הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל (תרס"ג תשנ"ג, 1903 1993) היה מן הבולטים שבאנשי ההלכה של המאה העשרים, ואחד מהוגי הדעות היהודים החדשניים והמקוריים ביותר. "הרב", כפי שנודע כינויו ברבים, הראה כיצד מציעות ההלכה וההגות היהודית כלים לביאור ניסיון החיים המודרני ולהערכתו. הוא הקים גשרים בין היהדות ובין העולם המודרני, תוך שהוא עומד בתוקף על שלמותה ועל עצמאותה של מחויבותו הדתית של היהודי, ובמיוחד מחויבותו לחיים על פי ההלכה.
במשך למעלה מארבעים שנה העביר הרב סולוביצ'יק את השיעור בתלמוד לבכירים שבין תלמידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן שליד ישיבה יוניברסיטי. דורות של תלמידים מתקדמים הודרכו על ידו והושפעו ממנו - ביניהם רבים שנעשו עם הזמן למנהיגים בתחומים השונים של חיי הקהילה היהודית. הוא היה הסמכות ההלכתית והמנהיג הרוחני של הציבור הדתי המודרני בארה"ב כולה. בעיר מגוריו בוסטון הוא שימש כדמות רבנית מובילה והתמסר במיוחד לחיזוק והרחבת החינוך היהודי, הן על ידי ייסוד וטיפוח בי"ס יסודי ותיכון ע"ש הרמב"ם, והן באמצעות שיעוריו הרבים בפני הציבור הרחב. בפעולתו החינוכית הענפה ובהשראה שעורר שיעור קומתו הרוחנית תרם הרב תרומה חיונית לתחייתה הנמרצת של היהדות האורתודוכסית באמריקה.
אף שהרבה מכתביו ומהרצאותיו של הרב נתפרסמו במהלך השנים ברבים, חומר נוסף נותר בכתבי יד ובקלטות שמע. "עמותת תורת הרב" נוסדה בידי בני משפחה ותלמידים לשעבר כדי להפיץ ברבים כתבים אלה ואחרים, וזאת במטרה לקדם הן את תפיסתנו בנוגע להגותו של הרב והן את הבנתנו לגבי הנושאים המגוונים שאליהם התייחס.
כרך זה מציג את רעיונותיו של הרב על אודות פורים וחנוכה. אנו מקווים כי הקוראים, אשר יחוו אותה תערובת נדירה של תנופה אינטלקטואלית ולהט ממריץ המצויים בכתבי הרב, יגלו שמחשבתו נעשתה לחלק רב ערך ובלתי נפרד של מסעם הרוחני.
כפל פניו של פורים
מבקש אני לנסות ולפתח מטפיסיקה של ימי הפורים, הבנה של העקרונות המונחים ביסודם של ימים מיוחדים אלה. משימה זו נשמעת ככוללת סתירה פנימית: פורים הוא יום של שמחה, בעוד פיתוח "מטפיסיקה" הוא מעצם טבעו עניין רציני. על פניהם, רצינות ופורים מוציאים זה את זה. ובכל זאת, הבה ונחקור את עניין הפורים, החל מנקודת המבט ההלכתית.
אופיה הכפול של המגילה
ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר "א להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (תהילים כב, ג)... איתמר נמי [= אותו הדין נאמר גם בידי אמורא אחר], אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה [= מהעיר בירי]: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידֹם ה' א להי לעולם אודך" (שם ל, יג) (מגילה ד ע"א).
לפנינו שתי הלכות זהות, אך הנמקותיהן סותרות זו לזו. רבי יהושע בן לוי ועולא מנסחים הלכה זהה, אך מצטטים שני פסוקים המוציאים זה את זה.
