סיפורי מלחמה לילדים

1

מעשה בלווייתן גדול מדי

שהתאהב בצוללת קטנה

חמישה עשר בחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שוֹוָה 

אי שם בים הגדול, דרומית מזרחית לשרשרת איי איזוּ, אל מול חופיו של אי קטנטן, חי לו לווייתן אחד. בניגוד ללווייתנים אחרים, הלווייתן הזה לא שחה ולא התיז להנאתו סילוני מים. הוא היה מדוכא וכל פעולה נראתה לו מעיקה, לכן עצם את עיניו הצרות והפקיר את גופו לתנועת הגלים. "לפחות אנסה להירדם," חשב לעצמו.

דגי טונה ופַּלְמוּדָה, שלווייתנים אוהבים מאוד לאכול בדרך כלל, לא עניינו אותו. גם כאשר העלו להקות הסרדינים ששחו לצדו מערבולות קצף על פני המים, הלווייתן התעלם מהם לחלוטין. אלמלא היה גופו כה גדול, היה עשוי להיחשב בקלות לבול עץ הצף על פני המים.

הלווייתן מהסוג הזה נודע באהבתו הרבה לסרדינים, ולכן גם כונה "לווייתן סרדינים". אולם בעוד שאורכם הממוצע של לווייתנים כמוהו היה שישה עשר מטר, אורכו של זה היה עשרים מטר, ומשקלו - שלושים טון. הוא היה גדול ביחס לכל בני מינו. נוסף לכך, ולמרבה הצער, הוא גם היה זכר.

בשונה מבני אדם, בקרב הלווייתנים גופן של הנקבות גדול בדרך כלל מזה של הזכרים, וככל שגופן גדול כך הן נחשבות מושכות יותר. זכרים קטנים אינם נחשבים בהכרח יפים יותר, אבל במקרים החריגים שבהם הזכר גדול מדי, הנקבה ממאנת להזדווג עמו. כך על כל פנים מקובל בקרב הלווייתנים, ואין לכך כל קשר להעדפותיהם של בני האדם, שצדים אותם כדי לאכול את בשרם ולהפיק מהם שמן.

כאשר לווייתן זכר נהפך לבוגר הוא חובר לנקבה, שוחה סביבה במעגלים, מזדווג איתה וכעבור שנתיים מגיח לעולם גור לווייתנים. אולם אם הלווייתן גדול מדי, אין שום סיכוי שימצא בת זוג. גם אם יודיע לנקבה בקול גדול על הימצאותה של להקת סרדינים, ואפילו יעניק לה במתנה סרטן קטן, כל מאמציו לשווא יהיו. הנקבה הצעירה אמנם תזלול בתיאבון, אך כשתבחין בגודלו של הלווייתן תרחק ממנו בשאט נפש. במקרים של לווייתנים בעלי מזג רע, או אפילו בעלי פרצוף משונה, סביר להניח כי תימצא הנקבה שתאהב אותם. אבל להיות גדול מדי זה אסור, כולן נסות בבהלה.

בוודאי תשאלו: כיצד נעשה הלווייתן גדול כל כך? ובכן, זה קרה כנראה בגלל שאכל יותר מדי סרדינים. "מספרים שהלווייתנים בים הדרומי, הקרויים 'גדולי הסנפיר', דומים לי בגודלם, אולי הם יסכימו להתחבר איתי? לו רק יכולתי להיות קצת יותר קטן," חשב לעצמו הלווייתן. הוא ניסה להפחית באכילת סרטנים וסרדינים, ואפילו עצם את עיניו בחוזקה כדי לא לראות אותם, אולם מי הים היו קרים והוא פשוט לא הצליח להתאפק.

בכל פעם שהלווייתן התקרב לבני מינו מבלי משים, נגרם לו סבל, ולכן הוא שחה בגפו. לבדו אכל, לבדו ישן ולבדו קם. כל אימת שהפקיר את גופו לתנועת הגלים, היה מהרהר לעצמו: "בוודאי ישנה נקבה גדולה ממני, שתוכל להתאים לי כבת זוג. היא בטח מחכה לי אי שם בים הרחב." כך, באמונה עיוורת, המשיך הלווייתן לשחות יחידי ולחפשה.

בשמים ממעל חלפו מטוסים מדרום לצפון ובחזרה. ביניהם היו כאלה שפלטו עשן לבן דקיק וכאלה שטסו נמוך ובחוסר יציבות, כאילו עוד רגע יתרסקו אל הים. היו אלה מטוסים של הצבא האמריקני, בדרכם להפציץ את איי יפן, אך מובן שהלווייתן לא ידע זאת. גם כלי שיט רבים, גדולים וקטנים, חלפו על פניו והותירו אחריהם שובל של גלים.

