סוחרי הספינות החיות 1 - ספינת קסם

פרולוג

מולקין הרים את עצמו בפתאומיות מהתפלשותו בתנועה שמילאה את האוויר בחלקיקים. קרעים של העור שהשיל צפו עם החול והבוץ כמו שרידי חלום. הוא הניע את גופו הארוך והמתפתל בלולאה עצלה, משפשף עצמו כדי לנקות את הפיסות האחרונות של עור שנהיה קטן מדי. כשבוץ התחתית החל לשקוע שוב, הוא התבונן סביב בשני תריסר הנחשים האחרים ששכבו ונהנו מהמשקעים המגרדים. הוא נד בראשו העצום המכוסה רעמה, ואז מתח את השריר הענק שהיה גופו. "העת," חצרץ בקולו הגרוני. "הגיעה העת".

כולם נשאו אליו את מבטיהם מתחתית הים, עיניהם הירוקות והזהובות והנחושתניות לא ממצמצות. שריבר דיברה בשם כולם כששאלה, "מדוע? המים חמימים כאן, המזון קל להשגה. במשך מאה שנה לא בא החורף לכאן. מדוע עלינו לעזוב כעת?"

מולקין פיתל את עצמו שוב בעצלתיים. קשקשיו, שנחשפו זה עתה, נצצו בחוזקה באור השמש הכחול. התייפותו הבהיקה את העיניים הכוזבות הזהובות שלכל אורכו, מכריזות עליו כעל אחד מבעלי הראייה העתיקה. מולקין יכול היה לזכור דברים, דברים מהזמן שלפני כל הזמן הזה. תפיסותיו לא תמיד היו ברורות, ולא תמיד עקביות. כמו רבים מאלה הלכודים בין זמנים, עם ידע על שני החיים, לעיתים קרובות היה לא ממוקד ולא ברור. הוא ניער את רעמתו עד שהרעל המשתק שלו יצר ענן חיוור סביב פניו.

הוא גמע את הרעל של עצמו, נשף אותו דרך זימיו בתצוגת שבועת־אמת. "מכיוון שזו העת!" אמר בדחיפות. הוא התרחק מכולם בפתאומיות, זינק לפני המים, עלה מהר יותר מהבועות. הרחק מעליהם הוא שבר את התקרה וזינק לרגע אל המחסור הגדול לפני שצלל שוב. הוא שחה סביבם במעגלים מבוהלים בדחיפות חסרת מילים.

"כמה מהסבכים האחרים הלכו כבר", אמרה שריבר בהרהור. "לא כולם, אפילו לא רובם. אבל מספיק כדי שנבחין בהיעדרם כשאנו עולים למחסור לשיר. אולי הגיעה העת".

ססוריאה שקע עמוק יותר בבוץ. "ואולי לא", אמר בעצלתיים. "אני חושב שאנחנו צריכים לחכות עד שהסבך של אוברן ילך. אוברן הוא... יציב יותר ממולקין".

לצידו, הרימה שריבר את עצמה בפתאומיות מהבוץ. השני הבוהק של עורה החדש היה מבהיל. פסים חומים עדיין היו תלויים ממנה. היא שחררה גוש גדול שלו בפיה ובלעה אותו לפני שדיברה. "אולי עליך להצטרף לסבך של אוברן, אם הנך מפקפק במילותיו של מולקין. אני אבוא צפונה בעקבותיו. עדיף ללכת מוקדם מדי מאשר מאוחר מדי. עדיף ללכת מוקדם, אולי, מאשר לבוא עם עשרות סבכים אחרים ולהיאלץ להתמודד אתם על מזון". היא נעה בגמישות דרך קשר בגופה שלה, ושפשפה מעצמה את השרידים האחרונים של עורה הישן. היא ניערה את רעמתה, ואז הרימה את ראשה. החצרוץ החד שלה הרעיד את המים. "אני

באה, מולקין! אני באה בעקבותיך!" היא נעה להצטרף למנהיגם, שעדיין חג סביבם, בריקודו המתפתל מעליהם.

כל אחד בתורו, הרימו שאר הנחשים הגדולים את גופיהם מהבוץ הדביק ומהעור שהשילו. כולם, אפילו ססוריאה, קמו מהמעמקים וחגו במים החמימים מתחת לתקרת השפע, והצטרפו לריקודו של הסבך. הם ילכו צפונה, חזרה לימים מהם

באו, בזמן העתיק שכה מעטים מהם זכרו עתה.

אמצע הקיץ

1

על כוהנים ופירטים

קניט הלך לאורך קו הגאות, כשהוא מתעלם מגלי המלח ששטפו סביב מגפיו בעודם מנקים במגעם את עקבותיו מהחוף. מבטו היה צמוד לקו המשתרך של אצות, צדפים ועצי סחף שסימן את הנקודה הגבוהה ביותר אליה מגיעים המים. השפל בדיוק החל, והגלים התקצרו יותר ויותר באחיזתם המתחננת בקרקע. כשמי המלח נסוגו במורד החול השחור, הם חשפו את השיניים הטוחנות השחוקות של הצפחה ושל סבכי האצות שהתחבאו כעת מתחת לגלים.

בצד השני של אי האחרים עגנה ספינתו הדו־תרנית במפרץ הרמייה. הוא הביא את המרייטה לעגון שם כשרוחות הבוקר נשבו והעיפו את שאריות הסופה מהשמים. הגאות עדיין עלתה אז, והסלעים החדים של המפרץ הידוע לשמצה נסוגו בחוסר רצון מתחת לתחרה ירוקה קוצפת. הגיג של הספינה השתפשף מעל הסלעים מכוסי הספחת וביניהם, והביא אותו ואת גאנקיס לחוף על חצי ירח של חול שחור שנעלם לחלוטין כשרוחות הסערה הרימו את הגלים מעבר לסימן שיא הגאות. מעל, התנשאו מצוקי צפחה, ועצים ירוקי־עד שהיו כה כהים שכמעט היו שחורים נשענו החוצה באופן מסוכן, מתריסים כנגד הרוחות רבות העוצמה. אפילו לאדם בעל עצבי הברזל של קניט, זה נראה ככניסה ללועו הפתוח למחצה של יצור כלשהו.

הם הותירו את אופל, נער הסיפון, עם הגיג כדי שיגן עליה מהתקריות המוזרות שאירעו לעיתים כה קרובות לספינות לא מוגנות במפרץ הרמייה. לחרדתו של הנער, פקד קניט על גאנקיס לבוא איתו, והותיר את הנער לבדו בסירה. כשקניט ראה את הנער לאחרונה, הוא ישב בסירה שעל החוף. עיניו נעו ממבטים חוששים על הצוקים המיוערים מעבר לכתפו לבהייה חרדה למקום שבו המרייטה משכה בעוגנים שלה, כמהה להצטרף לזרם המהיר שנע מחוץ לפי המפרץ.

הסכנות הכרוכות בביקור באי הזה היו אגדתיות. זה היה מעבר לעוינות של מקום המעגן ה"טוב ביותר" באי, מעבר לתאונות המוזרות שאירעו לספינות ולמבקרים. כל האי היה אפוף בקסם המשונה של האחרים. קניט חש כי קסם זה מושך אותו כשהוא וגאנקיס נעו בנתיב שהוביל ממפרץ הרמייה לחוף האוצר. יחסית לנתיב שלא השתמשו בו לעיתים קרובות, החצץ השחור שלו היה נקי במידה פלאית מעלים נופלים ומצמחייה פולשנית. סביבם נטפו העצים גשם יד שנייה מסופת הלילה הקודם על עלי שרך שכבר היו עמוסים בטיפות גבישיות. האוויר היה קריר ומלא חיים. פרחים בגוונים ססגוניים, שתמיד צמחו במרחק של גובה אדם לפחות מהנתיב, קראו תיגר על עגמומיות רצפת היער המוצלת. ניחוחותיהם נסחפו באופן מפתה על רוח הבוקר כאילו הזמינו את הגברים לנטוש את מסעם ולחקור את עולמם. הפטריות הכתומות שכיסו את גזעיהם של רבים מהעצים היו מאיימות יותר בחזותן. הבוהק המזעזע של צבען רמז לקניט על רעבון טפילי. רשת עכביש שכוסתה, כמו השרכים, בטיפות מים נוצצות, נמתחה לאורך הנתיב שלהם ואילצה אותם להתכופף מתחת לה. העכביש שישב בקצה הקורים היה כתום כפטריות וגדול כמעט כאגרופו של תינוק. צפרדע עצים ירוקה נלכדה בקורים הדביקים של הרשת ונאבקה בהם, אבל העכביש לא נראה מעוניין. גאנקיס השמיע צליל חרדה קטן כשכרע לנוע מתחת לרשת.

הנתיב הזה נע ממש במרכז ממלכתם של האחרים. זה היה המקום שבו אדם יכול לחצות את הגבולות המעורפלים של אזוריהם, אם העז לעזוב את הנתיב המסומן היטב שהוקצה לבני אנוש ונכנס ליער לחפשם. בזמני קדם, כך סיפרו האגדות, באו לכאן גיבורים, לא כדי ללכת בשביל, כי אם במטרה לעזוב אותו בכוונה, לעמוד בעוז בפני האחרים במאורותיהם, ולחפש את חוכמת האלה האסורה במערה שלהם, או לדרוש מתנות כמו גלימות היעלמות וחרבות שכוסו בלהבה ויכלו לחתוך כל מגן. פייטנים שהעזו לעשות דרך זו, שבו לארצותיהם עם קולות שמסוגלים לנתץ את אוזני השומע בעוצמתם, או להמיס את לב המאזין בכישוריהם. כולם הכירו את הסיפור העתיק על קייבן גלימת־עורב, שביקר את האחרים במשך חצי מאה ושב כאילו עבורו חלף רק יום, אבל עם שיער בצבע זהב ועיניים הדומות לגחלים אדומות ושירי אמת שסיפרו על העתיד בחרוזים מעוותים. קניט נחר לעצמו בשקט. כולם הכירו את הסיפורים העתיקים, אבל אם היה מי שהעז לעזוב את הנתיב במשך חייו של קניט, הוא לא סיפר על כך לאיש. אולי הוא לא שב, וכך לא יכול היה להתרברב על כך. הפירט פטר את זה ממחשבותיו. הוא לא בא לאי כדי לעזוב את הנתיב, כי אם כדי ללכת בו עד סופו. וכולם ידעו מה המתין שם.

קניט הלך בשביל החצץ שהתפתל דרך הגבעות המיוערות של פנים האי עד שירידתו המתפתלת שפכה אותם לרמה המכוסה בדשא גס שהקיפה עיקול רחב של חוף פתוח. זה היה החוף שמצדו השני של האי הקטנטן. אגדות ניבאו שנמלה הבא של כל ספינה שתעגון יהיה העולם הבא. קניט לא מצא כל תיעוד על ספינה שהעזה לקרוא תיגר על השמועה. אם הייתה ספינה כזאת, עוזה הלך אתה לעזאזל.

