עידן העקורים - כתבי אלי ויזל

אני בן ארבע, אולי בן חמש. שבת אחר־הצהריים. אמי נחה בחדר הסמוך. ביקשתי ממנה להקריא לי מן הספר שמונח לצידה, אבל שוב כואב לה הראש. אז אני מבקש מאבי לספר לי סיפור, אבל בדיוק דופקים בדלת. "לך תראה מי זה," אומר אבי, ומציץ באי־רצון מעל כתב־העת שהוא קורא. בדלת עומד איש זר. "מותר להיכנס?" הוא שואל. איש גדול מזוקן, רחב כתפיים עם עיניים עצובות - יש בו משהו מטריד. מבטו נראה כבד סודות, זוהר באש חיוורת, קדושה.

"מי שם?" שואל אבי, "אני לא יודע," אני משיב.

"קרא לי נווד,", אומר הזר, "נווד יגע ורעב."

"את מי אתה מחפש?" אני שואל, והוא אומר לי: "אותך."

"מי זה, קבצן?" שואל אבי, "תגיד לו להיכנס." לא משנה באיזו שעה, אבי מעולם לא חסם את ביתו מפני זר המחפש ארוחה או מקלט ללילה, ודאי לא בשבת.

הזר נכנס בצעד איטי אבל בטוח. אבי קם לקראתו ומוביל אותו אל המטבח. הוא מראה לזר איפה ליטול את ידיו לפני הברכה, מציע לו כסא, ושם לפניו צלחת חמין וחלה. אבל הזר איננו נוגע באוכל.

"אתה לא רעב?" שואל אבי.

"או, כן, אני רעב וגם צמא, אבל לא לאוכל."

"אז מה אתה רוצה?"

"אני רוצה מילים ואני רוצה פנים," אומר הזר. "אני נוסע בעולם ומחפש סיפורים של אנשים." אני מוקסם מקולו של הזר. זהו קול של מספר סיפורים. הוא עוטף את נשמתי.

הוא ממשיך: "באתי הנה היום כדי לבחון אותך. למדוד את הכנסת האורחים שלך. ועלי לומר לך שמה שראיתי - משמח אותי." ובמילים אלה הוא קם וצועד אל הדלת.

"רק אל תגיד לי שאתה אליהו הנביא," אומר אבי.

"לא, אינני נביא," הזר מחייך אלי. "אמרתי לך, אני פשוט נווד. נווד משוגע."

מאז האירוע ההוא אני אוהב נוודים, שתרמילם מלא סיפורים על נסיכים, שנעשו מה שהם בזכות אהבת החופש והבדידות. אני שמח במשוגעים. אני אוהב לראות את פני הנכאים המטורפים שלהם ולשמוע את קולם המכשף, המעוררים בי דימויים ותשוקות אסורות. או שמא, לא את השיגעון עצמו אני אוהב, אלא את אלה שהוא משתלט עליהם, את אלה שאת נשמותיהם הוא תובע, כדי להראות להם את גבולות יכולתם - ואז גורם להם להחליט לחצות את הגבול. זהו טבע שני לי. יש מי שאוסף תמונות, אחר אוהב סוסים, אני נמשך אל משוגעים. יש מי שפוחדים מהם, ולכן מרחיקים אותם למקומות שאיש לא יוכל לשמוע את זעקתם. אני מוצא שיש משוגעים משעשעים. אחרים אכן מפחידים אותי, כאילו הם יודעים שהאדם איננו אלא צילו המסתורי של חלום, אולי חלומו של אלוהים. עלי להודות שאני נהנה מחברתם, שאני רוצה לראות בעיניהם את העולם מת בכל לילה, רק כדי להיוולד עם שחר, לרדוף אחרי מחשבותיהם כאילו היו סוסי פרא, לשמוע את צחוקם ולגרום לאחרים לצחוק, להשתכר ולא מיין, ולחלום בעיניים פקוחות.