רבי יהושע בן לוי מצטט פסוק ממזמור כב בתהילים, תפילתו המפורסמת של אדם המצוי במצוקה, זנוח ונטוש. מזמור זה, הפותח "א לי א לי למה עזבתני", משקף את זעקת הייאוש המוחלט, את צווחתו של ילד בודד ומפוחד אשר גילה לפתע כי אמו הסתלקה ממנו. על פי המסורת, אמרה אסתר מזמור זה בדרכה אל החצר הפנימית כדי לפגוש באחשורוש. בקצרה, זה הוא מזמורו של אדם שאיבד כמעט כל תקווה, והריהו עותר בפני ריבונו של עולם מתוך מעמקי הייאוש. ממזמור זה מסיק רבי יהושע בן לוי כי על האדם לקרוא את המגילה הן בלילה והן ביום, משום שלתפילתו של האדם הבודד והנטוש אין הפוגה ואין הפסקה. אין הוא יכול שלא להתפלל.
במילים אחרות: קריאת המגילה, אליבא דרבי יהושע בן לוי, כמוה כקריאה אל ה' מן המצר, כהעלאת תפילה אל הקב"ה ממעמקי הייסורים והמצוקה.
רבי חלבו בשם עולא ביראה מציג פסוק ממזמור ל השופע צהלה חגיגית, "מזמור שיר חנֻכת הבית" (פסוק א). מזמור תודה זה, מזמורו של האדם החולה שנרפא באורח פלאי, שופע תחושה של הכרת טובה: "בערב ילין בכי ולבקר רנה" (פסוק ו). אין הוא רק מודה לקב"ה; הוא שר לו המנון של שבח, יום ולילה, מבלי לחדול. מכאן לומד עולא כי על האדם לקרוא את המגילה גם בערב וגם בבוקר. במילים אחרות, עולא מזהה את קריאת המגילה עם אמירת דברי שבח ותודה לריבונו של עולם. המגילה, אליבא דעולא, היא שיר נפלא של הכרת טובה, שהרי טוב להודות לה'. למעשה, אמירתו המפורסמת של רב נחמן כי "קרייתא זו הלילא" (קריאת המגילה הרי היא כאמירת הלל; מגילה יד ע"א) מאשרת את דעתו של עולא.
מתעוררת כמובן השאלה: מה היא המגילה? על פי רבי יהושע בן לוי היא ספר היגון האנושי והמצוקה, זעקתו של האדם הבודד אל ה'. על פי עולא, המגילה היא שירה צוהלת של תודה ושבח, של אדם שה' ריפאו ממחלתו וגאלו. איזו משתי הבנות אלה היא הנכונה?
התשובה היא פשוטה: שני תיאורים אלה הם נכונים. המגילה כוללת שני סיפורים: סיפור השמחה והסיפוק האנושיים, כמו גם סיפור סבלם של בני האדם ומצוקתם. קריאת המגילה היא עשייה דיאלקטית. בשעה שאנו קוראים את המגילה, אנו מתפללים לריבונו של עולם, משום שאנו נתונים בצרה; כאשר אנו קוראים את המגילה, אנו מודים לה' ומספרים את נפלאותיו, משום שבו אנו מוצאים מחסה; הוא גאלנו.
שני היבטיו של יום הפורים
כתוצאה מכך משתנה כל אופיו של יום הפורים. בניגוד למה שסוברים אנשים, פורים אינו רק יום של סעודה עליזה, שתייה, שמחה ועליצות כמעט עד לאובדן הדעת, יום המתקשר עם האמרה המפורסמת של התלמוד כי "מיחייב איניש לבסומי בפוריא [= חייב אדם להשתכר בפורים] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ע"ב). פורים הוא גם יום של שקיעה במחשבות, התבוננות עצמית ועריכת חשבון נפש בכובד ראש.
בעלי תורת הסוד, בדברם על חמש האותיות "פורים" המצויות גם ב"יום הכיפורים", אומרים כי דבר זה מצביע על מכנה משותף בין שני חגים אלה. אחד מהם הוא היום הרועש והעליז ביותר, האחר - יום חמור סבר, נורא ומעורר יראה יותר מכל הימים. ועם זאת, המיסטיקנים יצרו משוואה מוזרה: "כיפורים" = "פורים" + "כי". לא ייפלא על שכמה מן הגאונים הציעו לומר את התחנון בפורים, משום שזהו יום של תחינה ובקשה (סדר רב עמרם גאון, סדר פורים; חלק ב, סימן עב במהד' פרומקין).