השמים היו בצבע כחול עז וחלק שנוקה מכל ענני הסופה של הלילה. העיקול הארוך של חוף הסלע והחול נשבר רק על ידי נחל המים המתוקים שחתך את הגדה הגבוהה ומכוסת הדשא שמעבר לחוף. הנחל נע באטיות מעל החול עד שנבלע בים. במרחק התנשאו צוקים גבוהים יותר של צפחה שחורה, והקיפו את הקצה הרחוק של חוף חצי הירח. מגדל חד אחד של אבן צפחה עמד בנפרד, בולט בעקמומיות מהאי, ומקטע קטן של החוף בינו לבין צוק האם שלו. הפער בחוף מסגר פרוסה כחולה של שמים וים חסר מנוחה.

"היו לא מעט רוח וגלים אתמול בלילה, אדוני. יש כאלה שאומרים שהמקום הטוב ביותר ללכת בו בחוף האוצר הוא החולות מכוסי הדשא שם למעלה... אומרים שכשיש סופה, הגלים זורקים דברים שם למעלה, דברים שבירים שעלולים להישבר לרסיסים על הסלעים וכאלה, אבל הם נוחתים על הצמחים שם, ממש בעדינות". גאנקיס פלט את המילים במאמץ בעודו ממהר בעקבותיו של קניט. הוא נאלץ למתוח את צעדיו כדי לעמוד בקצב של הפירט הגבוה. "דוד שלי – כלומר, למעשה הוא היה נשוי לדודתי, לאחותה של אמי – הוא אמר שהוא הכיר אדם שמצא שם למעלה קופסת עץ קטנה, שחורה ונוצצת ומכוסה בציורי פרחים. בפנים היה פסל זכוכית קטן של אישה עם כנפי פרפר. אבל לא זכוכית שקופה, לא, צבעי הכנפיים הסתחררו בתוך הזכוכית כזה". גאנקיס עצר את סיפורו והרכין למחצה את ראשו בעודו מתבונן באדונו בזהירות. "התרצה לדעת מה אמר האחר על משמעות הדבר?"

קניט עצר ולחץ בקדמת המגף שלו על קמט בחול הרטוב. ניצוץ זהב היה גמולו. הוא התכופף בשלווה וכרך את אצבעו מתחת לשרשרת זהב דקה. כשהרים אותה, בקע תליון מקבר החול שלו. הוא ניגב את התליון על קדמת מכנסי הפשתן הנאים שלו, ואז פתח את הסוגר הקטנטן בזריזות. חצאי הזהב נפתחו בקפיצה. מי מלח חדרו לשולי התליון, אבל דיוקן האישה הצעירה עדיין חייך אליו, עיניה עולצות ונוזפות בביישנות כאחד. קניט רק נהם למראה מציאתו והניח אותה בכיס מקטורנו הרקום בחוטי זהב.

"קפ'ן, אתה יודע שלא ייתנו לך לשמור את זה לעצמך. אף אחד לא שומר לעצמו דבר מחוף האוצר", ציין גאנקיס בזהירות.

"הם לא?" שאל קניט בתורו. הוא הכניס מעט שעשוע לקולו, כדי שיוכל לצפות בגאנקיס תוהה האם זהו לעג עצמי או איום. גאנקיס שינה את איזונו בחשאי, והרחיק את פניו מטווח השגתו של קברניטו.

"ז'מה שכולם אומרים, המפקד", השיב בהיסוס. "שאף אחד לא לוקח הביתה את מה שהוא מוצא בחוף האוצר. אני יודע על בטוח שהחבר של דוד שלי לא לקח את מה שמצא. אחרי שהאחר התבונן במה שהוא מצא והגיד את עתידו, הוא הלך בעקבות האחר במורד החוף לצוק סלע. בטח זה". גאנקיס הרים זרוע והצביע על צוקי הצפחה הרחוקים. "ועל פני הצוק היו אלפי חורים קטנים, איך־שקוראים־להם קטנים..."

"גומחות", סיפק קניט בקול כמעט חולמני. "קוראים להן גומחות, גאנקיס. כפי שגם אתה היית עושה, לו ידעת לדבר בשפתך שלך".

"כנאדוני. גומחות. ובכל אחת מהן היה אוצר, פרט לאלה שהיו ריקות. והאחר נתן לו ללכת לאורך הצוק ולהתבונן בכל האוצרות, והיו שם דברים שכמותם הוא לא דמיין מעולם. ספלי תה מחרסינה שעוצבו כשושנים וכוסות יין מזהב מלאות בתכשיטים וצעצועי עץ קטנים וצבעוניים, ועוד מאה דברים שכמותם לא תוכל לדמיין, כל אחד בגומחה, אדוני. והוא מצא גומחה בגודל ובצורה המתאימים, והוא הניח שם את אשת הפרפר. הוא אמר לדודי שאין דבר שעשה עד כה, שחש נכון כמו הנחת האוצר הקטן בחור ההוא. ואז הוא הותיר אותה שם, ועזב את האי והלך הביתה".

קניט כחכח בגרונו. הצליל הבודד הביע יותר בוז וסלידה מכפי שרוב האנשים היו יכולים להכניס לזרם ארוך של קללות. גאנקיס התבונן הצדה ולמטה. "זה הוא אמר את זה, המפקד, לא אני". הוא משך במותני מכנסיו הדהויות. והוסיף כמעט בחוסר רצון, "האיש חי קצת בעולם החלומות. נותן שביעית מכל מה שהוא מרוויח למקדש של סא, ואת שני ילדיו הבכורים. אדם כזה לא חושב כמונו, המפקד".

"כשאתה חושב בכלל, גאנקיס", סיים עבורו הקפטן. הוא הרים את עיניו החיוורות והתבונן הרחק במעלה קו הגאות, כשהוא ממצמץ קלות בעוד שמש הבוקר נוצצת על הגלים הנעים. "תזיז את עצמך לצוקים מכוסי העשבים שלך, גאנקיס, ולך לאורכם. תביא לי מה שתמצא שם".

"כנאדוני". הפירט המבוגר יותר שירך רגליו משם. הוא הסתובב פעם והתבונן בקפטן הצעיר שלו בצער. אז הוא טיפס בגמישות במעלה הגדה הנמוכה לרמה המכוסה עשב שמעל החוף. הוא החל ללכת במסלול מקביל, עיניו סורקות את הגדה שמולו. כמעט מיד, הוא איתר משהו. הוא רץ לעברו, ואז הרים חפץ שהבזיק באור השמש. הוא הרים אותו לאור והתבונן בו, פניו המחורצות מוארות ביראה. "המפקד, המפקד, אתה צריך לראות מה מצאתי!"

"אולי הייתי יכול לעשות זאת, אם היית מביא את זה לכאן כפי שהצטווית", ציין קניט בכעס.

כמו כלב שנקרא לבעליו, עשה גאנקיס את דרכו חזרה לקפטן שלו. עיניו החומות נצצו בברק נעורים, והוא אחז באוצר בשתי ידיו בעודו מזנק לחוף בגמישות, מהרמה שגובהה כגובה אדם. נעליו הנמוכות הרימו חול בעודו רץ. קמט הופיע לרגע על מצחו של קניט בעודו צופה בגאנקיס מתקדם לעברו. המלח הזקן אמנם נהג לכרכר סביבו, אבל הוא לא נטה לחלוק שלל יותר מכל אדם אחר במקצועו. קניט לא באמת ציפה שגאנקיס יביא לו מרצונו כל דבר שימצא על הגדה. למעשה, הוא די ציפה לגזילת האוצר מידיו של האיש בסוף הטיול שלהם. העובדה שגאנקיס רץ אליו, פניו בוהקות משל היה שוטה כפרי המביא פרח לחולבת האהובה עליו, הייתה ממש מטרידה.

ובכל זאת, קניט הותיר את החיוך הארסי הרגיל שלו על פניו, ולא הסגיר את מחשבותיו. תנוחה זו הייתה תוצר של אימון רב, והותירה רושם של חן שליו כשל חתול צד. זה לא רק שגובהו הרב אפשר לו להתבונן בכל המלחים מלמעלה. הבעת השעשוע התמידית על פניו גרמה לאנשיו לחוש שהם אינם מסוגלים להפתיע אותו. הוא רצה שהצוות שלו יאמין שהוא מסוגל לחזות לא רק כל מהלך שלהם, אלא גם את מחשבותיהם. צוות שחשב כך על הקפטן שלו הוא צוות שפחות סביר שימרוד. ואם ימרדו, איש לא ירצה להיות הראשון שיפעל.

וכך הוא שמר על שלוותו למראית עין בעוד גאנקיס רץ לעברו על החול. מעבר לכך, הוא לא מיהר לחטוף את האוצר מידו, אלא אפשר לאיש להושיט אותו בעודו מתבונן בו בשעשוע.

מהרגע שראה אותו, נדרשה כל השליטה העצמית של קניט כדי שלא יחטוף אותו. הוא מעולם לא ראה צעצוע שנוצר בעורמה שכזאת. הייתה זאת בועת זכוכית, כדור מושלם. המשטח לא נפגם אפילו בשריטה. לזכוכית עצמה היה גוון כחלחל קלוש, אך הגוון לא הסתיר את הפלא שבפנים. שלוש דמויות קטנטנות לבושות טלאים, פניהן צבועות, הוצמדו לבימה קטנטנה וחוברו איכשהו זו לזו כך שכשגאנקיס הזיז את הכדור בידיו, הן החלו בסדרה של פעולות. אחת הסתחררה בפירואט על קצות האצבעות, השנייה ביצעה סדרת היפוכים על קרש, והשלישית נדה בראשה בקצב פעולותיהן, כאילו כל השלוש שמעו מנגינה עליזה בתוך הכדור והגיבו אליה.

קניט אפשר לגאנקיס להדגים עבורו פעמיים. אז, ללא מילה, הושיט לעברו בחן יד ארוכת אצבעות, והמלח הניח את האוצר בכף ידו. קניט דבק במאמץ בחיוך המשועשע שלו כשהרים בתחילה את הכדור לאור השמש, ואז גרם ללוליינים שבפנים לרקוד עבורו. הכדור לא מילא לחלוטין את ידו. "צעצוע של ילד", הסיק ביהירות.

"אם הילד הוא הנסיך העשיר בעולם", העז גאנקיס לציין. "זה דבר שברירי מכדי שיינתן לילד לשחק בו. כל מה שיידרש הוא שיפילו אותו פעם אחת..."

"אך נראה שהוא שרד את הקפיצות על גלי סופה, ואז את היותו מושלך על חוף", ציין קניט בנעימות מדודה.

"זה נכון, המפקד, אך הרי זהו חוף האוצר. כמעט כל מה שמושלך לכאן הוא שלם, ממה ששמעתי. זה חלק מהקסם של המקום".

"קסם". קניט הרשה לעצמו חיוך רחב מעט יותר כשהניח את הכדור בכיס המרווח של מעיל האינדיגו שלו. "אז אתה מאמין שקסם הוא מה שמרים צעצועים שכאלה לחוף, מה?"

"אלא מה, קפטן? הדבר היה צריך להיות מנותץ לרסיסים, או לפחות להישרט על ידי החולות. אבל זה נראה כאילו זה עתה יצא מחנות התכשיטן".

