פרק ראשון
ארון העץ נפתח בצליל חריקה קל. יונתן משך את הקופסה המאובקת שנחה על המדף העליון והניח אותה בזהירות על מיטתו. בתוכה היו המזכרות האחרונות ממי שאהב יותר מכול.
בהלוויה ספדו אותה קרוביה כמו הכירו אותה היטב, אך למעשה אף אחד לא הכיר אותה באמת, חוץ ממנו. הם אמרו דברים כל כך שקריים ומעוותים, שאלמלא הייתה זו ההזדמנות האחרונה שלו לרצות אותה על ידי התנהגות מנומסת לאלה ששנא, היה מלמד אותם לקח על כך שלא ראו כמה מדהימה הייתה בחייה. מאז אותו יום קשה מנשוא, הוא קבר את כל הזיכרונות בארונו והמשיך הלאה, כאשר החלק החשוב ביותר בנשמתו נותר תקוע בתוך אותה קופסה, מתבוסס ברגעים המאושרים שניסה להדחיק.
עתה היה עליו לתת דרור לזיכרונות, לא למענו, אלא למען בנותיו, אלה ומיקה. היה זה יום הולדתן השישה עשר, והגיע הזמן שגם הן תדענה איזו אישה מופלאה הייתה אִמן.
הוא פתח את הקופסה, קרטון מלבני פשוט שבעבר הרחוק כנראה הכיל מכשיר חשמלי כזה או אחר, והביט למעמקיה, מנסה ללא הצלחה להחניק את מערבולת הרגש שגעשה בתוכו. חפציה שימרו את ניחוחה הייחודי, ריח גשם ופריחה, מלווה בדבר נוסף שידע לזהות רק כניחוח האישי שלה, בר.
בר שלו. כמה זמן לא נתן לעצמו לצלול למחשבות עליה? הוא כל כך התגעגע. בכל יום, בכל שעה, כל הזמן. אבל אסור היה לו לאבד את עצמו בכיסופים המייסרים, שכן היו לו שתי בנות לחנך ולהגן עליהן. הוריו בקושי דאגו לו בצעירותו, והוא לא היה מוכן שדבר דומה יקרה לבנותיו.
הוא החל להוציא את חפציה מן הקופסה, אחד אחרי השני, הזיכרונות מתעוררים בקרבו. הנה כדור השלג שקנה לה כשטסו לחו"ל בפעם הראשונה. היא טיילה ברחובות רומא ההומים והוא ניצל את הזמן כדי לחפש למענה את בועת הזכוכית הטיפשית, כדי שתמיד יהיה לה את השלג שכה אהבה. ביישוב הקטן בגליל שבו התגוררו, הטמפרטורה מעולם לא אפשרה למשקעים כבדים יותר מגשם לרדת.
הנה התמונה הממוסגרת מהחתונה שלהם, שהתעקשה לשמור. היו תמונות טובות בהרבה מזו, שניהם נראו בה נורא – הצלם תפס אותם באמצע תנועה דרמטית בריקוד. פניה מעוותות בצחוק פראי, שערה השחור צולף באוויר, ראשו מטושטש, באמצע תזוזה. היא אמרה לו תמיד שהתמונה הזאת היא האמתית ביותר בעיניה, ולכן גם האהובה עליה.
רק עכשיו הבין לעומק מה הייתה כוונתה בכך. זו לא הייתה סתם עוד תמונת חתונה נדושה, אלא באמת ובתמים הנצחה של רגש, של אהבה אדירה.
הוא המשיך לבחון את החפצים השונים – סרט לשער, ספר ישן בכריכה קשה, משקפי השמש האהובות שלה – כשלפתע צבע אדום בוהק תפס את עינו. בידיים רועדות, הסיט את החפצים שהסתירו את המחברת העבה בעלת כריכת העור והרים אותה.
בר אהבה לכתוב. תמיד כשדיברה על כך, עיניה נצצו בהתרגשות. בכל יום שבת נהגה לשבת על הספסל המתנדנד שבחצרם במשך שעות ארוכות, להתנתק מהעולם ולכתוב, שערה אסוף בפקעת מרושלת ולגופה הפיג'מה אִתה ישנה בלילה.
לצפות בה כותבת היה אחד מתחביביו המועדפים. המבט על פניה כששקעה במילותיה גרם לו להתאהב בה בכל פעם מחדש. היא כתבה אינסוף סיפורים קצרים, אך לא הספיקה לסיים לכתוב את ספרה. הוא עדיין לא הצליח להביא את עצמו לקרוא את מה שנכתב, משום שחשש שאם יקבל הצצה נוספת לבר רק כדי שתיחטף ממנו שוב, הכאב יהיה בלתי נסבל.
