, כן? כי משהו תמיד ילחש לו, בשביל מה אני צריך את זה? בשביל מה אני הולך עכשיו לשפוך את הדם for someone else, מה?, וזה חלק מן המקצוע, הלחישה הזאת. פרודיה על נדיבוּת, איך אמר שפינוזה? אתה רואה את זה כתוב שם על הקיר? נו בוא נעשה לך בדיקת עיניים. קְרא: "ב'נדיבות' אני מבין את הרצון שכל אדם חותר לעזור לאחרים ולקשור אותם אליו בקשרים של ידידוּת." עכשיו תשווה את זה לעבודה שלנו, מה? אני כבר בן תשעים פלוס, תדע לך, ודניאל חייך-צחק, הרי הוא לא יותר מחמישים. האומללות שלנו, אמר עורך-דין קירש, לא נובעת מהעבודה המאומצת, זה יש גם במקצועות אחרים, אלא בגלל המעמד הקבוע של המשרת, ה-servant, הנושא-כלים, תמיד לעבוד בשביל מישהו אחר, תמיד לפתור בעיות של אחרים, אבל לא מידידוּת, אלא תמורת תשלום, מה? החוק מריץ אותנו! החוק נכנס לנו לעצמות! אנחנו השמן במכונה, אתה מבין? אתה בטוח שאתה רוצה את זה? תלך, תהיה רופא, פועל בניין, אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס? תעזוב, מישורי, לך למוזיאון, תביט בציורים, אולי תהיה צייר, או משורר? מה? אתה שומע את הצופָרים? זה איכילוב קרוב לכאן, אם תצטרך. כל הזמן צופָרים, כל הזמן צרות! (יז'י, חשב ברונו, מה השעה אצלך?) כשאנחנו חולים, גם אנחנו הולכים לשם! יש מחלקה על שמנו שם, זה לא מזיק! כשלא בריאים, כש-ill, לא? ועל אבא לא דיברנו עוד. עוד נדבר, מישורי, נדבר. נו די, מספיק, תלך, תרד לוַגנר, שיהיה בהצלחה. אמרתי "שיהיה בהצלחה", מישורי. על אבא נדבר, מה? חבל שלא הלך לנו יותר טוב במשפט שלו. אבל הוא אמר לי, ברונו, לקחתי את הכי טוב ונכשלתי, אני יודע שניסיתָ הכול. עכשיו אני הולך לכלא, ברונו, אבל לךָ יהיו עוד לקוחות. אל תשכח אותי. דניאל הזה, הוא רק היה תינוק אז. קירש קם, מביט מן החלון למערב, מעל גגות המוזיאון, הים באופק. זה יום המוות. המקצוע שלנו, אומר עו"ד קירש למועמד החדש מישורי, אומר לאחור מאצל החלון הפתוח מעט, עץ הדקל, שמישהו נטע במרפסת של אחד המשרדים בקומה מתחת, נע קלות ברוח החורף מול פניו, עמוס תמרים מלאכותיים, הוא מקצוע של מאבקים. אתה מוכן להיאבק? אתה צריך להיאבק בעורכי הדין של הצד השני - ותמיד יש צד שני! - ולפעמים גם צד שלישי, מה שאנחנו קוראים צד גִימָל, מה?, ולהיאבק גם בשופטים, ובחוקים, ובפסקי הדין. הפרשנות היא מאבק, מישורי. השופט ימשוך אותך לכאן, אתה צריך לתפוס אותו בזמן ולהתחיל למשוך לצד שלך, אחרת המשפט גמור כנגדך ויש פסק דין וצו להוצאות. כל סעיף הוא מכשול, כל תקנה ותת-תקנה היא כמו המלאך שנלחם ביעקב. תנ"ך אתה מכיר? אני אומר, כל בוקר מאבק. אין intermission, אין. אתה צריך להיאבק בלקוחות שלך, שתמיד רוצים יותר מהר, היום-היום, תמיד זה דחוף בדחיפות עליונה אחרת מגיעה אפוקליפסה, ולהיאבק בפקידים, המון פקידים, בטאבו, ובמס-שבח, ובמנהל מקרקעי ישראל, והשמאי הממשלתי, ורשם החברות, וסגן הממונה על מס בולים - על הפקידים לא מלמדים בפקולטה למשפטים בירושלים אצל קרצ'מר, לא, על דָנינוֹ ממס-שבח מֶרְחָב צפון לא שמעו שם בירושלים, אבל הם קיימים. דָנינו קיים, גולדשמיד קיים, חתוּכּה קיימת. אלוהים, הרי הקיום של מרגלית חתוכּה נעוץ לי בבשר כמו קוץ! היא לא חותמת לנו על הטופס 4 של ההרחבה של המשרד כבר שלושים שנה! אין דבר יותר קיים מִרַשָם המקרקעין של מחוז הצפון, תאמין לי מישורי. לגבי אלוהים אני לא בטוח, לגבי רַשָם המקרקעין מחוז צפון יש ודאות גמורה. fact. אני כמעט חמישים שנה כבר עורך דין, וזה לא השתנה. חוקים ותקנות, שופטים, כולם חלפו-עברו עלי, אבל המאבק נשאר. כל יום. בכולם צריך מלחמה, כל יום, כל הזמן, הרבה שעות, ואתה, את זה אני מוסיף לך בתור בונוס, ואתה כמתמחה תצטרך להיאבק במאמנת שלך, שתהיה לאה לוין היקרה שלנו שעוד תכיר אותה (אך לא רחוק מן המילים המצטיירות עכשיו כמו על בד שקוף מול דניאל, שקופות גם הן, שועטת וולבו אפורה בויצמן, חותכת עננת עשן שחור של קו 28, מותירה עננת עשן שחור מִשלה, שרוּף השמן במכונית שתימעך עוד רגע וחושבת, מהר לסגור החלונות, שוטר משתעל, על הגלגל הקדמי דבוקה מעט פרווה שחורה ומין בוץ, ומרחוב דפנה נכנסת תכף המונית הלבנה והעיתון פרוש לו במושב האחורי, אחוּז ידיים רועדות, ולאה עוצמת עיניים מול המוזיקה הדוהרת כצלע ארוכה במשולש ישר-זווית המשורטט בגיר על לוח, הו חריקת הגיר, הילדים מביטים במורה, יד שחורה מותחת קו ישר ללא סרגל, מתקדם וחורק עד שנעצר, לבן כמונית הזו אשר נכנסת ממזרח, ובה רועשת סמבה, האותיות על הנייר נחות על המושב האחורי קרבות אל הרמזור, חוט של עשן עולה מבין הבניינים, שוטר דורך על חרא ומקלל), והיא תטיל עליך משימות רבות, אישה לא קלה היא לאה שלנו, אל תיתן ליופי שלה להטעות אותך ילד. כולם כאן כמו דגים באקווריום, אמר קירש, שוחים בשקט, באדישות, עושים עם הפה פְּתח-סגוֹר, אבל כשנופל פירור על פני המים כולם כמו טיל עולים למעלה וחוטפים עם השיניים. הם מנסים לגמור אותי, אמר קירש אל החלון וצחק והשתעל. אני הפירור, הזזתי את המים, הם מרגישים את הרעד, הם עולים כבר מהקרקעית אל פני הים. לא משנה, מישורי, אני רק חושב בקול. בגילנו גם זה מותר. איפה היינו? בסוף היום, כשתלך הביתה לכמה שעות, תצטרך לשמור כוח למאבקים הרגילים שיש לכל אחד מאיתנו בבית. יש לך מאבקים, מישורי? ודניאל אמר: אה, לא. - הבנתי שאתה ממש הבן של עקיבא'לה, מה? - הכרת אותו?, הופתע דניאל, אבל ברונו ענה: התקבלת לסטאז'. שיהיה במזל-טוב. תרד down לוַגנר לסדר את הניירות (פָּגוֹש אל דלת, גיר נשבר)
 
וכך, ביום הראשון של ההתמחות, בלי מאמנת, תבוא בינתיים למשרד, נראה מה נעשה אִתך, תלוי בחלל הריק, למחרת מותה של לאה לוין, ממתין להוראות, חצה דניאל מישורי בזהירות את הכביש במעבר התת-קרקעי, מציץ לרגע בדוכני הפורנו, במועדון הקליעה בחץ וקשת שהיה סגור עדיין, כלבים חולפים ובפיהם נתחי בשר מן המעדנייה, כותבי הבקשות נפנים אליו בבת אחת, מציגים לפניו את מכונות הכתיבה, עורכי דין ומתמחים משחקים בפינבּוֹל ובסנוקר במועדון צדדי מואר בניאון אדום מזמזם, זונה מושכת לקוח בחליפה, אוחזת בשובבות בעניבתו ומניחה את ידה השניה על ישבנה, האצבע האמצעית מזדקרת כלפי מטה, לק על הציפורן ומעין כוכבים זוהרים על הלק אל עיניו של דניאל. פתאום נזכר שקרא פעם ששירותי השופטים נמצאים פה מעבר לאחד הקירות, שירותי השופטים והשופטות ביחד, נכתב במאמר שפרסם אדריכל אחד לרגל פתיחת המעבר התת קרקעי, במעלית ישירה אפשר להגיע אל חדר השירותים הזה, שהוא למעשה גם חדר ג'קוזי וסאונות ועיסוי, מן הלשכות ומאולמות הדיונים, הנהלת בית המשפט תבעה את המעליות הישירות, נזכר דניאל, מה שחייב שינויים מרחיקי לכת במבנה של בית המשפט. הוא עלה במדרגות הנעות מן העבר השני, ונכנס אל בית המשפט המחוזי. תגיד לו שברוּנקָה שלח אותך, אמר לו ברונו. לאה עוד לא נקברה, בגלל הסכסוך, שהפך מיד לסכסוך משפטי, על עניין הקבורה ותרומת האברים והשריפה. האפוטרופוס הכללי הצטרף כצד לתביעה הדחופה, וקירש ייצג את עזבון המנוחה, כלומר את רוח הרפאים שלה. הכול הלך לבּן, הבעל לא קיבל חצי פרוטה, זה לא הפתיע אף אחד כולל את שרגא. האלמן התנוססה מעל ראשו של שרגא מין כתובת מרופטת, כך דמיין, כשהודיעו לו מהמשרד על האסון, והוא נגע עם לשונו בשיניים והוריד את הראש כאילו זבוב עבר שם ולא כתובת שנוגעת לחייו. "לא הפתיע" אבל הרתיח, כפינג'אן שמישהו שכח על להבה קטנה, זה כן, בעוד כמה ימים כשייוודע לו ששתו לו את הכול, הכול, למעשה את רוב הנכסים היא העבירה על שם נחמן עוד בחייה ככה שירושה אין כאן בכלל, אני מניח שביטוח לאומי יש לאדוני, ופנסיה, לא? אבל איך פנסיה אם עבד ברציפות אולי חצי שנה, לא, המצב קשה מאוד, מעל ראשו החליפו את הכתובת ובמקום האלמן כמו נרשם עני מרוּד. לא תהיה לך ברירה אלא לעבור למקום שבּו יטפלו בך, רק שמוסד כזה יעלה לך אצל החופשיים סכום יפה... ואצלנו ברוך השם מצווה מדאורייתא, יש הנחה גדולה... ולא היתה ברירה, הלך למאה שערים, קיבלו אותו ואת ספריו בלי קושיות, ובכניסה הניחו על ראשו מין כובע מצחייה שחור שמישהו אחר חבש, ולא בזמן הזה אלא לפני הרבה שנים, ולא בישראל אלא הרחק מכאן, הן יהודי זה יהודי, כלומר צריך כאן בגד לאכול ולחם ללבוֹש, והוא אמר בשמץ של חגיגיות ובלשון היידיש בה לא השתמש שנים רבות, קיבלתם היום את המשורר שרגא לוין, כבוד הוא לו וכבוד לכם, והם אמרו לו, טוב מר משורר, זהו סדר היום, הארוחות והתפילות, למטה הבית כנסת, ונסביר לך מה זה סידור, ותורה, וכשרות, יש לנו זמן, הרבה הרבה זמן, רק בוא נמלא כאן את הניירות. מתי נולד? 39', הוא ענה, והם אמרו: התרצ"ט. השם? שרגא לוין. האבא? אליעזר. נשוי? אלמן. שם האשה? לאה. שם נעוריה? רותקוביץ'. האבא? צבי. צאצאים? אחד. השם? נחמן. כתובתו? ירושלים, אלפסי... המספר שכחתי. למי להתקשר בשעת צרה? לאף אחד. אך כל זה יקרה רק בחורף הקרוב, בינתיים יושב שרגא לוין במה שהוא חושב שהוא ביתו בירושלים. למחרת בבוקר, 12 ביוני 95', בבית המשפט המחוזי בתל אביב מתחת למשרד, יעמוד קירש קוממיות מול השופטת הֶרמינֶה בטהובן ויטען בעד ההשמדה הפיסית של גופהּ, לא "גופתה" אלא "גופה", הגוף שלה, ויצייר בדמיונו את התמונה שוגנר העביר לו פעם במעטפה סגורה ובלי מילים, גופה של שותפתו המנוחה לאה לוין, ידידתו, וגם קולגה, יש אומרים גם מאהבת כולל הכול. אבל את זה אמרו פחות או יותר על כל עורכת דין במשרד ועל כל עורך דין, כי היתה תשוקה לצייר אותם, בדמיון כלומר, כל זיווג אפשרי כמעט במשרד, בתנוחות פורנוגרפיות, כנראה בגלל החליפות, מי עושה את מי, ואיך, הו, בעיקר איך, וכמה פעמים ואיפה, יורדים לפרטי פרטים, הנה היא לדוגמה גומרת כאן בחדר ישיבות בזמן הישיבה עצמה, כשהיא פתאום ככה מרימה את הראש ומטה אותו אחורה לחצי דקה, כאילו מנמנמת אבל לא-לא-לא, ההפך הנכון, והוא דופק אותה על השולחן אחרי שכולם הולכים, והם עושים את זה בשלישייה, ברקן ואבינועם והמתמחָה של עורכת דין גבעון, זו הקטנה עם השדיים הגדולים, עם זה, הצרפתי, שחוץ מזה מזמין לו דוגמנית צמרת מצרפת ישיר, הוא מממן את הכרטיס-טיסה בשביל המציצה שהוא חייב בכל שבועיים לקבל, מוכרח, ישנם דברים שמבחינה אסתטית הוא לא יכול עם איזחאליוֹת, חייב את האיכות הצרפתית. וזאת לא פותחת את היום בלי ויברטור-הארנבת תשע פונקציות שהיא מחביאה בתיק, או למה למשל באמצע הישיבה דחוף להם, לשולה ולבנימין מחלקת ליטיגציה לצאת לשירותים ובהפרש של שתי דקות, איזה קולות עולים מתוך השירותי-נכים, כן-כן, כי שָׁמָה יש להם מקום, ועם כלי כמו של מיסטר ליטיגציה צריך חדרון גדול, וגם רחב, הה, וגם כיור להסתדר אחר כך והמוט הזה של הנכים שהיא תופסת כשהוא לוקח את מה שהיא נותנת לו בדלת שאפשר לקרוא האחורית, כמו שהוא אוהב, זה עיר החטאים, כל המגדל הזה, תציצי פעם במלתחות של חדר הכושר בקומה העליונה, חלונות חד-כיווניים יש שם, וסאונה, או בן אחיו הג'ינג'י של את יודעת מי שנכנס אל המשרד 100% פרוטקציה, אולי פליליסט גדול הוא לא, אבל במועדון של הומואים שאוהבים להיקשר ולהרביץ ראו אותו, שלא לומר צילמו במצלמה נסתרת לצורכי סחיטה, שלא לומר עשו סרטון קצר, אשתו זה רק סיפור כיסוי והיא עצמה גם לה יש עניינים עם צַלָּמִים מעורבים, אבל היא לפחות מקבלת כסף כשמצלמים, או ההיא במסדרון שבקומה השנייה בסוף, מספיק תנועה אחת ביד כדי להבין באיזה גוף פה מדובר, הרבה חומר סיכה, לובּריקציה זה שם המשחק, אז זאת, אולי זקנה וכבר חמש-עשרה שנה שלא זכתה בתיק, ובעצם לא ממש עובדת כאן, רק באה לקבל משכורת ולקרוא ב"רשומות" ולצלם במכונת צילום, נכנס כאן לפעמים בחור צעיר, יכול היה להיות הבן שלה, עם ג'ל בשערות וגופיה, כולו מלא שרירים כולל מה שקוראים שריר הגברא, ובמכנס יש לו, רואים, אה, אינסטרוּמנט משמעותי, זה לא ממש הבן שלה, הרי בכלל היא, אין לה בן, ההוא עם המכשיר זה רפי אֶקהארט, יש בסביון נשים שרק השם שלו מעורר בהן צמרמורת שָם בתחתונים, הג'יגולו מספּר אחד בתל אביב וגם רופא פנימי, נוסף לכול, ב"איכילוב", קריאה בביפר והוא מתייצב, ובין אינפוזיה לאינפוזיה הוא עושה מִסְפָּר וכסף טוב, וככה נוח לכולם, ואם הוא פה ושם צריך לרשום על שמו דירה, אז יש עִסקה של טאבו מול דפיקה, בלי חשבונית ובלי מיסים. אולי אני טועֶה מר מישורי, אמר וגנר, מכל מקום יש כאן הרבה ליבּידו חם. הם קושרים עניבה ומדברים בלשון משונה, אבל מתחת יש אנשים חופשיים. מישורי, אמר לו וגנר, התצלומים האלה שעל הקירות, זה רק מה שעל פי דין מותר לי להראות, יום אחד, אחרי שתשתלב כאן במשרד, אני אראה לך אלבום או שניים של תמונות שאני מנוּעַ מלתלות, דברים שהם כבר ככה בתחום צנעת הפרט, מאוד מעניינים וגם יפים לעין, גם. בינתיים תמלא את הטפסים. מישורי, תעודת זהות תביא מחר. למחרת ילך דניאל מישורי אל בית המשפט ויהרהר בשיחתו עם וגנר במרתף, נושא אִתו את מסמכיו של ברונו קירש לצורך ההליך אשר במסגרתו יטען קירש כי את השותפה שלו יש לנתח, לפרק ואז לשרוף, על פי צוואתה, אלא שאת הצוואה ניסח קירש בעצמו, והעדים כבר לא היו בין החיים, שני עורכי דין פולנים מחיפה, מכל מקום האפוטרופוס הכללי יתנגד לכך מטעמים של תקנת הציבור והסעיף בצוואה יוכרז בטל, וקירש יתקפל, מה אכפת לו בעצם, ותהיה קבורה כבר למחרת. אבל כדי שהמשפט יתחיל צריך מסמך, והמסמך הוא בידיו של דניאל, שמחפש את המזכירוּת של העניינים האזרחיים, פונה בטעות ימינה במקום להמשיך ישר, והולך קצת במסדרון של הבניין המהוגן בכיעורו, כשמולו צצים פתאום, כמו מתחת לרצפה, שני שוטרים וביניהם אדם בועט וצורח ומשתולל, אני חף מפשע, זה היה תאונה בתוּם-לב, מה אתם רוצים ממני, והשוטרים, הגם שמחזיקים אותו בכוח, מוצאים זמן להחליף צחוקים וקריצות מעל לראשו, הרי שמעו כבר טענות כאלו פעם-פעמיים, וגם אם האיש הזה נראה צודק, הם לא חלק מן הרשות השופטת, כמו שהסבירו להם ביום העיון, הם צריכים להעביר מישהו מפה לשם, כלומר מחדר העצורים שאי שם למטה-למטה מתחת לבניין בית המשפט אל בית המעצר באבו כביר, הבדל גדול בין החדרים אין, והאיש הזה, אומרים, הרג איזו שופטת, נכנס בה עם הטקסי באדום. "צהוב!" צורח הנהג, "צהוב!", והשוטר מרצין בקושי וצועק, כאן לא המוזיאון! צהוב, אדום, כחול, את זה תגיד בבית משפט, וחברו צוחק, גדול, הבאת לו במוזיאון, גדול, "בבית משפט" אמרת לו, ודניאל ששומע הכול, אומר לשוטרים בפנים חתומים, אבל כאן זה בית משפט. השוטרים מביטים בו בדממה. ההצגה נגמרה, כמדומה. דניאל מצטדד ונותן להם לעבור, אבל העציר מביט בו ואומר, אדוני העורך דין, תעזור לי, הם הולכים להכניס אותי ואני לא עשיתי כלום, נכנסתי בצהוב מלא, ודניאל רוצה לומר לו, תתקשר לבוס שלי, תבקש את עורך דין קירש, ושולף כרטיס ביקור שקיבל לפני רבע שעה, אבל, חושב, מאיפה יהיה לאיש הזה לשלם שכר טרחה לקירש, לַעַג לרש, מה גם שכולם באבל עכשיו זולתךָ, אתה רק הגעת, עוד לא הכרת אותה, תיקח את הניירות האלה ותגיד שברונקה שלך אותך. שש מאות תאונות דרכים יש כאן במדינה כל שנה, רוצחים מסתובבים חופשי, יוצאים בבוקר לעבודה אבל בעצם נועדו לרצוח מישהו, אבל האנשים, טמטום כזה, אומרים להם "תאונה", כאילו משהו בלתי נמנע, והם מקבלים, בכביש זה "תאונה" ועם הערבים "טֶרור", מילה אחרת וכבר אין שום בעיות, מה תאונה, מה תאונה! צועק השוטר, מי שנוסע מאה קָמָ"שׁ על כביש בשטח בנוי וביד אחת מתעסק עם המזגן וביד שנייה להדליק סיגריה זה "תאונה"? לא-לא! זה כאן רוצח שמחכה למישהו שייפול לו על הסכין, אומר השוטר לדניאל בתוכחה, והעציר שומע וקופץ כמוצא שלל רב, אומר בהתרגשות עצומה, הה! הה! הההה! ההה! כולם מביטים בו בעיניים לטושות. הוא לוקח אוויר ואומר, ההה! אני לא מעשן, לא נוגע בסיגריות! הנה אתה רואה, היתה לכם טעות, תגיד להם, והשוטר השני אומר לעציר, נו די כבר, לא מתכוונים אליך, מדברים באופן כללי, מקרה כללי, יא דבּיל. האיש נגרר משם בכוח ומביט לאחור. כמה עשרות עורכי דין בחליפות בדרכם לדיונים אחרונים טרם פגרה, אוחזים תיקים עבים ביד אחת וסנדוויץ' בשנייה, המתמחה, מאחור, נושא עבורם את פחית הדיאט-קולה, מפלס לו דרך כמו היה נושא מכתב מהקיסר עצמו. במרכז הרחבה המרכזית של בית המשפט ראה דניאל כמה עשרות עורכי דין מתגודדים בטבעת עקומה סביב לבמה קטנה. דניאל נזכר באיזה נייר שהיה תלוי במשרד וסיפר כי היום נערכת תחרות הבדיחות המשפטיות השנתית. על הדוכן עלו בזה אחר זה עורכי דין וניסו, לשווא, לזכות בצחוק מן הקהל. בין בדיחה לבדיחה תקע אחד ממתמחי השופטים בחצוצרה ואחֵר ערבל תיפוף קצר. דניאל עמד קצת מרוחק ולא ראה כמעט את הדוברים, אבל שמע את הקולות שהוגברו ברמקול. באיזה אמצעי מניעה משתמשים עורכי הדין? באישיות שלהם; אי ידיעת החוק אינה פוטרת מלשפוט לפיו; כמה עורכי דין אפשר להעמיד על ראש סיכה? עשרה, אם רק יצליחו להעמיד אותם על הראש, וכו' וכו', איש לא צחק, פני כולם נותרו חתומות. עשרות עורכי דין וכמה שופטים היו בקהל, ועורכי הדין, שנרשמו לתחרות חצי שנה מראש, עלו בפנים סמוקים, אוחזים בפנקס או בפתקה ממועכת, כמו היתה זו הפעם הראשונה שהם עומדים מול קהל. חלקם לא הצליחו להתאפק מלצחוק תוך כדי סיפור הבדיחה. איך תפנה לעורך דין מושחת? אדוני חבר הכנסת; איך אפשר לדעת מתי עורך-דין משקר? השפתיים שלו נעות; להחליף עורך דין זה כמו להחליף כיסא-נוח על הטיטניק... דניאל נבהל פתאום, כשראה את השעון הגדול של בית המשפט, שציור של אלת הצדק היה מצויר עליו, וידיה האוחזות במאזניים היו המחוגים. היה עליו לחזור כבר אל המשרד, ועדיין לא מסר את המסמכים. הוא נפנה לכיוון המדרגות בדיוק כשברונו קירש עלה אל הבימה הקטנה ובידו גיליון נייר מודפס. דניאל נעצר בראש המדרגות והסתובב. חברים, הבדיחה הבאה מוקדשת לזִכרה של עורכת-דין לאה לוין. חלקכם ודאי הכרתם את לאה. אתמול היא נדרסה פה ברחוב ליד בית המשפט, הוא אמר והצביע דרומה, אל הכיוון הלא נכון, ובקהל חלף רחש, לא כולם שמעו עדיין את החדשות. ברונו כחכח בגרונו והתחיל לקרוא מן הנייר, אלא שהבדיחה היתה בפולנית, שׂפה שאיש מן הנוכחים לא הבין. ברונו המשיך לקרוא, מרים את ידו ומנופף בה פעם ופעמיים, ולא היה ברור אם זו בדיחה או אולי סיפור בעל פואנטה מבדחת. בכל אופן העניין התמשך יותר מדי, ודניאל ראה איך אחד השופטים שבקהל ניגש אל קירש ולוחש לו משהו על אוזנו. וברונו הביט בנייר ובקהל, היסס שנייה, ואז ירד מן הבמה הקטנה, שחרקה תחת רגליו. דניאל עלה לקומה השניה ומסר את המסמכים במזכירוּת, והפּקיד, שצפה בתחרות בטלוויזיה במעגל סגור, שאל את דניאל בלי להתיק עיניו מן המסך: מה ההבדל בין כלב מת על הכביש ועורך דין מת על הכביש? - נו מה?, השיב דניאל ביובש, והפקיד ענה, כובש בקושי את צחוקו המתגעש, לפני הכלב יש סימנים של חריקת בלמים. לפני הכלב...! אתה מבין, אה? זה גדול..., והוא חבט על הדלפק בלי להתיק עיניו מן המסך שלפניו, ומבלי להתיקן גם הניח את הטופס שמסר לו דניאל באחד המגשים, והחתים את ההעתק, והגיש לו בעיניים שדבקו אל המסך, ושוב שאג בצחוק, שדניאל עוד שמע, או לפחות דימה לשמוע, לצד קולות עמומים יותר שכמו בקעו מפתחי מיזוג האוויר, עת חצה את ויצמן מתחת לאדמה בדרך חזרה אל המשרד.
 