קניט נד בראשו בעצב. "קסם? לא, גאנקיס, אין בזה יותר קסם מאשר בגאויות במים הרדודים של אורטה, או בזרם התבלינים שעוזר לספינות לשוט מהר יותר לאיים ולועג להן כל הדרך בחזרה. זה רק טכסיס של רוחות וזרמים וגאויות. לא יותר מכך. אותו טכסיס שמבטיח שכל ספינה שתנסה לעגון בצד זה של האי תמצא את עצמה טרופה ושבורה לפני הגאות הבאה".

"כנאדוני", הסכים גאנקיס בצייתנות, אבל ללא שכנוע. עיניו הבוגדניות נעו לכיס שבו הניח קפטן קניט את כדור הזכוכית. חיוכו של קניט אולי התרחב מעט.

"ובכן? אין סיבה להתעכב כאן. תחזור לשם ותלך לאורך הגדה ותראה מה עוד תוכל למצוא".

"כנאדוני", נכנע גאנקיס, ובמבט אחרון של חרטה לעבר הכיס פנה הגבר המבוגר יותר ומיהר חזרה לגדה. קניט הכניס יד אחת לכיס וליטף את הזכוכית הקרה והחלקה ששם. הוא המשיך לטייל במורד החוף. מעליו, עשו השחפים כמותו, והחליקו באטיות במורד הרוח בעודם מחפשים מטעמים במים הנסוגים. הוא לא נחפז, אבל זכר שספינתו ממתינה לו מעבר לאי במים בוגדניים. הוא ילך לכל אורך החוף, כפי שהמסורת דרשה, אבל הוא לא התכוון להתעכב לאחר שישמע את הגדת העתידות של אחר. וגם לא הייתה לו כל כוונה להותיר כל אוצר שימצא. חיוך אמיתי משך בזוויות פיו.

בעודו הולך, הוציא את ידו מכיסו ונגע בפרק היד השנייה. חפת התחרה של חולצת המשי הלבנה שלו הסתיר חוט כפול נאה מעור שחור. זה כרך צעצוע עץ קטן ומשובח לפרק ידו בחוזקה. הקישוט היה פנים מגולפות שחוררו במצח ובלסת התחתונה כך שהפנים הוצמדו בחוזקה לפרק ידו, מכסות בדיוק את הדופק שלו. בעבר, הפנים היו צבועות בשחור, אבל מרבית הצבע דהה. הפנים עדיין נראו בבירור, פנים קטנטנות ולועגות, שגולפו בקפידה מרהיבה. הפנים היו זהות לאלה שלו. עלה לו סכום בלתי סביר לייצר את העצם. לא כל מי שיכול היה לגלף בעץ־קסם היה מוכן לעשות זאת, גם אם היה לו את האומץ לגנוב את העץ.

קניט זכר היטב את האומן שגילף עבורו את הפנים הקטנטנות. הוא ישב בסטודיו של האיש במשך שעות ארוכות, שטוף בשמש הבוקר הקרירה בעוד האומן מגלף את העץ הקשה כברזל בדקדקנות כך שישקף את פניו של קניט. הם לא דיברו. האומן לא יכול היה לדבר, הפירט לא דיבר. המגלף היה זקוק לשקט מוחלט על מנת להתרכז, שכן הוא לא רק עיבד את העץ, כי אם ביצע לחש שיכבול את הקמע כך שיגן על הלובש מפני קסמים. לקניט ממילא לא היה דבר לומר לו. הפירט שילם לו מקדמה מופרזת חודשים קודם לכן, והמתין עד שהאמן שלח לו שליח שאמר שהוא השיג מעט מהעץ היקר והשמור היטב. קניט זעם על כך שהאומן דרש עוד כסף לפני שהחל לגלף ולבצע את הלחש, אבל רק חייך את חיוכו הארסי הקטן והניח מטבעות ותכשיטים וחוליות זהב וכסף על מאזניו של האמן, עד שהאיש הנהן כדי לסמן שמחירו שולם. כמו רבים במקצועות הלא חוקיים של בינגטאון, האיש הקריב לפני זמן רב את לשונו כדי להבטיח את פרטיותו של לקוחו. אף שקניט לא היה משוכנע ביעילותה של הטלת מום שכזאת, הוא העריך את הרגש שייצגה. וכך, לאחר שהאמן סיים וחיבר אישית את התכשיט לפרק ידו של קניט, האיש יכול היה רק להנהן בתקיפות כדי להביע את סיפוקו העמוק מכישוריו שלו בעודו נוגע בעץ באצבעות נלהבות.

לאחר מכן, קניט הרג אותו. זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות, וקניט הוא אדם הגיוני ביותר. הוא לקח חזרה את השכר הנוסף שהאיש דרש. קניט לא סבל אדם שלא כיבד את העסקה המקורית שלו. אבל זאת לא הייתה הסיבה שהרג אותו. הוא הרג אותו על מנת לשמור על הסוד. אם אנשים היו יודעים שקפטן קניט עונד קמע שמטרתו להדוף קסם, הרי שהם ידעו שהוא מפחד מהם. הוא לא יכול היה להרשות שהצוות שלו יאמין שהוא פוחד מדבר כלשהו. מזלו הטוב היה אגדי. כל אנשיו האמינו בו, רובם יותר מכפי שקניט עצמו האמין. זאת הסיבה לכך שהם היו אנשיו. אסור שיחשבו שהוא חושש שמשהו יכול לאיים על המזל הזה.

בשנה מאז שהרג את האמן, הוא תהה האם הריגתו פגעה בקמע בדרך כלשהי, שכן הוא לא קם לחיים. כשהוא שאל את המגלף כמה זמן ייקח לפנים הקטנות להתעורר לחיים, האיש משך בכתפיו ברוב הבעה, וציין בתנועות ידיים רבות שלא הוא ולא אף אחד אחר יכולים לחזות דבר שכזה. במשך שנה חיכה קניט שהקמע יתעורר לחיים, כדי להיות בטוח שהלחש שלו הופעל לחלוטין. אבל בא זמן שבו לא יכול היה לחכות יותר. הוא ידע בחוש שהגיע הזמן שילך לבקר בחוף האוצר, ויראה מה יעניק לו האוקיינוס. הוא לא יכול היה לחכות עוד שהקמע יתעורר. הוא החליט להסתכן. הוא יאלץ לסמוך שוב על מזלו שיגן עליו, כפי שהיה תמיד. הוא הגן עליו ביום שבו נאלץ להרוג את האמן, הלא כך? האיש פנה באופן לא צפוי, בדיוק בזמן לראות את קניט שולף את הלהב. קניט היה משוכנע שאם הייתה לאיש לשון, הצרחה שלו הייתה קולנית בהרבה.

קניט אילץ את עצמו להפסיק לחשוב על האמן. זה לא הזמן לחשוב עליו. הוא לא בא לחוף האוצר כדי להגות בעבר, אלא כדי למצוא אוצר שיבטיח את עתידו. הוא הצמיד את מבטו לקו הגאות המתפתל והלך לאורכו במורד החוף. הוא התעלם מהצדפות הנוצצות, מטופרי הסרטנים ומסבכי האצות שנעקרו משורש, ומעצי סחף גדולים וקטנים. עיני התכלת שלו חיפשו רק מטען שהושלך ונטרף. הוא לא נאלץ ללכת רחוק כדי למצוא גמול על עמלו. בתיבת עץ קטנה וחבוטה, הוא מצא סט של ספלי תה. הוא לא חשב שבני אנוש ייצרו אותם או השתמשו בהם. היו תריסר ספלים, והם נוצרו מקצוות של עצמות ציפורים שרוקנו מתוכנן. תמונות כחולות קטנטנות צוירו עליהם, והקווים היו דקים עד שנראה שהמברשת הייתה רק שערה אחת. הספלים היו משומשים. התמונות הכחולות נמוגו מעבר לכל זיהוי של צורתן המקורית וידיות העצם המגולפות היו שחוקות משימוש. הוא הכניס את התיבה הקטנה תחת זרועו והמשיך ללכת.

הוא המשיך לצעוד תחת השמש ונגד הרוח, מגפיו הנאות מותירות טביעות ברורות בחול הרטוב. מדי פעם הרים את מבטו באופן אגבי, וסקר את החוף כולו. הוא לא נתן לציפיותיו להופיע על פניו. כשנתן למבטו לצנוח חזרה לחול, הוא גילה קופסת ארז קטנטנה. מי מלח עיוותו את העץ. כדי לפותחה נאלץ לחבוט בו על אבן כמו אגוז. בפנים היו ציפורניים. הן נוצרו מאם הפנינה. צבתות קטנטנות יחברו אותן מעל ציפורן רגילה ובקצה של כל אחת מהן היה חלל קטנטן, שאולי נועד לאכסן רעל. הן היו שתים־עשרה. קניט הניח אותן בכיסו השני. הן שקשקו יחדיו כשהלך.

לא הציק לו שמה שמצא היה בבירור דבר שלא עוצב על ידי בני אנוש ולא נועד לשימושם. למרות שלעג קודם לכן לאמונתו של גאנקיס בקסם שבחוף, כולם ידעו שלא רק גלי האוקיינוס ליחכו את החופים הסלעיים האלה. ספינות שהיו שוטות מספיק כדי לעגון במקום כלשהו ליד האי הזה בעת סערה נטו להיעלם לחלוטין, ולא להותיר אפילו שבב שאריות. מלחים זקנים אמרו שהם נסחפו מהעולם הזה ואל מימיו של עולם אחר. קניט לא פקפק בכך. הוא התבונן בשמים, אבל הם נותרו צלולים וכחולים. הרוח הייתה חזקה, אבל הוא האמין שמזג האוויר יישאר כמות שהוא כך שהוא יספיק ללכת לאורכו של חוף האוצר ולעשות את הדרך אל צדו השני של האי, שם עגנה ספינתו במפרץ הרמייה. הוא בטח במזלו שלא יעזוב אותו.

התגלית המטרידה שלו הייתה הבאה בתור. היה זה שק שנוצר מעורות אדומים וכחולים שנתפרו יחדיו, קבור למחצה בחול הרטוב. העור היה חזק, והשק נוצר כך שיחזיק מעמד. מי מלח הרטיבו והכתימו אותו, וגרמו לצבעים להתערבב זה בזה. מי המלח אחזו בידיות הנחושת שסגרו אותו והקשיחו את רצועות העור שעברו בהן. הוא השתמש בסכין שלו כדי לפתוח תפר. בפנים היו גורי חתולים, שלמים לחלוטין, עם טפרים ארוכים וכתמים נוצצים מאחורי אוזניהם. הם היו מתים, כל השישה. הוא דיכא את סלידתו, והרים את הקטן ביותר. הוא סובב את הגופה הרפויה בידיו. הגור היה כחול פרווה, כחול וינקה עמוק עם עפעפיים ורודות. קטן. הגור הצעיר, ככל הנראה. זה היה לח וקר ומגעיל. עגיל מאבן אודם כיסה את אחת האוזניים הרטובות כמו קרצייה. הוא ייחל פשוט לשמוט אותו. מגוחך. הוא קטף את העגיל מהאוזן והניח אותו בכיסו. ואז, מונע על ידי דחף שלא הבין, החזיר את הגופות הכחולות הקטנות לשק והותיר אותו לצד קו הגאות. קניט המשיך ללכת.

