פטיט אינגלז

פתח דבר

אני מתעוררת בבת אחת, אחרי שלוש - אולי ארבע - שעות שינה רווית אלכוהול. הערפל של אירועי הלילה הקודם מתבהר למרבה הבושה ואני מגלה שאיני מסוגלת לזוז: רגשי אשמה משתקים אותי.

ראשנית, הבת שלנו, מזמרת. מלמולה החרישי, העצוב, "אמא, אמא, אמא..." נע לאורך המסדרון, מהחדר שלה עד לחדר שלנו. מאחר שאיננו עונים לה, קולה מתגבר ונעשה עקשני יותר ויותר עד שמגיע לקְרֶשֶׁנְדו. מישהו יצטרך לגשת אליה ולהרים את גופה החמים, המדיף ריח שינה, מהמיטה שלה למיטה שלנו. מטלה שבכל יום אחר הייתי מתענגת עליה.

האנקה שלי - והזרוע המוחה המתוחה על פני וחוסמת את אור היום שמסתנן לחדר מבעד לתריסים המוגפים - מניבות את התוצאה הרצויה. המיטה חורקת כשמר צפרדע קם בכבדות ומדשדש ללא מילים לעבר חדרה של ראשנית. שתיקתו משדרת שכבות רבות של מורת רוח. כי הלכתי לישון מאוחר; כי חזרתי שיכורה כל כך ולא הצלחתי להכניס את המפתח לחור המנעול; כי בשום פנים ואופן לא אצליח לגרור את עצמי לעבודה.

אני שומעת קול צעדים חוזרים, וכעבור כמה רגעים אצבעות מודאגות מסירות את זרועי מעל פני; זוג עיניים כחולות אפורות בוהות בעיני בסקרנות.

"מאמא (אמא)?"

נחשול של אהבה טבעית עצומה שוטף אותי, אבל אני נאבקת בדחף להצמיד אלי את בתי, לטמון את פני בעורפה ולשאוף את ריחה התינוקי, התמים.

"לאמא יש כאב ראש איום ונורא," אני ממלמלת חלושות, מסתובבת אל הצד וטומנת את ראשי הקודח בכר הקריר.

אבל אני לא סובלת מכאבים, לפחות לא במובן הפיזי. אני פשוט מאוד מוכת אימה; מזועזעת מהמחשבה על אודות המהפך שאני עומדת לחולל במשפחה הקטנה שלנו. אני חרדה מהאפשרות שהם יכולים אולי לקרוא בפרצופי את מה שאני שוקלת לעשות: אות קין מוטבע על המצח שלי.

ובו זמנית כל תא בגופי רוטט בתדירות גבוהה יותר ויותר. אני מרגישה שהדם שוצף בעורקי; השיער שעל זרועותי סומר. הפחד שלי - פחד מפני קפיצת ראש אל הבלתי ידוע - שוטף אותי בחדווה מסחררת. מימי לא הרגשתי אשמה כל כך, או חיה כל כך.

אני שוכבת בלי לזוז בשעה שאדון צפרדע מתרוצץ בדירה בכעס, אני לא עושה שום מאמץ לעזור לו כשאני שומעת אותו מלביש את ראשנית, מתלבש, ואחר כך ממלא את הקערית שלה בדגני בוקר.

עוד לפני שדלת הכניסה נטרקת מאחוריהם בהאשמה, אני ממהרת להפעיל את המחשב. וכבר אני טווה בראשי רשת של מילים, קצרת רוח להעלותן לבְּלוֹג שלי בעודן טריות, היוליות וחדשות.

 

1

רגעים מונצחים

ביום שבו נברא יומן האינטרנט האנונימי שלי צץ במוחי שם העט "Petit Anglaise" בצורה טבעית כל כך עד שהרגשתי שהוא ממש נכון ומדויק ולא שקלתי שם אחר.

שַאֲלו כל נערה אנגלייה שגרה פעם בצרפת, ואני בטוחה שהיא תספר לכם שכינו אותה בשם פֶּטִיט אַנְגְלֵז בשלב זה או אחר. זהו כינוי טעון במשמעות: נימה של חיבה מרמזת שהאַנְגְלֵז הנדונה היא לא רק אנגלייה, אלא חמודה ואנגלייה גם יחד; שמץ של תאוותנות מעניק לה נופך סקסי, אבל גם קשור בדעה הרווחת שנערות אנגליות הן קלות להשגה.