כשהיה הלווייתן גור, לימדה אותו אמו שבכל פעם שהוא רואה סירה, עליו לצלול למעמקים ולהימלט הרחק ככל שיכול ולעצור את נשימתו. אפילו אם הסירות קטנות ממנו בהרבה. אמו סיפרה לו שבסירות הפליגו חיות אכזריות המכונות "בני אדם". הללו רדפו את הלווייתנים והטילו לעברם צלצלים. אמו לא שכחה כיצד פעמיים כמעט הומתה בידי בני אדם, ובכל פעם שסיפרה לו על כך עלו דמעות בעיניה.

הלווייתן לא הבין מדוע בני אדם שונאים כל כך את בני מינו. "מה עשינו רע לבני האדם?" שאל את אמו, והיא השיבה בבכי: "לא עשינו להם כל רע. בכל הים הגדול הזה אין יצור שישווה בתבונתו לבני האדם מלבדנו, הלווייתנים. לו רק היו בני האדם מגלים מעט חביבות כלפינו, יכולנו להיות חברים טובים ואפילו יכולנו לעזור להם."

למען האמת, מוחו של הלווייתן הוא אכן הגדול ביותר בקרב בעלי החיים ולכן הוא חיה פיקחית מאוד. בעבר הרחוק נהגו בני האדם לצוד בעזרת כלבים, והכלב הפך לידידו הטוב ביותר של האדם. נדמה כי בים אין שותף ראוי לאדם מהלווייתן, ואף על פי כן בני האדם ממשיכים להרוג לווייתנים. יש מי שטוען שבקצב הנוכחי, עוד עשרים שלושים שנה ייעלמו הלווייתנים כליל.

בכל פעם שהבחין בסירה, צלל הלווייתן הגדול מדי לעומק והשתדל להסתיר את נשימותיו, ממש כפי שלימדה אותו אמו. אך פעם אחת, כשלא נזהר דיו, הבחין בסירה רק כשזו היתה ממש בסמוך לו וכבר לא היה יכול להימלט. הלווייתן עצם את עיניו וחיכה בחרדה לנעיצת הצלצל בגופו. אבל בני האדם כלל לא היו אלימים כלפיו. "הי, הביטו, זה לווייתן, לווייתן מנמנם את שנת הצהריים," צעקו לעברו, נופפו בידיהם והמשיכו בדרכם.

"הייתכן שבני האדם הם לא חיות נוראות כל כך?" חשב לעצמו הלווייתן.

לעתים היה הלווייתן הגדול מדי מסתכן, נצמד לסירות דומות לו בגודלן ושוחה לצִדן. אז היו בני האדם צועקים לעברו: "הי, אל תתקרב כל כך אל הסירה. אם נתנגש ביצור ענקי שכמוך, לבטח נטבע." באחת הפעמים הוא הבחין בסירה צהובה מסורבלת שהזכירה בצורתה דג שמש, ובתוכה אדם שנראה פצוע. כאשר הבחין הפצוע בלווייתן, קרא לעברו: "אולי תגרור אותי עד לאמריקה, בבקשה!"

בשנת 1944, כאשר הלווייתן היה כבר בוגר, מלחמת העולם הלכה והתקרבה אל איי יפן. האנשים שנופפו בידיהם ללווייתן היו חיילים יפנים שנשלחו להגן על האי איווג'ימה מפני הפלישה האמריקנית. הללו ידעו היטב שהם הולכים אל מותם, ומראה הלווייתן המנמנם לו בשלווה את שנת הצהריים מילא את לבם קִנאה. הסירות הקטנות שהלווייתן שחה לצדן נועדו לאיתור מוקדם של מפציצים אמריקניים שהתחזו לסירות דיג, ואילו האיש בסירת ההצלה הצהובה היה טייס אמריקני שמטוסו הופל והוא חיכה נואשות לחילוץ. כל אלה היו חביבים על הלווייתן, משום שהיו עסוקים בדאגה לחייהם שלהם מכדי לחשוב על ציד לווייתנים.

באמצע אוגוסט גם בים הדרומי הופיעו סימני הסתיו. סופות טייפון מן הדרום הביאו עמן רוחות סוערות, שהרעידו את גופו של הלווייתן המנמנם בין הגלים. יום אחד השתתקו פתאום השמים הסואנים. "מטוסים כלל אינם טסים היום," חשב לעצמו הלווייתן.

