הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל (תרס"ג-תשנ"ג, 1993-1903) היה מן הבולטים שבאנשי ההלכה של המאה העשרים, ואחד מהוגי הדעות היהודים החדשניים והמקוריים ביותר. "הרב", כפי שנודע כינויו ברבים, הראה כיצד מציעות ההלכה וההגות היהודית כלים לביאור ניסיון החיים המודרני ולהערכתו. הוא הקים גשרים בין היהדות ובין העולם המודרני, תוך שהוא עומד בתוקף על שלמותה ועל עצמאותה של מחויבותו הדתית של היהודי, ובמיוחד מחויבותו לחיים על פי ההלכה.
במשך למעלה מארבעים שנה העביר הרב סולוביצ'יק את השיעור בתלמוד לבכירים שבין תלמידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן שליד ישיבה יוניברסיטי. דורות של תלמידים מתקדמים הודרכו על ידו והושפעו ממנו - ביניהם רבים שנעשו עם הזמן למנהיגים בתחומים השונים של חיי הקהילה היהודית. הוא היה הסמכות ההלכתית והמנהיג הרוחני של הציבור הדתי המודרני בארה"ב כולה. בעיר מגוריו בוסטון הוא שימש כדמות רבנית מובילה והתמסר במיוחד לחיזוק והרחבת החינוך היהודי, הן על ידי ייסוד וטיפוח בי"ס יסודי ותיכון ע"ש הרמב"ם, והן באמצעות שיעוריו הרבים בפני הציבור הרחב. בפעולתו החינוכית הענפה ובהשראה שעורר שיעור קומתו הרוחנית תרם הרב תרומה חיונית לתחייתה הנמרצת של היהדות האורתודוכסית באמריקה.
אף שהרבה מכתביו ומהרצאותיו של הרב נתפרסמו במהלך השנים ברבים, חומר נוסף נותר בכתבי יד ובקלטות שמע. "עמותת תורת הרב" נוסדה בידי בני משפחה ותלמידים לשעבר כדי להפיץ ברבים כתבים אלה ואחרים, וזאת במטרה לקדם הן את תפיסתנו בנוגע להגותו של הרב והן את הבנתנו לגבי הנושאים המגוונים שאליהם התייחס.
כרך זה מציג את רעיונותיו של הרב על אודות האבלות, הייסורים והמצב האנושי. אנו מקווים כי הקוראים, אשר יחוו אותה תערובת נדירה של תנופה אינטלקטואלית ולהט ממריץ המצויים בכתבי הרב, יגלו שמחשבתו נעשתה לחלק רב ערך ובלתי נפרד של מסעם הרוחני.
אנינות ואבלות
תהליך האבל מורכב משני שלבים מובחנים היטב, אשר ההלכה תובעת בקפדנות להבדיל ביניהם באופן חד. השלב הראשון מתחיל בעת פטירתו של בן המשפחה, שעליו חייב אדם להתאבל, ומסתיים בקבורתו. ראשיתו של השלב השני עם הקבורה, והוא נמשך שבעה ימים, ומבחינות מסוימות אף שלושים יום. השלב הראשון קרוי אנינות והשני - אבלות. מה הן ההבחנות ההלכתית והחווייתית שבין שני שלבים אלו של תקופת האבל?
אנינות
האנינות מייצגת את התגובה האנושית הספונטנית כלפי המוות. זו זעקה, צווחה או יללה של אימה מבעיתה ושאט נפש. האדם מגיב על התבוסה שהובס בידי המוות על ידי השלמה כנועה ומוחלטת, על ידי ייאוש שחור והרסני, מזוכיסטי ומכלה כול. האדם מתחיל להטיל ספק בעצם מציאותו הייחודית, כשהוא מוכה בידי כוחות הרע, תפילותיו לא נענו, והריהו מוקף באפלה נוראה, עזוב ובודד. הספק מתפתח במהירות להכרה אכזרית, והאדם המפקפק נעשה לאדם לעגני.