ובכן, מוטב שנקצר, הרי עינו של השופט פקוחה לכל תרגיל של מריחה, לכל מילה עודפת אשר מסתירה חולשה של הטיעון, עורך הדין האריך בחמש דקות ולקוחו ישלם, גם אם לא יידע את זה, בחצי שנה נוספת בבית הסוהר הקרוב למקום מגוריו. מי שיכביר מילים ייענש בגזר הדין, לכן יש לומר רק את מה שנחוץ, והוא שביום אחד מתו שני השותפים הבכירים במשרד עורכי הדין קירש-לוין ושות', שניהם בסמוך זה לזה, אם כי אחד רק לכאורה. עו"ד ברונו (השם "ברנעַ דובדבני" שהפקידים הציוניסטים ניסו לתפור עליו כשם פרטי בשנות הארבעים החזיק מעמד יומיים בדיוק עד שנשר אל תעודת הזהות, ומשם אל תהום הנשייה) קירש במשרדו, מתחת לעוגת יום ההולדת שתשעים ושישה נרות בערו בה. אחד לשנה הבאה! נזעקו המזכירות, דמיינה עו"ד לאה לוין במכוניתה אי-אלו מטרים באלכסון מתחת לנרות המרצדים לכאן ולכאן למשב המזגן. שעה קלה לפני כן הכניס וגנר, בקומת הקרקע, שלא היתה על הקרקע כמובן אלא עשר קומות מעליה, את העוגה למקרר וברר מחבילות הנרות תשעים וחמישה. אחרי התאונה של עו"ד לוין בצומת שמתחת המשרד, הצומת יצַפּה תמיד לקירש כקרקע בטוחה ומאיימת, יתרעש תמיד מחבטת המכונית. הרי גם לו יש וולבו אפורה זהה, מספר אחד אחרי. אתה הבא בתור, ילחש. שעון של חול ובו עפר בשווי של חמש שנים חרק והתהפך אל העתיד, זכוכית סדוקה, צירים מלוכלכים, גרגר אחר גרגר ייפלו ויימנו חמש שנים, מעל המגדל שלנו הקרוי "בית I.B.M.", אבל עוד יש זמן עד שהגרגר האחרון ייפול ויתרסק. עכשיו קם בקושי עורך דין קירש ומביט מבעד לחלון. הם לא יודעים מה זה להיות אדם זקן, לחיות שנים רבות כל כך אחרי קו גבול על ציר הזמן, כבר באזור אדום, מיכל הדלק ריק ומרוקן, מלא שנים כלומר, לחיות בזמן פציעות, ב-wounded time, חשב. בגיל הזה, אפילו תקתוקו של השעון מחריד אותך ממנוחתך. מכל מקום שמע אותם. משעון הקיר. משעון היד. מהמחשב שלא נגע בו. משעון הקוקיה של יז'י שחלם על ציפורהּ פעם, הגיחה אל ביתו ואל תוך החלום. שוב שמע סירנות וחשב: הנה, מביאים לי אותו. פצוע, אבל חי. אני אפתח את הרוכסן ואצא מהחומה הזו שהיא בשרי ואלך ישר אליו קל ודואג. אבל אני אדע מה לעשות (מה לעשות?). למעלה במשרד הכול כתיקונו, היומנים עוד נפתחים והפגישות עוד נקבעות ללאה למחר, שכבר למטה מבוססת בדמה בתוך שברי הזכוכיות. הסוף. אולי מוטב לומר ולנקד ולהדגיש, הַסּוֹף הַמַּר כדי שגם הילדים יוכלו לקרוא. אבל עבר הזמן, והם כבר לא ילדים. מישורי בגבו, שואל: קרה משהו?, וקירש ממקומו אצל החלון זורק באפס דעת: מה דעתך על הרבּין הזה? למטה, ברחוב, התחילו לעקור את המונית מדופן המכונית האפורה, המוסיקה של ברוקנר עוד בוקעת מן החלונות המנופצים. אתה שומע מוזיקה?, שואל אז קירש ודניאל אינו מבין, אומר שלפעמים, ומתבונן בצנצנת העפר המונחת על מדף קטן לצד ציור גדול של סוס. אתמול בלילה ישב בדירה בירושלים כשנכנס אליה הצֵל שהלך לאורך החדר, כמו מודד את החלל, ואז השגיח בו, יושב על הכורסה, ואז התרחב ונפנה אליו, ביד אחת סרגל, ביד שנייה המשקפיים, ומכיסו מציץ ומשתלשל לו חבל הקשירה, נחש סיבי ודוקרני. הנה אתה. חשבת שתברח?
 
הדמיונות הספרותיים שלי, אמר רובינזון ללורי בסניף המרכזי של "עבּאס" בירושלים, לפני שנפרדו, אתה שומע, יום אחד, אחרי שנואשתי מהסיכוי ("מהסיכוי לְמה?", לחש לורי אל המיץ הצהוב שבכוס), התקשרתי למו"ל של "הארץ", לשוקן, והצעתי לו, במילים אלו ממש, "את הסידור המכובד של ש"י עגנון עם הסבא שלך עליו השלום". לא ביקשתי וילה בירושלים, רק קִצבה חודשית, ולא גדולה, שכר-מינימום לערך, פרוטות בשבילו, ובתמורה לשבת ולכתוב כל יום ולהוציא הכול בהוצאת "שוקן" כמובן. אבל הוא ענה לי באדיבות: תודה על ההצעה, אבל הזמנים השתנו. וחוץ מזה, האִם אתה עגנון?, ורובינזון התקפל, ובוש על החוצפה, ויצא נכא רוח וזעוף מן המשרד גדוּש הציורים לחפש דבר מה לזלול ברחוב. לורי הניד את ראשו כאומר "לא", וקיפל את העיתון. לנהג המונית הוא אמר: אני נכנס לסדר איזה עניין כאן במשרד, אם לא אכפת לך תחזור בעוד חצי שעה ותיקח אותי ל"הדסה" הר הצופים. קו 19 עצר לידו והפריח סירחון של פיח שחור אל כל רוחב הכביש הצר ומשם היישר אל חלון המונית הפתוח, והוא השתעל וקילל ושילם והיסס אם לבקש אבל לא לקח ("תיקח חשבונית על כל דבר נחמן, אלף פעמים הרי אמרתי לך") חשבונית ונכנס למשרד קירש-לוין, כלומר לסניף הירושלמי הקטן יחסית של המשרד, אבל הניירות לא יהיו כאן אלא בתל אביב, והוא ייצא אחרי חמש דקות נסער ומרוגז, היום הזה הולך ומתדרדר, כמו החיים האלה באופן כללי, ויחכה למונית שמיד הגיעה, והסיעה אותו לבקשתו ספיישל לתל אביב ולא ל"הדסה", שם היה אמור למצוא את שאול רובינזון ואת הספר, ואת העיתון ששכח במונית קרא בדרך עד לתל אביב. הוא נכנס למשרד הירושלמי ואמר, שלום, אני לורי, נחמן לורי, הבּן של לאה, באתי לחתום על ניירות, המזכירה אמרה לו, כמדומה בהאשמה, קבעת פגישה?, והוא אמר, כמי שקלפיו חזקים, קבעתי, והתיישב בכורסה שבאזור ההמתנה, העתק מדויק של הכורסה של תל אביב, מתחת לציורים של ברונו, שגם אותם העתיקו במדויק, כולל הדיוקן הגדול של ברונו עצמו, לצד הז'ורנלים שהגיעו לשני המשרדים כל חודש במנוי כפול. למשרד נכנס יז'י קירש, שכנו של לורי, וחמק מיד לאחד החדרים כמים המחלחלים אל קרקע יבשה, בלי לברך בשלום את המזכירות או את לורי, שעיין במסה על "עשן" של אפלפלד בגיליון חדש של כתב העת "עכשיו" שהיה מונח בסלסלת העיתונים. וטלפונים הורמו, וְתיקים נשלפו, ומתמחים הוזעקו מן המרתף כדי לנבור, ויומנים נפתחו ונבדקו ושוב, ופקסים טורטרו ומישהו הבין אך לא אמר עדיין. אמא אמרה לי במפורש שאבוא לחתום על מסמכי העברת הדירה, הוא מסביר לְמִתמחָה יפָה, ומלכסן מבט אל כפתוריה המאומצים, אחד נפתח מבלי שהיא תשגיח, העין מתכפתרת במקומו אל החריץ, אולי עורכת דין, מכל מקום שדיים נפלאים, נזכר בבוטיצ'לי, ומזכירה לוחשת אז אל רעותה, הלוא זה נחמן, הזקָן הסתיר, הבן של לאה מהסניף בתל אביב, יפֶה כמותה, שנעשֶה קפה? ואיפה יז'י? לא נמצא. ונחמן מתפלא, מה "לא נמצא", הרי הוא זה עתה נכנס, אבל שותק. הוא מסרב לשתות, אני צריך לחתום על השטרות, הוא מסתכל בה שוב בזעם של תשוקה, איך כמו נדפס לה על הגב, על החולצה הלבנה, שירו של אהרון שבתאי על זיון בתוך מקלחת מהספר "הַלֵּב", מאחור, תמיד השיר הזה ברגעים כאלה, די, תחשוב על משהו אחר, הטאבו, מס הרכישה, בולים, "תיגש לקירש", אמרה לו אמא, אבל הרי היא התכוונה לברונו, קירש האב, ולא לקירש הבן (רשמית שמו דן, אך הוא נולד כיז'י בפולין וכולם קוראים לו יז'י, שעומד בראש המשרד בירושלים, איפה הוא באמת, לא במשרד כעת אומרים לו אבל מי יודע, מי זה היה שנכנס לפני דקה, אולי התאום המרושע שלו, אולי יצא כבר מדלת אחורית, והוא מציץ בהם בטלוויזיה-מעגל-סגור ממשרדו בקצה המסדרון). "תיגש לקירש", כלומר "תבוא אלי", יחשוב במונית בעוד כמה דקות. עורך דין יז'י קירש לא יחזור מתל אביב עד מחר בערב, אולי בעוד שבוע, בוא לא נבנה על זה, היו לנו כבר לקוחות שחיכו לו יום ויומיים ולשווא, יש לנו כאן חדר עם מיטה וכיור וקצת ספרים לקרוא, להעביר את הזמן, להיכנס לשם זה קל אבל לצאת קשה יותר, חכה על הכורסה בינתיים, תקרא לך במגזין, אבל הם מבינים כבר שכל הניירות בתל אביב, ובאה התנצלות ועוד אחת, נשלח לך מונית לתל אביב או נבקש שיעבירו את המסמכים מחר לכאן? אבל הוא מתרגז ("מחר? לא, אין מחר") ומסתכל במתמחה המטלפנת רכוּנוֹת לאליזבת בתל אביב, משוחחת בלחישה, ומשער איך הוא מגיע מאחורה ולופת אותה על הדלפק הזה עצמו - אה, הלב נצבט ממתיקות, מגיע אליכם מר נחמן לורי, מה?, הבן של לאה... הסופר, נו (היא מוסיפה בלחש), זה בעניין העברת המקרקעין, תכינו לו הכול, את כל השטרות לחתימה, היתה טעות, הוא בא לכאן, תַפני אותו ישר לברונו אם לאה לא במשרד. אבל הוא מרפה מה"עכשיו" ומתנגד, לא-לא, הוא כבר עולה על המונית, הוא מתעקש דווקא על המונית שלו, הבטיח לנהג, ומסתכל עוד פעם באשה הזו, תשוקה של מצוקה, הוא מהרהר אחרי כמה דקות בתוך המונית אשר רוטנת תל אביבה, את הבחורה לא יראה לעולם, נפתח שוב פתח והוחמץ. הנהג אמר, אני מפעיל לך מונה בנקמה, הבאת לי אותה בנסיעה מחוץ לעיר אחרי הצהריים, אני כבר חצי רגל במיטה עם האישה ואתה בא לי ככה, אמרת לי "הדסה", אז איך נהיה לי "איכילוב"? אבל הכסף המזומן ממצמץ ומפתה, ואם ילחץ על 140 קמ"ש יגיע עוד מעט, יוריד את המזוקן שפיו נודף ריחות רעים של ניקוטין, טחינה ובירה, ויחזור כמעט בזמן, והוא מטיס את המכונית צפונה באוסישקין ושמאלה בכתום-אדום בירידה של בצלאל, ואז ימינה ישירות לתל אביב. אם אין פקקים אנחנו שם עד שש אני בבית, חושב לו הנהג ובאפו כבר ריח ירכיה של אשתו. וכשנחמן לורי ימנה את העודף ויעלה במעלית אל המשרד, המונית כבר תחשב את דרכה בחזרה לירושלים ותאיץ מאפס לשמונים קמ"ש בשש שניות. כשהיללות של הסירנות יישמעו, עורכי הדין המבוהלים, והבונים החופשיים בכובעיהם והמדליות, עם שני לומדי היידיש מבית שלום עליכם שיאחזו בטוביה החולב, ייגשו לראות את הפצועים ואת ההרוגים, כלומר ההרוגה, תראה מה עשיתָ, נהג מונית מירושלים יאמר אז לעצמו, לשווא תחכה אשתו. תקרא את העיתון בינתיים אם אתה רוצה חבּוּבּ, הוא אומר ללורי, כי אם ירצה השם אנחנו תוך חצי שעה באיילון. 
 