יראה זרמה בו עם דמו. עץ. קליפה ולשד, ניחוח היער והעלים המתנופפים מעליו. עץ. אבל גם האדמה והמים, האוויר והאור, הכול בא והלך דרך הברייה הידועה בשם עץ. הוא נע אתם, נכנס ויוצא מקיומם של קליפה ועלה ושורש, אוויר ומים.

"וינטרו".

הנער הרים את עיניו באיטיות מהעץ שלפניו. הוא אימץ את רצונו, ומיקד את מבטו בפניו המחייכות של הכוהן הצעיר. בראנדול חייך בעידוד. וינטרו עצם את עיניו לרגע, עצר את נשימתו, ושחרר את עצמו ממשימתו. כשפקח את עיניו, שאף אוויר בפתאומיות כאילו השתחרר ממים עמוקים. אור מנמר, מים מתוקים, רוח קלה, כל אלה נמוגו לפתע. הוא היה בחדר העבודה במנזר, אולם קריר שרצפתו וקירותיו עשויים מאבן. רגליו היחפות חשו את צינת הרצפה. היו תריסר שולחנות אבן אחרים בחדר הגדול. לצד שלושה אחרים, עבדו נערים כמותו לאיטם, ותנועותיהם החולמניות הסגירו את מצב הטראנס שבו היו נתונים. אחד מהם ארג סל והשניים האחרים עיצבו חומר בידיים אפורות ורטובות.

הוא התבונן בפיסות הזכוכית הנוצצת והעופרת שעל השולחן שמולו. יופיו של הוויטראז' שיצר הפתיע אפילו אותו, אבל הוא לא עמד בהשוואה לפליאה שחש כשהיה העץ. הוא נגע בו באצבעותיו, מניע אותן על הגזע ועל הענפים החינניים. ליטוף התמונה היה דומה לנגיעה בגופו שלו, כה טובה הייתה היכרותו עמה. מאחוריו שמע את שאיפת האוויר השקטה של בראנדול. במצב המודעות המוגברת שבו שרה עדיין, הוא חש את יראתו של הכוהן זורמת עם זו שלו, ובמשך זמן מה עמדו בשקט וחלקו את תפארת הפלא של סא.

"וינטרו", אמר הכוהן שוב בקול שקט. הוא הושיט יד ונגע באצבעו בדרקון הקטנטן שהציץ מהענפים העליונים של העץ, ואז נגע בעיקול הנוצץ של גופו של נחש, שכמעט ונחבא בשורשים המתפתלים. הוא הניח יד על כתפו של הנער וסובב אותו בעדינות משולחן העבודה שלו. בעודו מוביל אותו מחדר העבודה, הוא נזף בו בעדינות. "אתה צעיר מכדי להישאר במצב כזה במשך הבוקר כולו. אתה חייב ללמוד למתן את הקצב שלך".

וינטרו הרים את ידיו ושפשף עיניים שהיו לפתע מלאות שרעפים. "הייתי שם כל הבוקר?" שאל בהלם. "זה לא נראה כך, בראנדול".

"אני בטוח שלא. אבל אני בטוח שהעייפות שאתה חש כעת תשכנע אותך באמיתות הדבר. עליך להיות זהיר, וינטרו. מחר, בקש מצופה שיקים אותך באמצע הבוקר. כישרון כשלך הוא דבר יקר מכדי שניתן לך לכלות אותו".

"אכן כואב לי, כעת", הודה וינטרו. הוא העביר יד על המצח שלו, הזיז שיער שחור ודק מעיניו וחייך. "אבל העץ היה שווה את זה, בראנדול".

בראנדול הנהן לאטו. "ביותר ממובן אחד. מכירתו של חלון כזה תשיג לנו די ממון כדי להעניק לאולם הטירונים גג חדש. אם האם דאיטי תוכל לגרום לעצמה לתת למנזר להיפרד מפלא שכזה". הוא היסס שוב ואז הוסיף, "אני רואה שהם הופיעו שוב. הדרקון והנחש. עדיין אין לך מושג..." הוא נתן לקולו להימוג בשאלה.

"אני אפילו לא זוכר ששמתי אותם שם", אמר וינטרו.

"ובכן". לא היה שמץ של שיפוט בקולו של בראנדול. רק סבלנות.

במשך זמן מה הם הלכו בשתיקה חברותית במסדרונות האבן הקרירים של המנזר. חושיו של וינטרו איבדו בהדרגה את חדותם והוקהו לרמה נורמלית. הוא לא יכול עוד לחוש את טעמם של המלחים הלכודים בקירות האבן, ולא לשמוע את השקיעה הקלה של גושי האבן העתיקים. הבד החום הגס של גלימת החניך שלו הפך נסבל על עורו. עד שהגיעו לדלת העץ הגדולה ויצאו לגני המנזר, הוא שוב היה בטוח בתוך גופו. הוא חש לא יציב, כאילו התעורר זה עתה משינה ארוכה, אבל באותה העת חש עייף עד העצם, כאילו בילה את כל היום בעדירת תפוחי אדמה. הוא הלך ללא קול לצידו של בראנדול, כפי שהיה נהוג במנזר. הם עברו על פני אחרים, גברים ונשים לבושים בגלימות בצבע הירוק של כוהנים, ואחרים הלבושים בלבן של חניכים. ברכות הוחלפו בהינד ראש.

כשהתקרבו לבקתת הכלים, הוא חש ודאות מטרידה שזה יעדם, ושהוא יבלה את שארית אחר הצהריים בעבודה בגן שטוף השמש. בכל זמן אחר, זה עשוי היה להיות דבר נעים שיש לצפות לו, אבל מאמציו בחדר העבודה העגמומי בזמן האחרון הותירו אותו רגיש מאוד לאור. בראנדול התבונן אחורה בצעידתו המאטה.

"וינטרו", נזף בעדינות. "סרב לחרדה. כשאתה שואל צרות כנגד העתיד, אתה מזניח את הרגע הנוכחי, ואינך יכול ליהנות ממנו. האיש שדואג בנוגע למה שיקרה לו מאבד את הרגע הנוכחי מתוך חרדה מפני הרגע הבא, ומרעיל את הרגע הבא בשיפוט מוקדם". קולו של בראנדול הפך נוקשה. "אתה מרשה לעצמך לעסוק בשיפוט מוקדם לעיתים קרובות מדי. אם לא תזכה לכהונה, סביר להניח שזאת תהיה הסיבה".

מבטו של וינטרו פגש את זה של בראנדול באימה. לרגע משלה אימה עירומה בפניו. אז ראה את המלכודת, חיוך כיסה את פניו ובראנדול חייך גם הוא כשהנער אמר, "אבל אם אדאג בקשר לכך, הרי ששפטתי את עצמי מראש לכישלון".

בראנדול דחף את הנער בידידותיות במרפקו. "בדיוק. הו, אתה גדל ולומד כה מהר. אני הייתי מבוגר בהרבה ממך, בן עשרים לפחות, עד שלמדתי ליישם את הסתירה הזאת בחיי היום־יום".

וינטרו משך בכתפיו בביישנות. "הגיתי בכך אתמול בלילה לפני שהלכתי לישון. 'יש לתכנן לעתיד ולצפות לעתיד מבלי לחשוש מהעתיד'. הסתירה העשרים ושבע של סא".

"גיל שלוש־עשרה הוא גיל צעיר מאוד כדי להגיע לסתירה העשרים־ושבע", ציין בראנדול.

"באיזו אתה?" שאל וינטרו בתמימות.

"השלושים־ושלוש. אותה סתירה שבא אני הוגה כבר שנתיים". וינטרו משך בכתפיו. "לא הגעתי עד לשם בלימודיי". הם המשיכו ללכת בצל עצי התפוח, תחת עלים שהיו תלויים ברפיון בחום היום. פירות מבשילים הכבידו על הענפים. בקצה השני של הפרדס נעו חניכים בתבניות בין העצים, ונשאו דליי מים מהנחל.

'"'אל לכוהן להעז לשפוט אלא אם הוא מסוגל לשפוט כפי שסא שופט: בצדק מוחלט ובחסד מוחלט'". בראנדול נד בראשו. "אני מודה שאיני מבין איך זה אפשרי".

עיניו של הנער כבר הופנו כלפי פנים, ורק קמט קטנטן הופיע על מצחו. "כל עוד אתה מאמין שזה בלתי אפשרי, אתה סוגר את מוחך להבנת הסתירה". קולו נשמע מרוחק. "אלא אם, כמובן, זה מה שאתה אמור לגלות. שככוהנים איננו יכולים לשפוט, שכן אין לנו את החסד המוחלט והצדק המוחלט לעשות זאת. אולי נועדנו רק לסלוח ולהעניק נחמה".

בראנדול נד בראשו. "ברגעים ספורים חתכת דרך הקשר במידה שנדרשו לי שישה חודשים לעשות. אבל אז אני מתבונן סביב, ואני רואה כוהנים רבים שכן שופטים. עיקר עבודתם של הנודדים במסדר שלנו הוא לשפוט סכסוכים בין אנשים. אם כך, הם ודאי משלו בדרך כלשהי בסתירה השלושים־ושלוש".

הנער נשא לעברו את עיניו בסקרנות. הוא פתח את פיו לדבר, ואז הסמיק וסגר אותו שוב.

בראנדול התבונן בבן חסותו. "מה שזה לא יהיה, תאמר את זה. לא אנזוף בך".

"הבעיה היא, שאני עמדתי לנזוף בך", הודה וינטרו. פניו של הנער התבהרו כשאמר, "אבל עצרתי את עצמי לפני שעשיתי זאת".

"ומה עמדת לומר?" דחק בראנדול. כשהנער נד שוב בראשו, צחק מורו בקול. "באמת, וינטרו, מאחר שביקשתי ממך לתת קול למחשבתך, התחשוב שאהיה כה לא הוגן שאיעלב ממילותיך? על מה חשבת?"

"עמדתי לומר לך שעליך למשול בהתנהגותך על ידי צוויו של סא, לא על ידי מעשיהם של אחרים". הנער דיבר בישירות, אבל אז השפיל את עיניו. "אני יודע שאין זה מקומי להזכיר לך זאת".

בראנדול נראה שקוע מדי במחשבות מכדי שייעלב. "אבל אם אציית לצו לבדו, ולבי אומר לי שאין זה אפשרי שאדם ישפוט כפי שסא שופט, בצדק מוחלט ובחסד מוחלט, אזי עלי להסיק..." מילותיו האטו כשהביע את המחשבה בחוסר רצון. "עלי להסיק שיש לנודדים עומק רוחני רב בהרבה מזה שלי. או שאין להם יותר זכות לשפוט מכפי שיש לי". עיניו נדדו בין עצי התפוחים. "האם יכול להיות שענף שלם במסדרנו קיים ללא צדק? האין זה חוסר נאמנות אפילו לחשוב כך?" מבטו המוטרד נח שוב על הנער שלצידו.

וינטרו חייך בשלווה. "אם מחשבותיו של אדם מצייתות לצוויו של סא, אין הן יכולות לטעות".