כלפי מי מופנה לעגו של האדם? כלפי עצמו! הוא מתחיל בהשפלת ערך עצמו ובהוקעה עצמית. הוא רואה את עצמו כמי שניטל ממנו צלם אנוש. הוא מגיע אל המסקנה כי האדם איננו בן אנוש; אין הוא אלא יצור חי, נדמה לבהמות השדה. בקצרה: תגובתו הראשונית של האדם כלפי המוות ספוגה בזדון ובלעג עצמי. הוא אומר לעצמו: אם המוות הוא ייעודם האחרון של כל בני האדם, אם כל מה שהוא אנושי בא אל קצו בקבר החשוך והצר, אזי מה הטעם בהיותי אדם? מה הטעם ביומרה לטעון שאני המובחר שביצורים, נזר הבריאה? לשם מה עלי לתבוע את ההכרה בייחודיותי ובצלם הא להים שבי? לשם מה צריך אני לקבל עלי את המחויבות ומדוע עלי לשאת את המשא האנושי המוסרי? האם אין אנו - ממשיך המתאבל לשאול את עצמו - לא יותר מאשר קבוצה יהירה ונפוחה מרוב חשיבות עצמית של חולמים בהקיץ, אשר עלה בידה בדרך כלשהי לשכנע את עצמה בדבר יתרונה המדומה על הפראים החיים בג'ונגל?
ההלכה חושפת רגש גדול של חמלה כלפי האדם הנבוך והמתייסר, האחוז בחוזקה במלתעותיו של הגדול שבאויביו - המוות. ההלכה לא ניסתה מעולם ליפות את מראהו של האדם המת, על הצער שהוא מעורר ועל כיעורו. אף שההלכה מאמינה באמונה שלמה בחיי הנצח, באלמוות, ובקיום טרנסצנדנטלי מתמשך של כל בני האנוש, היא הבינה יפה, כאותה אם אוהבת ומבינה, את בהלתו של האדם ואת מבוכתו כשהוא ניצב אל מול פני המוות. על כן מקבלת ההלכה בהבנה ובסובלנות את אותם מחשבות וספקות מייסרים ו"מטורפים". היא לא ציוותה על המתאבל להתכחש לקיומם, רק משום שהם עומדים בסתירה לעקרון ההלכתי הבסיסי הרואה בבחירת האדם את היותו מלך הבריאה כולה. היא התירה לאדם ללכת לזמן מה בדרכי לבו, וקבעה כי הוא פטור מכל המצוות.
"מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה" (משנה, ברכות ג, א). התלמוד הירושלמי, המצוטט על ידי התוספות (ברכות יז ע"ב, ד"ה פטור מקריאת שמע), לומד הלכה זו מן הפסוק "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). כוחה של ההתחייבות שנתקבלה במצרים יפה לדידו של אדם כל עוד הוא עסוק בחיים, ולא לגבי מי שניצב אל מול פני המוות.
מה הטעם העומד מאחורי ההלכה הפוטרת את האונן מקיום המצוות? הידיעה כי מחויבותנו כלפי ה' נעוצה במודעות לכבודו של האדם ולקדושתו.
ברגע שבו מתחיל האדם הנבוך, הנואש, לתהות אם אכן יש קיום לייחודו ולבחירתו, ברגע זה נמוגה המחויבות כולה באחת. האדם שנבחר על ידי הא להים הוא אדם המאמין בעצמו, מודע לכריזמה שלו, ועל אדם זה הוטלו חובות ומצוות. האדם המיואש, הספקן, לא נבחר. כיצד יכול אפוא האדם להתפלל ולפנות אל הא להים, אם הוא מטיל ספק בעצם אנושיותו שלו, אם דיבורו נאלם בשל ספקותיו בדבר תכונותיו האנושיות ונעשה לצליל ככל הצלילים ותוּ לא? כיצד יכול האבל לבטא בשפתיו ברכה או לענות "אמן", אם הוא מוכה אלם? הוא יכול אמנם להפיק עדיין צלילים מגרונו, אך הברכה מורכבת ממילים רוחניות ולא רק מצלילים גשמיים.
בקצרה: רעיון האנינות סוכם יפה בחדות בפסוק העתיק והפסימי שבספר קהלת (ג, יט): "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל".
אבלות
ההלכה הדיאלקטית, אשר השכילה בעיסוקה באנטינומי להפעיל באורח מרשים הן את התזה והן את האנטיתזה, משנה בשלב זה את כיוונה. ההלכה משוכנעת עמוקות, כי האדם הוא יצור חופשי וכי הוא שליט לא רק על מעשיו אלא גם על רגשותיו. ההלכה מאמינה באמונה מלאה, כי שליטתו של האדם על חיי הרגש שלו היא בלתי מוגבלת, וכי הוא יכול לשנות כהרף עין דפוסי מחשבה, מבנים של רגש ומערכות של חוויה.