יום שני היום? אולי שלישי? לא, היום יום חמישי. כאילו שזה משנה. שלא כהרגלו, הנווד איננו מצליח להתעורר. כמו יצחק ואיוב שהיו "שבעי ימים", כך מסופר בתנ"ך. זה־עתה ראה את אביו בחלום, פניו חמורי־סבר. לאחר שתיקה ארוכה, הם נפלו זה לזרועות זה.

הנווד מתעורר בבהלה, ושוב נרדם. תחושת מחנק מציפה אותו בשנתו. האב נעלם. מדברים אליו, אבל הוא אינו עונה. מושיטים אליו יד, אבל הוא מפנה את גבו. הוא פוקח את עיניו בקושי, הוא יודע שהוא לבד, שעליו לקום, שיום ארוך ומפרך עומד לפניו, אבל הוא לא מסוגל למקם אותו בחייו העקורים. האם היום הזה שייך להווה? לעתיד? נשמתו כמו אבודה בערפל כבד, מנסה להובילו למקומותיהם המבעיתים של הארורים. איפה שהוא אורבת לו אישה זקנה, פצועה בגופה ובזכרונה, אולי כדי להענישו על חטאים שנשכחו מזמן או על הבטחות שדחה. מיהי? אישה יפה שחלם עליה בעודנו נער, אבל לא ידע להחזיקה? אחת מבנותיו, מוכת טירוף ואבודה בתהומות הזמן? הוא נובר בזכרונותיו. פניהם הכהים מסובבים אותו, מאיימים לסגור עליו ולחונקו. הוא יודע שנגזר עליו לפגוש את האישה המסתורית. פגישה הרת־גורל. נקודת מפנה? סוף שלב בחייו? אם כן, האם לא הגיע הזמן לחשבון נפש, שבו יבדוק את השלהבות שדרכן עבר ואת החיים הרבים שניהל?

הוא מתנער, קם, הולך אל הכיור ובוחן את בבואתו במראה. הוא רואה את חוורונו הצהוב־אפרפר, את הבעתו העייפה, הדואבת, את מבטו הכבוי. הוא לא מזהה את האיש שלוטש אליו עיניים.

הוא רק החליף סיוט בסיוט.

קוראים לי גמליאל. כן, גמליאל. ואודה לכם אם לא תשאלו אותי לָמה. זה שם כמו כל השמות, נותנים לנו שם ואנחנו נסחבים איתו, ואם הוא מכביד מדי אנחנו נפטרים ממנו. האם אני שואל אותך, הקורא, למה קוראים לך מוריס, או זיגמונד, או וויליאם, או סרז' או סרגי? כן, גמליאל הוא לא שם נפוץ. וגם הסיפור שמאחורי השם הוא לא סיפור שגרתי. אתה תשיב ותאמר שככה זה אצל כולם, אז מה? אם הם רוצים, שיספרו גם הם את סיפור חייהם, אני מוכן להקשיב. תרשו לי להוסיף שקוראים לי גם פטר. פטר היה שם הילדות שלי. בעיניך, הקורא, ילדות מתקשרת עם משחקי כדור, חישוקים צבעוניים, רכיבה על פוני בגן הציבורי, רצף של חגיגות, חופשה בהרים או בים. הילדות שלי עברה במועדון לילה. וגם לשמו יש סיפור משלו.

עוד אחזור לזה.

קצת סבלנות.