תראה, היתה לאה אומרת לנחמן הקטן, כל העולם פתוח בפנינו, צריך רק להיכנס למכונית ולנסוע. "וכשנגמרת האדמה?", נחמן שאל, והיא ענתה, "אז מיד עולים על הסיפון ומפליגים, בסוף כל אדמה יש מים, זה לא יפה?", והיתה מעבירה את אצבעה לאט על המפה, חוצה גבולות של מדינות, מצרים, לוב, צ'אד וניז'ר, וקניה, מוזמביק, נוסעת עד לקצה היבשות. אבל הגבולות היו סגורים. היה הוא מביט במפה ואומר צ'אד, צ'אד, עונג המילה והמרחק המדומיין, ויערות וברדלסים שראה באנציקלופדיה "חיות הבּר", שהגיעה בחוברות מדי חודש, הוא נזכר, במונית הדוהרת. תמונת אפריקה עלתה לעיניו. כתמים של צבע וקווים. כשהיה בן שלוש-עשרה נסע עם אמו ובלי אביו, אשר נותר בבית, מאחור, שוקד על שירתו, מוחק ומתקן, לא מתקשר, מחזור שירים גדול, אצ"גי, אלף עמודים, בשביל לכתוב צריך בדידוּת, הבין את זה כבר רילקה, את השירה שהוא כתב יוריד ממדפי החנויות למחרת ההפצה, יטביע את הכול, כלומר כמעט הכול, תמיד אנחנו משאירים סימן, ההכחדה אף פעם לא מלאה, יאמר לרובינזון היום בצהריים. אף פעם לא התברר בשליחותו של מי נסעו, אבל היתה שליחות, אמרו שרבּין בעצמו חתם על הנייר, אמרו שזה חשוב מאוד לאמריקאים, אמרו שהיא תשאיר את הילד מאחור, כתב כעת במונית, האותיות משתבשות לפי תוואי פני הכביש, שינה קצת, "לבדוק את שמות המדינות באטלס". "אמרו שהכול הסתובב סביב הטבעת של שפינוזה", כתב לורי ומחק. כן. הנסיעה לאיים הזעירים והרחוקים היתה בעיני שרגא טירוף וסכנת חיים, ועוד מה, בשירות המדינה. אולי, ענתה לו לאה, אבל יצחק ביקש. והאמת שזה החמיא לשרגא כאילו נתבקש אישית, מבלי שיצטרך לטרוח בנסיעה. בינואר 63' היא התקבלה לעבודה במשרד, חצי פרוטקציה וחצי משום שקירש הזקן קיווה בסתר לאהוב אותה, סיפור ישן, תיק כבר-סגור. במשך כל יום מחדש, היה אומר לעצמו - היום, היום, ומביט ארוכות בעורכת הדין הצעירה והיפה לבלי נשוא הזו. קירש, שבאותם ימים חשב עדיין כי בנו נרצח ומת בפולין, והשלים כבר עם מותו, כלומר עד כמה שהשלמה כזו היא אפשרית, והיא לא אפשרית, כולנו מבינים את זה, אבל רקמת השכחה החלה לעלות, כלומר הוא לא הגה בבנו כל רגע אלא רק בלילה, לרוב בערך בארבע וחצי היה ניעור, הירח האיר או שלא האיר מן החלון. ולפעמים בדיונים משפטיים היה מבטו מזדגג ומחשבתו פורחת וקולו של השופט מגיע כמו מבעד לאוויר רותח, והוא היה צונח לפעמים על ספסלי רחוב ומטלטל ראשו ומבקש לנשום, וחשב כי היא תביא לו נחמה וישועה, והוא יאהב אותה והיא תהיה כמו אֵם לזיכרון הזה, אך בנו המת, הלא הוא יז'י קירש, שלאחר שנים ישוב ביום סתווי אחד לירושלים (ושלג ממלא את מגפיו כביכול) אחרי שייוודע לו כי אינו בנה של האיכרה שבביתה גדל אלא אדם אחר, ימצא אותו, את אבא קירש, יושב במשרדו שברחביה ומביט בציורים של משרדו, וקירש הילד, שיהיה אז בן שלושים ושבע, אבל בעיני אביו יישאר בן עשר, ייכנס בלי לדפוק ויעמוד אל מול אביו, ויאמר לו, קירש?, ואביו, שבנו היה פעוּר כְּאֵין-אדם בעבורו מאז נסע לארץ ישראל, לקנות סחורה בשנת 41', לא יביט בו, ויאמר, אחרי קצת מחשבה, מחר דיון בשמונה בבג"ץ, ובנו יביט בו ויראה כמה השמין וגם הזקין, הזמן חייב שיעבור אבל המשקל אינו חייב שיעלה, האם זה בכלל הוא, השאלה הזו היתה חוזרת ומטרידה את יז'י מעת לעת, האם זה בכלל הוא, האם זה בכלל הוא, כלומר היה פתאום לא בטוח שזה אביו, אילו יכול היה נוטל גיר פחם ורושם את תבנית זכרונו על הבשר העבה. היה הולך בשדרות בן מימון ומפטיר פתאום אל העצים בקול "מי לידי יתקע?", והיו מביטים בו ההולכים ברחובות. וקירש האב כמו יתעורר מבַּלַהַת חלום, ובנו כבר לא יהיה בחדר, והוא ישעט מן המשרד ויתרוצץ בחדרים. האיש הזה, הוא יזדעק, האיש הזה! לאן הלך? ויסתער בחדרים השוממים, ומזכירות שיירתמו לכבוש את טירופו יוכו וייהדפו אל ערֵמות פסקי הדין, והוא ייצא אל הרחוב ויסתנוור ומכונית כמעט תדרוס, והוא יחזור אל תוך, וחיוורונו יכה באלם את רואיו, והוא יחזור רועד אל המשרד כמי שנתעורר מגיהינום, ואז, מתוך התיקייה, ישמע קולות, ויתקרב, ועל ספסל התיקייה תשב לאה לוין, ולצדה על הרצפה נשען אל התיקים ישב בנו, ולאה תסתלק מהארכיב במבוכה. קירש (יז'י) הצעיר, די מהר נכנס לעסקים, אבל במשרד בירושלים, כלומר רחוק, כלומר יהיה ניתוק. אני אקח את המשרד בירושלים אבא, ואתה תבחר לך כל עיר ותתחיל שָם מחדש, נתחיל ביחד שנינו, לא כעבד ואדון אלא כשווים. והוא הביט מן החלון ולמולו כמו נפרשו המישורים. וברונו קירש הסכים, והעניק לבנו את המשרד הירושלמי הקטן, ואז עקר לתל אביב, מה שהכפיל את עסקיו ואת משקל גופו תוך כמה חודשים, ושם פרץ לליגה הגבוהה, ותיק גרר עִסקה, והצלחה הביאה הצלחה, והמשרד גדל והתרחב, גדל סביבי, חשב לו קירש מול החלון מביט בים ובפולין שבסופו, כמו כוכב שבתאי, אני לא השתניתי וסביבי צמחו הטבעות. האם אמר לו "אבא"? שטויות מלודרמטיות, צחקה לאה בעצב לעצמה מעל איי סיישל המתגלים בעשרות מבעד לחלון המטוס, דימתה לראות את הפילים שותים. "ליטפה את שיערו הצהוב בעודו ישן", כתב לורי במונית ליד מחלף גנות. סיפור כמו זה של ברונו ושל יז'י בנו כבר לא שומעים היום, הסיפורים של המלחמה כבר הסתיימו, כמעט כולם, הם מתכנסים, הסיפורים, אל מקורם, אחורה, אל העבר אשר חולל אותם, עכשיו כבר העבר הזה הופך לשִכחה, לְאור אשר שוטף את כל צללי הסיפורים. יש כבר סיפורים אחרים וגם דינו של הסיפור הזה לא יהיה שונה. הכול נשכח או יישכח, חושב אז ברונו קירש, מביט במתמחה חדש אשר שכח את שמו. מבעד לחלון המטוס היא הסתכלה באופק הרחוק, פתוח לרווחה, החוף האפריקאי הרחוק, והיא רצתה פתאום לחזור. משני צדדיה על המושבים היו תיקים ומסמכים. מתוך הבהלה של המטוס הקל המקרטע באוויר של אפריקה היא נזכרה בסיפורו של קירש האב, או שאולי היתה זו רק שמועה. עכשיו, במכונית, מתחת ברונו (אם נתרחק נראה אותם כמו שני קצותיו של אלכסון גבוה) נזכרה איך נזכרה בזה אז, במטוס, יכתוב לורי לאחר כמה ימים, אחרי התאונה, לא בפנקסו אלא בדפים הריקים של יומנה של לאה, אמו. המכונית מאיצה, היא לא מבחינה במחוג המטפס, מחשבותיה נתונות לזמן אחר, איך סיפרה לה עו"ד דובנוב, שקראה את הסיפור בקובץ עדויות של "יד ושם" איך סמוך לפרוץ המלחמה, כלומר המלחמה האמיתית של יוני 41', נסע ברונו קירש, רוכל זעיר, תמיד על סף היות אביון, אשתו חומקת ברחוב מִפַּחַד הנושים, מוכר סמוך לחג המולד את צנצנות העפר הקדוש, נוסע על פי רוב באמצע יוני וחוזר באוקטובר, מוכר ומתפרנס מזה בדוחק עד לקיץ הבא. גם באותה שנה נסע לארץ ישראל, למרות שהפצירו בו ליטול את העפר מאדמת פולין, שהיא, אמרו לו, לא פחות קדושה מארץ-ישראל. הוא לא הסכים, ישר היה והגון, גם העפר היה אחר, בהיר יותר וכמו מלא בְּשמש, ופעם בשנה היה נוסע, דיברו ברחוב על אהובה מִצרית ביריחו, והוא היה חוזר, העיד ברונו, עם מטעני עפר קדוש מבית לחם ונצרת וירושלים וגולגולתא, אבל כשנסע ב-41' פרצה המלחמה, והדרכים נותקו, ולאחר המלחמה, למרות הפחד האיום, חזרתי לפולין, בלי החול, בכל מקום חיפשתי, צעק אל בית שלום עליכם. את אשתו הודיעו לו היכן הרגו, היום והשעה והמקום ומה אמרה ברגעים האחרונים, פליטים מסרו לו את הידיעות לפני שנים, מסרו לו גם תצלום שמישהו עשה, בזמן שעוד אפשר היה שם לצלם, הו הימים הראשונים של הזוועה, תמיד הם נוראים פחות מן הימים האחרונים, ועוד פחות מן הימים הראשונים שאחריה, והוא היה הולך ומחפש את בנו, כנמלה על מגרש המשחקים הענקי של אלוהים הידוע כמדינת פולין, ובמפה קטנה נעץ סיכה בכל מקום שכבר היה, כלומר בבשרו נעץ, אבל הארץ השתרעה מאופק עד אופק, מישורית וירוקה, כלומר שטוחה ומדממת, מוגלת המוות תססה באדמה, האדמה הקיאה את פצעיהּ השורקים, והילדים היו רבּים, דבר שבשגרה, עולם כמנהגו נוהג, הו רשעותו של העולם, הו רשעותו של המקרה הרע, העיד ברונו, והמשיך, האב המשיך בחיפושיו. היו שמועות, עזרו לו פה ושם, ואחרי שנתיים הוא חזר, ומשקלו היה כפול, מאה ועשרים קילו, איש כבר לא הכיר אותו אבל למזלו כבר לא היה מי שיכיר, והוא חזר מעט לפני המלחמה החדשה בארץ ישראל, להשתתף בה בקרבות כמקלען. ומיד עם תום המלחמה הזאת החל אותו רוכל, קירש, הסמרטוטר, ללמוד משפטים, בגיל ארבעים ותשע, ובשנת השבע למדינתנו הפורחת ועולה מתחת שמש בן-גוריון הבהירה פתח את המשרד בירושלים וקבע שלט: "קירש. Advocate". ביום שבו נכנס אל המשרד הזעיר בירושלים, רק הוא וכמה מחבּרות ותיק מלא ספרי משפט ותקנות, ותהה מהו בעצם ההבדל בין מכירה של חול קדוש לעבודת העורך-דין, הרי החול קדוש כמו שעורך דין נחוץ, והחול נחוץ כמו שעורך הדין קדוש, קדוש, נחוץ, נחוץ, קדוש, מספיק, הוא התבלבל, צנח על הכיסא הבודד שניצב באמצע המשרד הריק, ואחר כך קם והחל לארגן את הספרים על המדפים, ואחרי חמש דקות דפקו בדלת, תשמע, יש לי עניין דחוף ששכר בצידו, דיבר הלקוח לבוש החלוק הלבן פולנית כאילו אין טבעי מכך בין שניים בירושלים, וכל השאר היסטוריה. איש לא יכול היה לחשוב שאחרי כמעט שלושים שנה יחזור הילד הקטן, אחרי שזיכרונו ישוב אליו פתאום, ותוך כמה שבועות ישוב אל תוך חייו אשר לוּקחוּ ממנו, ויגלה איך שרכבת שנסע בה כבר שנים התבררה פתאום בדיעבד כאונייה, ומסילת ברזל היתה לפתע ים גדול, ואת ידו נתן, כך הוא הבין, למישהי זרה, אֵלה של תעתוע. ובספר טלפונים מרופט של ירושלים יז'י יעבור קירש-קירש, ותוך חמש דקות ימצא את האדם שהוא רוצה באותיות שחורות בולטות וכתובת ומספר יפה, חמש ספרות, 55555, ויסתבר שגם אביו הפך לעורך-דין, ולמחרת הוא כבר יביט בציורים שבמשרד ולא יפנה לו את הראש, נזכרה לאה ברחוב לואי מרשל פינת ויצמן במה שסיפרה לה עורכת דין דובנוב מתוך תדפיס העדות שהפיקו לה ב"יד ושם", וסגרה את חלון המכונית, ולחצה על כפתור ההפעלה של המזגן. הקור שטף במכונית כמו סוּפה.

דרור בורשטיין

דרור בּוּרשטיין (נולד ב-1970) מהסופרים האהובים והמוערכים בישראל,  בעל תואר דוקטור לספרות עברית. בורשטיין זכה בפרס ברנשטיין לספרות, בפרס לספרות ע"ש זבולון המר מטעם עיריית ירושלים ובפרס שר החינוך והתרבות לשירה. 

מספריו:
פירות/גט, רעננה: אבן חושן, 1999. שירה.
אבנר ברנר: רומן, תל אביב: בבל, תשס"ג 2003. רומן (פרס ברנשטיין לשנת 2005)
הרוצחים: רומן, תל אביב: בבל, תשס"ו 2006. רומן.
קרוב, ירושלים: כתר, 2009. רומן.
כוס התה שלי, תל אביב: עם עובד 2011 (ספר ילדים. איורים: מאיר אפלפלד)
שאלות בספרות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013. מסה.
טיט, ירושלים: כתר, תשע״ו 2016. רומן.
אדם בחלל, תל אביב: בבל, תשס"ח 2018. מסה.
פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים, תל אביב: אפיק, תש"פ 2019 (נכתב בשיתוף עם מאיה ויינברג).
הווה, רעננה: אבן חושן, תש"פ 2020 (ציורים: מאיר אפלפלד). שירה, הייבון ופרוזה.
עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, תל אביב: בבל, תשפ״ב 2021. מסה. (פרס ביאליק, תשפ"ג)
בדרך, בני ברק: הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשפ"ג 2023. שלוש נובלות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3jaxbh8h

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

הרוצחים דרור בורשטיין
1
 
בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של השׂרה, קם שאול רובינזון והתגבר, ויצא אל אור הרחוב כמגשש, מעורר בעוברים ושבים רגש עמום של רתיעה למראה האדם בן הארבעים ומשהו, המרים את רגליו כאילו בסוליות נעליו הלבנות והמלוכלכות קבועות משקולות של ברזל, בעוד גופו רכון לפנים כאילו זה עתה הוּכּה או שטפחו לו על שכמו חזק מדי. והיו השכנים מקנאים בחשאי, שראוהו בתוך מטוס הסילון, כרטיס חינם לכל החיים, וכל זה בשביל מה, בשביל מה? מין סיפור שפִּרסם, שִעמום מפותל, לא בהיר, לא מובן, לא מובן. לא ממריא!, התבדחו עיתונים. ואכן לא אחת היו תושבי השכונה ממהרים לחצות את הרחוב לצדו השני, או לסוב למראהו על עקביהם בטפיחת-מצח, ולהפטיר קריאה רמה כשחקנים בתיאטרון, מחישים צעדיהם פתאום ופונים ימינה וימינה וימינה וחוזרים לרחוב מתנשפים. תחת זרועו היה שאול רובינזון נושא את הספר שזכה בפרס הענקי כמצורע המפגין את נגעיו, ובכיסו חפיסת הסיגריות שהתחיל לעשן לאחרונה, ומצית שעליו תמונת פסל אטלס שרכש בפירנצה, כלומר גנב מן החנות של ה"אופיצי" בפירנצה, או למען האמת מצא באחד הארונות בדירה שקנה מן המתווך הממשלתי. מדי כמה זמן היה משתעל וקורס אל ספסל סמוך לקרקע ומעיין בדפים של ספרו ונושף פקעות של עשן אל הספר, מוחה בידו השנייה ברוגזה את העשן מפני המילים שהכיר כבר היטב, מלכסן מבט אל החתול בעל שלוש הרגליים, אומר לו בלחישה, היום אין עלי כלום. כעת קם ועמד, מותיר את הספר על הספסל השקוע שליד בית הכנסת, שוכח אותו כמדומה. ממטרות בחצרות ניבאו לדשא הצהוב על חורף. השעה היתה מאוחרת והוא גירד בזקנו השחור שהלך וצימח, וחזר וקרס אל הספסל החום והקשה וגישש באצבעותיו בתוך הספר הסגור כמעט, כמפשפש בְּכיס, כמי שיודע מה מבוקשו, ואת שרשרת הזהב הדקה טמן בחולצה. בבית שמול בית הכנסת נדלק אור וכבה מיד, ורובינזון דימה להבחין איך אחת השכנות מצטדדת כדי להביט בו מאחורי הווילון בדירה, כן, כמה הוא רצה שמישהו יביט בו כבר, אבל עיניים התחמקו ממנו, והוא הלך קצת לאחור ואז קרס אל הספסל והוציא את כף ידו מתוך הספר, והיא היתה חמה ורטובה כאילו שׂם אותה בתוך כפפה.
 
מבעד לחמש האצבעות אנו עוברים, רואים את האישה, ניתָן לה שמה ושם המשפחה, מילה נשמעת ובתוך האותיות קם הבניין, הכול נחתך, הגורלות כבר נקשרו, העיר הוקמה, כלומר כל מי שהיא אהבה או לא, המוזיקה ששמעה, הציורים שראתה, הרכבות שהיא נסעה בהן והמקומות שאליהן נסעו הרכבות, התצלומים האפורים ועליהם כתמי הצבע, פסנתר שהתעורר באיזה חדר לא רחוק וכמטָר של חרוזי זכוכית חלף בה ונגוז, כל זה החל להתקיים בבת אחת. היד סופרת ארבעים שנה אחורה. לאה לוין, רְאוּ אותה ככרך סואן, ציור מלא כתמים של צבע, שמיים, עננים, דגלים על מגדליהּ, ענן של יתושים מתחת לירח המלא, סוסי הפרא בשולי הפרברים, הכרכרות, חברי תזמורת מכבי-האש רוחצים ומתיזים בים ביום השבתון, מכוניות כיבוי עומדות ואדומות על קו החוף, אבל הרחק קוברים מתים ומקוננות פורשות כפיים על המת. חליפתה שחורה, ותיק שחור אחוז היטב, עומדת במבואת בית-המשפט בתל אביב ליד עצי הברוש ליד עמוד חשמל. חולפת על-פני תחנת המוניות, על פני שוטרים, עוברים שני סבּלים ובידם תמונת רחוב, בתים, עצים, נושאים נוף צרפתי בעיר זרה. קורה שהעולם עומד לנגד העיניים. פניהָּ נתונים בין צל ירוק לצל בהיר. היא מחליטה עכשיו, ברגע זה, שלא תחזור יותר ללמוד, צריך לחזור אל החליל. אבל מחר היא תתנער בבוקר ותיסע לאוניברסיטה, לא תחמיץ דבר. תפסיקי, היא אומרת לעצמה בקול, תפסיקי כבר, מספיק. בתוך המוזיקה אני אגור, יהיה מקום גם בשבילי, הדלת תיפתח ואכנס. עכשיו, מחר, מיד עכשיו. אבל מחר, אנחנו כבר יודעים היום, היא תתעורר ותתרחץ ולא תחמיץ אף הרצאה, ולא תאמר לאיש דבר, גם בימים האחרים, וייוולד לה בן, ואז יהיה כבר מאוחר לסגת. כל זה היה מזמן. העסק לא נגמר עם הלידה לאה לוין, הניפה מישהי מין אצבע למולה, העסק רק מתחיל (היא התקרבה אל הכִּילָה, והוא יָשַׁן שם, מחייך, אוחז בטרקטור הכחול, והיא שלחה ידה לגעת ברשת של כּילת היתושים, בזהירות, ונבהלה פתאום שהוא כבר לא יהיה שם אם לא תביט בו כל הלילה. אבל הרי נרדמת בסוף, והוא נשאר שם עד למחרת בבוקר). הקפדתי על העונש שנתתי לעצמי, תגיד אחרי ארבעים שנה, כמה פסיעות מאחורי אותו מקום, במכונית האפורה. האם זה נחמן שם, שבא אלי?, תחלוף בה מחשבה כמו דג בין הסלעים העמוקים בעוד כמה דקות. אבל הלא כאן תל אביב, הרימה את עיניה אל קצה המגדל המחודד, והוא עכשיו בירושלים. ובמקום שהוא היה בו יהיה רק קצת עשן, גם הוא יפוג. בלי שום כאב, חושבת לאה, שום כאב, מוזר, הרי תמיד חשבתי שיכאב, והנה, לא.
 