מטוסים ולווייתנים אמנם שונים לגמרי זה מזה, אך הלווייתן הבודד אהב לבהות בלהקות המטוסים שטסו צפונה מבעד לעננים הלבנים. כאשר המטוסים טסו גבוה, הם נצנצו באור השמש והזכירו לו את להקות הסרדינים שכה אהב לאכול. ואילו כשטסו נמוך, הם דמו בעיניו לשחפים.

לעת ערב שחה הלווייתן אל תוך מפרצון של אי קטן. עד לפני שלושה חודשים אנשי האי חפרו במרץ שוחות, אלא שבאחרונה כבר לא היה אפשר להבחין בהם ונראה כאילו כולם נטשו.

"יום בא ויום הולך וחוזר חלילה, אולי עדיף כבר למות," חשב לעצמו הלווייתן חצי ברצינות. הוא זינק בשחייה מהירה אל עבר הצוקים שתחמו את המפרצון. הוא שעט במהירות לעבר הסלעים. כשהגיע אל סף המצוק, ברגע האחרון ממש, הוא הסתובב לאחור ופנה במהירות אל הים הפתוח. הוא התעלם לחלוטין מהסכנה הרבה הכרוכה בדבר.

ואז, בזמן שחתר בכל כוחותיו בים שלמרגלות הצוקים הבחין לפתע, לצדו, בעצם כלשהו. בשנה שחלפה הוא נדחה פעם אחר פעם על ידי בנות מינו והעדיף להתרחק מהן. לכן התקשה מעט להבחין בה בתחילה, אך - האם זה ייתכן? האפשר שזו נקבה? ואולי אפילו אחת פנויה?

יותר מזה, היא היתה גדולה מהלווייתן פי אחד וחצי לפחות.

"אפילו בסיפורים על נקבות הלווייתן הכחול, לא נזכרת נקבה גדולה כל כך," חשב לעצמו.

הלווייתן נבהל לרגע, חלף על פניה, האין זה חלום? הביט בה, מתקשה להאמין. לו היה בן אדם, לבטח היה צובט את לחיו. לווייתנים, לעומת זאת, כשהם רוצים להיות בטוחים הם נוהגים לעצום לסירוגין כל אחת מעיניהם.

לאט ובשקט קרב אליה הלווייתן בעזרת תנועות זנבו בלבד. גם הצורה וגם הצבע התאימו. היא ללא ספק היתה בת מינו. הוא אמנם שם לב שהסנפיר הגבי מעט גדול מדי, אבל הצבע הבוהק, הגוף השופע - לא תיתכן כאן טעות, היה זה יצור נפלא. הלווייתן החל להסתובב לאט סביב הנקבה, שנראתה מנומנמת.

"אולי נעשה היכרות? אין ספק שאת ואני מתאימים כזוג. אם היה מדובר בזכר רגיל, שגודלו כמחצית מגודלי, היינו בוודאי נראים כמו אמא ותינוק. אבל במקרה שלי זה בסדר." לאט לאט הלך הלווייתן וצבר ביטחון. כבר לא היתה לו סבלנות לחכות עד שבת זוגו תפקח את עיניה, והוא החל להתחכך ולהתנגש בגופה הגדול.

הלווייתנית, שהלווייתן שלנו ראה בה בת זוג, היתה למעשה צוללת של חיל הים היפני. לאחר שגם אוקינאווה וגם איווג'ימה נכבשו, החלו הכוחות האמריקנים לתקוף את איי יפן עצמם. בייאושם, ייצרו היפנים צוללות רבות שנועדו לשמש למשימות התאבדות. אורכן היה שלושים מטר ומשקלן חמישים טון, והן היו זהות בגודלן ללווייתן כחול. הצוללת הקטנה היתה אף היא אחת מאותן צוללות. המפרצון הקטן שימש לה בסיס היערכות למתקפה על ספינות אמריקניות.

באותו זמן, בצוללת פנימה, ניהלו ביניהם המפקד והמהנדס הראשי התייעצות חשובה. שכן, בצהרי אותו יום שודרה ברדיו הידיעה על כניעתה ללא תנאי של יפן במלחמה.

"זו תעמולה של האויב, איך ייתכן שיש אמת בהודעה?!"

"גם אם ההודעה היא אמת, אנחנו לא ניכנע. למען תהילת חיל הים הקיסרי, אנו נפתיע את צי האויב בהתקפת התאבדות!"

"אבל מאחר שניתנה פקודה קיסרית, האין זה מעשה הנוגד את רצון הקיסר?"

