מרים בן פרץ: חלון לנפשה של חוקרת
פתח דבר מאת פרופ' (אמריטוס)מייקל קונלי, אוניברסיטת טורונטו
היכרות עם מרים בן פרץ היא חלון להיסטוריה של מדינת ישראל ולמתרחש במזרח התיכון; חברות עם מרים בן פרץ היא חלון לנפשו של אדם טוב. ומבעד לחלונות האלה, או שמא בתוכם, נמצא כוחם של הרעיונות, המתגלם במהלך הזמן ושב ומתגלם באנשים מסוימים, וטוֹוה חוטים מקשרים של הכרה ומשמעות. ברצוני לומר כמה מילים על כל אחת מהנקודות הללו. פגשתי את מרים לראשונה בסתיו 1973. הביקור שלה אצלי בטורונטו התמשך באורח בלתי צפוי, כיוון שהטיסות הסדירות לישראל בוטלו בשל מלחמת הפתע של יום כיפור. אז החלה התצפית שלי מבעד לחלון הזה. שֵם המלחמה עורר דיונים על החיים היהודיים הדתיים ועל מעמד הנרטיב של מדינת ישראל, ובמקביל נרקמה בינינו ידידות אישית ומקצועית.
אבל מה הביא את מרים לטורונטו מלכתחילה? היא הייתה סטודנטית באוניברסיטה העברית והיא נסעה לסיור של אונסק'ו במרכזים לחקר תכניות לימודים בבריטניה, בארצות הברית ובקנדה. את הסיור ארגן המנחה שלה לדוקטורט, דיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, פרופ' שלמה (סימור) פוקס. בביקור הראשון שלי במשרד הדיקן בעת לימודיי לדוקטורט באוניברסיטת שיקגו, עבודת הדוקטורט של פוקס על פרויד נערמה לגובה על שולחן הקבלה. המנחה של פוקס היה ג'וזף שוואב, גדול התאורטיקנים של הידע ותכניות הלימודים, האיש שבגללו הגעתי לשיקגו במקום להישאר באדמונטון, באוניברסיטת אלברטה שבה התחלתי את לימודיי לדוקטורט שנה קודם לכן. שוואב היה אינטלקטואל דומיננטי, מורה מבריק שהשפיע על תלמידיו בדרך בלתי נשכחת. יותר מפעם זכה בפרס ההוראה של אוניברסיטת שיקגו. סימור ואני מעולם לא שמענו זה על זה קודם לכן – יהודי ישראלי עירוני וקתולי כפרי ממערב קנדה – אבל היינו קשורים זה לזה בדרכים שאיש מאתנו לא צפה.
הקשר היה יותר מצירוף מקרים או מהכוח המלכד של אישיותו רבת העָצמה של ג'ו שוואב. החוט המקשר נוצר עם הזמן דרך רעיונות משכנעים שחלקנו, רעיונות שחלחלו לערוצים מגוונים ונשאו עמם את אנרגיה יצירתית. תחומי המחקר של סימור היו פרויד, פסיכולוגיה וחינוך, ואני עסקתי באקולוגיה של מערכות אקולוגיות, בפילוסופיה ובהוראת המדעים. בהנחיית תחומי העניין המגוונים האלה שוואב נדרש למחשבה היוונית, לג'ון דיואי, לאפלטון, לאריסטו ולאחרים. כשמרים ואני נפגשנו היינו שני אנשים שהתעניינו בתכניות לימודים. אבל התחברנו בזכות ההוראה וההשפעה של ג'ו שוואב, ובגלל שדרך סימור פוקס, הרעיונות שעמדו בבסיס ההוראה של שוואב יצרו את הפוטנציאל. אלה הם חוטי המשמעות וההכרה שחיברו בין מרים לביני וגרמו לנו לצאת למסע מקצועי ואישי משותף.
בקריירה האינטלקטואלית האקדמית והציבורית המרשימה של מרים ניכרים המרץ והרעיונות שהמריצו כוחות אינטלקטואליים עוד בימי אריסטו ואפלטון, ואלה הביאו את מרים לטורונטו. סימור פוקס בחר בה ללמוד בחוץ לארץ לא במקרה, אלא בזכות כוחם הנרטיבי של הרעיונות. היא למדה, הרצתה והייתה פרופסורית אורחת במרכזים אקדמיים חשובים באירופה ובצפון אמריקה. קורות החיים שלה גדושים מוסדות אקדמיים מובילים בישראל, צרפת, גרמניה, אנגליה, ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. היא עבדה עם חוקרים מרחבי העולם בתחומי תכניות לימודים, הכשרת מורים, מדיניות החינוך והחינוך היהודי. היא חיברה שפע של מאמרים וספרים משפיעים. איני מכיר אדם אחר שהישגיו זכו להכרה כה רחבה הן בארצו הן מחוצה לה. ב־1977 זכתה בפרס על מפעל חיים בתחום תכנון תכניות לימודים מהאגודה האמריקנית לחקר החינוך (AERA), וב-2012 העניקה לה האגודה עוד פרס מפעל חיים בחקר הכשרת המורים. לעצמם אלה הם הישגים בלתי רגילים, בייחוד כשמדובר בארגון 'אמריקני' כל כך כמו ה-AERA. אבל ב-2014 הגדילה ה-AERA לעשות והעניקה לה את הפרס היוקרתי ביותר שלה, ואף מינתה אותה לעמיתת האגודה.