ומה נגמר עם מכלאות בקר בע"מ? ברונו קירש עמד, גבוה מעל הרחוב שבו עברה עתה לאה לוין (הבה נבנה מיד מגדל סביב לגופו כדי שלא ייפול ויתרסק אל הרחוב! ובצורה של עיפרון נבנה את המגדל! ועננים ניתן ליד ראשו! תוסיף לו עננים, תוסיף! הנה ציפור שחורה חולפת כבר בעננים), ואמר: "ידעתי שֶ. ידעתי שהתיק הזה is not אבוּד." חלון שחתיכה שבורה בו כבר שנים רבות ייטרק ברעש. זגוגית תרעד. "עורך-דין קירש!", עולה הקול מתוך גומחת המזכירוֹת, נשמע הקול, צרוד כחפיסת סיגריות טיים אשר מונחת מעוכה מתחת אצבעות שקצותיהן אדום, "הגיע המתמחה החדש." וקירש חושב כמקונן: חצץ, שברים, דמויות זרות באות ונכנסות אלי מבלי שנתבקשו, תמונות מטושטשות, רוצים להתמחוֹת, אני היום אדם שבוּר, אני נושא את זִקנתי כהבטחה של מוות מתקרב, כמו מריצה. והוא נוחת אל הכורסה המרופדת והרחבה כשניים. מביט מהחלון, הגובה הממוזג, בית המשפט, שלום עליכם, הבונים החופשיים, ומאחורי זה הצבא, שומרים עלינו מקרוב, מגדל האייפל של עירנו, כמה גבוהים אנחנו כאן, גבוהים ואפופי רקיע, עננים, ירח בלילות עומד מול חלוננו, הו. הוא מדמיין חיילות מחליקות על השלג, המגדל מכוסה כמעט עד ראשו בלבן. והמבט שלנו אז פונה בבת אחת לשמאל ומטה, אל צומת ויצמן ורחוב דפנה. קצת סבלנות בבקשה. בעוד כמה שניות תשעט אל הרחובות התאונה. תהיה מכה של רעש ודממה. קול חבטה. יבוא המוות וישכון במכונית האפורה, וישחק במגבים, ויאותת ימין ושמאל, יאחז בהגה, יריע בצופָר. "שייכנס," לוחש-צועק עורך-דין קירש אל תוך הקיר שלידו, מקיש עליו בעט נובע כעל פעמון. אז משתעלת המזכירה כּוֹכבה אל יומן שעל הקיר: 11 ביוני 1995. רסיסים רטובים על מחברת הזמן. הן זה הרגע הנכון לקום ולעזוב את הסיפור, אומר אל לבו יו"ר לשכת עורכי הדין אשר טומן למטה ברחוב טופס של לוטו (מספרים קבועים שלושים שנה, ושום זכיה, שום-כלום, ולא רק זה? לפני דקה, כשמילא את השבועי, דפקו אותו בעשרה שקלים בעודף, אפשר להתפוצץ) בכיס החליפה ושתי עיניו קרועות ונעוצות בחריקת צמיגי המכונית האפורה. בדרכה למשרד, נוהגת בוולבו שלה עורכת הדין לאה לוין במהירות של תשעים וחמישה קילומטרים לשעה בשטח בנוי (כך על פי דו"ח השוטר הירושלמי שכתם טחינה על מדיו, אשר צילם אותה מן המחבוא בצומת ויצמן ודוד המלך בְּאקדח המהירות חצי דקה לִפני, יקרא לורי בעוד הרבה שנים ויקמט וישמוט אל ערימת המסמכים ליד הפח, אינו מבחין כי מסתכלים בו, והיטב), חולפת חרישית על פני "איכילוב". כל החלונות סגורים. סבלנות.
 
תמשיך לקרוא, אומר הקול, אל תסגור את הספר. בסוף הכול עוד יסתדר לך, אתה תראה. אתה יכול ללכת, כן, אבל לאן תלך? אלו שירים על עיר, ואין זו עיר אלא חייךָ, לכן תמשיך לקרוא. מבעד לחלון אפשר לראות איך איש צעיר הולך כמו בתוך התמוטטות במורד הרחוב. משכנוּ את השמש לאחור כמו שען אשר מסיט את המחוג באצבעו. עכשיו מוקדם יותר, אותו 11 ביוני, בירושלים הגבוהה והרחוקה, הבה ניפּח אוויר צח של מפלֵט קו 19 אל המקום, ומאותו ענן שחור מגיח ומפרפר לו דניאל מישורי, ומשהו מתפרק מתחת לרגליים, שלא לומר שהרגליים מתפרקות. ניגף, ידיו מגששות, השמש בעיניו, שיעול. יורדים נוסעים, האוטובוס ממשיך. ברחוב יפו, מול כיכר העירייה, נשען דניאל על פח אשפה ירוק, עוצר לרגע. הבטן מתמלאת נוזל חמוץ, כמו פצע יש באמצע, לירוק את זה מהר. חושב שהוא הולך למות אבל עדיין מתחשב בנימוסים, כאילו מישהו מסתכל, והאמת שמסתכלים. האדמה אלכסונית כמו בַּציור של חיים סוּטין שיִראה בעוד כמה שעות בלשכתו של עורך דין קירש, שיקבל אותו להתמחוּת. תשב, תשב, תנשום אוויר. עוד צעד והוא מתמוטט. נפל על הרצפה. בהתחלה מקיא אוויר ובעיניו דמעות של מאמץ. תפסיק, הוא ממלמל אל תוך הקיר, אשר סופג מיד את המילים, תפסיק, בבקשה תפסיק. חושב, זה ייגמר, זה ייגמר, אחרי ההקאה יוטב לך, תחשוב על זה אחרי הסוף. הן ההווה אינו הכל. מאחוריו העיר העתיקה ומימינו מוכרים ספרים במחירי מבצע, רק לשבוע וכעת היום האחרון. הנה עומד גבוהה-גבוהה המשורר אשר חותם על הספרים. הוֹ הקורא, הן ידידך אני, דוברות עיניו כמדומה. מביט בו לשנייה מן הסולם אשר הוצב לו שם בידי ההוצאה - שֶכּך יראו היכן ניצבת השירה, כלומר מעל לראש. מתחת ניצבים ומרימים לו את הספר שקנו לחתימה כמין מִנחה שהוא דוחה תמיד. כרוז קורא: בעוד שעה יוזלו כל הספרים. סוגרים! רק עוד שנה תהיה עוד הזדמנות! אמריקה! קללה על ראש המפקפק! ברכיו של דניאל כושלות, הוא מתפרק לתוך עצמו, כאילו בנפילה. המשורר, הלוא הוא נחמן לורי, שאת ספרו הראשון (פרס פוגל; שפטו: פֶּרי, הולצמן, מירון לעיני 10,000 צופים, מתבדח לורי מעם הסולם עם אחד הקונים) קראנו כולנו, משליך את "גיאוגרפיה", ספרו השני, החדש, אל הערימה וכמו בעל כורחו קופץ מהסולם, עושה כמה פסיעות אל עבר המקופל, ובידו העט. ודניאל מביט מגובה פני האדמה בנעליו הלבנות של זה המתקדם לכיוונו. נטש את הדוכן, מניח עשרות קוראים בהמתנה, קוראים בעונג קצת שורות טריות מנוקדות מתוך הספר החדש, אשר נכתב לפני שנים רבות מאוד, אבל את זה הרי הוא לא גילה לאיש, וממתינים לו שיחזור אל הסולם ואליהם. אך הוא ניגש אליו ומתכופף מעל גופו: "אתה בסדר? שנקרא לאמבולנס?" והוא תומך במתמוטט. בתוך עינו אשר נפקחת לרגע הוא רואה את סנטרו המזוקן ואת העט שהוא אוחז עוד בין שיניו. שלושים קוראים מפנים אליו מבט מן הדוכן, אוחזים שלושים ספרֵי ירוק בטור ביד ימין, ביד שמאל שטר של חמישים:
 
- ירפה המשורר מהפצוע המקיא, ירפה,
- מגעיל, ממש מגעיל, שירה וקיא, איזו סמיכוּת תמוהה, גסה,
- הנח אותו ובוא לקרוא, אנו רוצים לשמוע את קולך,  
- הרי זו פּוֹזָה של עזרה, הרי הוא לא עוזר לאיש,
- אני מכיר אותו לא מהיום, לא מהיום אני מכיר אותו, אני,
- הרי זה רק מוֹפָע עבור קוראיו אשר קנו את הספרים,
- מוטב לתת למשטרה לפתור את העניין, או לכוחות הביטחון ברוך השם,
- מתוק, שילמתי במיטב כספי, אני לא זז בלי חתימה וחשבונית מָקור כחוק,
 
ולורי, המשורר המתכופף, מרים את דניאל המקופל, שמתיישר בצעקה חדה כאילו פצע שהגליד שב ונפתח, ומנסה לגרור אותו לצל. מן החלון המתקרב בקצב של גרירה עולה קולו של זה אשר קורא מתוך הספר החדש של לורי "גיאוגרפיה" איזה שיר, מעל ראשו כמעט, אומר: "תראה את כל הסולמות, לא ייאמן, וגם פרצה שׂרפה." הוא מחפש מי זה קורא, ולא רואה מעל ראשו. נחמן לורי, יליד 62', זה היה במאה העשרים, זכה לפני עשׂור בפרס טה-טם בזכות הספר איקס, כתוב על גב הספר מעליו. אנו רואים וממשיכים להתקדם ברחוב, לתפוס זווית טובה יותר, הרי זו כבר התקהלות. אמנם אנו רואים הכול ברור אך לורי ממצמץ באור השמש המכרסם את הקיר בלובן מסמא. מתחת לחלון שבּו אפשר לראות עדיין את כריכת ספרו מטילה צִלה אומר אז קול: אני מציע שעדיין לא תפסיק לקרוא, תמשיך לשיר הבא, תראה לאן הוא מתקדם, תראה את הקפיצות שהוא עושה משיר לשיר, תראה את הסוֹפים שהוא רוצה ליצור... ואחרי כמה שניות בוקעת מוזיקה מן החלון, תקליט ובו מצטופפים חברי תזמורת ענקית, או שמא נגני תזמורת פרצו בבת אחת אל תוך החדר ופצחו בברוקנר בירושלים, ולורי מנגב את הזיעה ממנו ומן המעולף, צועק אל הקוראים שמשלמים לאחראִי-על-הספרים מטעם הוצאת "אזי": "שמישהו יבוא עם מכונית, ניקח אותו לבית-חולים." וכמו מתהום הנשייה, כקלרינט אל מיתרים, כלומר מלא-מקום, מגיח שאול רובינזון, זה המבקר הספרותי והמשרבט לעת מצוא (את הפּסטיש המטונף "המתרגמים" הוא אף כמעט שיפרסם בכתב-העת "הדיאלוג"), ותוך שנייה במכונית הלבנה, המטונפת, הוא מַפְרִיס, חותך קו-הפרדה, צופר, בולם, רוכן, פותח דלת, הרחוב המטונף נחתך בחריקה. אבל היא עמוסה ספרים, הסיטרואן, כמה עשרות ספרים (אשר רובם אינם שלו) על המושב האחורי, ולורי מתעצבן פתאום, דוחף את דניאל לתוך המכונית, צועק איזו מילה. ורובינזון מביט בו בעיני שחקן קלפים, וכמו קיבל פקודה, שועט משם בסיטרואן החבוטה, שמדבקת "שלום" על החלון האחורי, כלפי "הדסה" הר-הצופים. לורי נשען על הקיר, מצית סיגריה, עוד לא צהריים וכבר הולכת הקופסה להיגמר, חושב, נושם עשן, עיגול אדום מהבהב זקוּר אל השמש. מביט במכונית המתרחקת ובספרים שהיא נושאת. ריבוע צל צוּיר קצת לצִדו מכוח איזה שלט שהשמש לא עברה, פח דק אל מול כדור האש המתהפכת. והקוראים נפוצו כבר עם הספרים החדשים ועם העודף, והסולם קופל, חולפת מכונית של מכבי אש בסמוך, סִפרו הוחזר לערמה, וזה אשר ממשיך לקרוא מתוך המוזיקה אשר מעל ראשו, אף הוא קנה בהנחה 30% את "גיאוגרפיה" מאותו דוכן, ורץ הביתה לעיין בבשורה - עשׂור שלם שהוא שותק ונעלם - הופך עוד דף, אומר למישהו "חכה, תמשיך לקרוא", ולורי מתנער, ומה זה הקולות האלה, מי מדבר עלי, מביט בי, מי המדבֵּר, והוא מתחיל ללכת אל העיר, אשר אינה, אך זאת אין הוא יודע עוד, העיר הנכונה.
 
השאלה שבּערה במשרד קירש-לוין, כלומר בדרג הזוטר, כלומר אצלנו, היתה מה יש ללאה לוין לחפש בקריה. כי מישהו ראה אותה יוצאת משם פעם אחת, למרות שאמרה שהיא קופצת לשנייה למוזיאון. מאז החלו השמועות להסתובב. אמרו שהיא נפגשת לשיחות סדירות עם הפּצ"ר, זרקו את הביטוי המטוען פּצ"ר-צללים, אמרו שהיופי לא מזיק כשמדובר בדרגים גבוהים, שהיא נותנת ייעוץ משפטי בחינם לבכירים, בכירים מאוד, אמרו שהיא עצמה בכירה-בכירה (אך על ההפלה שלה איש לא דיבר, כי לא ידעו, ולמה שיידעו? זה התרחש הרי בתוך הגוף), שיש כאן עוד שורת משכורת בבנק בכל חודש, לא שהיא צריכה, שזה בשבילה לדלק למכונית, שהמשרד משלם לה ממילא. זה ההבדל בינינו ובינם, אמרנו, שאצלם הכול כפול. עבה יותר, רחב יותר, יותר תותים ויותר קצפת! שזוכרים לה לטובה איך שהוציאה בזול את החוקר ההוא, מה בזול, זה בחינם היה. אמרו המזכירות אל גודש המאפרות, שֶרבּין לא עושה דבר בלי להתייעץ איתה, מאז שהוא שלח אותה לפני הרבה שנים לאפריקה למכור, אולי לקנות, את הטבעת של שפינוזה, כן-כן-כן. שעם שדיים כמו שלה בזבוז לתת לה לדבּר, היו צריכים לשים אותה אל מול המצלמה, אמרה המזכירה כוכבה והשתעלה שיעול צרוד. ומזכירה אחרת התערבה ופסקה, לדעתי היא מה-זה מכוערת. אם לא הייתי גיי הייתי שׂם לה בגדול, אמר מן הסולם שבארכיב נחשון המתמחה התימני והתעפעף כחתולים, ועלמה העורכת-דין הצעירה אמרה נוּגות ולעצמה, או שמא לא אמרה, שיש הבדל ביני לביניכם, אני ראיתי אותה בבגד-ים שני חלקים, בעוד אתם רק מדברים וממציאים לכם בדיות. "ובלי בגדים", חרץ רחביה לֶרֶר אחראי-הקייטרינג של המשרד אשר כּונה "שַׂר המָשְׁקִים" ואחז במשולש בצק עלים ישר זווית, תפתחו את העיניים, יש לכם כאן עסק עם פצצה במונחים אמריקאיים. ראו אותה יוצאת, ברגל, מהשער הצפוני של הקריה, ראתה אותה במשקפתה אליזבת המזכירה מהחלון, וראה אותה נחשון, נכנסת עם הרכב משער לאונרדו. הלך והצטבר מידע, הלך ונערם התיק, החלו גלגלי משפט פנימי להסתובב. מתי יתחיל כבר הסיפור שלה להישמע אצלנו במשרד, אמרו עורכי הדין מעל העניבות. מתי נדע? על שולחנות משרד עורכי הדין הלכו ונערמו תיקים, הארכיון נגדש נייר, הטלפונים צלצלו, מדי דקה גלשו הניירות מתוך הפקסים אל המגירות. היה עובר ומתהלך מעת לעת עורך-דין קירש, השותף הבכיר, כלומר האלוהים בעצמו, מביט בפקס, אותו מכשיר אימים, וכמו דובר אל האינסוף צועק, נו מה יהיה, נטבע בסוף, בסוף נטבע כולם בתוך כל הנייר והמילים האלה, we must להיפטר מכל הלקוחות האלו הקטנים, פינוי של לקוחות צריך, צריך להישאר רק עם הכמה הגדולים ודי, ואז גם הם, לזרוק אותם לעזאזל. היה צועד אז לאחור, נוחת-קורס אל כורסאות פינת ההמתנה הרחבות, העמוקות, תופס ז'ורנל נשים, שלוש תנוחות שיענגו את בעלך, שלום לירכיים בחצי שעה ביום, הנדֵס לך פּין נוקשה יותר בחמש דקות ליום בעזרת מגבת קטנה וְשֶׁמֶן תינוקות. אליזבת המזכירה היתה אז מרימה בלאט את השפופרת, ואחרי דקה היתה יוצאת לאה ממשרדה, ומתחת לשלט "קירש-לוין" היתה אומרת ברכּוּת, די ברונו, בוא, נלך לראות קצת ציורים, ונכנסים אל המשרד שלו, ומביטה לאחור מעבר לעורפו של קירש בהתקהלות שנעצרה כאילו מישהו צילם אותה, פנים כבושים אל השטיח העבה, ספל קפה קפא בין הצלוחית והשפתיים הפעורות, מסמך מונף אל על. ומאחור יושבות המזכירות כולן דממה ומבוכה, אך מכשירי הפקס לרגע לא חדלו מטרטורם החרישי, שורקים מין מנגינה, נושפים אוויר חם, מדברים. עוד דף. עוד דף נופל אל תוך הסל.
 
רובינזון, שאול רובינזון, שפרסם שלושה-ארבעה ספרים קטנים של פרוזה ניסיונית, אולי יותר, ודאי יותר, מה "ארבעה", ושתי טיוטות של סיפורים קצרים כבר מוכנות אצלו לדפוס שנתיים, הכול בהוצאת "גלבוע", הוצאה עצמית קטנה, שאיש אינו מכיר כמעט את שמה, אם כי "הדיאלוג" הקדיש לו מאמר צדדי - אבל בעבודתו כמבקר ספרות בכמה עיתונים הוא עוד הצליח להחזיק, גם אם לא תחת שם אחד, כעת הולך כפוף וכמו נפזר לכל העברים במסדרון בית החולים "הדסה" שעל הר הצופים ומתווכח עם עצמו אם לפרסם את מאמר ההתנצחות עם הביקורת העברית הנוכחית. מצד אחד אם יפרסם הרי שמשתתף בַּגועל שהוא מבקר, מצד שני אם הוא שותק הרי נותן יד לביזיון המתמשך, גרר כף-יד פשוטה על פני קירות מסוידים לבן. שקית אינפוזיה מרחפת ליד פרצופו. עברה שנה כמעט מיום פרסום כתב הפלסתר נגדו, אבל לו אין הוא מניח, חושב עליו כל יום, הלב נמחץ. והוא מביט בחולים המהלכים במסדרון. ההוא עם הקטטר - קרא את זה? לא? לא? אחרת למה לו הלעג המחויך? עוברת לידו אחות ומביטה, מביט בה מתרחקת בחשד, ברור, קראה, קראה את הביקורת השוחטת אך לא את הספר, כמו כולן, ודאי, והחייל הזה במשקפיים, מביט בך כאילו תיכף יתפוצץ מצחוק, ודאי, מביט כמו כולם. וציפורנו של שאול רובינזון ננעצת אז בקיר, כשהוא נזכר בשׁורת הסיום של הרשימה, שכך וכך קריאות חרטו אותה בתוך מוחו כמו בציפורן של שמיר, "יפסיק מר רובינזון לכתוב סִפרוּת ויחפש עיסוק-כתיבה אחר, כְּפי-מידותיו, אולי לבלר של בנק קטן, או בינוני, ואם אהבתו לספר המודפס ולַסִפרות גדולה, כפי שאנו מוכנים להאמין, גם אם בדוחק מסוים, ישכיר עצמו כשוליה בכריכייה או בבית-דפוס, או למִצער יישב נא על מרפסת דירתו ויתבונן בכוכבים, אם בעל נפש פִּיוּטית הוא. רותקוביץ'". והוא מוציא את הפנקס וכותב בבת אחת, ובחֵמה שפוכה, כלומר מתוך עלבון:
 
שִׁיר עֶרֶב (נתן אלתרמן) / מאת שאול רובינזון (11.6.95, ירושלים)
 
הוּא יָפֶה וְעָזוּב. הוּא
נוֹשֵׁם לְתִפְאֶרֶת
אִם תָּרְאִי להֵיכָן
הוּא אוּלַי יַחֲזֹר.
 
בְּצִלֵי הַדְּרָכִים הוּא
חוֹשֵׁב אֶל הָעֶרֶב
אֶת הַבַּיִת, הַלַּיְלָה, הָאוֹר.
 