למען האמת, עצם קביעת תענית אסתר מבוססת על אותה דיכוטומיה הטבועה בימי הפורים, על הדרישה ההלכתית הפרדוקסלית לחוג את הפורים הן כיום של תפילה והן כיום של חגיגה מלאת גיל. כיוון שלא ניתן להיענות לתביעה פרדוקסלית זו, הקדימו חכמים וקבעו את יום י"ג באדר כיום שבו יש לקיים את היבט התפילה של פורים.
מצב הרוח הרציני הספוג בתפילה, הקריאה או הזעקה המתלווה תכופות לתענית ציבור, אמירת הסליחות או קריאת "אבינו מלכנו" - כל אלה שייכים, ואף מגלים זיקה הדוקה, אל קיום מצוות הפורים. אין להתייחס אל תענית אסתר כאל תוספת עצמאית שאינה תלויה בפורים. היא בבחינת יום פורים מקורי, שבו מיתרגמים דברי בעל המזמור אל מציאות ליטורגית: "א להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (כב, ג). בדרמה של פורים מעורבת חוויה מייסרת.
ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תֹקף... לקַיֵם את ימי הפֻּרים האלה בזמניהם כאשר קִיַם עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם (אסתר ט, פסוקים כט, לא).
הצו לקיים את פורים כדרך שקיימוהו מרדכי ואסתר גורר עמו קבלת שתי מחויבויות: קיום הפורים הן כיום משתה ושמחה והן כיום תענית.
פגיעותו של האדם
כיצד יכול פורים לכלול שני היבטים סותרים אלה? אנו יכולים לנסח שאלה זו גם בדרך אחרת: מה הוא הפן המטפיסי שעליו מתבססת דיאלקטיקה זו של פורים?
את התשובה ניתן למצוא במצב האנושי. האדם הוא יצור מבוהל - לא מבחינה פסיכולוגית אלא מבחינה אונטולוגית, קיומית. האדם מלא חרדות הנובעות מגדולתו; הוא מבוהל משום שהוא כה נעלה. הוא ניחן ביכולות אשר שאר היצורים לא זכו בהן, ויכולות ייחודיות אלה הן מקור פחדיו ואומללותו.
האדם הוא נעלה וייחודי משום שהוא מסוגל לחיות בשלוש מציאויות בעת ובעונה אחת. ראשית, הוא יכול לחיות במציאות שבזיכרון, המלווה במודעות המדכדכת על אודות דברים ואנשים שכבר חלפו ואינם. שנית, הוא יכול לחיות במציאות ההווה, מציאות שהוא יכול לקלוט בחמשת חושיו. אך האדם יכול לחיות גם במציאות שלישית, המציאות של הציפייה לעתיד, שבה הקיום כמוהו כתקווה או כריגוש, כשהאדם עומד לנוכח הבלתי ידוע והמעורר אימה.
"מה צופן העתיד בעבורי?" שואל האדם את עצמו, מבלי שהוא מסוגל להשיב על שאלה עיקשת זו. בעל החיים סופו למות, כמוהו כאדם; למעשה, אורך חייה של החיה הוא בדרך כלל קצר יותר מזה של האדם. אך החיה איננה יודעת מה משמעותו של המוות. אין לה זיכרון ביוגרפי ואין לה יכולת רוחנית לצפות אירועים העתידים להתרחש. לאדם ניתנה יכולת זו. הוא יצור המסוגל לצפות את העתיד ועל כן הוא יצור אומלל, חסר ביטחון ומבוהל. בקצרה, האדם הוא פגיע. הוא חשוף לאבסורד, למה שאריסטו קרא בצורה אופיינית "מקרה" (סומבביקוס) והרמב"ם כינה באורח בולט בשם "קרי" (מורה הנבוכים ג, לו). האדם עומד - במקרה הטוב - אל מול גורל אדיש. יתר על כן, הוא מודע לפגיעותו ולהיותו חשוף דרך קבע.