היא ניהלה יומנים מאז הייתה ילדה קטנה, כך סיפרה. כשהייתה צריכה מקום לפרוק בו את רגשותיה, פנתה אליהם. ככל הנראה, המחברת הזאת הייתה אחד מאותם יומנים. כעת, התבונן ביומן והבחין כי על הכריכה הקדמית נכתב באותיות מודגשות בשחור:
שייך לבר גולדנברג
מסביב למילים היו מצוירים פרחים ולבבות בטיפקס ובטוש שחור.
עד כה, הוא התלבט מה מהחפצים ימסור לבנותיו, שבקושי ידעו דבר על אִמן. איזה חפץ יוכל להעביר לבנות את תמצית האישה שהייתה? אך ברגע שהבין שזהו יומנה של בר, ידע שזאת תהיה המתנה המושלמת.
אלה, הבת השכלתנית יותר, תמיד שאלה שאלות על אמה. את מיקה הנושא עניין פחות, כנראה משום שהייתה נערה של מעשים ולא של דיבורים, אך הוא ידע שגם היא סקרנית. זה היה מצחיק – אלה הייתה העתק כמעט מושלם של בר – החל בשערה השחור כעורב וכלה בעיניה הירוקות שתמיד אצרו בתוכן חוכמה רבה מעבר לשנותיה – ואילו מיקה דווקא הזכירה לו את עצמו בצעירותו, בגרסה הנשית, כמובן.
הוא הוציא את היומן בעדינות מהקופסה, מלטף את כריכתו בגעגוע. גם הוא הדיף את ריחה הרענן והמתוק של אשתו.
"אבא, אם לא אכפת לך, יש לי תכניות, ואני בטוחה שגם לאלה יש כמה ידידים ספרותיים מייגעים שהיא מעוניינת לבקר. אנחנו רוצות לגמור עם זה כבר!" קולה של מיקה קטע את הרהוריו והוא גיחך. כזאת חסרת סבלנות, הבת שלו. פצצת אנרגיה שלא יכולה להישאר באותו מקום ליותר מעשר דקות.
"זה בסדר, אבא, קח את הזמן, אני אשמור שהיא לא תברח," קולה העדין יותר של אלה צעק בגערה מרומזת לאחותה. זה כבר גרם לו ממש לצחוק. אלוהים, כמה הוא אוהב אותן. המלאכיות שלו.
"אני כבר בא," הוא קרא לכיוונן, מיהר לעטוף את היומן בעטיפת מתנה נוצצת והחזיר את הקופסה למעמקי הארון.
יום אחד, נשבע לעצמו, ייחד לחפצים האלה את הזמן הראוי להם.
***
"זמן למתנות!" צווחה מיקה בהתרגשות כשאלה סיימה לאכול את החתיכה האחרונה מעוגת השוקולד שיונתן הכין. זו הייתה מסורת ימי ההולדת המשפחתית שלהם – ברכות, עוגה, מתנות. כל אחד מהשלבים באירוע היה צריך להתקיים בדיוק בסדר הזה.
הם ישבו בסלון הקטן, אלה ומיקה על ספת העור הארוכה, ויונתן על הכורסה האדומה בקרבתה של אלה.
יונתן הלך לחדרו וחזר עם חבילה עטופה בנייר מתנה נוצץ. פניה של מיקה מיד נמלאו רוגז.
"אתה צוחק, נכון? מתנה משותפת? ביום הולדת שש עשרה? מה עשינו שגרם לך לשנוא אותנו ככה?!" היא אמרה בכעס. אלה חבטה בכתפה. "תתעלם ממנה, היא סתם חומרנית מדי," סיננה לעבר אחותה.
"אוי, סתמי כבר, יא חתיכת-"
"בנות, די," קטע אותן יונתן בנימת אזהרה. "את המתנה הגדולה תקבלו בעוד כמה דקות, אבל זו מתנה משמעותית יותר בעיניי, אז החלטתי להעניק לכן אותה קודם, לפני שתתרכזו רק בכמה אני מדהים בבחירת מתנות וכבר לא תקשיבו לי," הוסיף בחיוך שחצני מזויף, והן גיחכו, מרוכזות בעיקר בעניין המתנות העתידיות.
הוא הושיט לאלה את המתנה וזו לקחה אותה אליה בשמחה, עד שמיקה משכה אותה ממנה. היא רצה לקצה השני של החדר בחיוך שובבי ומיהרה לפתוח את העטיפה לפני שאלה תגיע. כשגילתה בפנים את היומן חיוכה נעלם ועל פניה עלה מבט מבולבל.