נֶעֶלְמוּ אוֹצְרוֹתיו. נאצרוּ
עוֹלָמוֹת לוֹ.
נִפְקְקוּ נְקִיקֵי הַתִּקְוָה הַגְּדוֹלָה.
הוּא הָעֶרֶב יֵשֵׁב עִם בַּקְבּוּק וּמִרְפֶּסֶת,
וְיִשָא אֶת קוֹלוֹ בִּתְפִלָּה. אֲבָל
 
אֵין לוֹ קוֹלוֹת. רַק
דְּמָמָה מִתְרַחֶשֶׁת.
לַעַג מַר אָז רוֹקֵק בְּדַפּיו הַשּׁוֹתְקִים:
אַל תִּכְתֹּב, רוֹבִּינְזוֹן,
אַל תִּכְתֹּב גַּם הַפַּעַם
אֶת כּוֹכְבֵי לֶיְלֵךָ הָרֵיקִים,
         
"השותקים", "הריקים", חרוז דפוק, מתי ייצא כבר הנוסע השמיני מהבדיקה, מציץ בשעונו, fuck, איזה יום, אולי להרים טלפון, אבל איפה הוא עכשיו, לא-לא, עדיף להתעלם, ובמסדרון בית החולים עוברים עורכי הדין, תרים אחר חולים שיתבעו באמצעותם, אם לא בריאות אז כסף, כסף זה בריאות, ובינתיים מדברים בענייני משפט וחוק, או מתאמנים, כשחקנים בהצגה, אל דיון שמצפה למי מהם, אחד משחק את השופטת, יושב על עגלת סדינים, אחד בתפקיד עצמו, "כבוד השופטת, מרשי יטען כי אצבעו, שנתפסה במכונת חיתוך הלחם והפכה למין עיסה טמאה של מֵחַ-עצמות ודם וכאבים... איך זה? מה? ציורי מדי?", ובחלון עובר קול רע וחורקני, אבל הוא לא משגיח, רכון על מחברתו וחוד העט נעוץ בסוף השיר, וכתם מתפשט ירוק על הנייר. לוּ רק היה מגביה מבטו היה רואה איך לא הרחק משם, מעוף כמה דקות שחורות ואפורות, נוחת עורב לצד קופסת סיגריות ריקה שהשליך אל המרצפת נחמן לורי, הנסמך אל קיר ברחוב יפו, ובתיקו מוריקים שני ספריו שלקח (בלי לשלם) מן הדוכן. לפנות במלך-ג'ורג' לשמאל הוא מתכנן, למרות הארוחה העמוסה של הבוקר מתעורר בו שוב רעב. חושב לחזור למסעדה, אולי יפגוש בו שם, בַּמָּקוֹם בו נרקמה המזימה לפני כמה שעות, אבל בהחלטה של רגע הוא חומק מן הרחוב אל הסמטה אשר לפני הצומת ומדליק סיגריה אחרונה שזה עתה שלף. חושב להתקשר לבית החולים, אבל מיד מפסיק לחשוב על זה. עם מי בדיוק תדבר, עם מי? הרי אין עם מי. אין ולא היה. אף פעם לא היה עם מי (אמר את זה לאביו פעם, והוא ענה לו תוך פיהוק, "בוודאי, בוודאי. לכן אתה כותב כמו שאתה כותב, ילד. בוודאי"). אידיוט הרובינזון הזה, היה צריך לקחת אותו כאן ל"ביקור חולים", והוא נסע כנראה ל"הדסה". תמיד הפתרון הקשה, תמיד לעבוד קשה, לנסוע רחוק. את רובינזון איבד לעת עתה אבל הוא עוד יחזור, הוא עוד יחזור, כמו תמיד, כמו רגל שמאל אל הימנית. ולפגישה אצל עורך הדין איחרתי כבר, או לא? אין לו שעון, ללורי כבר שנים, מאז שב מאיטליה, וגם החליט לזרוק את הטלוויזיה, ולבטל את המנוי על העיתון. כששבר וזרק את השעון חשב שהוא משליך איתו את כל מושג הזמן, כלומר נכנס לאי, יורק את הזמן לצד הכביש בעוד מכוניתו שועטת הלאה, אבל הרי לרוב הרוק חוזר, ופתאום רואים שהוא נמרח על החלון. על הספרים שקרא היה רושם את תאריכי הקריאה, אבל שעון הוא לא ענד כבר שנים, מאז חזר לכאן, כלומר לזמן של ישראל. אוטיסט גמור הבן שלךָ, חשב רובינזון לפני כמה שעות כשיצא מבית אביו של לורי ובידו סכין, הבן שלך חשב לירוק בצד את כל מה שהיה יכול להיות מחויבות, הבן שלך שלא קם כי בוקר ולא הולך לישון כי מאוחר ולא נכנס למוסדות שמכתיבים לוחות זמנים, ובעיקר לא אל האוניברסיטה, רק הריתמוס הפנימי, שעון-הגוף, אבל תקרא לי כלב אם הוא לא מצלצל פעמיים או שלוש ביום ל-155 כדי לשאול מה השעה. את כל זה רצה רובינזון לומר לשרגא ושתק, מביט בעצמו בלהב הרחב של הסכין החדש כמו במראָה. 'סכין': זכר או נקבה? "סכין תוקע" היה משחק עם לורי. "תוקע", כלומר זכר. ולורי מגדל שיער ארוך וגם זקן, המשיך רובינזון לשתוק לפני שקם והסתלק בבת אחת מבית אביו של לורי באותו היום מוקדם יותר, ושׂם את הסכין בתיק. תגיד לו שהרגשתָ רע, לקירש, חושב לורי ומחפש נואשות שעון ציבורי (תמיד הבהלה הזאת, פתאום "מה השעה", השאלה נוחתת, כאילו התעוררת בעיר אחרת), לוקח שאיפת עשן, דופק בעיטה בדלת מכונית שחורה שמדבקת "ועוד נצא למלחמה!" על זכוכיתה. מיטיב את התיק על כתפו, ושני הספרים מקישים על גופו. חוצה את ככר הדווידקה, מעמיק עוד ועוד, מתרחק מיעדו, משרד עורכי הדין שבשדרות רמב"ן. אולי עוד יש לו זמן, אם הוא ייקח מונית, ואז מהמשרד הביתה שתי דקות ברגל, ומקלחת ולשבת ולקרוא את הספר החדש, הספר החדש שלו, שזה עתה הגיע מהכריכייה וכבר נמכר היטב. תפסנו את ההנחה ביום האחרון, אמר לו הקונה כשעלה אליו על הסולם. והוא בודק שוב שבתיק יש שני ספרים, ופונה שמאלה וחולף ליד קולנוע "אדיסון" הסגור וההרוס, שמתוכו עולים תמיד קולות ורעשים, ולפעמים שועל הולך בין הכיסאות המסומנים בפנים, הוא מדמיין. לשמאלו שעון האותיות, אך הוא תקוע כבר שנים, לא, שמונה לא עדיין, עוד לא ארבע, זו טעות. הוא פונה שמאלה והולך לאט, נעמד אל מול הבית. וכמו הוּרם מסך כבד של קולנועים, כמו מוקרן לפניו בלי קול, הוא רואה את שרגא, אביו, בשחור-לבן וללא קול, יושב בבית הגדול מול פלח אבטיח וסכין. טביעות שיניים במרכז. הקור והמתיקוּת. אבל פתאום הופך האבטיח לכתם דם, והסכין נעוצה בצווארו. מספיק, ניער ראשו כמו למחות את המראה, אבל המראה נותר, אם כי כמו התמסגר כאילו אל ציור. ראה את עצמו ואת רובינזון, כבולים זה אל זה באזיקים, מוּבלים את בית המעצר ואחר כך אל בית המשפט ואל המערפת, והראשים נופלים, ומישהו מרים ומחבר אותם, אבל מחליף בין הראשים, אך איש אינו מרגיש, להפך - מוחאים כפיים לשִחזור המדויק. הבית הקטן, כמה דקות מ"אדיסון", רעוע למראה אבל איתן, קירות השפריץ בצבע בז', ושביל של נמלים נסלל שם במאות רגליים זעירות, לא מופרעות מזה עשרים שנה. חתול אפור חוצה את החצר ונעלם, אולי היה רק צל ציפור. בעבר השני, בתוך הסבך, רוחש דבר. בצד עומד עוד עץ האבוקדו שאביו נטע בט"ו בשבט אחד רחוק מאוד כנגד כל הסיכויים. אמרו שלא יתפוס, אך בעזרת ספר "משלי" שהאדמו"ר, סבו של לורי, היה מטמין פסוקים ממנו מסביב לשתיל, העץ שגשג וגם הניב פירות טובים. פעם ראה את סבו מביט בעץ, שהיה אז צעיר ונמוך, ובוכה. "אתה מסתכל על המאמץ שלו, הלב נופל. לא קל לו יותר מאף אחד מאִתנו. כשלילה, גם הוא עומד בלילה, לא?" אחרי שנים, אמא היתה דופקת בדלת, מוודאת בשמיעה שאביו קם וגורר את עצמו אל הכניסה, ומשאירה אותו, את נחמן הילד, לעמוד שם לבד, והיא היתה יוצאת ובודקת מרחוק, אולי מאחורי העץ הזה עצמו, שהוא פתח לילד את הדלת, ומסתלקת משם, הישר לשדה התעופה. אביו היה מביט אז כה וכה, מלטף בְּרוך ובמבוכה את שיערו של נחמן הקטן שהיא השאירה לו עומד ומחכה, בקבוק חלב מהזונה, חזר מעל ראשו בלי-קול ולפעמים בלחש, והמילים נחבטו בענפי האבוקדו כברגים על פח. דרורים פרחו. על הרצפה התגוללו עכשיו פירות, חצי שחור חצי ירוק. על העץ צייצה ציפור קטנה ואפורה מתוך מקור שזבוב גדול נלכד בו. נחמן הביט בשלט הקטן "לוין" שעמד מולו כהאשמה. איך הגעתָ ל"לורי"? נשאל כבר מאה פעמים, בפעם האחרונה היום בבוקר בידי איזה אידיוט במסעדה של חומוס. לוין-לוני-לורי, זה פשוט, מט בשלושה מהלכים. אבל מלכּוֹ של מי הודח? אולי תחזור לַשֵּׁם שלנו, ילד? לא. תחזור. מה זה עולה לך? מן הבית פנימה נשמע קול תזוזת רהיט ומן החלון החוויר החתול האפור והביט בו, דרוּך. לפני שנים רבות חלף שרגא לוין, אביו של נחמן, בחצר הזו, חומק לאורך הקיר המסויד, אוחז בעוגייה שגנב מן הקופסה השוויצרית, אדום-לבן. חמק אל הצללים בלי להשמיע קול, גרונו יבש, לבו פועם מִפַּחַד ותשוקה, מנמיך ראשו כדי שלא להיראות מחלונות הבית, כלומר שלא להיראות על ידי אביו, סבו של לורי, אליעזר. שרגא כינה את אביו בלעג "האדמו"ר", אך הוא טען בלהט שאכן אדמו"ר היה, ועוד יחזור לכס הרבנות בירושלים, גם בלי חצר וחסידים אותם איבד במחנה זעיר בסוף המלחמה, את כל החסידים ביום אחד ובבור אחד. וכך, אמרה אמו של נחמן, הוא החליט שכל המשפחה, כולל אתה, צריכה להיות חצר לסבא אליעזר. עוצר את הנשימה, חמק פעם אביו של לורי, שרגא הילד, אל החצר האחורית, ברווח הקטן שבין הבית אל הצריף, מסיט את הווילון אשר שימש לו דלת-בית, ובנשימה רועדת מברך על הגזֵלה ושם בפּה, ורוק מתוק מציף את כל גופו, והוא טורף את המזון אשר גנב ביום כיפור, וכשחזר, אחרי שעה קלה, אל החצר, ראה שהסרגל נלקח ממקומו שעל הקיר. ציפור הגיחה מן העץ ואחרי כמה שניות הופיעה משמאלו, חרק צהוב ומפרפר בפיה. לצד הדלת הושלכה המריצה הגדולה שאביו היה מסיע אותו בה לפני שנים ובה הוליכו את גופת סבו, ככה דמיין, הרי לא ראה, אמרו שֶהוא קטן מדי לבית קברות. בעודו קוטף את פרי האבוקדו נפל סבו למריצה, אמרה לאה. אבל אחרי כמה ימים אמרה דבר אחר. עכשיו היה מונח במריצה רק דלי, ובתוכו צפות כמה כוסות של פלסטיק מלאות במי גשמים, ממלקוש פתאומי של יוני שנפל הבוקר על ירושלים מתוך שמים לא מעוננים, בניגוד לכל תחזית, "כרעם ביום בהיר", ונחמן השתוקק לשתות. הציפור חלפה קרוב, והוא נרתע ממנה כמפני נחש. ממקומו בצל העץ דימה לשמוע את אביו נוגס באבטיח וקור עלה בשיניו-שלו. עיניו מרפרפות למצוא סימן, אולי סכין מוכתם בדם, אולי ספרים. לא כלום. דם שחור זחל מתחת לדלת, קילוח שהלך והתעבה והגיע עד לנעליו כשטיח, ניגר אל הרחוב, אל העיר. מה התרחש כאן, מדוע אתה בא אל המקום הזה, זירת הפשע, לך מכאן, הכול נגמר. צמרמורת באה אל גופו, הוא סב על עקביו, מצית סיגריה שמצא בתיק, פגומה ומעוכה. אביו, לפני שנים, יצא מן החצר האחורית וסומק בלחייו, אותו הסומק של אוכלֵי ביום כיפור, וכשהבחין שהסרגל חסר, ניבטו אליו עיניו של האדמו"ר. האימה בעיני אביו, דימה לורי. הוא ניתק ממקומו. הבית נדמָה לו שקט. אין משטרה, אין אור כחול, התעודד פתאום בהצטהלות רפה ויגעה. גְּבִירוֹתַי, אֲנִי - , לא, רובינזון לא היה כאן כלל, ולכן לא לקח וממילא לא נתן לי את הספר. כלום לא קרה. הוא הוציא את אחד הספרים הירוקים, והשעין על הדלת. התיק הוקל כאילו הוצאה ממנו משקולת ברזל. אבל מיד התחרט ולקח את הספר והשליך באחד מפחי האשפה, עוּגָב ירוק, שׂרוּף בִּפְנִים. בְּמָקוֹם בּוֹ שׂוֹרְפִים / סְפָרִים יִשָּׂרְפוּ אֲנָשִׁים / מַה יִשְׂרְפוּ בְּמָקוֹם / בּוֹ שׂוֹרְפִים אָדָם? לורי הצית את הסיגריה שכבתה. מרחוב יחזקאל לקח מונית לרחביה. "אתה מכיר את המשרד של קירש?" שאל את הנהג. "מכיר זה לא מילה. זִיינו אותי בתחת אלה. מכרו לי דירה שלא היתה של המוֹכֵר, אחר כך אמרו לי צד גימל מה צד גימל". אור אדום, המונית נעצרת ליד המדרחוב של ירושלים במעלה המלך ג'ורג', שם עומד תוהה ומאוכזב שאול רובינזון, שעצר לרגע להשתין בדרך מבית החולים, ולצִדו ממתין, תלוי ומתנודד מעל ספרים בסיטרואן החבוטה, ז'קט חליפתו של דניאל מישורי, שהחלים והתאושש, כמסתבר, ולעת עתה ממתין לנהגו המזדמן, נו שייסעו, כבר מאוחר, ירח של ראשית הערב כבר ניצב צהוב בשמים הבהירים של תל אביב.
 
היה זה אחרי שחזר לורי ממשרד הפנים ובכיסו התעודה על שינוי שמו, כלומר שם משפחתו, שהוא החליט, בפעם הראשונה, לגדל את הזקן, שלאחר מכן גידל והסיר פעמים כה רבות. אבל השם החדש נותר קבוע, ואחרי כמה חודשים אפילו התרגל אליו. אבל כשמישהו היה קורא לו לפעמים "לוין" היה עדיין נעצר, קופא על מקומו בראש כפוף ופה פעור ושפתיים משוכות לאחור כסוס, ואז ממשיך ללכת כאילו לא שמע את הקריאה, ומתכופף אל סנדלו כאילו אבן נכנסה בו ומנער. אך באחד הימים כשעלה אל הדירה ברחוב אלפסי הבחין בבהלה כי מישהו מחק בדיו את המילה "לורי" מתיבת הדואר ובאותיות עבות של דפוס כתב: לוין. לורי גירד את הפתק במפתח הדירה והשאיר את תיבת הדואר ללא שֵם, מה שגרם למכתבים לא להגיע, ולבסוף רכש תא דואר בסניף הדואר ברחוב הקרן הקיימת. האשם בשינוי השם לא זוהה מעולם, וממילא לא נתפס או הועמד לדין.
 