בינתיים, נישאר עם גמליאל. שם מוזר, אני יודע, לא שומעים אותו כל־כך. נשמע ספרדי. אז איך קיבלתי אותו? אתם באמת רוצים לדעת? ירשתי אותו. כן, יש אנשים שיורשים בתים, עסקים, אוסף בולים, חשבונות בנק; אני ירשתי את שמי. סבי מצד אבי הוריש לי אותו. האם הכרתי אותו? כמובן שלא! הוא מת לפני שנולדתי. אחרת, היו נותנים לי שם אחר. אבל אם כך, איך הוריו של סבא בחרו לו שם כל־כך לא שגרתי, שם שמתאים יותר לאיש זקן ועייף מלתינוק שרק נולד? האם מצאו אותו במסורת אבותיהם, ממגורשי ספרד? או מאלה שנשארו שם כאנוסים, מתחזים למומרים, אבל שומרים בסתר את זהותם היהודית? את גמליאל הראשון אתם יכולים למצוא בתורה. גמליאל בן פדהצור, נשיא שבט מנשה. ובאנציקלופדיית לרוס הוא מוגדר "יהודי ומאור גדול", ובתלמוד מצטטים הרבה את רבן גמליאל, נכדו של הילל הזקן. הוא חי ולימד במאה הראשונה לספירה, אי־שם ביהודה, לפני חורבן הבית־השני בירושלים. אמת, אני נושא את שמו של מנהיג דגול ומכובד שהיה ידוע בחוכמתו ובצניעותו בכל ישראל. הוא היה ממנהיגי הסנהדרין וראש בית־מדרש ידוע. שום דבר לא נקבע ללא אישורו. הייתי רוצה להכיר אותו. בעצם, זה לא קשה. כל מה שאני צריך לעשות זה לחפש את הסוגיות ואת המחלוקות שהוא נטל בהן חלק. אני עושה זאת בכל פעם שיש לי הזדמנות, מאז שהגעתי לאמריקה די מזמן. אני אוהב ללמוד, ואני אוהב לקרוא, ואני אף פעם לא מתעייף מלקרוא. יש לי עוד הרבה להשלים.

וחוץ מזה, אפשר לומר שזה מה שאני עושה למחייתי.

אני כותב, כדי שאוכל ללמוד לקרוא ולקרוא ולקרוא.

קטע מספר הסודות

אין הפצצות מן האוויר ועל כן הלילה שקט. אבל אפילו כך, לארכיבישוף של צ'קסווארוס, מונסיניור יאנוס באראני, יש סיוטי לילה. הוא חולם שהוא נמצא בוותיקן, ממתין לפגישה עם האפיפיור. הוא מחפש בקדחתנות את המלה הראשונה, המלה הנכונה, שתשכנע את האפיפיור בענוותנותו ובנאמנותו. הוא לא מוצא את המלה. הוא מצליח לחשוב רק על מליצות ריקות שיכולות להיות באותה מידה תפילות מזויפות, המוכתבות על ידי רוח־רעה. מילים מבולבלות מסתחררות במוחו. מה לעשות, אלי שבשמים, מה לעשות? בלי אותה מלה ראשונה, כל המילים האחרות תהיינה חסרות ערך. בריאת האלוהים תהיה מקוללת. הארכיבישוף נתקף אימה. הזמן אוזל. בעוד דקות ספורות הדלת תיפתח, והוא יכרע ברך מול יורשו של פטרוס הקדוש. האפיפיור יורה לו לקום על רגליו ולספר על שליחותו, אבל הוא, חוטא אומלל מן הפרובינציה, ימשיך לחפש את המלה הראשונה. עזור לי, אלי, עזור לי. פתאום, אמו עומדת שם, אוחזת בכתפו. היא מתה מזמן, ואת זה הארכיבישוף הישֵן יודע אפילו בחלום. אז מה היא עושה פה, בחדר ההמתנה של האפיפיור? מה היא עושה בחלום שלו? הוא עומד לשאול אותה, כשהדלת נפתחת כל־כך בעדינות, עד שאפילו הזבוב הנח על ידית הזהב איננו מגיב. הארכיבישוף צווח באימה... זהו מלאך המוות, שמזמין אותו לבוא...

גמליאל קורא את הקטע. מתברר לו שהשורות האחרונות אינן מוצאות חן בעיניו. הוא מוחק וכותב במקום זה:

...הדלת נפתחת. הארכיבישוף רואה יהודי צעיר יפה תואר ומכובד, שמזמין אותו במחוות יד אצילית להיכנס ולשבת. אבל הוא איננו מסוגל לזוז. שיתוק אוחז בארכיבישוף. מיהו היהודי הזה? באיזו זכות הוא נמצא בקודש הקודשים של האפיפיור? עכשיו, אמו מחלצת אותו ואומרת: "כל השנים הללו לא ידעת שגם ישו היה יהודי. זוהי אשמתי, בני. הייתי צריכה לומר לך זאת כשהיית קטן. ועכשיו..."