האדם, קובעת ההלכה, איננו צריך להמתין בסבלנות כדי שמצב רוח אחד יחלוף ואחר יתפוס בהדרגה את מקומו. הוא יכול לנתק את עצמו, במהירות ובמרץ, וכהרף עין להמיר הלוך נפש של התפוררות בהלוך נפש מזכך וגואל. על כן ההלכה - אשר גילתה סובלנות כה גדולה כלפי המתאבל בתקופת האנינות, והתירה לו לצוף על גליו הגואים של הייאוש הקודר - תובעת ממנו כעת, לאחר קבורת המת, בעוצמה ותוך הסטת נקודת הכובד, לסיים בפתאומיות את השלב הראשון של תחושת הצער והכאב ולפתוח בשלב השני, שלב האבלות.
עם תחילת תקופת האבלות מצווה ההלכה על האבל לקבל על עצמו משימה הרואית: להתחיל ולאסוף את שברי אישיותו המנופצת ולקומם את עצמו מחדש כאדם, להחזיר על כנם את הדרו האבוד, את כבודו ואת ייחודו. במקום לחזור ולשנן לעצמו פעם אחר פעם כי "מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל", מצטווה האדם לפתע בידי ההלכה לשית לבו אל האנטיתזה: "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך" (מתוך תפילת נעילה של יום הכיפורים).
אכן כן, אומרת לו ההלכה לאדם, המוות הוא באמת דבר מכוער ומחריד, מבעית וזוועתי; אכן, המוות משתרך אחר כל אדם, מנסה להכניע אותו ואת שאיפותיו ותקוותיו; כל זה אמת הוא. ועם זאת, מוסיפה ההלכה ואומרת, אל לו למוות להביא את האדם לאובדן חושים; אסור לו לשקוע בגלל המוות בתוך החשיכה המוחלטת. אדרבא, ההלכה מכריזה כי המוות מציע לאדם הזדמנות לחשוף את גדולתו ולפעול באורח הרואי; לבנות - גם אם הוא יודע כי לא יזכה לחיות וליהנות מן הבניין המפואר שבבניינו הוא נוטל חלק; לטעת - גם אם אין הוא מצפה לאכול מן הפירות; לחקור תחומים חדשים, לפתח, להעשיר - לא את עצמו אלא את הדורות שיבואו.
המוות מלמד את האדם להתעלות מעל עצמותו הפיסית ולהזדהות עם קהילת הברית העל זמנית. המוות, כך מזהירה ההלכה את האדם, לא רק שאין הוא משחרר את האדם ממחויבותו, אלא דווקא היפוכו של דבר: הוא מגדיל ומעשיר את מעמדו של האדם כישות היסטורית ומחדד את תחושת תודעתו המוסרית. היום קצר, המלאכה מרובה, בעל הבית דוחק (השווה אבות ב, כ) ועל כן המחויבות היא גדולה.
לפני הקבורה, בשלב האנינות, האדם מתאבל בחשכה מוחלטת ומבולבלת, וצערו מתבטא במעשה של התנתקות מגדולתו ומעצם היותו יצור נבחר. לאחר הקבורה, בשלב השני, מתאבל האדם במצב של מודעות נאורה, וצערו מתבטא בהיותו מודע לגדולת האדם ולעצם הבחירה בו.
נקודת המפנה הטקסית שבה נעשית האנינות לאבלות, שבה מחליפה העצבות מתוך תבונה את הייאוש, שבה באה הצהרת האני במקום שלילת העצמי, נקודת מפנה זו מצויה באמירת הקדיש ליד הקבר.