עו"ד ברונו קירש עמד על הר של חול ומסביב רעו פרות באחו, אלא שהעלים היו צפודים ויבשים, והפרות רעות מראה, רזות, שלדים כמעט, והוא ראה מבעדן, מבעד לסורגי בית הצלעות את ההרים הרחוקים והכחולים, ששלט התנוסס על מדרונם, "אירופה 1942", כשבאירופה מלחמה השתוללה וקירש לא ישן שבועות רצופים, ועד היום, בלי קצת אבקה של סוֹדיוּם בּרבּיטן שמסדרים לו ככה, מבחינה חוקית זה לא ממש מאה אחוז, אבל מתחת לשולחן בַּבית מרקחת מודדים לו כמה גרמים פה ושם בשביל העברה בטאבו שהוא עושה לבּת של הרוקח בלי תשלום וצוואות שהוא עשה לכל המשפחה של אשת הרוקח. הרוקחת בעצמה רגינה רוקַח שימו לב למקריות של השמות אבל הרי השם היה לה על התעודה לפני שהיא הלכה והתחתנה עם בעלה והוא הרי כאן הרוקח והיא רק פדיקור אבל כשהוא, כלומר כשפייבל, קצת חולה או מדוכא היא שׂמה ככה ברישול את החלוק כמו כדי לא להודות בהתחזות המקצועית והקליינטים של הפדיקור אז מחכים בסבלנות בזמן שהיא, כלומר רגינה, מודדת מרשמים ומחלקת סירופים, הרי לא ייתכן שבשביל תעודה שיש או אין הילד הקטן של מישהו יסבול שיעול יבש, החוק זה טוב, אבל יש כאן עניין של ילדים קטנים, ומה גם שעורך-דין קירש הוא כאן שכֵן של המשרד בירושלים והקליינטים של האדווֹקאט והקליינטים של הבית-מרקחת זה אותם קליינטים לפעמים, יוצא עם החוזה, ובא אלינו לקבל רצפט, ואם יהיה איזה עניין פעם אני אומרת הוא יגן עלינו, קירש, אנחנו היהודים הפולנים צריכים עזרה של הדדית, אחרת איך היינו עוברים את שנות המלחמה, אני אמנם נולדתי כאן אבל הבעל, פייבל שפרשטיין, נולד בלבוב בשנת 20', ולפעמים מספיק לומר מקום ושני המספרים של השָנָה-לידה ואת כבר יכולה לדעת מה עבר עליו ואיזה מין טיפוס יש לך מול העיניים ואיזה צורה היתה לו לחיים שלא נדע, גם אם לא רואים אותו, "איזה צורה" זה רק צורת של התבטאות. מכל מקום הוא, ברונו אני מתכוונת, עבר כבר לתל אביב אבל ברוך השם יש קליינטורה מהפרקטיקה של הילד, יז'י, סיפור כזה את לא שומעת בחיים שלך, תתני לי יד שנייה לראות, אני גוזרת כאן את הציפורן יש סיכוי לחודרנית אני לא אכנס לריזיקות עם הידיים של הגברת, שהוא חזר אחרי הרבה מאוד שנים, בחמישים ותשע, או שישים, תראי מה זה איך כבר עבר שלושים וחמש שנה, אבל הגברת באמת רק נעשית יותר אישה, הציפורניים מתחזקות, העור נמתח, עלייך לא רואים את כל הזמן הזה, אני בקושי חיה כבר, נו טוב, נחזור לעניינים שלנו, רק תתני לי את היד הזאת ולא לזוז, אולי שנת 60', כמדומני, ויום אחד מופיע פה, אני זוכרת את היום המדויק ותיכף גם אני אומרת למה, רק תתני כאן את האצבע השמן, איך זה אומרים, האגוֹדיל, האגוּדוֹל, אח, העברית, אתי דיברו בפולנית למרות שילידת הארץ, והעברית לא נכנסה לגמרי עד היום, יש ככה קצת מילים שלא רוצות לשבת, יש ח' וג' כל מילה, כמו שאני אמרתי את היום הזה אני זוכרת פִיקֶס כי באותו היום הלך כאן כל המגירה של כדורים של הרגעה, האבא, והבן, והעורכי דין, והמזכירה שבינתיים בעלה, נו לא חשוב, כולם רצו איזה דבר קטן בשביל הנֶרווים, וקיבלו, היה רצפט או לא היה רצפט אני כבר לא זוכרת, אבל פייבל הסתדר כבר עם קופת חולים, הרי אחיו גיורא הוא עובד בָּרֶכֶשׁ בעמדה מאוד בכיר, אני צריכה קצת לנקות פה את הצד של הציפורן עם קצת ספירט וצֶמָר-גפן, זה קצת יכאב אבל את כבר ילדה גדולה, נו תנשכי את השיניים, יופי, אח, כואב, אה? יופי... טוב מאוד... זה בטח שכואב, שנים בהזנחה - ולא יכאב? אם זה כואב סימן שיש פרוצס של התקדמות, דיסאינפקסיון... אה... ככה טוב, נקי, הספירט אוכל את כל הלכלוכים שהצטברו לה אלוהים יודע כמה זמן, לא להזניח פדיקור, לבוא פעם בחודש זה כמו לומר המינימום, ואיך שהוא, כלומר הבּן חוזר מפולין, יצאה הזאתי, העורָכָת דין שכבר אני, בתור מי שעובדת באסתטיקה, ראיתי שהיא בטעות הלכה לעבודה הזו, שזה פרצוף להצטלם ל"בּוּרדָה", וכולה דמעות, כל השחור נוזל ככה מהעיניים כמו טינופת, ויוצאים עוד כמה עם החליפות ככה, סגרתי את הדלת וניגשתי לברר מה זה קרה, סיפרו לי, בטח שסיפרו לי, אם לא יספרו לרגינה השכנה למי יספרו, ומישהו אומר אני צריך הרגעה של העצבים דחוף, שומע פייבל ואומר, בוא תיכנס נראה מה יש לי להציע בְּחוּקית, ואיך שהוא נכנס, שזה היה האבא, ברונו קירש, עליו שמעתְ? לא? מכל מקום נהיה כאן תור, וככה כבר מאז, זה שנת שישים היה כמדומני, מי ראש הממשלה היה אז, בן גוריון? כואב לך את אומרת? אני שמחה לשמוע שכואב, אז ככה, בן גוריון, או מישהו אחר, מכל מקום מאז אנחנו מסתדרים יפה מאוד, ועוד כמה טובות קטנות הם מסדרים לנו, כשהוא היה עוד כאן בירושלים אז האבא בעצמו, וכשהוא נהיה ככה גדול והתגלגל לתל אביב, זה שם בקיץ אי אפשר לשים אפילו טיפ-טיפונת מייקאפ, מיד הכול נוזל כמו מיונז בסנטה קתרינה, אז כבר הבּן או מישהו אחר עושה לנו כשצריך, ותאמיני לי צריך, קצת מכתבים למע"מ - שהבן, כמו האבא, זה התורשה של השואה כמו שאומרים אצלנו, גם הוא לא יכול להירדם, גם כבר אחרי שהוא חזר, מי "הוא", אני עכשיו אומרת לך על יז'י קירש, שזה הבן, את לא עוקבת מהכאבים, אני מבינה, אבל עכשיו אני כבר מדברת על האבא שוב, שנטפֵּל גם ברגליים? שנראה את המצב של הציפורן החולָה? אמרתי וחזרתי ואמרתי לך גיברת ברוריה, זה רק כדורים לארבע חודשים, ועם בדיקות תקופתיות של תפקודי כבד, אני אמנם רק אשת רוקח אבל תאמיני לי אני מבינה קצת בדברים האלה, אני יכולה לגזור לך כל שני וחמישי, זה הרי העבודה שלי, אבל את מוכרחה לראות רופא ולקבל כדור לזה, היום זה לא כמו לפני שלושים שנה, היום כבר יש תרופה לזה, זה פטרייה שיושבת בקיבה, בתוך הבטן, לא יעזור אם אני כמו שאומרים הסבּרֶה מכּסחת את השטח, זה צומח מחדש, אני אוריד מה שאפשר עם המכשיר שיוף, אבל תיגשי לדוקטור רבינוביץ' כאן ברחוב עזה מעל הבית מרקחת של הקונקורנט שלנו דויטש, ותגידי לו שרגינה הפנתה אותך, הוא יעשה לך את מה שצריך אבל פנימית, אצלך צריך לעבוד מבפנים החוצה, אני אתחיל עם המכשיר של השיוף, זה קצת יהיה אי-נעימות, את יכולה לתפוס את הכיסא חזק עם ציפורניים כמו במגרש-רוסים פה אבל אם אפשר בלי צעקות כי זה הקליניקה של פסיכיאטר כאן בדלת השניה, ולא כדאי שאיזה סכיזיופרָן או פסיכופאת נכנס כאן עם הפחד ששוחטים כאן מישהו, אני אומרת זה מניסיון, כן? ואחר כך אני עוברת להוציא עם מספריים ניקל הקטנים, ואם כואב שאי אפשר לסבול כבר - להרים את יד ימין. זה לא יהיה גן-עדן גברת ברוריה לא, ודבש את לא תלקלקי אצלי, אבל מה שיש לך שם צריך טיפול חזק. אז מוכנה? שלוש-ארבע, אני לוחצת על כפתור, לא לפחד, לא לפחד מרעש של מנוע של מכשיר, נוציא את החולירע שדבוקה לה לציפורן, תראי לאיזה עובי כבר הגעת, אויש, פוי, פוי, לא-לא, זה לא אסתטי, מכוּער, בחילה... אבל היום תוכלי ברוך השם לצאת כבר עם סנדל גברת ברוריה, הקיץ בא, צריך לתת לרגל קצת אוויר, שאנשים לא מבינים שרגל יש לה גם הצורך באוויר, רוצָה לנשום, אני הולכת עם סנדל פתוח כל שנה, רק אם שלג או מבול אני גורבת גרב של כותנה מאה אחוז, אבל לכי תלמדי את היזראלים מה זה רגליים, הם הרי יודעים הכול יותר טוב מכולם, היזראלי שומר הרגל בחנוּק כמו שהוא שומר את הדולרים. ודווקא, מה אני אומרת, גם הכסף, הוא אוהב את האוויר, לא כל הזמן שומר צפוף... אני למשל לא זוכרת שבפולין היה להם בעיה של ציפורן חודרנית אף פעם, אבל אולי היה ולא ראיתי. העולם כבר לא אותו דבר, וכל מיני מכות מה לא היו לפני כן באו למציאוּת. את שומעת, איך אמר לי האבא, לא שלי עליו השלום, אני אומרת ברונו קירש הכוונה, אנחנו פולנית היינו מדברים, ודאי, כמה זמן חיכיתי לו לְיז'י והוא? והוא? רוצה להיות דווקא רחוק.
 
בחלומה הגיעה לאה לוין לבית הספר התיכון עטויה גלימת עורכת הדין שקנה לה שרגא לרגל קבלת הרשיון. זה היה אחרי שהיא ירדה מרכבת ההרים שנסעה בה עד לתחנה עם נחמן. ישבו שניהם שותקים כשהרכבת עלתה וירדה, נעצרת בפסגות המסילה ואז צוללת במהירות, או מתהפכת במסילה מעגלית, ראשם למטה. אבל הם רק ישבו להם בשקט, לאה הציצה בשעונה מעת לעת, משחה שפתון, מסרה את שני הכרטיסים לכרטיסן, נחמן פתר תשחץ. היא השאירה אותו באחד החדרים הצדדיים ואמרה, "אמא תכף חוזרת מאפריקה". היא הביטה מן החלון וראתה את המטוס, והטייס היה שפינוזה, עם שיערו הארוך והמתבדר והחיוך הדק והעדין. מתחת נצצו המים. לוין, קראו לה מאחת הלשכות, טוב שהגעת, נותרו רק עוד שלוש בחינות בגרות, יש עוד מועד, אבל צריך כבר להתחיל, כל הכיתה יושבת ומחכה. המנהל הגיש את אצבעו אל שפתיו והצביע בשקט אל הכיתה שלצידם, במסדרון הארוך, ולאה התכרבלה בגלימת עורכי הדין העבה והכבדה מפני שהיה שם קר מאוד, והִבחינה פתאום שבנמל התעופה מחפשים כולם את נחמן וקוראים לו בכרוז שיעלה על המטוס. ידאגו לו, היא חשבה, אני רגועה. בתוך הכיתה כולם ישבו במעילים כבדים, ארבעים תלמידים שחורי עור. היא ידעה שהוא אחד מהם ושצבעו אותו, אבל מי, מי? גשם לבן ניתך אל הכיתה על השולחנות ועל הלוח ועל המחברות ועל התלמידים שנצבעו לאט-לאט, כולם זולת אחד. לאה התקרבה לאט ועוד קצת ונעמדה בפתח הכיתה ואחת התלמידות הביטה בה כשלאה שמעה את שריקת הפצצה היורדת מלמעלה, כמו מן השמים, הולכת וקרבה ומסתלסלת אל העננים הלבנים כסיד, המצוירים על התקרה.
 
אמר עורך-דין ברונו קירש לדניאל מישורי: העורך-דין, מה?, אף פעם לא יטפל בשום עניין על הצד הטוב ביותר, כן? כי משהו תמיד ילחש לו, בשביל מה אני צריך את זה? בשביל מה אני הולך עכשיו לשפוך את הדם for someone else, מה?, וזה חלק מן המקצוע, הלחישה הזאת. פרודיה על נדיבוּת, איך אמר שפינוזה? אתה רואה את זה כתוב שם על הקיר? נו בוא נעשה לך בדיקת עיניים. קְרא: "ב'נדיבות' אני מבין את הרצון שכל אדם חותר לעזור לאחרים ולקשור אותם אליו בקשרים של ידידוּת." עכשיו תשווה את זה לעבודה שלנו, מה? אני כבר בן תשעים פלוס, תדע לך, ודניאל חייך-צחק, הרי הוא לא יותר מחמישים. האומללות שלנו, אמר עורך-דין קירש, לא נובעת מהעבודה המאומצת, זה יש גם במקצועות אחרים, אלא בגלל המעמד הקבוע של המשרת, ה-servant, הנושא-כלים, תמיד לעבוד בשביל מישהו אחר, תמיד לפתור בעיות של אחרים, אבל לא מידידוּת, אלא תמורת תשלום, מה? החוק מריץ אותנו! החוק נכנס לנו לעצמות! אנחנו השמן במכונה, אתה מבין? אתה בטוח שאתה רוצה את זה? תלך, תהיה רופא, פועל בניין, אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס? תעזוב, מישורי, לך למוזיאון, תביט בציורים, אולי תהיה צייר, או משורר? מה? אתה שומע את הצופָרים? זה איכילוב קרוב לכאן, אם תצטרך. כל הזמן צופָרים, כל הזמן צרות! (יז'י, חשב ברונו, מה השעה אצלך?) כשאנחנו חולים, גם אנחנו הולכים לשם! יש מחלקה על שמנו שם, זה לא מזיק! כשלא בריאים, כש-ill, לא? ועל אבא לא דיברנו עוד. עוד נדבר, מישורי, נדבר. נו די, מספיק, תלך, תרד לוַגנר, שיהיה בהצלחה. אמרתי "שיהיה בהצלחה", מישורי. על אבא נדבר, מה? חבל שלא הלך לנו יותר טוב במשפט שלו. אבל הוא אמר לי, ברונו, לקחתי את הכי טוב ונכשלתי, אני יודע שניסיתָ הכול. עכשיו אני הולך לכלא, ברונו, אבל לךָ יהיו עוד לקוחות. אל תשכח אותי. דניאל הזה, הוא רק היה תינוק אז. קירש קם, מביט מן החלון למערב, מעל גגות המוזיאון, הים באופק. זה יום המוות. המקצוע שלנו, אומר עו"ד קירש למועמד החדש מישורי, אומר לאחור מאצל החלון הפתוח מעט, עץ הדקל, שמישהו נטע במרפסת של אחד המשרדים בקומה מתחת, נע קלות ברוח החורף מול פניו, עמוס תמרים מלאכותיים, הוא מקצוע של מאבקים. אתה מוכן להיאבק? אתה צריך להיאבק בעורכי הדין של הצד השני - ותמיד יש צד שני! - ולפעמים גם צד שלישי, מה שאנחנו קוראים צד גִימָל, מה?, ולהיאבק גם בשופטים, ובחוקים, ובפסקי הדין. הפרשנות היא מאבק, מישורי. השופט ימשוך אותך לכאן, אתה צריך לתפוס אותו בזמן ולהתחיל למשוך לצד שלך, אחרת המשפט גמור כנגדך ויש פסק דין וצו להוצאות. כל סעיף הוא מכשול, כל תקנה ותת-תקנה היא כמו המלאך שנלחם ביעקב. תנ"ך אתה מכיר? אני אומר, כל בוקר מאבק. אין intermission, אין. אתה צריך להיאבק בלקוחות שלך, שתמיד רוצים יותר מהר, היום-היום, תמיד זה דחוף בדחיפות עליונה אחרת מגיעה אפוקליפסה, ולהיאבק בפקידים, המון פקידים, בטאבו, ובמס-שבח, ובמנהל מקרקעי ישראל, והשמאי הממשלתי, ורשם החברות, וסגן הממונה על מס בולים - על הפקידים לא מלמדים בפקולטה למשפטים בירושלים אצל קרצ'מר, לא, על דָנינוֹ ממס-שבח מֶרְחָב צפון לא שמעו שם בירושלים, אבל הם קיימים. דָנינו קיים, גולדשמיד קיים, חתוּכּה קיימת. אלוהים, הרי הקיום של מרגלית חתוכּה נעוץ לי בבשר כמו קוץ! היא לא חותמת לנו על הטופס 4 של ההרחבה של המשרד כבר שלושים שנה! אין דבר יותר קיים מִרַשָם המקרקעין של מחוז הצפון, תאמין לי מישורי. לגבי אלוהים אני לא בטוח, לגבי רַשָם המקרקעין מחוז צפון יש ודאות גמורה. fact. אני כמעט חמישים שנה כבר עורך דין, וזה לא השתנה. חוקים ותקנות, שופטים, כולם חלפו-עברו עלי, אבל המאבק נשאר. כל יום. בכולם צריך מלחמה, כל יום, כל הזמן, הרבה שעות, ואתה, את זה אני מוסיף לך בתור בונוס, ואתה כמתמחה תצטרך להיאבק במאמנת שלך, שתהיה לאה לוין היקרה שלנו שעוד תכיר אותה (אך לא רחוק מן המילים המצטיירות עכשיו כמו על בד שקוף מול דניאל, שקופות גם הן, שועטת וולבו אפורה בויצמן, חותכת עננת עשן שחור של קו 28, מותירה עננת עשן שחור מִשלה, שרוּף השמן במכונית שתימעך עוד רגע וחושבת, מהר לסגור החלונות, שוטר משתעל, על הגלגל הקדמי דבוקה מעט פרווה שחורה ומין בוץ, ומרחוב דפנה נכנסת תכף המונית הלבנה והעיתון פרוש לו במושב האחורי, אחוּז ידיים רועדות, ולאה עוצמת עיניים מול המוזיקה הדוהרת כצלע ארוכה במשולש ישר-זווית המשורטט בגיר על לוח, הו חריקת הגיר, הילדים מביטים במורה, יד שחורה מותחת קו ישר ללא סרגל, מתקדם וחורק עד שנעצר, לבן כמונית הזו אשר נכנסת ממזרח, ובה רועשת סמבה, האותיות על הנייר נחות על המושב האחורי קרבות אל הרמזור, חוט של עשן עולה מבין הבניינים, שוטר דורך על חרא ומקלל), והיא תטיל עליך משימות רבות, אישה לא קלה היא לאה שלנו, אל תיתן ליופי שלה להטעות אותך ילד. כולם כאן כמו דגים באקווריום, אמר קירש, שוחים בשקט, באדישות, עושים עם הפה פְּתח-סגוֹר, אבל כשנופל פירור על פני המים כולם כמו טיל עולים למעלה וחוטפים עם השיניים. הם מנסים לגמור אותי, אמר קירש אל החלון וצחק והשתעל. אני הפירור, הזזתי את המים, הם מרגישים את הרעד, הם עולים כבר מהקרקעית אל פני הים. לא משנה, מישורי, אני רק חושב בקול. בגילנו גם זה מותר. איפה היינו? בסוף היום, כשתלך הביתה לכמה שעות, תצטרך לשמור כוח למאבקים הרגילים שיש לכל אחד מאיתנו בבית. יש לך מאבקים, מישורי? ודניאל אמר: אה, לא. - הבנתי שאתה ממש הבן של עקיבא'לה, מה? - הכרת אותו?, הופתע דניאל, אבל ברונו ענה: התקבלת לסטאז'. שיהיה במזל-טוב. תרד down לוַגנר לסדר את הניירות (פָּגוֹש אל דלת, גיר נשבר)
 