ויש עוד שכבה אחת של משמעות שתמיד מצאה חן בעיני: שתי המילים האלה מסכמות יפה כל מה שרציתי מחיי מאז ומתמיד. פטיט אנגלז: נערה אנגלייה שנהפכה לצרפתייה; שחייה האנגליים מתנגנים מעתה בטון צרפתי.

אשר לשֵׁם העט שבחרתי, או אולי אני צריכה לקרוא לזה שם המשתמש, הרשיתי לעצמי להשמיט את ה"לָה" שמקומו לכל דבר ועניין - ובדין - הוא לפני הכינוי פטיט אנגלז. וכך היה פטיט לשמי הפרטי, ואנגלז לשם המשפחה שלי; ובכמה הקשות שובבות על המקש נולדה לה ה"אֲנִי" האחרת שלי.

קל מאוד להבין למה המילים האלה היו הכינוי הספרותי המושלם, המובן מאליו. אבל מה שאני מבקשת זה לרדת לשורשי התשוקה העמוקה שלי להיות ל"אנגלייה קטנה" מלכתחילה. מה, למען השם, עשוי להניע נערה לעקור את יסודות קיומה אף על פי שמעולם לא טעמה אפילו טעמו של קְרוּאָסוֹן אמיתי? אף על פי שחופשות ילדותה מעולם לא הרחיקו אל מעבר לחופי אנגליה, ושאילן היוחסין של משפחתה נטוע היטב באדמת יוֹרקשייר? מה גרם לי להתאהב ברעיון הזה ולשקוע כולי בשפה ובתרבות שלא היו שלי? ולמה נשאתי את עיני דווקא אל צרפת?

כשראשנית נולדה ביליתי לילות ללא שינה במחלקת היולדות, בוהה בעיניה הכהות כדְיוֹ, והתמודדתי עם העובדה שאין עליה עוררין שהעיניים האלה שמשיבות לי מבט הן עיניים של אדם ממשי, ולא גרסה מוקטנת של מר צפרדע או שלי, או של שנינו. מההתחלה נראה שהיא ידעה מה היא רוצה, ועלה בדעתי שאולי לא אדע לִצְפּות באילו שבילים היא תבחר לצעוד. אבל אם אצפה בקפדנות מרבית בחייה המתפתחים, אולי אראה בבירור את התמרורים המורים על מי או מה היא תהפוך להיות. כי כשאני מביטה לאחור וסוקרת את עברי שלי בחיפוש אחר רמזים - בבהירות שרק מבט לאחור יכול להעניק - אני אכן מבחינה בסדרה של רגעים מכריעים. רגעים טעוני משמעות; רגעים מונצחים כמו תצלומי בזק שאני מופיעה בהם, אם אני מחברת את הנקודות, שמובילים אותי ישירות למקום שבו אני עומדת היום: מצרפתית, לצרפת, לפריז ולפטיט אנגלז.

בילדותי היה החלום בהקיץ החוזר שלי חלום ארוך של בריחה. כשהווקסהול קוואליר שלנו קרע את הכבישים, והרגליים שלי נמעכו בזווית לא נוחה במרווח הצר מאחורי מושבו של אבי, והקיבה שלי היטלטלה בבחילה, הוקרנה תמונה על פני עפעפי העצומים. אטמתי את אוזני לקולן של אחיותי הצעירות שהתקוטטו לצדי במושב האחורי וראיתי את עצמי רצה. עברתי בין שיבולי חיטה, חציתי שדות, קיצרתי דרך גינות של אנשים ודילגתי מעל קירות אבן נמוכים ונחלים.

כאילו רציתי ללכת למקום אחר, אבל לא ידעתי אז איפה המקום הזה. בהזיות האלה הקבילה הליכתי למסלול הנסיעה של המכונית שלנו, לאני הרצה שלי לא היה מושג מהו היעד שלה.