"אם כן, האם עלינו להניף דגל לבן ולהיכנע ללא התנגדות לפראים הללו?"

"לא, את זה לא נעשה, אבל מה לגבי התקפת התאבדות? האין זה הדבר הנאצל והמתאים ביותר לגברים גאים לעשות?"

ממש בשיא ההתייעצות קרב הלווייתן וחיכך את גופו בצוללת, והפגין כך את רגשות החיבה העזים שהציפו אותו. הצוללת מסוגלת לצוף בעומק הים הודות לאיזון עדין בין ציפה לכוח הכובד, לכן די היה בכוח קטן לטלטל אותה בחוזקה.

"התקפת אויב! פצצות עומק!"

הצוות היה משוכנע שהטלטלה העזה נגרמה בשל פצצות עומק, ולכן החל לבצע צלילת התחמקות.

הלווייתן נבהל, "האם שוב לא אוהבים אותי?" חשב, "לאן זה? אל תברחי בבקשה, לא התכוונתי להעיר אותך, אם זה בסדר רק רציתי לדבר איתך קצת, את פשוט נפלאה." כך המשיך הלווייתן ללחוש לצוללת בכל כוחו, בעודו נצמד אליה בדרך למעמקים.

באותה עת התחוללה בצוללת מהומה רבתי. הצוללת אמנם הוטחה לפנים, אך לו היה מדובר בפצצות עומק בוודאי היה נשמע גם פיצוץ. אך מסביב לצוללת נשמר השקט.

"כנראה שנגררנו על ידי זרמי ים חזקים," צעק מפקד הצוללת, כשהוא תלוי במהופך.

"לעלות אל פני המים! מלאו אוויר במְכל המרכזי!" ציווה.

כאשר מחצית מגוף הצוללת הציצה ועלתה על פני המים, הגיח המפקד החוצה אל הסיפון. כשראה שאין סימן לספינת אויב, נרגע קצת. ואז הבחין בעצם שחור שצף על פני המים באור הירח. המפקד נבהל לרגע, אך כשראה את סילון המים העולה מגבו הבין מיד שמדובר בלווייתן. הוא והמכונאי הראשי עמדו שניהם על הסיפון ובהו בו. הלווייתן, שמגופה של זוגתו הנחשקת הגיחו פתאום בני אדם, נבהל קצת. אבל העובדה שהנקבה אינה שונאת אותו, ואפילו מניחה לו לצוף לידה ולהתקרב אליה, מילאה אותו אושר.

השכם בבוקר שלמחרת יצא הלווייתן לים הפתוח והבריח להקות סרדינים אל תוך המפרצון הקטן, כארוחת בוקר לבת זוגו. אך כשהגיע הערב והיא נותרה דוממת, החל הלווייתן לדאוג. "אולי היא חולה?" חשב לעצמו והביא לה עשבי ים יעילים לריפוי. "אני מכיר מקומות בים הפתוח ששוחות בהם להקות של סרדינים טעימים כאלה, שכמותם אי אפשר למצוא במים הרדודים של המפרצון הזה," חזר ואמר לה. אולם הצוללת נותרה בשתיקתה.

בתוך הצוללת, בתום הדיון הסוער, נערכה הצבעה שבסיכומה הוחלט להילחם באמריקה עד הסוף. לכן כולם עסקו בהכנות. הם כתבו מכתבי פרדה למשפחותיהם, החליפו מדים ובגדים תחתונים והתכוננו להתקפה.

"אולי נקשור את מכתבי הצוואה לזנבו של הלווייתן המוזר הזה?" הציע המכונאי הראשי. כך הם בוודאי יימצאו יום אחד על ידי האנשים שיצודו אותו. הם צררו את המכתבים לצרור ועטפו אותו בבד עמיד במים. אחד מאנשי הצוות זינק למים וקשר את הצרור לזנב הלווייתן. הלווייתן סבר כי בת זוגו עמדה סוף סוף על רגשותיה כלפיו, והחליטה להעניק לו מתנה. לכן לא מש ממקומו והניח למלח להתקרב אליו ולקשור לזנבו את הצרור, שנראה לו כמו סרט קישוט.

לאחר יומיים יצאה הצוללת לים הפתוח, בחיפוש אחר ספינות הצי האמריקני, והלווייתן התלווה אליה בהתרגשות. "כאשר נגיע לאזור עשיר בסרדינים ובסרטנים נוכל לעשות תינוק," חשב לעצמו. "תינוק שלי ושלה לבטח יהיה לווייתן מדהים בגודלו. אם יהיה זה זכר, כנראה יתקשה למצוא בת זוג. אך אם אני הצלחתי למצוא בת זוג נפלאה כל כך, בוודאי גם הוא יסתדר."