וכך, ביום הראשון של ההתמחות, בלי מאמנת, תבוא בינתיים למשרד, נראה מה נעשה אִתך, תלוי בחלל הריק, למחרת מותה של לאה לוין, ממתין להוראות, חצה דניאל מישורי בזהירות את הכביש במעבר התת-קרקעי, מציץ לרגע בדוכני הפורנו, במועדון הקליעה בחץ וקשת שהיה סגור עדיין, כלבים חולפים ובפיהם נתחי בשר מן המעדנייה, כותבי הבקשות נפנים אליו בבת אחת, מציגים לפניו את מכונות הכתיבה, עורכי דין ומתמחים משחקים בפינבּוֹל ובסנוקר במועדון צדדי מואר בניאון אדום מזמזם, זונה מושכת לקוח בחליפה, אוחזת בשובבות בעניבתו ומניחה את ידה השניה על ישבנה, האצבע האמצעית מזדקרת כלפי מטה, לק על הציפורן ומעין כוכבים זוהרים על הלק אל עיניו של דניאל. פתאום נזכר שקרא פעם ששירותי השופטים נמצאים פה מעבר לאחד הקירות, שירותי השופטים והשופטות ביחד, נכתב במאמר שפרסם אדריכל אחד לרגל פתיחת המעבר התת קרקעי, במעלית ישירה אפשר להגיע אל חדר השירותים הזה, שהוא למעשה גם חדר ג'קוזי וסאונות ועיסוי, מן הלשכות ומאולמות הדיונים, הנהלת בית המשפט תבעה את המעליות הישירות, נזכר דניאל, מה שחייב שינויים מרחיקי לכת במבנה של בית המשפט. הוא עלה במדרגות הנעות מן העבר השני, ונכנס אל בית המשפט המחוזי. תגיד לו שברוּנקָה שלח אותך, אמר לו ברונו. לאה עוד לא נקברה, בגלל הסכסוך, שהפך מיד לסכסוך משפטי, על עניין הקבורה ותרומת האברים והשריפה. האפוטרופוס הכללי הצטרף כצד לתביעה הדחופה, וקירש ייצג את עזבון המנוחה, כלומר את רוח הרפאים שלה. הכול הלך לבּן, הבעל לא קיבל חצי פרוטה, זה לא הפתיע אף אחד כולל את שרגא. האלמן התנוססה מעל ראשו של שרגא מין כתובת מרופטת, כך דמיין, כשהודיעו לו מהמשרד על האסון, והוא נגע עם לשונו בשיניים והוריד את הראש כאילו זבוב עבר שם ולא כתובת שנוגעת לחייו. "לא הפתיע" אבל הרתיח, כפינג'אן שמישהו שכח על להבה קטנה, זה כן, בעוד כמה ימים כשייוודע לו ששתו לו את הכול, הכול, למעשה את רוב הנכסים היא העבירה על שם נחמן עוד בחייה ככה שירושה אין כאן בכלל, אני מניח שביטוח לאומי יש לאדוני, ופנסיה, לא? אבל איך פנסיה אם עבד ברציפות אולי חצי שנה, לא, המצב קשה מאוד, מעל ראשו החליפו את הכתובת ובמקום האלמן כמו נרשם עני מרוּד. לא תהיה לך ברירה אלא לעבור למקום שבּו יטפלו בך, רק שמוסד כזה יעלה לך אצל החופשיים סכום יפה... ואצלנו ברוך השם מצווה מדאורייתא, יש הנחה גדולה... ולא היתה ברירה, הלך למאה שערים, קיבלו אותו ואת ספריו בלי קושיות, ובכניסה הניחו על ראשו מין כובע מצחייה שחור שמישהו אחר חבש, ולא בזמן הזה אלא לפני הרבה שנים, ולא בישראל אלא הרחק מכאן, הן יהודי זה יהודי, כלומר צריך כאן בגד לאכול ולחם ללבוֹש, והוא אמר בשמץ של חגיגיות ובלשון היידיש בה לא השתמש שנים רבות, קיבלתם היום את המשורר שרגא לוין, כבוד הוא לו וכבוד לכם, והם אמרו לו, טוב מר משורר, זהו סדר היום, הארוחות והתפילות, למטה הבית כנסת, ונסביר לך מה זה סידור, ותורה, וכשרות, יש לנו זמן, הרבה הרבה זמן, רק בוא נמלא כאן את הניירות. מתי נולד? 39', הוא ענה, והם אמרו: התרצ"ט. השם? שרגא לוין. האבא? אליעזר. נשוי? אלמן. שם האשה? לאה. שם נעוריה? רותקוביץ'. האבא? צבי. צאצאים? אחד. השם? נחמן. כתובתו? ירושלים, אלפסי... המספר שכחתי. למי להתקשר בשעת צרה? לאף אחד. אך כל זה יקרה רק בחורף הקרוב, בינתיים יושב שרגא לוין במה שהוא חושב שהוא ביתו בירושלים. למחרת בבוקר, 12 ביוני 95', בבית המשפט המחוזי בתל אביב מתחת למשרד, יעמוד קירש קוממיות מול השופטת הֶרמינֶה בטהובן ויטען בעד ההשמדה הפיסית של גופהּ, לא "גופתה" אלא "גופה", הגוף שלה, ויצייר בדמיונו את התמונה שוגנר העביר לו פעם במעטפה סגורה ובלי מילים, גופה של שותפתו המנוחה לאה לוין, ידידתו, וגם קולגה, יש אומרים גם מאהבת כולל הכול. אבל את זה אמרו פחות או יותר על כל עורכת דין במשרד ועל כל עורך דין, כי היתה תשוקה לצייר אותם, בדמיון כלומר, כל זיווג אפשרי כמעט במשרד, בתנוחות פורנוגרפיות, כנראה בגלל החליפות, מי עושה את מי, ואיך, הו, בעיקר איך, וכמה פעמים ואיפה, יורדים לפרטי פרטים, הנה היא לדוגמה גומרת כאן בחדר ישיבות בזמן הישיבה עצמה, כשהיא פתאום ככה מרימה את הראש ומטה אותו אחורה לחצי דקה, כאילו מנמנמת אבל לא-לא-לא, ההפך הנכון, והוא דופק אותה על השולחן אחרי שכולם הולכים, והם עושים את זה בשלישייה, ברקן ואבינועם והמתמחָה של עורכת דין גבעון, זו הקטנה עם השדיים הגדולים, עם זה, הצרפתי, שחוץ מזה מזמין לו דוגמנית צמרת מצרפת ישיר, הוא מממן את הכרטיס-טיסה בשביל המציצה שהוא חייב בכל שבועיים לקבל, מוכרח, ישנם דברים שמבחינה אסתטית הוא לא יכול עם איזחאליוֹת, חייב את האיכות הצרפתית. וזאת לא פותחת את היום בלי ויברטור-הארנבת תשע פונקציות שהיא מחביאה בתיק, או למה למשל באמצע הישיבה דחוף להם, לשולה ולבנימין מחלקת ליטיגציה לצאת לשירותים ובהפרש של שתי דקות, איזה קולות עולים מתוך השירותי-נכים, כן-כן, כי שָׁמָה יש להם מקום, ועם כלי כמו של מיסטר ליטיגציה צריך חדרון גדול, וגם רחב, הה, וגם כיור להסתדר אחר כך והמוט הזה של הנכים שהיא תופסת כשהוא לוקח את מה שהיא נותנת לו בדלת שאפשר לקרוא האחורית, כמו שהוא אוהב, זה עיר החטאים, כל המגדל הזה, תציצי פעם במלתחות של חדר הכושר בקומה העליונה, חלונות חד-כיווניים יש שם, וסאונה, או בן אחיו הג'ינג'י של את יודעת מי שנכנס אל המשרד 100% פרוטקציה, אולי פליליסט גדול הוא לא, אבל במועדון של הומואים שאוהבים להיקשר ולהרביץ ראו אותו, שלא לומר צילמו במצלמה נסתרת לצורכי סחיטה, שלא לומר עשו סרטון קצר, אשתו זה רק סיפור כיסוי והיא עצמה גם לה יש עניינים עם צַלָּמִים מעורבים, אבל היא לפחות מקבלת כסף כשמצלמים, או ההיא במסדרון שבקומה השנייה בסוף, מספיק תנועה אחת ביד כדי להבין באיזה גוף פה מדובר, הרבה חומר סיכה, לובּריקציה זה שם המשחק, אז זאת, אולי זקנה וכבר חמש-עשרה שנה שלא זכתה בתיק, ובעצם לא ממש עובדת כאן, רק באה לקבל משכורת ולקרוא ב"רשומות" ולצלם במכונת צילום, נכנס כאן לפעמים בחור צעיר, יכול היה להיות הבן שלה, עם ג'ל בשערות וגופיה, כולו מלא שרירים כולל מה שקוראים שריר הגברא, ובמכנס יש לו, רואים, אה, אינסטרוּמנט משמעותי, זה לא ממש הבן שלה, הרי בכלל היא, אין לה בן, ההוא עם המכשיר זה רפי אֶקהארט, יש בסביון נשים שרק השם שלו מעורר בהן צמרמורת שָם בתחתונים, הג'יגולו מספּר אחד בתל אביב וגם רופא פנימי, נוסף לכול, ב"איכילוב", קריאה בביפר והוא מתייצב, ובין אינפוזיה לאינפוזיה הוא עושה מִסְפָּר וכסף טוב, וככה נוח לכולם, ואם הוא פה ושם צריך לרשום על שמו דירה, אז יש עִסקה של טאבו מול דפיקה, בלי חשבונית ובלי מיסים. אולי אני טועֶה מר מישורי, אמר וגנר, מכל מקום יש כאן הרבה ליבּידו חם. הם קושרים עניבה ומדברים בלשון משונה, אבל מתחת יש אנשים חופשיים. מישורי, אמר לו וגנר, התצלומים האלה שעל הקירות, זה רק מה שעל פי דין מותר לי להראות, יום אחד, אחרי שתשתלב כאן במשרד, אני אראה לך אלבום או שניים של תמונות שאני מנוּעַ מלתלות, דברים שהם כבר ככה בתחום צנעת הפרט, מאוד מעניינים וגם יפים לעין, גם. בינתיים תמלא את הטפסים. מישורי, תעודת זהות תביא מחר. למחרת ילך דניאל מישורי אל בית המשפט ויהרהר בשיחתו עם וגנר במרתף, נושא אִתו את מסמכיו של ברונו קירש לצורך ההליך אשר במסגרתו יטען קירש כי את השותפה שלו יש לנתח, לפרק ואז לשרוף, על פי צוואתה, אלא שאת הצוואה ניסח קירש בעצמו, והעדים כבר לא היו בין החיים, שני עורכי דין פולנים מחיפה, מכל מקום האפוטרופוס הכללי יתנגד לכך מטעמים של תקנת הציבור והסעיף בצוואה יוכרז בטל, וקירש יתקפל, מה אכפת לו בעצם, ותהיה קבורה כבר למחרת. אבל כדי שהמשפט יתחיל צריך מסמך, והמסמך הוא בידיו של דניאל, שמחפש את המזכירוּת של העניינים האזרחיים, פונה בטעות ימינה במקום להמשיך ישר, והולך קצת במסדרון של הבניין המהוגן בכיעורו, כשמולו צצים פתאום, כמו מתחת לרצפה, שני שוטרים וביניהם אדם בועט וצורח ומשתולל, אני חף מפשע, זה היה תאונה בתוּם-לב, מה אתם רוצים ממני, והשוטרים, הגם שמחזיקים אותו בכוח, מוצאים זמן להחליף צחוקים וקריצות מעל לראשו, הרי שמעו כבר טענות כאלו פעם-פעמיים, וגם אם האיש הזה נראה צודק, הם לא חלק מן הרשות השופטת, כמו שהסבירו להם ביום העיון, הם צריכים להעביר מישהו מפה לשם, כלומר מחדר העצורים שאי שם למטה-למטה מתחת לבניין בית המשפט אל בית המעצר באבו כביר, הבדל גדול בין החדרים אין, והאיש הזה, אומרים, הרג איזו שופטת, נכנס בה עם הטקסי באדום. "צהוב!" צורח הנהג, "צהוב!", והשוטר מרצין בקושי וצועק, כאן לא המוזיאון! צהוב, אדום, כחול, את זה תגיד בבית משפט, וחברו צוחק, גדול, הבאת לו במוזיאון, גדול, "בבית משפט" אמרת לו, ודניאל ששומע הכול, אומר לשוטרים בפנים חתומים, אבל כאן זה בית משפט. השוטרים מביטים בו בדממה. ההצגה נגמרה, כמדומה. דניאל מצטדד ונותן להם לעבור, אבל העציר מביט בו ואומר, אדוני העורך דין, תעזור לי, הם הולכים להכניס אותי ואני לא עשיתי כלום, נכנסתי בצהוב מלא, ודניאל רוצה לומר לו, תתקשר לבוס שלי, תבקש את עורך דין קירש, ושולף כרטיס ביקור שקיבל לפני רבע שעה, אבל, חושב, מאיפה יהיה לאיש הזה לשלם שכר טרחה לקירש, לַעַג לרש, מה גם שכולם באבל עכשיו זולתךָ, אתה רק הגעת, עוד לא הכרת אותה, תיקח את הניירות האלה ותגיד שברונקה שלך אותך. שש מאות תאונות דרכים יש כאן במדינה כל שנה, רוצחים מסתובבים חופשי, יוצאים בבוקר לעבודה אבל בעצם נועדו לרצוח מישהו, אבל האנשים, טמטום כזה, אומרים להם "תאונה", כאילו משהו בלתי נמנע, והם מקבלים, בכביש זה "תאונה" ועם הערבים "טֶרור", מילה אחרת וכבר אין שום בעיות, מה תאונה, מה תאונה! צועק השוטר, מי שנוסע מאה קָמָ"שׁ על כביש בשטח בנוי וביד אחת מתעסק עם המזגן וביד שנייה להדליק סיגריה זה "תאונה"? לא-לא! זה כאן רוצח שמחכה למישהו שייפול לו על הסכין, אומר השוטר לדניאל בתוכחה, והעציר שומע וקופץ כמוצא שלל רב, אומר בהתרגשות עצומה, הה! הה! הההה! ההה! כולם מביטים בו בעיניים לטושות. הוא לוקח אוויר ואומר, ההה! אני לא מעשן, לא נוגע בסיגריות! הנה אתה רואה, היתה לכם טעות, תגיד להם, והשוטר השני אומר לעציר, נו די כבר, לא מתכוונים אליך, מדברים באופן כללי, מקרה כללי, יא דבּיל. האיש נגרר משם בכוח ומביט לאחור. כמה עשרות עורכי דין בחליפות בדרכם לדיונים אחרונים טרם פגרה, אוחזים תיקים עבים ביד אחת וסנדוויץ' בשנייה, המתמחה, מאחור, נושא עבורם את פחית הדיאט-קולה, מפלס לו דרך כמו היה נושא מכתב מהקיסר עצמו. במרכז הרחבה המרכזית של בית המשפט ראה דניאל כמה עשרות עורכי דין מתגודדים בטבעת עקומה סביב לבמה קטנה. דניאל נזכר באיזה נייר שהיה תלוי במשרד וסיפר כי היום נערכת תחרות הבדיחות המשפטיות השנתית. על הדוכן עלו בזה אחר זה עורכי דין וניסו, לשווא, לזכות בצחוק מן הקהל. בין בדיחה לבדיחה תקע אחד ממתמחי השופטים בחצוצרה ואחֵר ערבל תיפוף קצר. דניאל עמד קצת מרוחק ולא ראה כמעט את הדוברים, אבל שמע את הקולות שהוגברו ברמקול. באיזה אמצעי מניעה משתמשים עורכי הדין? באישיות שלהם; אי ידיעת החוק אינה פוטרת מלשפוט לפיו; כמה עורכי דין אפשר להעמיד על ראש סיכה? עשרה, אם רק יצליחו להעמיד אותם על הראש, וכו' וכו', איש לא צחק, פני כולם נותרו חתומות. עשרות עורכי דין וכמה שופטים היו בקהל, ועורכי הדין, שנרשמו לתחרות חצי שנה מראש, עלו בפנים סמוקים, אוחזים בפנקס או בפתקה ממועכת, כמו היתה זו הפעם הראשונה שהם עומדים מול קהל. חלקם לא הצליחו להתאפק מלצחוק תוך כדי סיפור הבדיחה. איך תפנה לעורך דין מושחת? אדוני חבר הכנסת; איך אפשר לדעת מתי עורך-דין משקר? השפתיים שלו נעות; להחליף עורך דין זה כמו להחליף כיסא-נוח על הטיטניק... דניאל נבהל פתאום, כשראה את השעון הגדול של בית המשפט, שציור של אלת הצדק היה מצויר עליו, וידיה האוחזות במאזניים היו המחוגים. היה עליו לחזור כבר אל המשרד, ועדיין לא מסר את המסמכים. הוא נפנה לכיוון המדרגות בדיוק כשברונו קירש עלה אל הבימה הקטנה ובידו גיליון נייר מודפס. דניאל נעצר בראש המדרגות והסתובב. חברים, הבדיחה הבאה מוקדשת לזִכרה של עורכת-דין לאה לוין. חלקכם ודאי הכרתם את לאה. אתמול היא נדרסה פה ברחוב ליד בית המשפט, הוא אמר והצביע דרומה, אל הכיוון הלא נכון, ובקהל חלף רחש, לא כולם שמעו עדיין את החדשות. ברונו כחכח בגרונו והתחיל לקרוא מן הנייר, אלא שהבדיחה היתה בפולנית, שׂפה שאיש מן הנוכחים לא הבין. ברונו המשיך לקרוא, מרים את ידו ומנופף בה פעם ופעמיים, ולא היה ברור אם זו בדיחה או אולי סיפור בעל פואנטה מבדחת. בכל אופן העניין התמשך יותר מדי, ודניאל ראה איך אחד השופטים שבקהל ניגש אל קירש ולוחש לו משהו על אוזנו. וברונו הביט בנייר ובקהל, היסס שנייה, ואז ירד מן הבמה הקטנה, שחרקה תחת רגליו. דניאל עלה לקומה השניה ומסר את המסמכים במזכירוּת, והפּקיד, שצפה בתחרות בטלוויזיה במעגל סגור, שאל את דניאל בלי להתיק עיניו מן המסך: מה ההבדל בין כלב מת על הכביש ועורך דין מת על הכביש? - נו מה?, השיב דניאל ביובש, והפקיד ענה, כובש בקושי את צחוקו המתגעש, לפני הכלב יש סימנים של חריקת בלמים. לפני הכלב...! אתה מבין, אה? זה גדול..., והוא חבט על הדלפק בלי להתיק עיניו מן המסך שלפניו, ומבלי להתיקן גם הניח את הטופס שמסר לו דניאל באחד המגשים, והחתים את ההעתק, והגיש לו בעיניים שדבקו אל המסך, ושוב שאג בצחוק, שדניאל עוד שמע, או לפחות דימה לשמוע, לצד קולות עמומים יותר שכמו בקעו מפתחי מיזוג האוויר, עת חצה את ויצמן מתחת לאדמה בדרך חזרה אל המשרד.
 
ובכן, מוטב שנקצר, הרי עינו של השופט פקוחה לכל תרגיל של מריחה, לכל מילה עודפת אשר מסתירה חולשה של הטיעון, עורך הדין האריך בחמש דקות ולקוחו ישלם, גם אם לא יידע את זה, בחצי שנה נוספת בבית הסוהר הקרוב למקום מגוריו. מי שיכביר מילים ייענש בגזר הדין, לכן יש לומר רק את מה שנחוץ, והוא שביום אחד מתו שני השותפים הבכירים במשרד עורכי הדין קירש-לוין ושות', שניהם בסמוך זה לזה, אם כי אחד רק לכאורה. עו"ד ברונו (השם "ברנעַ דובדבני" שהפקידים הציוניסטים ניסו לתפור עליו כשם פרטי בשנות הארבעים החזיק מעמד יומיים בדיוק עד שנשר אל תעודת הזהות, ומשם אל תהום הנשייה) קירש במשרדו, מתחת לעוגת יום ההולדת שתשעים ושישה נרות בערו בה. אחד לשנה הבאה! נזעקו המזכירות, דמיינה עו"ד לאה לוין במכוניתה אי-אלו מטרים באלכסון מתחת לנרות המרצדים לכאן ולכאן למשב המזגן. שעה קלה לפני כן הכניס וגנר, בקומת הקרקע, שלא היתה על הקרקע כמובן אלא עשר קומות מעליה, את העוגה למקרר וברר מחבילות הנרות תשעים וחמישה. אחרי התאונה של עו"ד לוין בצומת שמתחת המשרד, הצומת יצַפּה תמיד לקירש כקרקע בטוחה ומאיימת, יתרעש תמיד מחבטת המכונית. הרי גם לו יש וולבו אפורה זהה, מספר אחד אחרי. אתה הבא בתור, ילחש. שעון של חול ובו עפר בשווי של חמש שנים חרק והתהפך אל העתיד, זכוכית סדוקה, צירים מלוכלכים, גרגר אחר גרגר ייפלו ויימנו חמש שנים, מעל המגדל שלנו הקרוי "בית I.B.M.", אבל עוד יש זמן עד שהגרגר האחרון ייפול ויתרסק. עכשיו קם בקושי עורך דין קירש ומביט מבעד לחלון. הם לא יודעים מה זה להיות אדם זקן, לחיות שנים רבות כל כך אחרי קו גבול על ציר הזמן, כבר באזור אדום, מיכל הדלק ריק ומרוקן, מלא שנים כלומר, לחיות בזמן פציעות, ב-wounded time, חשב. בגיל הזה, אפילו תקתוקו של השעון מחריד אותך ממנוחתך. מכל מקום שמע אותם. משעון הקיר. משעון היד. מהמחשב שלא נגע בו. משעון הקוקיה של יז'י שחלם על ציפורהּ פעם, הגיחה אל ביתו ואל תוך החלום. שוב שמע סירנות וחשב: הנה, מביאים לי אותו. פצוע, אבל חי. אני אפתח את הרוכסן ואצא מהחומה הזו שהיא בשרי ואלך ישר אליו קל ודואג. אבל אני אדע מה לעשות (מה לעשות?). למעלה במשרד הכול כתיקונו, היומנים עוד נפתחים והפגישות עוד נקבעות ללאה למחר, שכבר למטה מבוססת בדמה בתוך שברי הזכוכיות. הסוף. אולי מוטב לומר ולנקד ולהדגיש, הַסּוֹף הַמַּר כדי שגם הילדים יוכלו לקרוא. אבל עבר הזמן, והם כבר לא ילדים. מישורי בגבו, שואל: קרה משהו?, וקירש ממקומו אצל החלון זורק באפס דעת: מה דעתך על הרבּין הזה? למטה, ברחוב, התחילו לעקור את המונית מדופן המכונית האפורה, המוסיקה של ברוקנר עוד בוקעת מן החלונות המנופצים. אתה שומע מוזיקה?, שואל אז קירש ודניאל אינו מבין, אומר שלפעמים, ומתבונן בצנצנת העפר המונחת על מדף קטן לצד ציור גדול של סוס. אתמול בלילה ישב בדירה בירושלים כשנכנס אליה הצֵל שהלך לאורך החדר, כמו מודד את החלל, ואז השגיח בו, יושב על הכורסה, ואז התרחב ונפנה אליו, ביד אחת סרגל, ביד שנייה המשקפיים, ומכיסו מציץ ומשתלשל לו חבל הקשירה, נחש סיבי ודוקרני. הנה אתה. חשבת שתברח?
 