"עכשיו מה, אמא?"

"עכשיו אתה יודע..."

משונה, אבל אין אין זו הפעם הראשונה שהחלום הזה מפריע את שנתו של הארכיבישוף.

גמליאל יודע בוודאות: ז'ורז' לבראן הוא אולי נוצרי טוב, אך הוא לא יודע הרבה בענייני דת, כך שהוא לא יבין כלום מהרומן הזה, שהוא ממתין לו בכליון עיניים. אבל לבראן רוצה אותו. הוא זקוק לו כמו שמאהב חולה זקוק לסם שמחזיק אותו בחיים. גמליאל התגורר עדיין בפריז, כשהראה ללבראן את הדפים הראשונים שנכתבו בצרפתית. הוא התחיל ללמוד את השפה בבודפשט, מכַּתָּב של סוכנות החדשות הצרפתית; ידיד - אולי לקוח - של אילונקה; ובסוף שלט בה טוב כל־כך, שהוא עורר את קנאתו של ז'ורז' לבראן, שחשב את עצמו לסופר. שנים חלפו מאז, גמליאל חי בניו יורק, אבל לבראן עדיין רודף אותו כדי לקבל את הספר. הוא רוצה אותו בכל ליבו, הוא חולם עליו, זה מה שהוא אומר לגמליאל במכתבים, בטלפון ובכל פעם שדרכיהם מצטלבות: "הספר שייך לי. אם לא תיתן לי אותו - אני אהרוג אותך. יותר גרוע - אני אגרום לך להצטער שנולדת." לא הפעם. גמליאל יודע שהוא עשה טעות, בכך שנתן ל"שותף השקט" שלו לקרוא את כתב־היד שבקושי התחיל. שיילך לעזאזל, שיחפש לו סופר צללים אחר. פה, בסיפור הזה, גמליאל מדבר בעצמו. הגיע הזמן.

גמליאל עובר ברובע קודר ומדכא של ברוקלין. הוא כבר לא צעיר. כפוף קומה כמו הזָר הנצחי המגן על סודו, הוא פוסע לעבר בניין שקט של אנשים נשכחים. אין לו מושג מה מצפה לו שם, אבל הוא חש שאיכשהו הוא עומד להיפגש עם גורלו. האם יצליח להדוף אותו, או לפחות להשלים איתו?

בראשו מתרוצצים סיפורים מטופשים שהיה מדמיין בזמנו בשביל סופרים חובבים שרצו להיחשב מקצועיים. כך שילם את שכר הדירה שלו. סיפורי אהבה למשרתות, הרפתקאות דמיוניות המתרחשות במחוזות אקזוטיים, מזימות פיננסיות, מותחנים מחוספסים: שרבוט, לא כתיבה. אף אחד מהסיפורים הללו לא הכיל את העוצמה והגודל של הסיפור שהוא רוצה לכתוב שנים רבות כל־כך. אלא שזוהי מטלה קשה וסוחפת, שדורשת חיפוש מעמיק ושאלות כמו מקורה של הנצרות וגלגוליה, עקרונותיה הדוחים כל צל של ספק וכל התייחסות למיניות האנושית, השליחים ובשורתם, אבות הכנסייה וכתביהם נגד יהודים: איך להסביר את שנאתם לבני־ישראל? הקשר בין התנ"ך היהודי ובין הברית־החדשה, העליונות המוענקת לבנו של האלוהים והדחת האלוהים־האב אל הרקע. הוותיקן וההייררכיה שלו, תרבותו וחוקיו, כוחו ומגבלות הכוח שלו, שתיקתו של האפיפיור פיוס ה־12 לנוכח רדיפות היהודים והשמדתם ורוחו המשרה פתיחות של יוחנן ה־23. מהי המשמעות התיאולוגית של הרווקות הנכפית על כמרים ונזירות? מהו ארכיבישוף ואיך נעשים ארכיבישוף? ואם אתה מיסטיקן - איך אתה מגלה את זה? מה צריך לעשות כדי להתקבל לחוגי הסוד של המלומדים בעלי הכישורים הנדירים והנוראים? כדי שיוכל לדווח, גמליאל חייב לדעת על בוריין את הפרשיות המוזרות שהפגישו אחד מנכבדי הכנסייה הקתולית עם רב ובקי בקבלה.

