ב-1976 הציגה הציירת אודרי ברגנר תערוכה של ציורים תל אביביים בגלריה "גבעון".
נסים אלוני כתב אז שציורים אלה הם "נופים המשרים על תל אביב מין הזיה, ספק עירונית, ספק כפרית.
מפליא עד כמה אודרי ברגנר נאמנה להזיה שלה; צריך מידה רבה של נאמנות כדי לצייר את תל אביב כתל של חורף שהסתיו טרם נגרף כליל מריאותיו, צריך יד רחבה כדי לצייר בצמצום הזיה עירונית של ארובות המעלות קטורת כפרית, סירות-אחו מנומנמות בשוליים נשכחים, שדות הזויים בתחום הישג-הלב...
"כמה שנים לאחר מכן הניחה הציירת את המכחול, נטלה תחתיו עט, וכתבה – בכמה חודשים, כאחוזת בולמוס – סדרת סיפורים קצרים. בסיפורים הללו היא ביטאה בעין של ציירת ובקול של סופרת את אותם נופים, שמתוח עליהם דוק של זרות. זרות – ופליאה.
"האמת היא שמעולם לא האמנתי שאני חיה," כותבת אודרי ברגנר באחד הסיפורים. "אני זוכרת איך הייתי מתבוננת סביבי בילדותי ואומרת לעצמי, `את חיה, את חיה!` בפליאה אדירה, וגם אז לא מאמינה בזה באמת." פליאה זאת ניכרת בהתבוננותה על הדברים כולם. בין שהיא כותבת על ילדותה ובין שהיא מתארת את החיים בגיל שישים, נראה כאילו היא רואה את הדברים בפעם הראשונה, בפליאה. זרות – וקרבה. אלה אינם סיפורים על תל אביב, אלא מתל אביב. מתוך תל אביב צופה הסופרת החוצה, אל הסביבה הקרובה ואל מחוזות רחוקים יותר – ילדות באוסטרליה, או מלכות הורדוס, שאליה מוביל אותה משפט של פלובר. על כל אלה היא כותבת באצילות פשוטה, ובפשטות אצילית. עבור סופרת זו, כך נראה, לא רק שענייני חולין מקבלים מימד של פיוט, אלא שהפיוט הוא לה דבר יומיומי. בת להורים לא יהודים – אם סקוטית ואב גרמני – ואשתו של צייר יהודי מאוד, ידענית מופלגת בספרות אנגלית ודוברת יידיש שוטפת, חריפת לשון אך מופנמת, היא משלבת בסיפוריה, בקווים עדינים של רישום, את הזרות, הקרבה והפליאה, ומעל כל אלה משוך חיוך של מין חמלה.