כמה ימים לפני שמלאו לי שתים עשרה, ואני לבושה במדים הכחולים של בית הספר היסודי לבנות "מִיל מָאוּנְט" - החצאית הסינתטית באורך הברך המשמיעה קול פצפוץ של חשמל סטטי - התיישבתי בציפייה בכיתה. שולחן הכתיבה מעץ, מצולק מדורות של גרפיטי, נטה בשיפוע לא מוכר ונאלצתי להניח עליו את העט בזהירות כדי שלא יתגלגל ארצה. גברת בַּרְקֵר נכנסה ורשמה את שמה על הלוח, שם המשפחה האנגלי מאוד שלה כיבה את אֵש ההתלהבות שלי לרגע קט. "בּוֹנְז'וּר טוּ לֶה מוֹנְד (בוקר טוב לכולם)!" אמרה בעליזות, וכך החל השיעור הראשון שלי בצרפתית. פתחתי את הטְריקוֹלוֹר, ספר הלימוד המשומש שליווה אותי בשנים הבאות, דחפתי את המשקפיים הסוררים שלי חזרה אל גשר האף והרכנתי את ראשי אל עמוד מספר אחת.

צרפת. זה היה יעד טוב לכוון אליו את צעדי הריצה שלי; וָו שאוכל לתלות עליו את חלומותי; קסום, אקזוטי, וקרוב במידה מפתה. לא התרגשתי מהעובדה ששיעורי הצרפתית בבית הספר כללו לא יותר מאינספור חזרות של משחקי תפקידים והטיית פעלים. לא התרגשתי מכך שהביקור הראשון שלי על אדמת צרפת יתרחש כעבור לא פחות משש שנים מייסרות. ישבתי בתאי המעבדה לשפות בבית הספר, ואוזניות מגושמות חסמו את הצלילים האנגליים של העולם סביבי. עצמתי את עיני והעמדתי פנים שאני שם. השתוקקתי לטעום את אותם מאתיים גרם פָּאטֵה שהורה לי הקול לקנות במכולת; לבקר בכנסייה או בעירייה אחרי ששאלתי עובר אורח - שתמיד היה קשיש חבוש כובע בֶּרֶט - איך מגיעים לשם.

"אֵקוּטֵה, פּוּאִי רֵפֵּטֵה (הקשיבו, ואחר כך חזרו)!" אמר הקול שבקע מהקלטת בתחילת כל תרגיל. "הקשיבו ואחר כך חִלמו" היה מתאים יותר מבחינתי. התאהבתי נואשות ובצורה חסרת היגיון בשפה הצרפתית. קשה לי להסביר למה, אפילו עכשיו קשה לי.

רק בקיץ שלפני יום ההולדת השמונה עשר שלי עליתי לקרון בתחנת הרכבת יוֹרק, שעשה את דרכו לשדה התעופה היתרו, ומשם טסתי לצרפת. כשנופפתי לשלום לאמי החרדה נשמתי כמה נשימות עמוקות כדי להרגיע את הפרפרים שכנפיהם נחבטו בטירוף בדופנות הבטן שלי. היה קשה להאמין שהגיע הרגע, שאני באמת נוסעת. פתחתי את רוכסן התרמיל שלי באצבעות רועדות, בדקתי בפעם העשרים שהדרכון שלי במקומו, כרוך סביב הכרטיסים שקניתי בכסף מעבודת סוף השבוע שלי, שבה הגשתי תה לגברות קשישות מבושמות בכבדות. שנים התווכחתי מרות עם הורי בכל פעם שעלה הנושא הרגיש של חילופי סטודנטים עם אוניברסיטאות מצרפת, וכעסתי על שעמדו בדרכי. דבר לא עזר. הם לא הצליחו להתגבר על החששות מפני קבלת אדם זר לביתם. אבל עכשיו, סוף סוף, הייתי בגיל שיכולתי לקחת את העניינים לידי. הנסיעה ללִיוֹן תהיה ההטבלה שלי.