"זה היה של אימא?" שאלה בקול שקט ורציני. אלה מיד נעצרה על מקומה, הפתעה נחקקה בתווי פניה. יונתן לא הרבה לדבר אתן על אמן והן כבר התרגלו לכך.
הוא הנהן וסימן לבנותיו להתקרב.
"אני יודע שאני לא נוהג לשתף אתכן בזיכרונות שלי מאימא שלכן וזה לא הוגן כלפיכן. היא שלכן בדיוק כפי שהייתה שלי, אם לא יותר, ומגיע לכן לדעת מי היא הייתה. זה היה היומן שלה," הצביע על המחברת שנחה בידיה של בתו. "מעולם לא קראתי בו, אבל לדעתי אין דרך טובה יותר מזו לדעת מי היא הייתה."
דמעות עלו בעיניה של אלה. "תודה, אבא, זו מתנה מדהימה!" היא חיבקה אותו בחום, והוא השיב לה בחיבוק חזק. "נו באמת, יש לכם את זה ביותר קיטשי?" מיקה שאלה ביובש. אלה כבר הייתה מוכנה להתנפל עליה, כשאביה שלף שתי מעטפות מכיסו.
"ואלו הן המתנות שחיכית להן, מיקה. יום הולדת שמח!"
במעטפה שלה, אלה מצאה ברכה מרגשת ושובר זיכוי על סך שלוש מאות שקלים לחנות ספרים, ואילו למיקה חיכו במעטפה כרטיס קטן עם המילים 'מזל טוב, בתי האהובה' ושלושה שטרות של מאה שקלים. אין ספק, אביהן הכיר אותן מצוין.
הן חיבקו אותו, הודו לו על המתנות, והלכו לחדריהן ששכנו זה לצד זה בקצה המסדרון. כשהתרחקו מטווח השמיעה של אביהן, אלה ביקשה ממיקה שתיתן לה את היומן. "רק להלילה, מיקמיק, אסיים לקרוא אותו מהר," הבטיחה.
"קחי אותו, אני ממילא יוצאת לחגוג עם חברות. את יודעת, הן הבנות האלה שנמצאות מחוץ לדפים של ספרים משעממים." מיקה הניחה בידיה את המחברת האדומה והלכה להתארגן למסיבה.
אלה נכנסה לחדרה העמוס מדפי ספרים והתיישבה על המיטה הזוגית שלה, משעינה את ראשה על הקיר, לצד מנורת הלילה הכחולה.
היא הניחה את השובר על השידה שלצד מיטתה ופתחה את המחברת בעמוד הראשון. לבה הגביר את קצב פעימותיו כאשר החלה לקרוא את תוכנו. לצד המילים 'יומן אישי – נא לא לפתוח', נכתב מסר שיועד לאביה.
יוני,
אני כותבת את זה כי כבר לא יהיה לי את הזמן לדבר אתך פנים אל פנים. אני מרגישה שהחיים אוזלים ממני, ואני יודעת כמה קשה יהיה לך לקרוא את המילים הבאות, אבל אני חייבת לעזוב בקרוב. תמשיך הלאה, אהוב שלי. תגדל את בנותינו היפות שבקושי הספקתי להכיר אבל אני כבר בטוחה שהולכות להיות גאונות מדהימות שישמחו אותך בכל הפעמים שהזיכרונות יעוררו בך עצב. תחיה את החיים כמו שצריך ולא כמו שאתה חושב שאתה אמור לחיות אותם לאחר מותי. ועוד משהו, מותק. היומן הזה מכיל את הסיפור שלנו. אמנם הוא אחד הסיפורים האהובים עליי, אבל קשה לי להאמין שתרצה שהבנות שלנו תקראנה אותו. בבקשה תוודא שזה לא יקרה או לפחות תצנזר את התוכן לפני שהוא מגיע אליהן.
אתה היית אהבת חיי, ואני לא מתחרטת על אף רגע.
להתראות. אם יש חיים אחרי המוות, אחכה לך.
בר
אלה הניחה את היומן ושאפה אוויר לריאותיה. נראה שאביה לא קרא את המכתב שנכתב עבורו. ניצבו לפניה שתי ברירות: להחזיר לאביה את היומן עכשיו ולשאול אותו על מה מדובר או לקחת סיכון ולקרוא את מה שרצתה אִמן להסתיר מהן.
היא הפכה עמוד. אביה בחר להעניק להן את היומן הזה. מה שתגלה יהיה באחריותו המלאה, חשבה והחלה לקרוא בשקיקה.