מדי פעם, נדמה היה לו שעלה על דרך המלך - הסיפור צילצל אמיתי - אבל למחרת כשחזר וקרא בו, היה מתחרט ורואה שצריך לטפל בקטע שכתב בדרך אחרת מזו שנקט. אבל לאן מבקש הסיפור להגיע - את זאת לא היה יכול לומר. הוא יגלה בפעם הבאה.

בפעם הבאה? זוהי המנטרה של הפליטים והנוודים, אומר לעצמו גמליאל, הזר הנצחי. מתי היא הפעם הבאה? מחר? יותר מאוחר? בחיים אחרים? ביצור אחר? צריך לחזור, עם מסמכים אחרים, אישורים נוספים. פנֵה לדלפק הסמוך.

חייבים לציין כאן שגמליאל, הזר שבסיפור, הוא לא ממש זר. כמו כולם, יש לו זהות, כתובת, חברים, קשרים, הרגלים ואפילו גחמות ומוזרויות. אבל הפליט שבתוכו תמיד דרוך, מוכן לומר משהו שיקלקל את כל מה שהוא רואה כמובן מאליו ביחס לחייו. אומרים שגבר שעוּנַה לעולם לא יחלים, ושאישה שנאנסה לעולם לא תתאושש. כך גם העקור. פעם פליט - תמיד פליט. הוא נמלט מגלות אחת ומוצא את עצמו בגלות אחרת, בשום מקום הוא איננו מרגיש בבית, הוא לעולם איננו שוכח מניין בא, חייו הם תמיד ארעיים. בעיניו, האושר הוא רגע של מנוחה; והאהבה, הנצחית כביכול? קריצת עין. בשביל אדם במצבו, כל צעד מקרב את הקץ.

האם הפעמונים מצלצלים לו?

כבר זמן־מה גמליאל מרגיש שהוא מזדקן. מילת המפתח היא - לעולם לא: כל החוויות שלעולם לא יהיו לו עוד. הנערות שלעולם לא ינשק, הילדים שלעולם לא יהיו לו, המקומות המרוחקים שלעולם לא יגלה, הצ'לו שלעולם לא ילמד לנגן בו. האקסטזה שלעולם לא יחוש כשהוא נצמד אל גוף רוטט חיים בלי לחשוש מכישלון. השנים החולפות נעשות כבדות, והן מושכות למטה. גמליאל מתעייף מהר יותר. לעיתים קרובות הוא מתקשה לנשום, דעתו נודדת. הוא חש צורך גובר לישון. הוא חי המון שנים. כמה נותרו לו עדיין? הוא ביזבז כמות מדהימה מתוכן. האם פיספס את נעוריו? אלכסנדר הגדול מת בגיל שלושים ושלוש, שפינוזה בגיל ארבעים וארבע, הבעל־שם־טוב היה בן שישים. מוצרט, פושקין, רילקה, הרצל: הם העשירו את העולם במהלך חייהם הקצרים והסוערים. וגמליאל? מי יישא את שמו? מה יותיר מאחור? מילים; ולאו דווקא אלו שהיה מעוניין שיישארו. הבל הבלים, הכול הבל. מוזיקה, זה מה שגורם לו חרטה. חבל שלא למד בקונסרבטוריון. פריטוס בעל העין האחת נהג לומר: "כשהמילים מתחילות לשיר, אני מתחיל לרקוד." אבל לא גמליאל. כל האחרים רוקדים. הוא מעולם לא למד לרקוד.

הימים בגולה מתקצרים כימי השנה, והמאה מגיעה לקיצה. כמה פעמים כבר עמד על קצה הצוק ורצה לסגת. אבל לסגת לאן? "מן הפח אל הפחת", מילמל אחד מגדולי החסידות, אבל לא ציין האם הוא מתאר הרפתקה שאנו עוברים במהלך חיינו, או את החיפוש אחר השלווה ואחר התשובה המוחלטת. הייאוש הוא בן־לווייתו של הפליט, גם כשהוא משועשע, או משעשע את האחרים. הוא מיואש מעבודתו, שבה הוא מספק ללקוחותיו סיפורים גרועים שאינם משנים לאיש, מיואש מחייו המנותקים מן המציאות, ומשתי בנותיו שנותקו ממנו בשל שנאה שמעולם לא הצליח להסביר או לקבל.