שבועיים אתארח אצל פְלוֹרַנְס והמשפחה שלה. אישן במיטה שהוצעה במצעים צרפתיים. אוֹכַל אוכֶל צרפתי ליד שולחן של משפחה צרפתית, אנגב את הצלחת בחתיכת בָּגֵט פריך, ממש כמו הדמויות בספריו של מַרְסֵל פַּנְיוֹל שקראתי בשקיקה, או השחקנים בקומץ הסרטים בעלי הכתוביות באנגלית שמצאתי בחנות הווידיאו המקומית. אדבר צרפתית, ורק צרפתית, בכל יום במהלך השבועיים האלה. שמונה עשר חודשים התכתבתי עם פלורנס - נתקלתי בפרטים שלה בדרך מקרה, במדור "התכתבויות" של ירחון קַרְטַבְּל (ילקוט) שהיה זרוק בכיתה - מכתבים ארוכים שנכתבו בקפדנות ומתוך תקווה שיום אחד תגיע הזמנה. פלורנס תמיד ענתה למכתבים שלי בצרפתית. היא חלקה איתי את האובססיה ללהקת "הקְיוּר", ובתצלום ששלחה לי היו עיניה החומות מוקפות עיגולים של אייליינר כהה, בדיוק כמו אצל רוברט סְמית. מוזר, אבל דווקא גומות הלחיים שלה והנמשים המפוזרים על אפה, שהיו ניגוד לדמות הקודרת שהיא ניסתה להקרין, הם שחיבבו אותה עלי. הייתי נחושה לאהוב אותה גם כשאפגוש בה בשר ודם.

נערה לבושה סרבל קצר מיהרה לעברי כשגלגלתי את המזוודה אל אולם מקבלי הפנים, ואני נסחפתי פתאום בגל הביישנות שהעיבה על שנות העשרה המוקדמות שלי.

"קת רין!" קראה, "סֵה בְּיַין טוּאָה (זו באמת את)?" הנהנתי, לשוני דבקה לחִכּי, גמעתי את צליל שמי בגלגולו הצרפתי. בפיה נשמע "קתרין" הרבה יותר יפה!

פלורנס היתה נמוכה יותר ממה שדמיינתי, ושערה הדיף ריח עז של סיגריות כשרכנה אל לחיי והעניקה לי את הבִּיז (נשיקות) הראשונות של חיי. המבטא שלה לא דמה לדבר ממה ששמעתי בתרגילים המוקלטים בשיעורי צרפתית, וימים רבים נאלצתי להתחנן בפניה שתחזור על הכול לאט וכמה פעמים. משאלתי היתה ללמוד ממנה את הסלנג המקומי בצורה כל כך אותנטית, עד שאוכל להביך את המורים שלי כשאחזור הביתה; עד שחברי לכיתה ישתתקו בקנאה.

ועדת קבלת הפנים שפלורנס הביאה לשדה התעופה הבהירה לי כל מה שהייתי צריכה לדעת על חייה הקלילים ונטולי הדאגות. הוועדה כללה חבר לשעבר ושני אחים צעירים ממנה, אבל שום אמצעי תחבורה ממשי. התוכנית, ממה שהצלחתי להבין, היתה לנסוע באוטובוס למקום העבודה של אחיה הגדול - סניף הדואר של עיירה סמוכה. אם הוא יהיה בסביבה, הוא יסיע אותנו. אם לא, נתפוס טרמפים. אביה האלמן עבד במשמרת מאוחרת במפעל הנקניקים המקומי והיה צפוי להגיע הביתה רק בערב.

פלורנס ואני עמדנו על הדשא וזקרנו אגודלים לעבר המכוניות החולפות, ואילו הנערים עמדו במרחק מה מאיתנו עם המזוודה המגושמת שלי, כדי לא לקלקל את הסיכויים לתפוס איזה טרמפ. תודה לאל שהורי לא רואים אותי ככה, הרהרתי והתכוננתי להיכנס למכוניתו של זר צרפתי, מה שבהחלט היה עלול להפוך אותי למרכזו של סיפור שירתיע דורות של סטודנטים זרים עתידיים מפני מה שצפוי להם: אתם זוכרים את הנערה האנגלייה ההיא? שמעתם עליה? נו, ההיא שגופתה המבותרת שימשה למילוי נקניקים?

אבל אם נשקפה לי סכנה כלשהי, זה לא הטריד אותי ברגע ההוא. כל חושי התחדדו. עיני טרפו את המראות סביבי: מכוניות עם לוחיות רישוי מוזרות שנסעו בצד הלא נכון של הכביש; הצורה שבה החוו האחים של פלורנס עם הידיים, הזרועות ואפילו הכתפיים בשעה שדיברו; המקצב הזר של המשפטים שלהם; נגינתם של אלף צרצרים (סִיגָל בצרפתית), בלתי נראים בין השיחים והעצים הנמוכים שמסביבנו. נסחפתי כל כך, עד שברגע הראשון בכלל לא הבחנתי במכונית שהאטה ונעצרה על הכביש המאובק.