אך כשהביט בצוללת, הבחין הלווייתן פתאום שהיא ניצבת על קרקעית הים בעומק של שלושים מטר בלי נוע. "ידעתי שמצבך הגופני לא טוב, ולמרות זאת המשכתי להציע לך לצאת איתי אל הים הפתוח. אנא סלחי לי."

הלווייתן הוא יונק, ולא דג, לכן חייב הוא לעלות מדי פעם אל פני המים כדי לנשום. "אם היא תמשיך לשכב כך ללא תנועה, בטח תמות," חשב לעצמו הלווייתן וניסה לדחוף את הצוללת מעלה בכל כוחותיו, אבל זה היה בלתי אפשרי.

אם הצוללת היתה מתגלה על ידי הרדאר האמריקני בעת התרחקותה מן האי, בוודאי היו מקיפות אותה מכל עבר סירות קטנות לאיתור צוללות ומטביעות אותה. לכן, דוממו אנשי צוותה את המנוע ודיברו זה עם זה בלחש. כך, כשהיא נחה על קרקעית הים, הצוללת דמתה לחלוטין לסלע. כדי שתישאר על הקרקעית, מולאו מכלי הציפה של הצוללת במים. היא נהייתה כבדה מאוד, ולכן דחיפותיו של הלווייתן באמצעות קצה אפו כלל לא השפיעו עליה.

הלווייתן חג סביב הצוללת כאחוז טירוף, ועד מהרה נאספו ובאו מכל הכיוונים סירות לאיתור צוללות. הללו בוודאי טעו לראות בלווייתן צוללת, והחלו להשליך לעברו פצצות עומק. הלווייתן נמלט בבהלה מהרעש האדיר והסירות הקטנות דלקו בעקבותיו. לו היה צולל ובורח אל קרקעית הים העמוקה, בוודאי היה ניצל, אך הוא דאג לבת זוגו.

"בזמן שגופה כה חלש לא תוכל להימלט מדברים נוראים כאלה שמושלכים לעברה. עד שסוף סוף מצאתי אהובה מתאימה, האין זה מזל רע להפליא?" חשב לעצמו. "אבל אני כבר לא לבד. אם נגזר עלינו למות, נמות ביחד, ממילא אין סיכוי שאפגוש שוב בת זוג כה נפלאה."

הלווייתן שחה בפראות חזרה לכיוון הצוללת, ואז התפוצצה מעליו פצצת עומק. מחצית מגופו הועפה מעוצמת הפיצוץ, אך הוא עדיין רצה מאוד להגיע אל הצוללת. וכך שלושה, חמישה פיצוצים - פצצות עומק הושלכו מטה בזו אחר זו והגוף הענק, שאורכו עשרים מטר, נקרע בבת אחת לגזרים. כעבור כשלוש שעות, משהסירות הקטנות הגיעו לסיפוקן, הן סבו על עקבותיהן.

לאחר שאנשי הצוללת וידאו, על פי רעש המדחפים המתרחקים, כי הסירות לאיתור צוללות עזבו, עלתה הצוללת בביישנות אל פני המים. מי הים נצבעו אדום עמוק, אך לא היה זה צבעה של השמש השוקעת אלא דם הלווייתן. על פני המים צף בשר הלווייתן קרוע לגזרים. עצמות, פיסות גוף וזנב צפו בין הגלים העולים ויורדים. צוותי הסירות הקטנות טעו וחשבו ששרידי הלווייתן שעלו מעומק הים, הם שרידי הצוללת. אנשי הצוללת הבינו היטב שהלווייתן המטרידן, שעקב אחריהם, הקריב למענם את גופו. איש לא פצה פה. כולם הצדיעו חרש למי הים האדומים.

"המפקד, תסתכל בבקשה בזה," הצביע אחד מאנשי הצוות. היה זה צרור המכתבים שחובר לזנבו של הלווייתן ונותר קשור לפיסת בשר, הוא נישא מעלה ומטה עם הגלים.

"שנאסוף אותו? או שנניח לו כפי שהוא?"

המפקד נד בראשו. "הלווייתן הקריב את חייו והציל אותנו, חבל שיהיה זה קורבן שווא," חשב המפקד ונכונותו הקודמת למות נדמתה כחלום רחוק.

וכך המשיכה הצוללת לצוף בים שנותר אדום גם לאחר שקיעת השמש.