אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום-הולדתי, בקטע הים שמול המקום הקרוי סְפָּקָוֶנטוֹ, קילומטרים אחדים ממִינְטוּרנוֹ. בסוף שנות החמישים, כשאבי עוד חי איתנו, שכרנו בקיץ חדר בבית איכרים ממש באותו אזור, ובילינו שם את חודש יולי. היינו אז חמישה, וישַׁנו כולנו בכמה מטרים רבועים לוהטים.
בכל בוקר שתינו אנו הבנות ביצה טרייה, פילסנו את דרכנו אל הים בין קנים גבוהים, בשבילי אדמה וחול, ונכנסנו לשחות. בעלת-הבית של החדר הזה, ששמהּ היה רוזה והיתה כבר בת למעלה משבעים, שמעה בלילה שבו מתה אמי שנוקשים על הדלת. אבל לא פתחה מאֵימת הגנבים והרוצחים.
אמי עלתה לרכבת לרומא יומיים קודם-לכן, ב-21 במאי, אך מעולם לא הגיעה. בזמן האחרון באה להיות אצלי לפחות פעם בחודש, לכמה ימים. לא אהבתי לשמוע אותה בבית. היא היתה מתעוררת עם שחר, וכהרגלה ציחצחה את המטבח ואת הסלון ממסד עד הטפחות. הייתי מנסה לשוב ולהירדם, אך לא הצלחתי: שכבתי נוּקשה בין הסדינים והיה נדמה לי שבנמרצוּת שלה היא הופכת את גופי לזה של תינוקת עם קמטים.
כשהגיעה עם הקפה, הייתי מתכווצת לפינה, כדי שלא תיגע בי ברפרוף כשתתיישב על קצה המיטה. החברוּתיוּת שלה הציקה לי: היא היתה יוצאת לקניות ומתיידדת עם בעלי-חנויות, שאני, במשך עשר שנים, לא החלפתי איתם יותר משתי מלים; היתה הולכת לטיולים בעיר בחברת מכרים מזדמנים שלה; נעשתה ידידה של ידידַי וסיפרה להם את קורות חייה, תמיד אותם דברים. לא יכולתי להיות איתה אלא מאופקת ולא-כנה.
היה די ברמז ראשון של חוסר-סבלנות מצדי להחזיר אותה לנפולי. אז היתה אוספת את הדברים שלה, מעניקה סידור אחרון לבית, ומבטיחה לשוב בהקדם. אני הסתובבתי בחדרים כדי לשוב ולסדר לפי טעמי כל מה שמיקמה היא על-פי טעמה.
החזרתי את המלחייה למדף שעליו ניצבה במשך שנים, השבתי את חומר-הניקוי למקום שנראה לי נוח מאז ומעולם, פרעתי את הסדר שלה במגירות שלי, חזרתי וכוננתי את הכָּאוֹס בחדר-העבודה שלי. גם הריח של נוכחותה – בושם שהותיר בבית תחושה של אי-שקט – היה נמוג עד מהרה כמו ריחו של גשם קצר בקיץ.
לעתים קרובות קרה שאיחרה את הרכבת. בדרך-כלל הגיעה אז ברכבת הבאה, או אפילו ביום המחרת, אך לא הצלחתי להתרגל לכך, והייתי מודאגת בכל פעם מחדש. הייתי מתקשרת אליה בחרדה. כששמעתי לבסוף את קולה, גערתי בה בקשיחות מסוימת: איך זה שעוד לא יצאה לדרך, למה לא הודיעה לי? היא היתה מצטדקת כיוצאת ידי חובה, ושואלת אותי בשעשוע מה כבר דמיינתי שהיה יכול לקרות לה, בגילה. "הכל", עניתי.
ציירתי לעצמי תמיד רשת של מלכודות שנארגה במיוחד כדי לגרום לה להיעלם מן העולם. כשהייתי קטנה ביליתי את זמנֵי היעדרויותיה במטבח, מאחורי זגוגיות החלון, בציפייה לשובה. ייחלתי שתשוב ותיראה בקצה הרחוב כמו דמות בתוך כדור בדולח. נשפתי על הזגוגית והעבתי אותה באדים, שלא אראה את הרחוב בלעדיה. ואם התמהמהה, הפכה החרדה כה בלתי-נשלטת עד שגלשה ברעידות של הגוף.
אז הייתי בורחת אל מחסן חסר-חלונות ונטול תאורה חשמלית, בדיוק ליד החדר שלה ושל אבי. הייתי סוגרת את הדלת ויושבת בחושך, לבכות בשקט. החדרון היה תרופת-נגד יעילה. הוא השרה עלי אימה שריסנה את חרדתי לגורל אמי. באפלה הגמורה, חנוקה מדי.די.טי, תקפו אותי צורות צבעוניות, שליחכו לכמה שניות את אישונַי והותירו אותי חסרת-נשימה.