"קת רין, רֵוֵויי טוּאָה (התעוררי)!" קראה פלורנס, הניחה יד על זרועי וניתקה את קורי הרהורי. "הוא עוצר לנו, צריך לזוז!" היא שמטה את סיגריית הגוֹלוּאָז החצי גמורה שעישנה, מעכה אותה בתנועה מתורגלת בין סוליית נעל הטניס שלה לכביש המאובק והרכינה את ראשה כדי לדבר עם הנהג מבעד לחלון המכונית הפתוח למחצה. אחרי דין ודברים מתמשך הכנסנו את המזוודה לתא המטען והתיישבנו במושב האחורי עם אחד מאחיה.

"אֵה לֵז אוֹטְר?" שאלתי בצרפתית המקולקלת שלי והחוויתי לעבר חבריה.

"אה, אל תדאגי להם," אמרה פלורנס במשיכת כתף מבטלת. "הם כבר יתפסו טרמפ."

המכונית יצאה לדרכה ועיני טרפו כל שלט רחוב, כל תיבת דואר צהובה, כל חנות שחלפנו על פניהם. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך דפי הטריקולור. הכול היה זר ואקזוטי, ממש כפי שייחלתי. ועדיין, וחרף הצרפתיוּת המפורשת סביבי, חלק ממני הרגיש שהוא שייך למקום. רציתי להתחבק עם עצמי בשמחה: זרותי היתה האושר שעליו חלמתי.

 

*

 

כעבור שלוש שנים - ואני בסוף שנתי השנייה באוניברסיטה - היה נושא ה"לבלות שנה בחוץ לארץ" לנושא ה"חם" בשיחות של חברי, אם כי אני מעולם לא קראתי לזה ככה. בשבילי זו היתה "השנה שלי בצרפת", שבסופה הצטרפו אליה גם חודשיים בגרמניה כדי לצאת ידי חובת הדרישות של הקורס. מילאתי טופס בקשה לעבוד בתור אַסִיסְטַנְט (מורת עזר) לאנגלית, ולא היה לי אכפת באיזה אזור בצרפת אמצא את עצמי בסופו של דבר, להוציא את פריז. בהתחשב ברקע העיירה הקטנה שבה גדלתי, הפחידו אותי הגודל והעוצמה של עיר הבירה. ידעתי שאבקר בפריז, ובהחלט חשדתי שדרכי תוביל אותי אליה בסופו של דבר, אבל עדיין לא הייתי בשלה ל"עיר האורות". הופניתי ללִיסֵה (בית ספר תיכון) בְּאִיוְוטוֹ, מקום משעמם, עיירת שוק לא מלהיבה בנוֹרְמַנדי הידועה בצניעותה, והוטל עלי "ללמד" אנגלית מדוברת לקבוצה של צעירים אדישים לבושי ג'ינס כמה שעות בכל שבוע. אבל העבודה - שלא ממש נהניתי ממנה - היתה אמצעי להשגת המטרה. דבר אחד בלבד היה חשוב: העובדה שאשהה בצרפת תשעה חודשים שלמים.

התגוררתי בעליית גג קטנטנה של בניין מגורים פשוט בסביבות רוּאֵן. שכרתי את החדר ממורָה ומבעלה מכוון הפסנתרים, אנשים שלא הרביתי לראות. בשבועות ובחודשים הראשונים האלה ביליתי את רוב זמני בחברת האסיסטנטיות האנגליות האחרות. חיממנו את ידינו בספלי שוקולד מהבילים בתוך בתי קפה מעושנים, ערגנו אל אהובינו החסרים וחיקינו את התלמידים שלנו - ולפעמים את המורים שלהם - עם המבטא המצחיק שלהם באנגלית. בתחילה נפלה עוצמת החוויה ממה שציפיתי: במקום לצלול כולי לתוך השפה והתרבות שאהבתי, מצאתי את עצמי מדברת בשפת אמי כל היום עם התלמידים, ואחר כך גם בשעות הפנאי עם חבורה של אנגלז כמוני.