הקדיש מציין את תחילתו של שלב חדש של אבלות אמיצה והרואית, אשר מסר של גאולה נמסך אל תוכה. מה הקשר שבין הקבורה לבין הצהרה נשגבת זו של דברי הלל? באמצעות הקדיש אנו מכריזים על סירובנו לציית למוות ולמזימה המרושעת שרקם כנגד האדם. כשאומר האבל "יתגדל ויתקדש שמיה רבה..." הרינו מצהיר: ככל שיהיו המוות חזק וסופו של האדם מכוער, ככל שיהיה הקבר מבעית והכול נראה כחסר טעם ואבסורדי, ככל שיהיה הייאוש קודר והחיים מעוררי גועל, בכל זאת אנו מצהירים וטוענים בפומבי, בכובד ראש ובנחישות, כי אין אנו מוותרים ואין אנו נכנעים; נמשיך במעשי אבותינו כאילו דבר לא אירע, ולא נבוא על סיפוקנו בפחות מאשר מימוש מלא של המטרה העילאית - כינון עולם במלכות שדי, תחיית המתים וחיי נצח לאדם.
תשובה
ומתעוררת השאלה: מה הוא, בשלב שני זה, תוכנה החווייתי של האבלות? מיסודה זו חוויה של חזרה בתשובה. הלב הדואב מלא חרטה, והלב מלא החרטה הוא, כמובן, לב שיש עמו כפרה ופיוס. אבלות נאורה מכילה תחושה של אשמה. למעשה, ההלכות שעניינן בשבעת ימי האבל מבטאות לא רק מצב רוח של יגון אלא גם, ואולי בעיקר, מצב רוח של תשובה. לא מעט מן האיסורים הנוהגים בתקופת השבעה - כגון איסורי הרחיצה, הסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה - מזכירים את יום הכיפורים. בדרך כלשהי אנו מגיעים לידי משוואה מוזרה: פעולת האבלות כמוה כמעשה הכפרה. ההלכה מורה לאבל לכפר על אשמותיו על ידי הקפדה על אותם איסורים שיש לציית להם גם ביום הכיפורים הקדוש, כשהאדם מבקש מחילה על מעשיו.
מה היא אותה תחושת אשמה המשתמעת מן האבלות ואשר ההלכה מתייחסת אליה?
ראשית, המוות כשלעצמו נובע מן החטא או מאי השלמות האנושית. לוּ היה האדם מושלם, לוּ יכול היה להגיע למילוי מוחלט של הצווים המוסריים, לולי התרחק מבוראו, יכול היה האדם להיאבק במוות. לאמיתו של דבר, אנו מאמינים כי באחרית הימים, בעולם שבו יגיע האדם לשלמות מוחלטת, יבולע המוות לנצח. ההשוואה בין האבלות לבין התשובה באה לידי ביטוי בקטע ממסכת מועד קטן שבבבלי (טו ע"א-ע"ב): "תני בר קפרא: דמות דיוקני נתתי בהן, ובעוונותיהם הפכתיה - כפו מיטותיהן עליה". קטע זה מתבאר משאנו מביאים בחשבון כי על פי הסמנטיקה הסמלית התלמודית והמדרשית המונח "מיטה" מייצג את האדם כהורה וכמורה, כחוליה בין העבר לעתיד, הן במישור הטבעי והן בזה הרוחני. אם האדם נכשל במילוי חובתו כפולת הפנים הזו, דמותו מוכתמת ובעקבות זאת בא המוות. כפיית המיטה מסמלת את צלמו המחולל של האדם, וטקסי האבלות מייצגים את מעשה הכפרה.
שנית, יסוד האשמה נשזר אל תוך תודעת הזמן האנושית. בדרכים מגוונות האדם הוא דמות טראגית אך גם דמות קומית. מכל מקום, דרכו המיוחדת לגבש את שיפוטיו הערכיים היא העגומה שבכל חוויותיו, ובו בזמן היא גם המגוחכת שבין כל מעשיו הקומיים.
האדם מגיע תמיד באיחור כשמדובר בעיצוב שיפוטיו הערכיים. האקסיולוגיה, הדרך שבה הוא מעריך אנשים, דברים ואירועים, היא תמיד תוצאה שלאחר מעשה. רק במבט לאחור מגלה האדם את ערכם המדויק של דברים או של אנשים שהתקיימו בעבר וכעת כבר אינם אתנו. סוג כזה של איחור בהבנה ובהערכה הוא טראגי וקומי בעת ובעונה אחת. כשהיה מישהו לידי, כשעוד יכולתי לתקשר עמו, לא הייתי מודע אליו, כאילו אין לו קיום. הוא נעשה בר קיימא והופך למישהו חשוב ויקר באותו רגע שבו הוא נפרד ממני ונבלע בערפל המרחק. רק לאחר שהוא נעלם אני מתחיל לשאול: מי היה זה? מה היתה משמעותו לגביי?