"כשתחזרי, אני אהרוג אותך", הייתי מהרהרת, כאילו היא מי שהותירה אותי נעולה בפנים. אבל אחר-כך, מיד כששמעתי את קולה במסדרון, הייתי חומקת מהר החוצה כדי לחוג סביבה באדישות. המחסן הזה שב ועלה בזיכרוני כשגיליתי שיצאה לדרך כרגיל, אך מעולם לא הגיעה.
בערב קיבלתי את שיחת הטלפון הראשונה. אמי אמרה לי בנימה רגועה שאינה יכולה לספר לי דבר: נמצא איתה גבר שמונע בעדה. אחר-כך פרצה בצחוק וניתקה. תחילה הכריעה בתוכי התדהמה. חשבתי שהיא מעוניינת להתבדח והשלמתי עם כך שעלי להמתין לשיחת טלפון שנייה. למעשה, הנחתי לשעות לחלוף בהשערות, בישיבה חסרת-תכלית ליד הטלפון.
רק לאחר חצות פניתי לידיד שוטר, שהיה אדיב מאוד: הוא אמר לי לא להילחץ, הוא כבר יטפל בעניין. אבל הלילה חלף בלי ידיעות מאמי. הוודאות היחידה היתה יציאתה לדרך: האלמנה דֶה רִיזוֹ, אשה בודדה בת גילה, שאיתה היו לאמי, במשך חמש-עשרה שנה, תקופות של שכנות טובה ותקופות של עוינות, לסירוגין, אמרה לי בטלפון שליוותה אותה לתחנה.
בשעה שאמי עמדה בתור לכרטיס, קנתה לה האלמנה בקבוק של מים מינרליים ושבועון. הרכבת היתה מלאה, אך בכל-זאת מצאה אמי מקום ליד חלון בתא דחוס חיילים בחופשה. הן נפרדו זו מזו לשלום והמליצו זו לזו להיות זהירוֹת. איך היתה לבושה? כרגיל, בבגדים שיש לה שָׁנים: חצאית וז'קט כחולים, תיק קטן מעור שחור, נעליים ישנות עם עקב נמוך, מזוודה מרופטת.
בשבע בבוקר טילפנה אמי שוב. אף שהמטרתי עליה שאלות ("איפה את? מאיפה את מטלפנת? עם מי את?"), היא הגבילה את עצמה לשטף מהיר, בקול רם מאוד, של שורת גסויות בדיאלקט, שכל אחת מהן בוטאה בהנאה. ואז ניתקה. הגסויות הללו חוללו בי רגרסיה מבלבלת. שבתי וטילפנתי לַידיד שלי, והפתעתי אותו בתערובת מבולבלת של איטלקית ושל ביטויים בדיאלקט הנפוליטני. הוא רצה לדעת אם אמי היתה מדוכאת במיוחד בזמן האחרון. לא ידעתי.
הודיתי שלא היתה כמו פעם, שלֵווה, משועשעת ברוגע. היא אכן צחקה ללא סיבה, דיברה יותר מדי; אבל ככה מתנהגים הזקנים לעתים קרובות. ידידי הסכים אתי: מיד בגל החום הראשון עושים הזקנים תמיד כל-מיני דברים מוזרים; אין סיבה לדאגה. אני דווקא המשכתי לדאוג והסתערתי על העיר לאורכה ולרוחבה בחיפושים אחריה, בעיקר במקומות שידעתי שהיא אוהבת לטייל בהם.
שיחת הטלפון השלישית הגיעה בעשר בלילה. אמי דיברה בבלבול על איזה גבר שעקב אחריה כדי לחטוף אותה עטופה בשטיח. היא ביקשה ממני למהר ולעזור לה. התחננתי שתאמר לי היכן היא נמצאת. היא החליפה טון והשיבה שמוטב שלא. "תנעלי את עצמך בפְנים, אל תפתחי לאף-אחד", המליצה לי. האיש הזה רצה להזיק גם לי. אחר-כך הוסיפה: "תלכי לישון. עכשיו אני עושה אמבטיה". יותר לא שמעתי כלום.
למחרת ראו שני נערים את גופתה צפה מטרים אחדים מן החוף. היתה עליה רק החזייה שלה. המזוודה לא נמצאה. החליפה הכחולה לא נמצאה. לא נמצאו גם התחתונים, הגרביים, הנעליים, התיק עם התעודות. אך על אצבעה ענדה את טבעת-האירוסין ואת טבעת-הנישואין. ולאוזניה היו העגילים שאבי נתן לה במתנה לפני חצי מאה.