"איאלץ לחשוב על כך עוד", הסיק בראנדול באנחה. הוא התבונן בווינטרו במבט של חיבה אמיתית. "אני מברך על היום שבו ניתנת לי כתלמיד, למרות שעלי להודות שלעיתים קרובות אני תוהה מי כאן התלמיד ומי המורה. אתגעגע אליך".

בהלה פתאומית מילאה את עיניו של וינטרו. "תתגעגע אלי? האם אתה עוזב, האם זומנת לתפקיד כה מוקדם?"

"לא אני. הייתי צריך למסור לך את הידיעה הזאת טוב יותר, אבל כרגיל, מילותיך הובילו את מחשבותיי הרחק מנקודת הפתיחה שלהן. לא אני עוזב, כי אם אתה. זאת הסיבה שבאתי למצוא אותך היום, לומר לך לארוז, כי זומנת הביתה. סבתך ואימך שלחו הודעה שהן חוששות שסבך גוסס. הן רוצות שתהיה קרוב בעת כזאת". למראה הזעזוע על פניו של הנער, הוסיף בראנדול, "אני מצטער שאמרתי לך בבוטות שכזאת. אתה מדבר על משפחתך לעיתים כה רחוקות. לא ידעתי שהיית קרוב לסבך".

"אני לא", הודה וינטרו בפשטות. "למען האמת, אני בקושי מכיר אותו. כשהייתי קטן, הוא תמיד היה בים. בזמנים בהם היה בבית, הוא תמיד הבעית אותי. לא באכזריות, כי אם ב... עוצמה. כל דבר בו נראה גדול מדי לחדר, מקולו ועד זקנו. אפילו כשהייתי קטן ושמעתי אנשים אחרים מדברים עליו, זה היה כאילו הם מדברים על אגדה או על גיבור. אני לא זוכר שאי־פעם קראתי לו סבא, או אפילו סבי. כשהוא בא הביתה, הוא נשב בבית כמו הרוח הצפונית ואני יותר מצאתי מחסה מנוכחותו מאשר נהניתי ממנה. כשנגררתי בפניו, כל מה שאני זוכר זה שהוא מצא פגם בגדילתי.

'מדוע הילד כה קטנטן?' תבע. 'הוא נראה בדיוק כמו הילדים שלי, אבל בחצי הגודל! אתן לא מאכילות אותו בשר? הוא לא אוכל טוב?' אז הוא משך אותי קרוב וחש את זרועי, כאילו אני מפוטם לטבח. תמיד חשתי בושה בגודלי, אז, כאילו זה פגם. מאז שנמסרתי לכהונה, ראיתי אותו עוד פחות, אבל הרושם שלי לא השתנה. ובכל זאת, לא מסבי אני פוחד, אפילו לא מעמידה על משמר המוות שלו. זאת השיבה הביתה, בראנדול. זה מקום כה... רועש".

בראנדול עיווה את פניו באהדה.

"אני סבור שלא למדתי לחשוב עד שבאתי לכאן", המשיך וינטרו. "שם, היה רועש מדי ועסוק מדי. מעולם לא היה לי זמן לחשוב. מהזמן שנאנה הקימה אותנו מהמיטה בבוקר עד שהתרחצנו, הולבשנו בכותנות לילה והושלכנו למיטה בלילה, היינו בתנועה. מולבשים ונלקחים לטיולים, לומדים שיעורים ואוכלים ארוחות, מבקרים חברים, מולבשים בבגדים שונים ואוכלים עוד ארוחות... זה לא נגמר. אתה יודע, כשבאתי לכאן לראשונה, לא עזבתי את התא שלי במשך יומיים. ללא נאנה או סבתא או אימא הרודפות אחרי ממקום למקום, לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי. ובמשך זמן כה רב, אחותי ואני היינו יחידה אחת. 'הילדים' זקוקים למנוחה, 'הילדים' זקוקים לארוחה. חשתי כאילו איבדתי חצי מגופי כשהפרידו בינינו".

בראנדול חייך בהערכה. "אז כך זה, להיות וסטריט. תמיד תהיתי איך חיים ילדיהם של הסוחרים העתיקים מבינגטאון. עבורי, זה היה שונה מאד, אבל דומה מאד. היינו רועי חזירים, משפחתי. לא הייתה לי אומנת ולא היו לי טיולים, אבל תמיד היו עבודות בשפע להעסיק אותי. במבט לאחור, בילינו את רוב זמננו פשוט בלשרוד. דואגים שהאוכל יספיק, מתקנים דברים שמזמן עברו את שלב התיקונים על פי אמת המידה של כל אחד אחר, מטפלים בחזירים... אני חושב שהחזירים זכו לטיפול טוב יותר מאשר כל אחד אחר. איש מעולם לא חשב על לתת נער לכהונה. אז אמי חלתה, ואבי הבטיח שאם היא תחיה, הוא יקדיש אחד מילדיו לסא. וכך כשהיא החלימה, הם שלחו אותי. הייתי הקטן בחבורה. הילד הצעיר ביותר ששרד, ועם זרוע מנוונת. זה היה קורבן עבורם, ודאי, אבל לא גדול כמו לוותר על אחד מאחי הגדולים והבריאים".

"זרוע מנוונת?" שאל וינטרו בהפתעה.

"כך הייתה. נפלתי עליה כשהייתי קטן, ולקח לה זמן רב להחלים, וכשהיא החלימה, היא מעולם לא הייתה חזקה כפי שהייתה צריכה להיות. אבל הכוהנים ריפאו אותי. הם שמו אותי עם צוות ההשקיה בפרדס, והכוהן האחראי נתן לי דליים לא שווים בגודלם. הוא הכריח אותי לשאת את הכבד מבין השניים בזרועי החלשה. חשבתי שהוא מטורף בתחילה. הורי תמיד לימדו אותי להשתמש בזרועי החזקה לכל דבר. זאת הייתה היכרותי הראשונה עם צוויו של סא".

וינטרו קימט את מצחו לרגע, ואז חייך. "שכן החלש מכול צריך רק לנסות את כוחו כדי למצאו, ואז הוא יהיה חזק".

"בדיוק". הכוהן החווה לעבר בניין נמוך לפניהם. תאי החניכים היו היעד שלהם. "השליח התעכב בהגעתו לכאן. תאלץ לארוז במהירות ולצאת מיד אם ברצונך להגיע לנמל לפני שהספינה שלך תפליג. זאת הליכה ארוכה".

"ספינה!" האומללות שנמוגה לרגע מפניו של וינטרו שבה במהירות. "לא חשבתי על זה. אני שונא לשוט בים. אבל כשיש להגיע מג'מאיליה לבינגטאון, אין ממש ברירה אחרת". הקמט במצחו העמיק. "ללכת לנמל? האם הם לא ארגנו עבורי אדם וסוס?"

"האם אתה שב כה מהר למנעמי העושר, וינטרו?" נזף בו בראנדול. כשהנער הרכין את ראשו בבושה, הוא המשיך. "לא, בהודעה נאמר שידיד הציע להביאך ושהמשפחה שמחה לקבל את ההצעה". הוא הוסיף בעדינות רבה יותר, "אני חושד שאין למשפחתך שפע של כסף כפי שהיה בעבר. המלחמה בצפון פגעה ברבות ממשפחות הסוחרים, הן בסחורות שלא הגיעו במורד נהר הצבי הן באלו שמעולם לא נמכרו שם". בנימה מהורהרת יותר הוסיף, "והמושל הצעיר שלנו לא אוהד את בינגטאון כמו אביו וסבו לפניו. נראה שהם חשו שאלה שהם אמיצים דיים להתיישב בחופים המקוללים צריכים לחלוק בנדיבות באוצרות שמצאו שם. אבל לא קוסגו הצעיר. נאמר שהוא חש שהם זכו לדי והותר גמול על אומץ לבם, שהחופים מיושבים היטב ושכל קללה שהייתה שם בעבר אינה עוד. לא רק שהוא שלח להם מיסים חדשים, הוא גם חילק מענקי קרקע חדשים ליד בינגטאון לכמה מהחביבים עליו". בראנדול נד בראשו. "הוא מפר את דברת אבותיו, וגורם קשיים לאנשים שתמיד קיימו את דברתם לו. תוצאות המעשה לא יכולות להיות טובות".

"אני יודע. עלי להיות אסיר תודה שאיני נאלץ לעשות את כל הדרך ברגל. אבל זה קשה, בראנדול, לקבל מסע ליעד שאני חרד מפניו, על אחת כמה וכמה בספינה. אהיה אומלל במשך כל הדרך".

"מחלת ים?" שאל בראנדול בהפתעה. "לא חשבתי שהיא מציקה לבני משפחות ימאים".

"במזג האוויר הנכון, בטנו של כל אדם עשויה להחמיץ, אבל לא, זה לא העניין. זה הרעש והריצות והצפיפות. הריח. והמלחים. אנשים טובים בדרכם, אבל..." הנער משך בכתפיו. "לא כמונו. אין להם זמן לשוחח אודות הדברים עליהם אנו משוחחים כאן, בראנדול. ואם היה להם, סביר שמחשבותיהם היו בסיסיות כשל אלה של החניך הצעיר ביותר. הם חיים כמו חיות, וחושבים כחיות. אחוש כאילו אני חי בקרב חיות. והאשם אינו בהם", הוסיף כשראה את הכוהן מקמט את מצחו.

בראנדול שאף כאילו הוא עומד לפרוץ בנאום, ואז שינה את דעתו. כעבור רגע, הוא אמר בהרהור, "עברו שנתיים מאז שביקרת בבית הוריך, ונטרו. שנתיים מאז שיצאת מהמנזר והיית בקרב אנשים עובדים. תתבונן ותקשיב היטב, וכשתשוב אלינו, אמור לי האם אתה עדיין מסכים עם מה שאמרת כעת. אני מטיל עליך לזכור זאת, שכן אני אזכור".

"אזכור, בראנדול", אמר הנער בכנות. "ואתגעגע אליך".

"סביר להניח, אבל רק עוד כמה ימים, שכן אתלווה אליך במסעך לנמל. בוא, הבה נלך לארוז".

*

זמן רב לפני שקניט הגיע לקצה החוף, הוא היה מודע לאחר הצופה בו. הוא ציפה לכך, אך זה סקרן אותו, שכן הוא שמע לעיתים קרובות שהם יצורים של שעות השחר ובין הערביים, הנעים רק לעיתים רחוקות בעוד השמש בשמים. אדם פחות ממנו אולי היה מפחד, אבל אדם פחות יותר לא היה ניחן במזלו של קניט. או בכישוריו בחרב. הוא המשיך לטייל בעצלתיים במורד החוף, אוסף שלל כל העת. הוא העמיד פנים שאינו מודע ליצור הצופה בו, אבל הוא בטוח במידה מטרידה שהיצור מודע להעמדת הפנים. משחק בתוך משחק, אמר לעצמו, וחייך בסוד.

הוא כעס במידה עצומה, כמה רגעים לאחר מכן, כשגאנקיס בא בריצה במורד החוף כדי למסור בקול מתנשף את הידיעה שיש אחר שם למעלה הצופה בהם.