ליבו נצבט מעצם המחשבה עליהן. איפה הן עכשיו? כל־כך הרבה שנים חלפו מאז שדחו אותו לחלוטין, מאז ששפטו אותו בלי יכולת לערער. האם היתה זו אשמתו שלו או אשמת אשתו ­­- קולט - שהתאבדה כדי להשלים את עונשו? לאחר שהאם התאבדה, קתיה - שאהבה להציג את עצמה כבכורה בשתי התאומות, ניסתה אף היא לשים קץ לחייה; וסופי, הצעירה, נסעה להודו, הצטרפה לאשרם, שינתה את שמה, ויצרה לעצמה קיום חדש שבו לא היה מקום לאביה. כל מאמציו של גמליאל למצוא את בנותיו עלו בתוהו. עזבו בלי להשאיר כתובת, נעלמו ולא הותירו עקבות. צאצאים אומללים לנישואים אומללים שנערכו בזמן נטול קרן אור או נווה מדבר. נישואים שהוא נכנס אליהם ללא רצון, בפריז שהיתה כשלעצמה מייאשת ומלאה מרמה. מדוע לא נשא שוב אישה? האם פחד? פחד לעורר את החרטה המאיימת להמית כל הזדמנות שיש לו לגאול את עצמו, כל אפשרות להגשים את ההבטחה שהיתה בו?

בעודו מתהלך ברחובות ברוקלין, ידיו בכיסי מעיל־הגשם שלו, גמליאל מנסה להיפטר מזכרונותיו. שירדפו מישהו אחר, תחת שמים אחרים. מחשבותיו הקודרות נפנות אל האירועים שמאיימים על העולם בסוף המאה. בשם המולדת, מדינות מתורבתות־לכאורה שולחות למוות אנשים צעירים שעדיף היה שירקדו את מחול הפרא של התשוקה. תחת מעטה אצילי של עשייה למען המדע, האדם הופך עבד למכונות. יש סכנה שהתובעים לכבד את עברו של עמם, עלולים דווקא לחללו. הם מדברים ומדברים ואינם אומרים דבר. אלֵי השנאה מסתתרים מאחורי סיסמאות אחווה ומצליחים לשטות בכולם - כולל בעצמם.

במצב־רוח עגום זה, גמליאל היה רוצה להימצא בחברת ארבעת חבריו. בולק והסוד שלו, דייגו והסיפורים שלו ממלחמת האזרחים בספרד, יאשה והחתול שלו, גד וההרפתקאות שלו. הם כל־כך שונים, ועם זאת כל־כך קרובים זה לזה. הוא היה רוצה לשמוע את קולם, להיות ראוי שיבטחו בו, לא לשפוט אותם, לצרף את העדות שלו כגולה לשלהם. הוא עלול לא לראות אותם יותר. אין לו מושג למה הוא חושב ככה, אבל הוא יודע שאין זו הפעם הראשונה. כאילו לפני כל פגישה הוא חושש שיקרה אסון. בדרך כלל, הוא פוטר את המחשבה הזו בחיוך: אתה והתחושות המטופשות שלך... אבל היום הוא לא מחייך. הוא מרגיש שחבריו נשמטים מעיניו, נשמטים מחייו. הם מרחמים עליו, כאילו. האם הוא חולה? החולים מרחמים על אלה שהם אוהבים. גם הפליטים?

אדם וחווה, העקורים הראשונים, הגולים הראשונים, הראשונים שהיו מחוסרי ארץ, מגורשים מבית המשפחה הראשון, שהחיים בו היו יפים אפילו כשהם לא היו יפים. צאצאיהם משוטטים כיום עלי אדמות, נמלטים מהנחשים ומארסם הקטלני. זרים מחליטים על גורלם. ניטלה מהם החירות לפעול, להאמין, לבחור את מקומם, אפילו החירות לוותר על חירותם. כמו ביוון העתיקה, שם קראו להם "אפוליס", הם נחשבים מסוכנים, מרעין בישין, שיש להרחיקם מן המין האנושי.