בשבת סתווית אחת פסעתי בזהירות במדרחוב שבמרכז העיר עם קלייר, חברה אנגלייה. דרכנו על אבני מרצפות חלקלקות, מכוסות עלים דמויי נחושת, לחים ובוגדניים. התעכבנו ליד רוכל שעמד עם עגלתו ליד הגְרוֹ אוֹרְלוֹז', קנינו שני קְרֵפּים ממולאים בממרח שוקולד לוהט, שעטיפות הנייר שלהם נספגו בכתמי חמאה חלקלקים. ברגע שנגסתי את הנגיסה הראשונה חבטה בי קלייר במרפקה ברוב משמעות, והצביעה על נער גבוה שפסע לעברנו: הוא הוביל כלב רועים גרמני קשור ברצועה, ולצדדיו פסעו שני חברים נמוכים ממנו.

"את מכירה את המורֶה ההוא לאנגלית, שהזמין אותי לארוחת ערב עם המשפחה שלו בשבוע שעבר?" שאלה והשתתקה כדי לבלוע מלוא הפה מן הקרפּ. "זה הבן שלו שם, יאן. לא רע, נכון?"

בהיתי בנער הרזה שקרב אלינו - הוא היה ללא ספק סטודנט - בעל עצמות לחיים בולטות, אף רומאי וצללי דכדוך מתחת לעיניו הכחולות ירוקות. הוא לבש מעיל ארוך בצבע אפור כהה, שהדגיש את גובהו, מעל ג'ינס דהויים ופּוּל קַמְיוֹנֶר - אותו סוודר הרכוס עד הצוואר, שבשנה ההיא שימש פריט חובה במלתחה של כל הגברים בצרפת. פתאום נתקפתי מבוכה והתפללתי ששפתי לא מרוחות בשוקולד. יאן לא היה סתם נאה, הוא היה משגע. הוא היה גבוה, בעל שיער כהה, ושידר מין מלנכוליה שלא יכולתי להגדיר במדויק אבל נראתה מאוד צרפתית. באותה שנייה מחשמלת ידעתי שאם יאן ירצה בי, כי אז יהיה האהוב שלי מהאוניברסיטה - שהיה רחוק מהעין ורחוק מהלב שם באנגליה - בבחינת היסטוריה. הנה, ממש לנגד עיני, היתה סיבה מכריעה להשתדרג לדוגמן צרפתי; הוא היה הדרכון לחיים הצרפתיים שהשתוקקתי להם.

במשך השבועות הבאים ראיתי את יאן לעתים קרובות, עם קלייר והאסיסטנטיות האחרות, וקשיי הדיבור שלי בנוכחותו התרבו והלכו ככל שהתאהבתי בו. האם היו אלה הרהורי לבי בלבד? או שמא העובדה שהוא ייחד בשבילי תשומת לב - הגם שלמעשה שימשתי מטרה לחִצי ההומור שלו - פירושה היה שהוא נמשך אלי? בסופו של דבר העניקה לי נסיעה לפריז עם קלייר, יאן וכמה מהחברים שלו הזדמנות לברר את המצב לאשורו. ומהרגע שהוא התיישב לצדי ברכבת בתחנת רואן ידעתי שהאינסטינקטים שלי לא הטעו אותי.

התנשקנו באפלולית, מוקפים בגופים חנוטים בשקי שינה, על רצפת האריחים בדירתו של חבר. הייתי ברקיע השביעי. היה לי חבר צרפתי: סקסי, אקזוטי, ושלי. אהבתי את שרבוב השפתיים שלו כשדיבר בשפת אמו; אהבתי את משיכות הכתף הגאלִיוֹת רבות ההבעה שלו, כל עווית בכתפיו הכחושות סיפרה סיפור שלם. אהבתי את הדרך שבה ארגן ארוחה מכלום בתוך שניות; הוא היה מערבב את הסלט ברוטב ויניגרט מושלם תוצרת בית. כל נשיקה, כל ארוחת ערב בבית הוריו, קירבו אותי אל היעד שלי: כיבוש נישה משלי בצרפת, הפיכתה לביתי.

בפעם הראשונה שישנתי אצלו המצאנו תירוץ עלוב: ארוחת ערב מאוחרת עם חברים שהסתיימה אחרי שעת כיבוי האורות בחדרי השכור. אף אחד לא קנה את התירוץ, אבל הוריו של יאן העלימו עין. בדרכי למטבח למחרת בבוקר כדי להכין קפה, לבושה רק בטי שירט ששאלתי - יאן הבטיח לי שזה בסדר גמור, אבל אני הרגשתי בדיוק להפך - נצמדתי לקירות מכווצת ממבוכה, עיני מושפלות. אביו של יאן ישב בכיסא שלו ליד החלון והעמיד פנים שהוא מעיין בלִיבֵּרַסְיוֹן, אבל הדרך שבה העיתון שלו רעד כשעברתי שם העידה שהוא ער למבוכה שלי.