היות האדם יצור פגיע נזכרת במיוחד בשניים מספרי התנ"ך, קהלת ותהילים. וכך מגדיר קהלת את הפגיעות האנושית: "כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחֻזות בפח, כהם יוּקָשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאם" (ט, יב). את הדגש יש לשים על מילת "פתאם". כאשר הגורל מכה, הוא מכה באורח פתאומי. המחלה, רחמנא ליצלן, לא תמיד מודיעה על בואה באמצעות הכאב, ושינוי כלכלי או מדיני אלים לא תמיד מזהיר את בני האדם קודם להתרחשותו.
הפגיעות האנושית כיסודה של התפילה
ניתן לשאוב מסקנה הלכתית מעובדת פגיעותו של האדם, במיוחד מן השינוי הפתאומי שחל בחייו, מן המכה הבלתי צפויה, מן ההתקפה המפתיעה. הגורם ההלכתי המחייב את התפילה הוא המצוקה, המצוקה האנושית. בלא המצוקה האנושית, תיעשה התפילה לדבר שהוא בלתי אפשרי.
בעוד ההשקפה המיסטית על התפילה, דרך משל, מבליטה את דברי השבח ואמירת דברי התודה, היהדות מדגישה את התפילה שעיקרה בקשה, מה שניתן לכנותו תפילה אנוכית, הסובבת סביב המתפלל, ותפילה זו נובעת ממצוקה. במקום שאין מצוקה, כשהאדם הוא מאושר וחש סיפוק על שכל צרכיו נתמלאו, במקום זה אין צורך בתפילה; ולמעשה, אל לאדם כזה להתפלל, שכן כך תהיה כל אחת מברכותיו ברכה לבטלה. אם האדם מתפלל שלוש פעמים ביום, הרי זה משום שהוא מצוי במצוקה מתמדת. ומדוע מצוי האדם במצוקה מתמדת? משום שהוא פגיע.
גם מי שבריאותו טובה מתפלל ואומר "רפאנו ה' ונרפא". אך מדוע זה אני מתחנן לפני ה' ומבקש רפואה? הרי אינני זקוק לשום סיוע רפואי. אבל אין אני יודע כיצד אחוש בעוד חמש דקות. אדם עשיר במיוחד, מיליונר, מבקש מה' שיספק לו את צורכי הקיום. ומדוע? משום שהאדם הזה אינו יודע דבר על מה שילד יום, על יום המחרת.
משאנו מביאים בחשבון את הפגיעות האנושית, שומה עלינו להגיע אל מסקנה אחת: אין בנמצא שום גאולה שלמה. כמובן, "בערב ילין בכי ולבקר רנה" (תהילים ל, ו). בערב היה האדם במצוקה; בבוקר הוא קם משנתו ומוצא עצמו חופשי, נושם את האוויר הטהור של מרחבי ה' חסרי הגבולות. ועם זאת אין הוא יודע מה יהיה גורלו בבוקר היום הבא. הפגיעות היא החוויה הטרגית הגדולה של האדם.
על כן, החלוקה שמחלקת ההלכה את התפילה לשלושה: שבח, בקשה והודאה, היא חלוקה יחסית בלבד. אין זו חלוקה מושלמת. אין אף סדר תפילה המוקדש כולו לשבח ולתודה, לדברי הלל, כשם שאין אף בקשה בטהרתה. כשההלכה מדברת על שבח, היא עושה זאת באורח מסויג. אין לך דברי תודה שאין בהם גם משהו מן הבקשה, משום שגדול יהיה הנס ככל שיהיה, עדיין אין בצידו הבטחה לאדם כי לא ישוב ויתרגש עליו אירוע נורא, אסון איום. כל שירה של הלל חייבת בהכרח להסתיים בתחינה. השירה העליזה היוצאת מפיו של אדם חופשי ומאושר היא מיניה וביה גם זעקתו של האדם המבוהל.