"כולנו דומים לאדם הראשון", אמר פעם אחד מחכמי העת העתיקה. לא אני, אומר גמליאל לנפשו. אני לא אדם; חוה היא אמי, לא אשתי. ואני רוצה להגן על הילדים, שלי ושל כל האחרים, מן העולם של שגעוני: על איזו אדמה מקוללת הם גדלים, אלו אויבים מקיפים אותם? למה כל־כך הרבה שנאה? ומה איתו, עם גמליאל הגולה? הוא לא עשה שום רעה, לא לקח דבר מאחרים. הוא לא פיתה אשת איש ולא היטה את צאצאיהם מדרך הישר. הוא לא לקח את מקומם תחת השמש. ובכל זאת, מדוע הוא כל־כך בלתי אהוב? למה אנשים שמעולם לא פגש דוחים את הטרדן הבודד הנושא את עברו כמשא על כתפיו?

כמה מוזר, המונח "פליט" איבד את משמעותו התנכית. התורה דאגה לערי מקלט מיוחדות, שנועדו לשמש מפלט לרוצחים בשגגה, מפני נקמת־דם. כמובן, הם לא היו לגמרי חפים מפשע, ולכן הכתוב מציין שהיה עליהם להישאר בערי המקלט עד שחטאם יתכפר, עם מות הכוהן הגדול. זוהי הסיבה לכך, מסופר בתלמוד, שאמו של הכוהן הגדול היתה באה לבקר את הפליטים ומביאה להם ממתקים, פירות ובגדים, בתקווה שאם חייהם יהיו נוחים ונעימים, הם לא יתפללו למות בנה. בימינו, החפים מפשע הם אלו הזקוקים למקלט.

גמליאל מתנער: מה הטעם באיסוף כל המידע הזה, מכל־כך הרבה ספרי קודש וחול, כשמחבריהם כולם מסיימים בבית־העלמין של ההיסטוריה? נכון, למדתי על חייו הסוערים, חיי האהבה והמלחמה של המלך דוד, ועל פניני החוכמה של בנו ויורשו שלמה, אבל גם על הבגידה של בניו האחרים - אבשלום ואדוניהו. ואיזה שימוש יש לי בזה היום? אני יודע שתלמי היה הראשון שציווה לתרגם את התנ"ך, באמצעות שבעים חכמים שישבו כל אחד בתא מבודד משלו, שדיוגנוס חי כמו כלב ועל כן כונה "ציניקן",1 שהתלמוד משוּל לים עמוק מני חקר; שהרמב"ם כתב חלק מעבודותיו בערבית, וששפינוזה כתב בלטינית; שארסמוס הקדיש את שבחי הסיכלות לתומס מור, ממציא המלה "אוטופיה" - המקום שלא קיים; שהלדרלין השתגע, והתבצר במשך שלושים ושש שנה, עד למותו; שגיתה תיעב את התנ"ך, וכינה אותו "ערימת אשפה של מעשי סדום מצריים ובבליים".

ערכתי מחקר על החוקים ששלטו בבתי המשוגעים בימי קדם ועל הסגפנות של ימי־הביניים. נו? לאן כל זה מוביל אותי? יש כל־כך הרבה אנשים משכילים שיודעים יותר ממני, שמבינים את העולם היטב ממני. הייתי משכיל אמיתי, מלומד גדול, אילו רק יכולתי לשמר את כל מה שלמדתי מכל אלה שהכרתי. אבל, במקרה כזה - האם הייתי עדיין אני? והאם לא הכול מילים? גם מילים מזדקנות, משנות משמעות ושימוש. הן נחלות, ממש כמונו, הן מתות מפצעיהן, ואז הן נקברות באבק המילונים.

ואיפה אני בכל זה?

המשך העלילה בספר המלא