"אני יודע", אמר למלח הזקן בקשיחות. רגע לאחר מכן השיב לעצמו את השליטה בקולו ובהבעתו. בקול נעים, הסביר, "והוא יודע שאנחנו יודעים שהוא צופה בנו. לפיכך, אני מציע שתתעלם מכך, כמוני, ותסיים לחפש בגדה שלך. האם מצאת עוד משהו ראוי לציון?"

"כמה דברים", הודה גאנקיס, ולא בשמחה. קניט התיישר והמתין. המלח חפר בכיסים רבי הקיבולת של מעילו המהוה. "יש את זה", אמר כשהוציא בחוסר רצון חפץ צבעוני מעץ. זה היה סידור של עיגולים ומוטות עם חורים עגולים בכמה מהעיגולים.

בעיני קניט זה היה לחלוטין לא מובן. "צעצוע כלשהו של ילד", הכריז. הוא הרים את גבותיו לעברו של גאנקיס, וחיכה.

"וזה", המשיך הימאי. הוא הוציא ניצת ורד מכיסו. קניט לקח אותה ממנו בזהירות, נזהר מהקוצים. הוא ממש האמין שהיא אמיתית עד הרגע שאחז בה וגילה שהגבעול נוקשה. הוא הרים אותה בידו. היא הייתה קלה כמו שושנה אמיתית. הוא סובב אותה, וניסה להחליט ממה היא עשויה. הוא הסיק שאין היא עשויה מחומר שהכיר בעבר. מה שהיה מסתורי יותר מהמבנה שלה היה הניחוח שלה, חמים וחריף כאילו הייתה זו שושנה פורחת בגן בקיץ. קניט הרים גבה אחת לעברו של גאנקיס בעודו מצמיד את השושנה לדש מקטורנו. הקוצים המעוקלים אחזו במעיל בחוזקה. קניט צפה בעוד שפתיו של גאנקיס נקפצו בחוזקה, אבל הימאי לא העז לומר מילה.

קניט העיף מבט בשמש, ואז בגלים הנסוגים. ייקח להם יותר משעה ללכת חזרה לצד השני של האי. הוא לא יכול היה להישאר עוד זמן רב מבלי לסכן את ספינתו על הסלעים שנחשפים בגאות הנסוגה. רגע נדיר של חוסר החלטיות ערפל את מחשבותיו. הוא לא בא לחוף האוצר רק עבור האוצרות. הוא בא בחיפוש אחר נבואתו של האחר, והיה בטוח בכך שהאחר יבחר לדבר אליו. הוא היה זקוק לאישורו של האוראקל. האין זאת הסיבה שהביא את גאנקיס איתו כעד? גאנקיס היה אחד מהמעטים על ספינתו שלא נהגו לקשט את סיפורי הרפתקאותיהם. הוא ידע שלא רק הצוות שלו, כי אם כל פירט בעירחלוקה יאמין לדיווחו של גאנקיס. חוץ מזה, אם הנבואה שגאנקיס יחזה בה לא תתאים למטרותיו של קניט, הוא יהיה אדם שקל להורגו.

הוא שוב שקל את משך הזמן שנותר. אדם זהיר היה מפסיק את חיפושו בחוף כעת, מתעמת מול האחר, ואז נחפז חזרה לספינתו. אנשים זהירים מעולם לא בטחו במזלם. אבל קניט החליט זמן רב קודם לכן שאדם חייב לבטוח במזלו על מנת לגדול. זאת הייתה אמונה אישית, אמונה שגילה בעצמו ולא ראה כל סיבה לחלוק עם אחרים. הוא מעולם לא השיג ניצחון חשוב מבלי להסתכן ולבטוח במזלו. אולי ביום שבו יחליט להיות זהיר, מזלו ייעלב וינטוש אותו. הוא גיחך לעצמו כשהסיק שזה יהיה הסיכון האחד שלא יבחר בו. הוא לא לעולם לא יבטח במזלו שימנע ממזלו לנטוש אותו.

הוא היה מרוצה מההיגיון הסבוך הזה. הוא המשיך את חיפושו העצל בחוף. כשהתקרב לסלעים המשוננים שסימנו את קצה חוף חצי־הסהר, כל חושיו היו מלאים מדקרות של נוכחותו של האחר. הריח שלו היה מתוק במידה מפתה, ואז הפך לפתע לרקוב ומסריח כשכיוון הרוח השתנה והריח הגיע אליו בחוזקה. הניחוח היה כה חזק עד שהפך לטעם בגרונו, טעם שכמעט חנק אותו. אבל זה לא היה רק ריחה של החיה. קניט חש את נוכחותה על עורו. אוזניו השמיעו קולות נפץ והוא חש את נשימתה כלחץ על עפעפיו ועל עור צווארו. הוא לא חשב שהוא הזיע, אבל לפתע פניו התכסו בזיעה שמנונית, כאילו הרוח נשאה חומר כלשהו מעורו של האחר והדביקה אותו על פניו. קניט נלחם בסלידה שהייתה על גבול הבחילה. הוא סירב להפגין את חולשתו.

תחת זאת הזדקף מלוא גובהו ויישר בחשאי את מקטורנו. הרוח הזיזה את הנוצות שעל כובעו ואת התלתלים השחורים והנוצצים של שיערו. באופן כללי, הוא היה מרשים למראה, והוא שאב כוח רב מהידיעה שגברים ונשים כאחד התרשמו ממנו. הוא היה גבוה, אבל שרירי באופן פרופורציונלי. גזרת מעילו הפגינה לראווה את רוחב כתפיו וחזהו ואת בטנו השטוחה. גם מפניו היה מרוצה. הוא חש שהוא גבר נאה. היה לו מצח גבוה, לסת נוקשה ואף ישר מעל שפתיים משורטטות. זקנו היה מחודד באופן אופנתי, קצוות שפמו נמרחו בשעווה בקפידה. התו היחיד בו ממנו לא היה מרוצה היה עיניו: היו אלה עיניה של אימו, חיוורות ומימיות וכחולות. כשנתקל במבטם במראה, היא התבוננה בו מהן, מוטרדת ודומעת בשל מנהגיו המושחתים. הן נראו לו כעיניו הריקות של אידיוט, ומקומן לא יכירן בפניו השזופות. על פניו של אדם אחר, אנשים היו אומרים שיש לו עיניים כחולות שלוות, עיניים חקרניות. קניט התאמץ לטפח מבט כחול וקר, אבל ידע שעיניו חיוורות מדי אפילו לזה. הוא הגביר את המאמץ בעיקול קל של שפתיו כשהניח את מבטו על האחר הממתין.

נראה שזה אינו מתרשם. האחר החזיר לו מבט מגובה שהיה כמעט שווה לזה שלו. היה מרגיע במידה מוזרה לגלות כמה דייקו האגדות. הקרום בין אצבעות הידיים והרגליים, הגמישות הברורה של הגפיים, עיני הדג השטוחות בשקעים הסחוסיים שלהן, אפילו העור המכוסה בקשקשים גמישים שכיסה את היצור, כל אלה היו בדיוק כפי שקניט ציפה. הראש הגס והקרח שלו היה מעוות, לא דומה לראש של בן אנוש או לזה של דג. ציר הלסת שלו היה מתחת לחורי האוזניים, ועיגן פה גדול מספיק כדי להקיף ראשו של אדם. השפתיים הדקות שלו לא יכלו להסתיר את שורות השיניים החדות והקטנטנות. נראה שכתפיו שחוחות קדימה, אבל התנוחה רימזה על כוח גס, לא על רישול. האחר לבש מלבוש הדומה לגלימה, בצבע תכלת בהיר, והאריגה הייתה כה משובחת שלא היה לבד יותר מרקם מאשר לעלה כותרת של פרח. הגלימה הייתה כרוכה סביב לאחר באופן שהזכיר נוזליות של מים. כן, הכול היה כפי ששמע. הדבר שהוא לא ציפה לו היה המשיכה שחש. הרוח רימתה את אפו באופן כלשהו. הניחוח של היצור הזה היה כשל גן בקיץ, האוויר שנשף הריח כמו יין משובח. כל החוכמה הייתה בעיניו הבלתי קריאות האלה. הוא כמה לפתע להרשים אותו ולהיראות ראוי להערכתו. הוא רצה להרשים אותו בטוב לבו ובפקחותו. הוא ייחל לכך שהיצור יחשוב עליו טובות.

הוא שמע את הרחש השקט של צעדיו של גאנקיס על החול מאחוריו. לרגע, תשומת לבו של האחר התערערה. העיניים השטוחות החליקו מקניט ובאותו הרגע נשבר הלחש. קניט כמעט וקפץ. אז הוא שילב את זרועותיו על חזהו כך שעץ הקוסמים נלחץ בחוזקה על בשרו. גם אם לא התעורר, נראה שהוא פועל ושהדף את כישופו של היצור. וכעת, כשהוא מודע לכוונתו של האחר, הוא יכול היה להיעזר בכוח רצונו על מנת להגן על עצמו מהשפעותיו. אפילו כשעיני היצור שבו כדי לפגוש שוב את מבטו של קניט, הוא ראה את האחר כפי שהוא באמת: יצור מעמקים קר ומכוסה קשקשים. נראה שהיצור חש שאיבד את אחיזתו בו, שכן כשמילא את שקי האוויר מאחורי הלסתות שלו ופלט לעברו את מילותיו, קניט חש מעט סרקזם.

"ברוך הבא, עולה לרגל. אני רואה שהים גמל לחיפושך בנדיבות. האם תיתן מנחת רצון טוב, ותשמע את נבואת משמעות ממצאיך?"

הקול חרק כמו ציר לא משומן בעודו מתנשף ופולט את המילים לעברו. חלק מקניט העריך את המאמץ שוודאי נדרש ממנו על מנת ללמוד לעצב מילים אנושיות, אבל הצד הקשה יותר שלו ביטל את זה כמעשה מתרפס. בפניו עמד יצור שהיה זר לאנושות בכל מובן. היצור עמד בשטח הביתי שלו עצמו, אבל הוא שירת אותו, דיבר בשפתו, התחנן לנדבות בתמורה לנבואותיו. אבל אם היצור ראה בו עליון, מדוע היה סרקזם בקולו?

קניט פטר את השאלה ממחשבותיו. הוא שלח יד לארנקו, והוציא ממנו את שתי פיסות הזהב שהיו המנחה הנהוגה. למרות העמדת הפנים שלו בשיחתו עם גאנקיס, הוא חקר ולמד בדיוק למה עליו לצפות. מזל טוב עובד טוב ביותר כשאינו מופתע. ולכן הוא היה שקט כשהאחר הושיט לשון נוקשה ואפורה עבור המטבעות, והוא לא נרתע מהנחתם שם. היצור משך את לשונו בחזרה ללועו. אם עשה עם הזהב דבר פרט לבליעתו, קניט לא ראה זאת. לאחר שזה נעשה, האחר קד בנוקשות ואז החליק פיסת חול על מנת לקבל את החפצים שקניט אסף.