הדמיונות הספרותיים שלי, אמר רובינזון ללורי בסניף המרכזי של "עבּאס" בירושלים, לפני שנפרדו, אתה שומע, יום אחד, אחרי שנואשתי מהסיכוי ("מהסיכוי לְמה?", לחש לורי אל המיץ הצהוב שבכוס), התקשרתי למו"ל של "הארץ", לשוקן, והצעתי לו, במילים אלו ממש, "את הסידור המכובד של ש"י עגנון עם הסבא שלך עליו השלום". לא ביקשתי וילה בירושלים, רק קִצבה חודשית, ולא גדולה, שכר-מינימום לערך, פרוטות בשבילו, ובתמורה לשבת ולכתוב כל יום ולהוציא הכול בהוצאת "שוקן" כמובן. אבל הוא ענה לי באדיבות: תודה על ההצעה, אבל הזמנים השתנו. וחוץ מזה, האִם אתה עגנון?, ורובינזון התקפל, ובוש על החוצפה, ויצא נכא רוח וזעוף מן המשרד גדוּש הציורים לחפש דבר מה לזלול ברחוב. לורי הניד את ראשו כאומר "לא", וקיפל את העיתון. לנהג המונית הוא אמר: אני נכנס לסדר איזה עניין כאן במשרד, אם לא אכפת לך תחזור בעוד חצי שעה ותיקח אותי ל"הדסה" הר הצופים. קו 19 עצר לידו והפריח סירחון של פיח שחור אל כל רוחב הכביש הצר ומשם היישר אל חלון המונית הפתוח, והוא השתעל וקילל ושילם והיסס אם לבקש אבל לא לקח ("תיקח חשבונית על כל דבר נחמן, אלף פעמים הרי אמרתי לך") חשבונית ונכנס למשרד קירש-לוין, כלומר לסניף הירושלמי הקטן יחסית של המשרד, אבל הניירות לא יהיו כאן אלא בתל אביב, והוא ייצא אחרי חמש דקות נסער ומרוגז, היום הזה הולך ומתדרדר, כמו החיים האלה באופן כללי, ויחכה למונית שמיד הגיעה, והסיעה אותו לבקשתו ספיישל לתל אביב ולא ל"הדסה", שם היה אמור למצוא את שאול רובינזון ואת הספר, ואת העיתון ששכח במונית קרא בדרך עד לתל אביב. הוא נכנס למשרד הירושלמי ואמר, שלום, אני לורי, נחמן לורי, הבּן של לאה, באתי לחתום על ניירות, המזכירה אמרה לו, כמדומה בהאשמה, קבעת פגישה?, והוא אמר, כמי שקלפיו חזקים, קבעתי, והתיישב בכורסה שבאזור ההמתנה, העתק מדויק של הכורסה של תל אביב, מתחת לציורים של ברונו, שגם אותם העתיקו במדויק, כולל הדיוקן הגדול של ברונו עצמו, לצד הז'ורנלים שהגיעו לשני המשרדים כל חודש במנוי כפול. למשרד נכנס יז'י קירש, שכנו של לורי, וחמק מיד לאחד החדרים כמים המחלחלים אל קרקע יבשה, בלי לברך בשלום את המזכירות או את לורי, שעיין במסה על "עשן" של אפלפלד בגיליון חדש של כתב העת "עכשיו" שהיה מונח בסלסלת העיתונים. וטלפונים הורמו, וְתיקים נשלפו, ומתמחים הוזעקו מן המרתף כדי לנבור, ויומנים נפתחו ונבדקו ושוב, ופקסים טורטרו ומישהו הבין אך לא אמר עדיין. אמא אמרה לי במפורש שאבוא לחתום על מסמכי העברת הדירה, הוא מסביר לְמִתמחָה יפָה, ומלכסן מבט אל כפתוריה המאומצים, אחד נפתח מבלי שהיא תשגיח, העין מתכפתרת במקומו אל החריץ, אולי עורכת דין, מכל מקום שדיים נפלאים, נזכר בבוטיצ'לי, ומזכירה לוחשת אז אל רעותה, הלוא זה נחמן, הזקָן הסתיר, הבן של לאה מהסניף בתל אביב, יפֶה כמותה, שנעשֶה קפה? ואיפה יז'י? לא נמצא. ונחמן מתפלא, מה "לא נמצא", הרי הוא זה עתה נכנס, אבל שותק. הוא מסרב לשתות, אני צריך לחתום על השטרות, הוא מסתכל בה שוב בזעם של תשוקה, איך כמו נדפס לה על הגב, על החולצה הלבנה, שירו של אהרון שבתאי על זיון בתוך מקלחת מהספר "הַלֵּב", מאחור, תמיד השיר הזה ברגעים כאלה, די, תחשוב על משהו אחר, הטאבו, מס הרכישה, בולים, "תיגש לקירש", אמרה לו אמא, אבל הרי היא התכוונה לברונו, קירש האב, ולא לקירש הבן (רשמית שמו דן, אך הוא נולד כיז'י בפולין וכולם קוראים לו יז'י, שעומד בראש המשרד בירושלים, איפה הוא באמת, לא במשרד כעת אומרים לו אבל מי יודע, מי זה היה שנכנס לפני דקה, אולי התאום המרושע שלו, אולי יצא כבר מדלת אחורית, והוא מציץ בהם בטלוויזיה-מעגל-סגור ממשרדו בקצה המסדרון). "תיגש לקירש", כלומר "תבוא אלי", יחשוב במונית בעוד כמה דקות. עורך דין יז'י קירש לא יחזור מתל אביב עד מחר בערב, אולי בעוד שבוע, בוא לא נבנה על זה, היו לנו כבר לקוחות שחיכו לו יום ויומיים ולשווא, יש לנו כאן חדר עם מיטה וכיור וקצת ספרים לקרוא, להעביר את הזמן, להיכנס לשם זה קל אבל לצאת קשה יותר, חכה על הכורסה בינתיים, תקרא לך במגזין, אבל הם מבינים כבר שכל הניירות בתל אביב, ובאה התנצלות ועוד אחת, נשלח לך מונית לתל אביב או נבקש שיעבירו את המסמכים מחר לכאן? אבל הוא מתרגז ("מחר? לא, אין מחר") ומסתכל במתמחה המטלפנת רכוּנוֹת לאליזבת בתל אביב, משוחחת בלחישה, ומשער איך הוא מגיע מאחורה ולופת אותה על הדלפק הזה עצמו - אה, הלב נצבט ממתיקות, מגיע אליכם מר נחמן לורי, מה?, הבן של לאה... הסופר, נו (היא מוסיפה בלחש), זה בעניין העברת המקרקעין, תכינו לו הכול, את כל השטרות לחתימה, היתה טעות, הוא בא לכאן, תַפני אותו ישר לברונו אם לאה לא במשרד. אבל הוא מרפה מה"עכשיו" ומתנגד, לא-לא, הוא כבר עולה על המונית, הוא מתעקש דווקא על המונית שלו, הבטיח לנהג, ומסתכל עוד פעם באשה הזו, תשוקה של מצוקה, הוא מהרהר אחרי כמה דקות בתוך המונית אשר רוטנת תל אביבה, את הבחורה לא יראה לעולם, נפתח שוב פתח והוחמץ. הנהג אמר, אני מפעיל לך מונה בנקמה, הבאת לי אותה בנסיעה מחוץ לעיר אחרי הצהריים, אני כבר חצי רגל במיטה עם האישה ואתה בא לי ככה, אמרת לי "הדסה", אז איך נהיה לי "איכילוב"? אבל הכסף המזומן ממצמץ ומפתה, ואם ילחץ על 140 קמ"ש יגיע עוד מעט, יוריד את המזוקן שפיו נודף ריחות רעים של ניקוטין, טחינה ובירה, ויחזור כמעט בזמן, והוא מטיס את המכונית צפונה באוסישקין ושמאלה בכתום-אדום בירידה של בצלאל, ואז ימינה ישירות לתל אביב. אם אין פקקים אנחנו שם עד שש אני בבית, חושב לו הנהג ובאפו כבר ריח ירכיה של אשתו. וכשנחמן לורי ימנה את העודף ויעלה במעלית אל המשרד, המונית כבר תחשב את דרכה בחזרה לירושלים ותאיץ מאפס לשמונים קמ"ש בשש שניות. כשהיללות של הסירנות יישמעו, עורכי הדין המבוהלים, והבונים החופשיים בכובעיהם והמדליות, עם שני לומדי היידיש מבית שלום עליכם שיאחזו בטוביה החולב, ייגשו לראות את הפצועים ואת ההרוגים, כלומר ההרוגה, תראה מה עשיתָ, נהג מונית מירושלים יאמר אז לעצמו, לשווא תחכה אשתו. תקרא את העיתון בינתיים אם אתה רוצה חבּוּבּ, הוא אומר ללורי, כי אם ירצה השם אנחנו תוך חצי שעה באיילון. 
 
תראה, היתה לאה אומרת לנחמן הקטן, כל העולם פתוח בפנינו, צריך רק להיכנס למכונית ולנסוע. "וכשנגמרת האדמה?", נחמן שאל, והיא ענתה, "אז מיד עולים על הסיפון ומפליגים, בסוף כל אדמה יש מים, זה לא יפה?", והיתה מעבירה את אצבעה לאט על המפה, חוצה גבולות של מדינות, מצרים, לוב, צ'אד וניז'ר, וקניה, מוזמביק, נוסעת עד לקצה היבשות. אבל הגבולות היו סגורים. היה הוא מביט במפה ואומר צ'אד, צ'אד, עונג המילה והמרחק המדומיין, ויערות וברדלסים שראה באנציקלופדיה "חיות הבּר", שהגיעה בחוברות מדי חודש, הוא נזכר, במונית הדוהרת. תמונת אפריקה עלתה לעיניו. כתמים של צבע וקווים. כשהיה בן שלוש-עשרה נסע עם אמו ובלי אביו, אשר נותר בבית, מאחור, שוקד על שירתו, מוחק ומתקן, לא מתקשר, מחזור שירים גדול, אצ"גי, אלף עמודים, בשביל לכתוב צריך בדידוּת, הבין את זה כבר רילקה, את השירה שהוא כתב יוריד ממדפי החנויות למחרת ההפצה, יטביע את הכול, כלומר כמעט הכול, תמיד אנחנו משאירים סימן, ההכחדה אף פעם לא מלאה, יאמר לרובינזון היום בצהריים. אף פעם לא התברר בשליחותו של מי נסעו, אבל היתה שליחות, אמרו שרבּין בעצמו חתם על הנייר, אמרו שזה חשוב מאוד לאמריקאים, אמרו שהיא תשאיר את הילד מאחור, כתב כעת במונית, האותיות משתבשות לפי תוואי פני הכביש, שינה קצת, "לבדוק את שמות המדינות באטלס". "אמרו שהכול הסתובב סביב הטבעת של שפינוזה", כתב לורי ומחק. כן. הנסיעה לאיים הזעירים והרחוקים היתה בעיני שרגא טירוף וסכנת חיים, ועוד מה, בשירות המדינה. אולי, ענתה לו לאה, אבל יצחק ביקש. והאמת שזה החמיא לשרגא כאילו נתבקש אישית, מבלי שיצטרך לטרוח בנסיעה. בינואר 63' היא התקבלה לעבודה במשרד, חצי פרוטקציה וחצי משום שקירש הזקן קיווה בסתר לאהוב אותה, סיפור ישן, תיק כבר-סגור. במשך כל יום מחדש, היה אומר לעצמו - היום, היום, ומביט ארוכות בעורכת הדין הצעירה והיפה לבלי נשוא הזו. קירש, שבאותם ימים חשב עדיין כי בנו נרצח ומת בפולין, והשלים כבר עם מותו, כלומר עד כמה שהשלמה כזו היא אפשרית, והיא לא אפשרית, כולנו מבינים את זה, אבל רקמת השכחה החלה לעלות, כלומר הוא לא הגה בבנו כל רגע אלא רק בלילה, לרוב בערך בארבע וחצי היה ניעור, הירח האיר או שלא האיר מן החלון. ולפעמים בדיונים משפטיים היה מבטו מזדגג ומחשבתו פורחת וקולו של השופט מגיע כמו מבעד לאוויר רותח, והוא היה צונח לפעמים על ספסלי רחוב ומטלטל ראשו ומבקש לנשום, וחשב כי היא תביא לו נחמה וישועה, והוא יאהב אותה והיא תהיה כמו אֵם לזיכרון הזה, אך בנו המת, הלא הוא יז'י קירש, שלאחר שנים ישוב ביום סתווי אחד לירושלים (ושלג ממלא את מגפיו כביכול) אחרי שייוודע לו כי אינו בנה של האיכרה שבביתה גדל אלא אדם אחר, ימצא אותו, את אבא קירש, יושב במשרדו שברחביה ומביט בציורים של משרדו, וקירש הילד, שיהיה אז בן שלושים ושבע, אבל בעיני אביו יישאר בן עשר, ייכנס בלי לדפוק ויעמוד אל מול אביו, ויאמר לו, קירש?, ואביו, שבנו היה פעוּר כְּאֵין-אדם בעבורו מאז נסע לארץ ישראל, לקנות סחורה בשנת 41', לא יביט בו, ויאמר, אחרי קצת מחשבה, מחר דיון בשמונה בבג"ץ, ובנו יביט בו ויראה כמה השמין וגם הזקין, הזמן חייב שיעבור אבל המשקל אינו חייב שיעלה, האם זה בכלל הוא, השאלה הזו היתה חוזרת ומטרידה את יז'י מעת לעת, האם זה בכלל הוא, האם זה בכלל הוא, כלומר היה פתאום לא בטוח שזה אביו, אילו יכול היה נוטל גיר פחם ורושם את תבנית זכרונו על הבשר העבה. היה הולך בשדרות בן מימון ומפטיר פתאום אל העצים בקול "מי לידי יתקע?", והיו מביטים בו ההולכים ברחובות. וקירש האב כמו יתעורר מבַּלַהַת חלום, ובנו כבר לא יהיה בחדר, והוא ישעט מן המשרד ויתרוצץ בחדרים. האיש הזה, הוא יזדעק, האיש הזה! לאן הלך? ויסתער בחדרים השוממים, ומזכירות שיירתמו לכבוש את טירופו יוכו וייהדפו אל ערֵמות פסקי הדין, והוא ייצא אל הרחוב ויסתנוור ומכונית כמעט תדרוס, והוא יחזור אל תוך, וחיוורונו יכה באלם את רואיו, והוא יחזור רועד אל המשרד כמי שנתעורר מגיהינום, ואז, מתוך התיקייה, ישמע קולות, ויתקרב, ועל ספסל התיקייה תשב לאה לוין, ולצדה על הרצפה נשען אל התיקים ישב בנו, ולאה תסתלק מהארכיב במבוכה. קירש (יז'י) הצעיר, די מהר נכנס לעסקים, אבל במשרד בירושלים, כלומר רחוק, כלומר יהיה ניתוק. אני אקח את המשרד בירושלים אבא, ואתה תבחר לך כל עיר ותתחיל שָם מחדש, נתחיל ביחד שנינו, לא כעבד ואדון אלא כשווים. והוא הביט מן החלון ולמולו כמו נפרשו המישורים. וברונו קירש הסכים, והעניק לבנו את המשרד הירושלמי הקטן, ואז עקר לתל אביב, מה שהכפיל את עסקיו ואת משקל גופו תוך כמה חודשים, ושם פרץ לליגה הגבוהה, ותיק גרר עִסקה, והצלחה הביאה הצלחה, והמשרד גדל והתרחב, גדל סביבי, חשב לו קירש מול החלון מביט בים ובפולין שבסופו, כמו כוכב שבתאי, אני לא השתניתי וסביבי צמחו הטבעות. האם אמר לו "אבא"? שטויות מלודרמטיות, צחקה לאה בעצב לעצמה מעל איי סיישל המתגלים בעשרות מבעד לחלון המטוס, דימתה לראות את הפילים שותים. "ליטפה את שיערו הצהוב בעודו ישן", כתב לורי במונית ליד מחלף גנות. סיפור כמו זה של ברונו ושל יז'י בנו כבר לא שומעים היום, הסיפורים של המלחמה כבר הסתיימו, כמעט כולם, הם מתכנסים, הסיפורים, אל מקורם, אחורה, אל העבר אשר חולל אותם, עכשיו כבר העבר הזה הופך לשִכחה, לְאור אשר שוטף את כל צללי הסיפורים. יש כבר סיפורים אחרים וגם דינו של הסיפור הזה לא יהיה שונה. הכול נשכח או יישכח, חושב אז ברונו קירש, מביט במתמחה חדש אשר שכח את שמו. מבעד לחלון המטוס היא הסתכלה באופק הרחוק, פתוח לרווחה, החוף האפריקאי הרחוק, והיא רצתה פתאום לחזור. משני צדדיה על המושבים היו תיקים ומסמכים. מתוך הבהלה של המטוס הקל המקרטע באוויר של אפריקה היא נזכרה בסיפורו של קירש האב, או שאולי היתה זו רק שמועה. עכשיו, במכונית, מתחת ברונו (אם נתרחק נראה אותם כמו שני קצותיו של אלכסון גבוה) נזכרה איך נזכרה בזה אז, במטוס, יכתוב לורי לאחר כמה ימים, אחרי התאונה, לא בפנקסו אלא בדפים הריקים של יומנה של לאה, אמו. המכונית מאיצה, היא לא מבחינה במחוג המטפס, מחשבותיה נתונות לזמן אחר, איך סיפרה לה עו"ד דובנוב, שקראה את הסיפור בקובץ עדויות של "יד ושם" איך סמוך לפרוץ המלחמה, כלומר המלחמה האמיתית של יוני 41', נסע ברונו קירש, רוכל זעיר, תמיד על סף היות אביון, אשתו חומקת ברחוב מִפַּחַד הנושים, מוכר סמוך לחג המולד את צנצנות העפר הקדוש, נוסע על פי רוב באמצע יוני וחוזר באוקטובר, מוכר ומתפרנס מזה בדוחק עד לקיץ הבא. גם באותה שנה נסע לארץ ישראל, למרות שהפצירו בו ליטול את העפר מאדמת פולין, שהיא, אמרו לו, לא פחות קדושה מארץ-ישראל. הוא לא הסכים, ישר היה והגון, גם העפר היה אחר, בהיר יותר וכמו מלא בְּשמש, ופעם בשנה היה נוסע, דיברו ברחוב על אהובה מִצרית ביריחו, והוא היה חוזר, העיד ברונו, עם מטעני עפר קדוש מבית לחם ונצרת וירושלים וגולגולתא, אבל כשנסע ב-41' פרצה המלחמה, והדרכים נותקו, ולאחר המלחמה, למרות הפחד האיום, חזרתי לפולין, בלי החול, בכל מקום חיפשתי, צעק אל בית שלום עליכם. את אשתו הודיעו לו היכן הרגו, היום והשעה והמקום ומה אמרה ברגעים האחרונים, פליטים מסרו לו את הידיעות לפני שנים, מסרו לו גם תצלום שמישהו עשה, בזמן שעוד אפשר היה שם לצלם, הו הימים הראשונים של הזוועה, תמיד הם נוראים פחות מן הימים האחרונים, ועוד פחות מן הימים הראשונים שאחריה, והוא היה הולך ומחפש את בנו, כנמלה על מגרש המשחקים הענקי של אלוהים הידוע כמדינת פולין, ובמפה קטנה נעץ סיכה בכל מקום שכבר היה, כלומר בבשרו נעץ, אבל הארץ השתרעה מאופק עד אופק, מישורית וירוקה, כלומר שטוחה ומדממת, מוגלת המוות תססה באדמה, האדמה הקיאה את פצעיהּ השורקים, והילדים היו רבּים, דבר שבשגרה, עולם כמנהגו נוהג, הו רשעותו של העולם, הו רשעותו של המקרה הרע, העיד ברונו, והמשיך, האב המשיך בחיפושיו. היו שמועות, עזרו לו פה ושם, ואחרי שנתיים הוא חזר, ומשקלו היה כפול, מאה ועשרים קילו, איש כבר לא הכיר אותו אבל למזלו כבר לא היה מי שיכיר, והוא חזר מעט לפני המלחמה החדשה בארץ ישראל, להשתתף בה בקרבות כמקלען. ומיד עם תום המלחמה הזאת החל אותו רוכל, קירש, הסמרטוטר, ללמוד משפטים, בגיל ארבעים ותשע, ובשנת השבע למדינתנו הפורחת ועולה מתחת שמש בן-גוריון הבהירה פתח את המשרד בירושלים וקבע שלט: "קירש. Advocate". ביום שבו נכנס אל המשרד הזעיר בירושלים, רק הוא וכמה מחבּרות ותיק מלא ספרי משפט ותקנות, ותהה מהו בעצם ההבדל בין מכירה של חול קדוש לעבודת העורך-דין, הרי החול קדוש כמו שעורך דין נחוץ, והחול נחוץ כמו שעורך הדין קדוש, קדוש, נחוץ, נחוץ, קדוש, מספיק, הוא התבלבל, צנח על הכיסא הבודד שניצב באמצע המשרד הריק, ואחר כך קם והחל לארגן את הספרים על המדפים, ואחרי חמש דקות דפקו בדלת, תשמע, יש לי עניין דחוף ששכר בצידו, דיבר הלקוח לבוש החלוק הלבן פולנית כאילו אין טבעי מכך בין שניים בירושלים, וכל השאר היסטוריה. איש לא יכול היה לחשוב שאחרי כמעט שלושים שנה יחזור הילד הקטן, אחרי שזיכרונו ישוב אליו פתאום, ותוך כמה שבועות ישוב אל תוך חייו אשר לוּקחוּ ממנו, ויגלה איך שרכבת שנסע בה כבר שנים התבררה פתאום בדיעבד כאונייה, ומסילת ברזל היתה לפתע ים גדול, ואת ידו נתן, כך הוא הבין, למישהי זרה, אֵלה של תעתוע. ובספר טלפונים מרופט של ירושלים יז'י יעבור קירש-קירש, ותוך חמש דקות ימצא את האדם שהוא רוצה באותיות שחורות בולטות וכתובת ומספר יפה, חמש ספרות, 55555, ויסתבר שגם אביו הפך לעורך-דין, ולמחרת הוא כבר יביט בציורים שבמשרד ולא יפנה לו את הראש, נזכרה לאה ברחוב לואי מרשל פינת ויצמן במה שסיפרה לה עורכת דין דובנוב מתוך תדפיס העדות שהפיקו לה ב"יד ושם", וסגרה את חלון המכונית, ולחצה על כפתור ההפעלה של המזגן. הקור שטף במכונית כמו סוּפה.