השאלות האלה, הנוחתות בהמוניהן על האדם המתאבל והמכפר, הן כואבות עד מאוד, כיוון שהן ספוגות בתחושת אשמה. ביניהן בולטת שאלה אכזרית ומייסרת אחת: מדוע לא שאלתי את השאלות הללו אתמול, כשאותו אדם עמד עדיין לצידי? התלמוד מספר סיפור משונה: כשמת רב, הלכו תלמידיו אחרי ארונו. כשחזרו ביקשו לשבת ולאכול ליד נהר בשם דנק. כשהגיעו לומר את ברכת המזון התעוררה אצלם שאלה הלכתית שלא ידעו להשיב עליה. "קם רב אדא בר אהבה, אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא. אמר: נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן! [=קם רב אדא בר אהבה, החזיר את הקרע לאחוריו וקרע קריעה אחרת, אמר: רב מת, ואת ברכת המזון לא למדנו!]" (ברכות מב ע"ב-מג ע"א). התלמידים גילו את גדולת רבם ואת מידת התלות שהם תלויים בו ביום שהביאוהו לקבורה.
כמה עצוב הדבר וכמה אירוני! הם למדו לפניו, והוא אילף דעת את מוחותיהם, עיצב את השקפותיהם, פתח לפניהם עולמות חדשים של מחשבה, ועם זאת הוא נותר לגביהם בלתי מוכר. כולם הביטו עליו כעל "רבן של כל בני הגולה", וכולם העריצוהו ורחשו לו כבוד גדול, ובכל זאת לא עלה בידם לעמוד על שיעור קומתו של רב ועל מלוא גדולתו עד שנעלם מתוכם.
יסוד טראגי, ואף קומי, זה שבאדם הוא לעיתים קרובות מקורו של החטא. זה נובע מגסותו של האדם ומחוסר רגישותו לנוכחות הא להים. האדם אינו חש את החוסן, את השמחה ואת האושר הנובעים באורח ספונטני מקרבת הא להים. האדם אינו מודע לכך שהא להים פועל באמצעותו, בעשותו אותו לכלי המשרת את רצונו. כתוצאה מכך האדם חוטא; א להים עוזב אותו ומותיר אותו לבדו. רק אז מבין האדם הבודד את גודל אבדתו, ותוך התרפקות נוסטלגית על העבר הוא יוצא לחפש את הא להים. אך כאשר האדם מחליט לפנות אל הא להים, הריהו מגלה שזה כבר הסתלק, ומעתה אין לו אל מי לפנות. הוא מוצא כעת רק חלל ריק ועולם מכני ואדיש. "מרחוק ה' נראה לי" (ירמיה לא, ב). רק מרחוק מתגלה הא להים לעיני האדם, ולא כאשר הוא רוצה באמת להיות קרוב אל האדם.
הא להים מרתק ומקסים את האדם רק מתוך שבילי האינסוף ומשעולי הנצח, אך לא כאשר הוא מוכן לבוא עמו במגע בלתי אמצעי ואינטימי.
פעמים רבות, כאשר הוא מספר לנו על חטאים, מוסיף התנ"ך צירוף לשוני רווי משמעות "ויהי ממחרת". רק ביום המחר, הבא לאחר לילה של חוסר רגישות וגסות כלפי הא להים, מתחיל האדם להעריך את החברות והידידות הא להית, את השמחה שיכול היה לחוות לוּ רק פתח את לבו בפני הא להים כמה שניות קודם שזה נפרד ממנו.
אבלות בתקופת השבעה או בתקופת השלושים, היא מעשה של כפרה על שני חטאים אלה, על חוסר הרגישות שגילה האדם כלפי הא להים וכן כלפי רעיו בני האדם, על שלא הבין מי הם קודם שהסתלקו.
בשלב האבלות אנו שואלים את השאלות שצריכים היינו לשאול קודם לכן: מי היה זה? מי אבד לנו? דמותו קוסמת לנו מרחוק, ואנו שואלים מתוך רגש של אשמה וחרטה את השאלות שצריכים היינו לשאול בזמנן, שאלות שרק חיינו יכולים לספק להן את התשובות.