קניט לא מיהר כשפרס אותם בפני האחר. הוא הניח ראשית את כדור הזכוכית עם הלוליינים. לצידו הניח את השושנה, ואז ארגן סביבה בקפידה את תריסר הציפורניים. בקצה הקשת הניח את התיבה הקטנה עם הספלים הקטנטנים. חופן כדורי בדולח הניח בתוך חלל. הוא אסף אותם במקטע האחרון של החוף. לצידם הניח את הממצא האחרון שלו, נוצת נחושת ששקלה אך מעט יותר מנוצה אמיתית. הוא הנהן כדי לסמן ונסוג מעט לאחור. במבט מתנצל לעבר הקפטן שלו, הניח גאנקיס בסבלנות את נער העץ הצבוע לצד הקשת. אז נסוג גם הוא. האחר התבונן במשך זמן מה באוסף האוצרות שלפניו. אז הרים את עיניו השטוחות המוזרות ופגש את מבטו הכחול של קניט. הוא דיבר לבסוף. "זה כל מה שמצאת?" לא ניתן היה לטעות בדגש.

קניט ביצע תנועה קטנטנה של כתפיו וראשו, תנועה שמשמעותה עשויה להיות כן, לא, או שום דבר. הוא לא דיבר. גאנקיס דשדש במקום באי־נוחות. האחר מילא את שקי האוויר שלו בקולניות.

"מה שהאוקיינוס מעלה לחוף זה, לא נועד למשמרתם של בני אנוש. המים מביאים את זה לכאן מכיוון שזה המקום שבו המים רוצים שזה יהיה. אל תציב את עצמך כנגד רצונם של המים, שכן אף יצור חכם לא עושה זאת. אף בן אנוש לא מורשה לשמור את מה שהוא מוצא בחוף האוצרות".

"האם זה שייך לאחר, אם כך?" שאל קניט בשלווה.

למרות ההבדל בזנים, עדיין היה קל לקניט לראות שהוא הטריד את האחר. לקח ליצור רגע להתאושש, ואז הוא ענה בחומרה, "מה שהאוקיינוס מביא לחוף האוצרות שייך תמיד לאוקיינוס. אנו רק שמשים כאן".

חיוכו של קניט מתח את שפתיו עד דק. "אם כך, אין לך סיבה לדאגה. אני קפטן קניט, ואני לא היחיד שיאמר לך שכל האוקיינוס שלי לתור בו. וכך, כל מה ששייך לאוקיינוס שייך גם לי. קיבלת את הזהב שלך, עכשיו אמור את נבואתך, ואל תדאג יותר בנוגע לדברים שלא שייכים לך".

לצידו, התנשף גאנקיס בקול, אבל האחר לא הראה סימן שהוא מגיב למילים אלה. תחת זאת הרכין את ראשו בחומרת סבר, מרכין את גופו חסר הצוואר לעברו, כמעט כאילו נאלץ להודות בכך שקניט הוא אדונו. אז הוא הרים את ראשו ועיני הדג שלו מצאו את נשמתו של קניט באותה הקלות שבה אצבע מונחת על מפה. כשהוא דיבר, היה גוון עמוק יותר לקולו, כאילו המילים יוצאות ממקום עמוק בתוכו.

"כה ברורה הנבואה הזאת שאפילו אחד משרציכם יכול היה לקרוא אותה. אתה לוקח את שאינו שלך, קפטן קניט, ותובע עליו בעלות. לא משנה כמה נופל בידיך, לעולם אינך שבע. אלה אשר מצייתים לך חייבים להסתפק במה שאתה משליך הצידה, מה שאתה רואה כתכשיטים זולים וכצעצועים, בעוד שאתה לוקח את מה שנראה לך כיקר ערך ושומרו לעצמך". עיניו של היצור נעו לרגע וננעלו במבט עם עיניו הבוהות של גאנקיס. "להערכתו, אתה כאן מרומה, וגם עני יותר".

כיוון הנבואה הזאת לא מצא חן כלל בעיניו של קניט. "הזהב שלי קנה לי את הזכות לשאול שאלה אחת, הלא כך?" תבע בעוז.

לסתו של האחר נשמטה – לא בפליאה, כי אם אולי בסוג של איום. שורות השיניים אכן היו מרשימות. אז היא נסגרה באחת. השפתיים הדקות בקושי זעו כשהוא גיהק את התשובה. "כןןןן".

"האם אצליח בדבר שאני שואף לעשותו?"

שקי האוויר של האחר פעמו בהרהור. "הלא תרצה לשאול באופן מדויק יותר?"

"האם האותות דורשים שאהיה מדויק יותר?" שאל קניט בסובלנות.

האחר התבונן במערך החפצים שוב: השושנה, הספלים, הציפורניים, הלוליינים בכדור, הנוצה, כדורי הבדולח. "תצליח במשאת נפשך", אמר בקצרה. חיוך החל להופיע על פניו של קניט, אבל הוא נמוג כשהיצור המשיך, קולו הופך מאיים יותר ויותר. "את מה שאתה נדחף לעשות, תעשה. המשימה ההיא, ההישג, המעשה שרודף את חלומותיך יפרח בידיך".

"די", נהם קניט, נחפז לפתע. הוא נטש כל מחשבה על בקשת פגישה עם האלה שלהם. הוא לא רצה יותר מכך מנבואותיהם. הוא עצר כדי לקחת את האוצרות שעל החול, אבל היצור הניף לפתע את ידיו הארוכות המכוסות קרום, ופרש אותן באופן מגונן מעל האוצרות. טיפת רעל ירוק נקוותה בקצה כל אצבע.

"האוצרות יישארו, כמובן, בחוף האוצרות. אני אדאג להניחם במקום".

"תודה לך", אמר קניט, קולו מלודי וכן. הוא התיישר באטיות, אבל כשהיצור משך את ידיו לאחור, הוא צעד קדימה לפתע, ודרך בחוזקה על כדור הזכוכית עם הלוליינים. הכדור נשבר בצלצול כשל פעמוני רוח. גאנקיס זעק כאילו קניט קטל את בנו הבכור ואפילו האחר נרתע בפני ההשמדה המיותרת. "חבל", ציין קניט בעודו פונה משם. "אבל אם זה לא יכול להיות שלי, מדוע שזה יהיה של מישהו?"

הוא נמנע בחוכמה מלהתייחס באופן דומה לשושנה. הוא חשד שיופיה העדין נוצר מחומר כלשהו שלא ייכנע בפני לחץ המגף שלו. הוא לא רצה לאבד את הכבוד שלו בכך שינסה להשמידה וייכשל. יתר החפצים היו חסרי ערך בעיניו. האחר יכול לעשות כרצונו בשרידי ים שכאלה. הוא פנה וצעד משם.

מאחוריו שמע את האחר שורק בזעם. היצור שאף עמוקות ואז הטעים: "העקב שהשמידה את זה ששייך לים תילקח בתורה על ידי הים". לסתותיו מלאות השיניים נסגרו במכה, וחתמו את הגולל על הנבואה האחרונה. גאנקיס מיהר לנוע לצידו השני של קניט. זה אדם שתמיד יעדיף את הסכנה הידועה על פני הלא ידועה. חצי תריסר צעדים במורד החוף עצר קניט ופנה. הוא קרא חזרה למקום שבו האחר כרע עדיין מעל האוצרות. "אה, כן, יש עוד אות שאולי תרצה לשקול. אבל חושבני שהאוקיינוס שלח אותו לך, לא לי, ולפיכך הותרתי אותו במקומו. ידוע ברבים, סבורני, שהאחרים אינם אוהבים חתולים?" למעשה, הפחד והיראה שלהם מכל דבר חתולי היו אגדתיים כמעט כמו כישורי הנבואה שלהם. האחר לא טרח להשיב, אבל קניט זכה לסיפוק של ראיית שקי האוויר שלו מתנפחים בבהלה.

"תמצא אותם במעלה החוף. המלטה שלמה של חתלתולים עבורכם, עם פרווה כחולה יפה מאד. הם היו בשקי עור. שבעה או שמונה יצורים יפים וקטנים. רובם נראים קצת רע לאחר טבילתם באוקיינוס, אבל אין לי ספק שאלה שהוצאתי ימצאו את דרכם בהצלחה. תזכור בבקשה שהם שייכים לא לכם, כי אם לאוקיינוס. אני בטוח שתתייחסו אליהם יפה".

האחר השמיע צליל מוזר, כמעט שריקה. "קח אותם!" התחנן. "קח אותם מכאן, את כולם. בבקשה!"

"לקחת מחוף האוצר את מה שהאוקיינוס מצא לנכון להביא לכאן? לא הייתי מעלה זאת על דעתי", הבטיח לו קניט בכנות כבירה. הוא לא צחק, אפילו לא חייך כשפנה ממצוקתו הברורה של היצור. הוא מצא את עצמו מזמזם את מנגינתו של שיר די גס שהיה כעת פופולרי בעירחלוקה. אורך צעדיו היה כזה שגאנקיס החל במהרה להתנשף בעודו טופף לצידו.

"המפקד?" התנשף גאנקיס. "שאלה, אם יורשה לי, קפטן קניט?"

"אתה רשאי לשאול", אישר לו קניט בנדיבות. הוא ציפה למחצה שהאיש יבקש ממנו להאט. לכך הוא יסרב. עליהם להגיע לספינה במלוא המהירות אם בכוונתם להוציא אותה לים לפני שהסלעים יגיחו מהגאות הנסוגה.

"מה הדבר שתצליח לעשות?"

קניט פתח את פיו, כמעט התפתה לומר לאיש. אבל לא, הוא תכנן את זה בקפידה רבה מדי, ערך את זה במוחו פעמים רבות מדי. הוא יחכה עד לאחר שהם יצאו לדרכם ולאחר שיהיה לגאנקיס די זמן לספר את גרסתו לאירועים שעל האי. הוא פקפק באפשרות שזה יארך זמן רב. המלח הזקן היה פטפטן, ולאחר היעדרותם, אנשי הצוות יהיו מלאי סבלנות בנוגע לביקורם באי. לאחר שהרוח תהיה במפרשיהם, והם יהיו בדרכם לעירחלוקה, אז הוא יזמן את כל המלחים לסיפון. הוא החל להינשא על כנפי הדמיון, וראה את הירח מאיר עליו בעודו מדבר לאנשים שנאספו מתחת לו. עיניו התכולות בערו בזוהר דמיונותיו.

הם חצו את החוף מהר בהרבה מכפי שעשו כשחיפשו אוצר. תוך זמן קצר טיפסו בנתיב התלול שהוביל מהחוף ודרך פנים האי המיוער. הוא הסתיר מגאנקיס היטב את החרדה שחש לגורל המרייטה. גאויות המפרץ עלו וירדו בקיצוניות שלא התייחסה לשלבי הירח. ספינה שעגנה במקום בטוח לכאורה במפרץ עלולה למצוא עצמה חובטת בפתאומיות בסלעים שלא היו שם בעת השפל האחרון. קניט לא יסתכן עם מרייטה שלו. הם יהיו רחוקים מהמקום המכושף הזה לפני שהגאות תוכל לתקוע אותה שם.