"אָלוֹר, סֵטֵה קוֹמוֹן אִיֵיר סוּאָר (נו, איך היה אתמול בערב)?" שאל, ועיניו ברקו מאחורי העיתון שלו. לחיי התלקחו. איך היה אתמול בלילה? האם הוא באמת שואל אותי על המיומנויות של בנו בחדר המיטות? אכן, אפילו בצרפת הידועה לשמצה במתירנות שלה היתה שאלתו יוצאת דופן. "לֶה דִינֵה, זֶ'ה וֶה דִיר, בְּיַין סוּר (אני מתכוון לארוחת הערב, כמובן)," הוסיף כרומז שאם הגעתי למסקנות שגויות, הרי הטעות היא כולה שלי. אבל כשלכסנתי מבט אל יאן וראיתי את חיוכו הזחוח, ידעתי שההערה של אביו אכן היתה מכוונת.

"היה לי סוּאָרֵה (ערב) נחמד מאוד, תודה," עניתי, והמשכתי להביט ביאן. משהו בעיניו דרבן אותי להמשיך והשכיח ממני את הביישנות שלי לרגע. "ממש שמחה והילולה," הוספתי בחיוך שקיוויתי שהוא מרומז. אביו של יאן פלט נחירה של צחוק חנוק. "היא לא נשארת חייבת, הפטיט אנגלז הזאת," אמר כאילו לעצמו, בנימה של נחת.

התענגתי על צליל שמי החדש ומאותו רגע הוא היה בשבילי מקור לגאווה.

 

*

 

למרבה המזל וההפתעה, כעבור שנה קיבלתי משרה בסוֹרְבּוֹן נוּבֵל - שארת הבשר הענייה של הסורבון האמיתי, ששכנה במבנה בעל קסם מפוקפק משנות השבעים - ונראה שהפור נפל. הצלחתי לרכוש השכלה אקדמית, על אף חזוני הצר: עיני היו קבועות באוצר המיוחל - צרפת - ולא הקדשתי כל מחשבה לתכנן לעצמי נתיב של קריירה ממשית. משרת ההוראה, שנפלה בחלקי מאחר שאף אחד מבני המחזור שלי לא הגיש בשבילה מועמדות, היתה המנגנון המושלם להימנע מהחלטה: לא זו בלבד שהיא תביא אותי לפריז, היא אף תַקנה לי שנה שלמה כדי לשקול בה את הצעד הבא שלי. ולאחר שבשנה הבאה לא מצאה האוניברסיטה שלי ולו בוגר אחד במקומי - מצב חסר תקדים - גילה החוזה בן השנה שלי גמישות נוחה ונמתח לשנתיים.

אוטובוס יוּרוֹלָיין הביא אותי בוקר אחד בחודש ספטמבר לחניון חסר ייחוד איפשהו ליד לָה פוּרְשׁ, מצפון לפְּלאס דֶה קְלישי, אם זיכרוני אינו מטעני, אם כי אז לא ידעתי הרבה על הגיאוגרפיה של העיר. לא השתהיתי, הנפתי את התרמיל על כתפי וצללתי היישר אל תחנת המטרו הקרובה, שם התעמקתי במפה שלי. ראשית כול הייתי צריכה למצוא מקום לגור בו. היה לי חדר מוזמן לשבוע במעונות הסטודנטים ליד דֵנְפֵר רוֹשֶׁרוֹ, אבל היעד הראשון שלי היה הכנסייה האמריקנית בקֵה ד'אוֹרְסֵיי, על לוח המודעות המלא בהצעות מגורים לסטודנטים שאמרו לי שאמצא שם. שמתי פעמי לתחנת פּוֹן ד'אלְמָה, חציתי את העיר בכמה רכבות תחתיות שלא ראיתי דבר מבעד לחלונותיהן פרט להשתקפות שלי, וחשתי שווריד פועם במצחי מרוב מתח. הגעתי ליעדי, טיפסתי במעלה מדרגות הבטון ומצמצתי באור היום העז.