למעשה, אמירת ההלל - אותה שירה נעלה של שמחה - מורכבת משני חלקים: שבח ותודה מחד גיסא, תפילה ובקשה מאידך גיסא. דרך משל, מזמור קיג ("הללוי ה הללו עבדי ה'") ומזמור קיד ("בצאת ישראל ממצרים") הם מסוג השבח והתודה. אך אחרים, כגון מזמור קטו ("לא לנו ה' לא לנו") או מזמור קטז ("אהבתי כי ישמע ה' את קולי"), כמו גם המענה המפורסם "אנא ה' הושיעה נא", מייצגים את התחינה והבקשה. ודבר משונה הוא. רק כמה דקות קודם לכן שרתי את שירת הניצחון החגיגית של "בצאת ישראל ממצרים", וכבר אני רואה עצמי נטוש ושכוח; אני פונה אל ריבונו של עולם בבקשת עזרה: "אנא ה' הושיעה נא", משום שאני כה בודד, כה אבוד. אמירת ההלל משמעה שירה וזעקה בעת ובעונה אחת. דבר זה, כמובן, הוא בבחינת פרדוקס, אך אנחנו עם פרדוקסלי, ומאפיין פרדוקסלי זה הוא חלק מסדרי התפילה שלנו.
לא ייפלא אפוא על שפורים הוא הן יום של משתה ושמחה והן יום של תפילה והרהור; אין פלא שאת קריאת המגילה משווים לאמירת דברי הלל וכן להבעת דברי תחינה ותפילות. הנס, כמובן, היה אדיר, כביר, ועלה על כל מה שהדמיון האנושי מסוגל לדמות. מי שאמור היה להיתלות על עץ הועלה באחת לדרגת משנה למלך, והעם שגורלו נגזר להשמדה מוחלטת יצא לפתע כשידו על העליונה. אין ספק שראוי לכתוב אירוע זה לדורות, לזכור אותו ולחגוג אותו. לכך נקבעה קריאת המגילה ולכן הוכרז על פורים כעל יום של ששון ושמחה.
אך אם נסיבות ואירועים עשויים להשתנות במהירות כה גדולה, בן לילה פשוטו כמשמעו, אם ראש השרים, אשר רק אתמול נהנה מאמונו המוחלט של המלך, מורשע לפתע בדין ומוּצא להורג, אזי מי הוא החכם ויודע הנסתרות אשר יכול להבטיחנו כי שינוי חסר היגיון, אבסורדי ונוירוטי שכזה של מצב הרוח והנפש לא יחזור על עצמו? היכן הוא מגיד העתידות אשר יכול להצהיר או להבטיח לנו כי אחשורוש לא יחליף את המלכה אסתר באישה יפה אחרת, שלא ינהג באסתר בדיוק כשם שנהג בוושתי?
המגילה היא ספר פגיעוּתו של האדם בכלל ופגיעוּתם של היהודים בפרט. האירועים המתועדים במגילה הם חסרי היגיון. מלך חורץ את גורלם של מאות אלפי אנשים למוות, מבלי שהוא שואל לזהותם. שלושה או ארבעה ימים מאוחר יותר הוא מתנער מן הסיפור כולו. אין הוא זוכר כי גזר דין שכזה נכתב ונחתם אי פעם, וכי המן היה האחראי לכך. האם ניתן לסמוך על מלך שכזה? אי אפשר היה להנהיג את פורים רק כחג, כיום של שמחה והילולה. צריך היה לייסדו כחג כפול פנים, הן באופיו והן באורח קיומו. היכן חווה היהודי את הפגיעות האבסורדית ביותר, אם לא בשושן הבירה?