הרחק מרוח החוף ובתוך מחסה העצים, היום היה שליו וזהוב. חמימות אור השמש שלוכסן דרך ענפיהם הפתוחים של העצים השתלבה עם הניחוחות העולים של אדמת היער וגרמה ליום להראות ישנוני במידה מפתה. קניט חש את צעדו מאט בעוד השלווה של המקום הזהוב מחלחלת לתוכו. מוקדם יותר, כשהענפים טפטפו את שאריות הסופה, היער לא היה מזמין, מקום לח ורטוב שהיה מלא בשיחים קוצניים וענפים מכים. כעת ידע בוודאות מוחלטת שהיער הוא מקום של פלאים. היו בו אוצרות וסודות שהיו מפתים באותה המידה כאלה של חוף האוצרות.

דחיפותו להגיע למרייטה קולפה ממנו והושלכה. הוא מצא עצמו עומד במקום במרכז השביל מכוסה החצץ. היום הוא יתור באי. עבורו ייפתחו מקומותיהם הקסומים ומלאי הפלאות של האחרים, בהם יכול אדם להעביר מאה שנים בלילה אלוהי אחד. בקרוב יכיר את כל זה ויהיה אדונו. אבל לעת עתה היה מספיק לעמוד ולנשום את האוויר הזהוב של המקום הזה. דבר לא הפריע לתענוגו, פרט לגאנקיס. האיש התעקש לקשקש אזהרות בנוגע לגאות ולמרייטה. ככל שקניט התעלם ממנו, כך הציק לו בשאלות רבות יותר. "מדוע עצרנו כאן, קפטן קניט? המפקד? אתה חש בסדר, המפקד?" הוא נופף לאיש בביטול, אבל הזקן לא התייחס. הוא חיפש שליחות שתיקח את האיש הקולני והמסריח מנוכחותו. כשחיפש בכיסיו, נתקלה ידו בשרשרת ובתליון. הוא חייך לעצמו בערמומיות כששלף אותה.

הוא קטע את מה שזה לא היה שגאנקיס קשקש אודותיו. "אה, זה לא טוב. ראה מה לקחתי בטעות מהחוף שלהם. תהיה בחור טוב, ורוץ חזרה לחוף עבורי. תן את זה לאחר ודאג שהוא ישים את זה במקום בבטחה".

גאנקיס בהה בו. "אין זמן. הותר את זה כאן, המפקד! עלינו לשוב לספינה, לפני שהיא תהיה על הסלעים או שהם ייאלצו לחזור בלעדינו. לא תהיה עוד גאות שתאפשר לה להיכנס לחוף הרמייה בחודש הקרוב. ואיש לא שורד לילה על האי הזה".

האיש התחיל לעלות לו על העצבים. קולו הרם הבריח ציפור ירוקה קטנטנה שעמדה להימלט לידם. "לך, אמרתי לך. לך!" בקולו היו אזיקים ושוטים, והוא חש הקלה כשכלב הים הזקן חטף את התליון מידו ורץ חזרה בדרך שממנה באו.

ברגע שהוא נעלם, חייך קניט חיוך רחב לעצמו. הוא נחפז במעלה הנתיב לתוך האי מכוסה הגבעות. הוא יתקדם מעט מהמקום שבו הותיר את גאנקיס, ואז הוא יעזוב את הנתיב. גאנקיס בחיים לא ימצא אותו, הוא ייאלץ לעזוב בלעדיו, ואז כל פלאי אי האחרים יהיו שלו.

"לא בדיוק. אתה תהיה שלהם".

הקול שדיבר היה קולו, בלחישה קטנטנה שאפילו אוזניו החדות של קניט בקושי שמעו. הוא הרטיב את שפתיו והתבונן סביב. המילים רעדו דרכו כמו התעוררות פתאומית. הוא עמד לעשות משהו. מה?

"עמדת לשים את עצמך בידיהם. עוצמה זורמת בשני הכיוונים בנתיב הזה. הקסם מעודד אותך להישאר עליו, אבל לא ניתן להשתמש בו למשוך בן אנוש מבלי שהוא ידחה את האחר. הקסם ששומר על עולמם בפניך מגן גם עליך כל עוד לא תסטה מהנתיב. אם הם משכנעים אותך לעזוב את הנתיב, תהיה בטווח השגתם. לא צעד חכם".

הוא הרים את פרק ידו לגובה עיניו. פניו הזערוריות חייכו בלעג לעברו. עם התעוררותו של הקמע, העץ נצבע בצבעים. התלתלים המגולפים היו שחורים כאלה שלו, הפנים דהויות כשלו, והעיניים באותו צבע כחול, חלש במידה מטעה. "התחלתי לחשוב שהיית עסקה לא מוצלחת", אמר קניט לקמע.

הפנים נחרו בבוז. "אם אני עסקה לא מוצלחת עבורך, אתה עסקה לא מוצלחת באותה המידה עבורי", ציין. "התחלתי לחשוב שאני קשור לפרק ידו של שוטה, ושגורלי נגזר להשמדה כמעט מידית. אבל נראה שהשתחררת מהשפעת הלחש. או, ליתר דיוק, חילצתי אותו ממך".

"איזה לחש?" תבע קניט.

שפתיו של הקמע התעקלו בחיוך של בוז. "לחש הפוך מזה שחשת בדרכך לכאן. כל אלה שהולכים בנתיב זה נכנעים לו. קסם האחר הוא כה חזק שלא ניתן לעבור באדמותיהם מבלי לחוש אותו ולהימשך אליו. אז הם מטילים על הנתיב הזה קסם של דחייה. ההולך יודע שארצותיהם מזמינות, אבל דוחה את הביקור עד מחר. תמיד מחר, ולפיכך, אף פעם. אבל האיום הקטן שלך בנוגע לחתלתולים הרתיע אותם מעט. הם רצו לפתות אותך לסטות מהנתיב, ולהשתמש בך ככלי להיפטר מהחתולים".

קניט הרשה לעצמו חיוך קטן של סיפוק. "הם לא צפו שיהיה לי קמע שיהפוך אותי חסין לקסם שלהם".

הקמע הצמיד את שפתיו זו לזו. "אני רק גרמתי לך להיות מודע ללחש. מודעות לקיומו של כל לחש היא ההגנה הטובה ביותר כנגדו. באשר לי, אין לי קסם להשליך עליהם או להמית את שלהם. ושנינו עדיין עלולים למצוא את סופנו אם תעמוד כאן ותדבר איתי. הגאות נסוגה. בקרוב החובל הראשון יאלץ לבחור בין לנטוש אותך כאן ובין להניח למרייטה להיטרף על הסלעים. כדאי שתמהר למפרץ הרמייה".

"גאנקיס!" קרא קניט בחרדה. הוא קילל, אבל החל לרוץ. אין טעם לחזור עבור האיש. הוא ייאלץ לנטוש אותו. והוא נתן לו את התליון הזהוב! איזה שוטה היה, שנפל בקלות כזאת ברשת הקסם של האחרים. ובכן, הוא איבד את העד שלו ואת המזכרת שהתכוון לשאת עמו. הוא בשום פנים ואופן לא היה מוכן לאבד גם את הספינה שלו. רגליו הארוכות נמתחו בעודו רץ במורד הנתיב המתפתל. אור השמש שנראה כה מזמין קודם לכן היה לפתע רק אחר צהריים חמים מאוד שנראה שמנעו מהאוויר להיכנס לריאותיו המאומצות.

דלדול בכמות העצים לפניו התריע בפניו שהוא קרוב למפרץ. כמה רגעים לאחר מכן, הוא שמע את הלמות רגליו של גאנקיס על הנתיב מאחוריו, ונדהם כשהמלח עבר אותו ללא היסוס. קניט ראה לרגע את פניו המקומטות מעוותות באימה, ואז ראה את מגפיו החבוטות של המלח מרימות חצץ מהנתיב בעודו רץ קדימה. קניט חשב שהוא אינו מסוגל לרוץ מהר יותר, אבל פרץ של מהירות נשא את גאנקיס ממחסה העצים ואל החוף.

הוא שמע את גאנקיס קורא לנער הספינה לחכות, לחכות. מסתבר שהנער החליט שלא לחכות עוד לשובו של הקפטן שלו, שכן הוא דחף את הסירה וגרר אותה מעל אצות הים והסלעים המכוסים בספחת ואל הקצה הנסוג של המים. צעקה נשמעה מהספינה העוגנת למראה קניט וגאנקיס המופיעים על החוף. על סיפון אחורי נופף להם מלח בבהילות שימהרו. המרייטה הייתה בסכנה גדולה. הגאות הנסוגה כמעט וקרקעה אותה. מלחים כבר התאמצו להרים את העוגן. בעוד קניט צפה, נטתה המרייטה מעט הצדה ואז החליקה מסלע, כשגל הרימה במהירות ושחרר אותה. לבו דמם בחזהו. פרט לעצמו, הוא העריך את ספינתו מעל לכל דבר אחר.

מגפיו החליקו על אצות חלקלקות ומחצו ספחת בעודו ממהר במורד החוף הסלעי לעבר הנער והסירה. גאנקיס היה לפניו. לא היה צורך בפקודות כשהשלושה אחזו בְּלִזְבֵּז הסירה ורצו איתה אל הגלים הנסוגים. הם היו רטובים כשהאחרון מיהר להיכנס אליה. גאנקיס והנער אחזו במשוטים והניחו אותם במקומם בעוד קניט התיישב במקומו בירכתיים. העוגן של המרייטה התרומם, מכוסה באצות. משוטים לחמו במפרשים בעוד המרחק בין הסירה לספינה הצטמצם. אז הייתה הסירה לצד הספינה, החבלים הורדו ונקשרו, ורגעים לאחר מכן היה קניט על סיפון ספינתו. החובל היה מאחורי ההגה, וברגע שראה את הקפטן שלו על הסיפון, סובב סורקור את ההגה וצעק את הפקודות שיתנו לספינה את היכולת לנוע. רוח מילאה את מפרשיה של המרייטה, והניפה אותה החוצה כנגד הגאות הנכנסת אל הזרמים המהירים שיחבטו בה, אבל יישאו אותה בבטחה מן השיניים החשופות של מפרץ הרמייה.

מבט סביב הסיפון הראה לקניט שהכול כשורה. נער הסיפון התכווץ בפחד כשעיניו של הקפטן מצאו אותו. קניט רק התבונן בו, והנער ידע שאי־הציות שלו לא יישכח ולא יעבור ללא עונש. חבל. היה לנער גב כה יפה וחלק. מחר, זה כבר לא יהיה המצב. מחר יהיה מוקדם מספיק כדי לטפל בכך. שיצפה לכך זמן מה, וינצור את הפסים שפחדנותו העניקה לו. עם דבר מלבד הנהון לחובל שלו, הלך קניט לחדריו. למרות שהאסון כמעט התרחש, לבו הלם בניצחון. הוא ניצח את האחרים במשחקם שלהם. המזל שלו עמד לצידו, כפי שהיה תמיד. הקמע היקר על פרק ידו התעורר לחיים והוכיח את ערכו. וטוב מכול, הייתה לו דברתם של האחרים עצמם שנתנה את מעטה הנבואה לשאיפותיו. הוא יהיה המלך הראשון של איי הפירטים.