מגדל אייפל על רקע השמים היה הדבר הראשון שראיתי. הוא התנשא גבוה מעל בנייני המגורים והמשרדים שתחמו את מה שמכונה הקֵה (הרציפים). הופתעתי מהמראה ממש כפי שהופתעתי כשראיתי אותו מקרוב לראשונה, כשיאן היה לצדי, כי לא ציפיתי שצבעו יהיה חום חלודה. "זה סתם עמוד חשמל מפואר," אמרתי אז, מעמידה פנים שהמראה לא מרשים אותי, מה שזיכה אותי בחבטה היתולית בצלעות. אבל כשחיפשתי בכיס את המפה וניסיתי למקם את עצמי התגברה בי ההתרגשות. אני פה. זהו זה! אני עומדת להפוך את פריז לביתי.

מספר הטלפון הראשון שרשמתי, ושחייגתי אליו בידיים רועדות מטלפון ציבורי סמוך, היה של אישה שהשכירה שַׁמְבְּר דֶה בּוֹן (חדר משרתות) במרחק כמה דקות הליכה משם. זו היתה עליית גג צרה ששימשה פעם למגורי משרתים בקומה העליונה של בית אבן מרשים, בעלת דלתות כפולות כבדות ואולם כניסה מרוצף שיש. מן החדר, שנכנסו אליו דרך מדרגות השירות, נפרשה פריז במלוא תפארתה, משׁאן דֶה מַרס ועד "עמוד החשמל" המהולל. אולם ההתלהבות שלי שככה במהרה בשל שתי סיבות: השירותים והמקלחת המשותפים במישורת המדרגות, והעובדה הלא מלבבת שבעלת הבית התגוררה בקומה שמתחתי. חזרתי מאוכזבת לטלפון הציבורי כדי לחייג למספר הטלפון הבא ברשימה שלי.

דירת דֶה פְּיֵיס (שני חדרים) באָרוֹנְדִיסְמוֹן (רובע) האחד עשר, מרחק הליכה קצרה מפְּלאס דֶה לה בַּסְטיל, היתה מספר הטלפון השני. בנייני המגורים שם השתייכו לאותה התקופה של הבניין הבורגני שביקרתי בו קודם, אבל חוץ מזה לא היה שום דמיון. השכונה הזו היתה ללא ספק של מעמד הפועלים, ולכן במקום פיתוחי אבן וחלונות מצועצעים היתה החזית של רוּ דֶה לה רוֹקֵט 104 צבועה לבן ונטולת קישוטים. ובכל זאת, ברגע שנכנסתי פנימה התאהבתי במקום ממבט ראשון וזינקתי אל מעבר לכביש, אל הבנק הקרוב, שם המרתי למזומנים את כל המחאות הנוסעים שלי, עד לאחרונה שבהן, כדי לשלם את הפיקדון ולסגור את העסקה. היה משהו ערמומי בבעלת הבית שלי, דִיווֹרְסֵה (גרושה) מהממת, שִיקִית אבל זרוקה, שנראתה כאילו רק לפני רגע יצאה מהמיטה וזרקה על עצמה איזו חליפת מעצבים. לא היה לה חוזה שכירות כתוב והיא הסבירה שאשלם לה במזומן, חודש בחודשו, בתחילת כל חודש. אני, מכל מקום, לא התכוונתי להניח להסדר הלא קונוונציונלי הזה להדאיג אותי. שני חדרי מגורים, אמבטיה ומטבח במחיר זהה לעליית הגג הצרה ליד מגדל אייפל שזה עתה ראיתי. מציאה שאסור להחמיץ.

נשענתי על מה שהיתה עכשיו הדלת שלי ובהיתי בסביבה. צעדיה של בעלת הבית שלי התרחקו במורד המדרגות מאחורי, ופני הכילו רק בקושי את החיוך הרחב מדי שעלה עליהם. השֵׁה מוּאָה (הדירה שלי, סלנג) הראשונה, ועוד בפריז. הילדה הביישנית אוחזת בטריקולור שלה; הנערה השאננה בת השמונה עשרה המתפרעת בעיירה של חברתה פלורנס; הסטודנטית בעלת העיניים המצועפות עם האָמוּרוֹ (מאהב) הצרפתי הראשון שלה, כל הזהויות שלי מהעבר הביטו מעבר לכתפי וחיככו ידיים בשמחה. זו היתה פסגת החלומות שלנו. יָחֵל נא הפרק של פּטיט אנגלז!