אני זוכר שקראתי מחקר שעסק בהרגלים החברתיים של אקדמאים; נטען בו שאפשר לחלק חוקרים ל'לוקליסטים', המתמקדים בנושאים מקומיים, פרובינציאליים ולאומיים, ול'אוניברסליסטים', המתמקדים בנושאי מחקר החוצים תחומים או תרבויות. אם בוחנים את המחקרים הבין-לאומיים של מרים, את שיתופי הפעולה שלה בכתיבה ואת הפרסים שזכתה בהם, אפשר לסווג אותה כאוניברסליסטית. אבל זו תהיה התעלמות מקריירה מקומית מרשימה, שבמהלכה חקרה וניהלה בתוך ישראל וזכתה בפרסים החשובים ביותר לחוקרים בישראל. מרים לא רק הייתה ראש בית הספר לחינוך וראש החוג להוראה באוניברסיטת חיפה, אלא גם ייסדה את המרכז לחינוך יהודי בישראל ובתפוצות באוניברסיטת חיפה. היא העמיקה את מעורבותה בחינוך הגבוה כנשיאת מכללת תל חי, שבה היא משמשת עד היום חברת הוועד המנהל. במשך עשור שירתה את הקהילה המקומית שלה כחברת מועצת העיר חיפה, שימשה יועצת לראש העיר ומילאה תפקידים חשובים בוועדות בנושאי נשים, הנצחת חיילים וחינוך. יחד עם בעלה, משה בן פרץ, תמכה בקהילת האמנות הישראלית.
נדמה שדי בפעילות האינטלקטואלית, הציבורית והקהילתית הזו כדי למלא חיים לוקליים עשירים, וגם אוטוביוגרפיה. אבל מרים הייתה גם חוקרת ישראלית מהשורה הראשונה. השאפתנים שבחוקרים ברחבי העולם היו חולמים לזכות בהישגים ובפרסים הבין-לאומיים שזכתה בהם, אבל ההכרה הבין-לאומית הזו מחווירה בהשוואה להישגים ולפרסים שזכתה בהם בישראל. הראשון בהם, פרס עמוס דה-שליט להוראת המדעים ממכון ויצמן למדע, הוענק לה ב-1971, שש שנים לפני שהשלימה את הדוקטורט שלה. ב-2006 זכתה בפרס ישראל לחקר החינוך. לצד מסירותה למחקר היא הייתה מחויבת לא פחות לאוניברסיטאות שפעלה בהן, וזכתה לכבוד מאלה שהייתה מזוהה אתן במיוחד. ב-2002 הוענק לה אות יקירת אוניברסיטת חיפה; הפרס המחקרי המדהים ביותר שזכתה בו הוא פרס א.מ.ת ב-2015. חמש קטגוריות יש לפרס א.מ.ת: מדעים מדויקים, מדעי החיים, מדעי החברה, מדעי הרוח, תרבות ואמנות. מרים זכתה בפרס בקטגוריית מדעי החברה; אלה ביננו שפועלים בתחום מדעי החינוך מתקשים להעלות על דעתם הישג כזה נוכח מעמדם של אחדים מהתחומים במדעי החברה.
ההישגים יוצאי הדופן וההכרה שמרים זכתה לה ברחבי העולם ובישראל הם ביטוי לתובנותיו של סימור פוקס לגבי יכולותיה של מרים ולכך שהיא גילום מודרני מרהיב לרעיונות של שוואב ולזרם הרעיוני שהשפיע עליו. מרים יצרה שינוי אינטלקטואלי והשפיעה על עולם המעשה. היא הוכחה חיה לכוח הנרטיבי שיש לרעיונות בטווח הרחוק.
פתחתי את ההקדמה הזו בהערה על כך שההיכרות עם מרים פתחה לי חלון להיסטוריה של מדינת ישראל ולהווה שלה. זה נכון עוד יותר מפני שהיכרות עם מרים הייתה היכרות גם עם בעלה, משה בן פרץ. משה עמד בראש קהילת אמנים, ואשתי ואני רכשנו בהשראתו ציור של בית כנסת וסביבותיו בישראל. צבעיו של הציור, כך נאמר לנו, היו הגוונים הרכים של הנוף בדרך שבין אילת, ים המלח וירושלים. כעבור שנים, בביקור אצל הזוג בן פרץ בסוכות, שמחנו לגלות את אותו מקום. בזמן שהם חגגו בחיפה, אנו ביקרנו באילת ונסענו צפונה באוטובוס. תנאי התאורה הנפלאים האירו לנו פנים, וצבעי הגבעות במזרח שיקפו את גוני הציור שלנו. משה היה גם ארכאולוג חובב בעל ידע רב, וביתם של בני הזוג היה גדוש בחפצים הקשורים להיסטוריה של ישראל, והם הוצגו למבקרים בלוויית אין-ספור סיפורים עתיקים שלימדו אותנו על החיים היהודיים ועל ההיסטוריה המערבית בכלל. אשתי ואני מציגים בביתנו כד שמן רומאי קטן שקיבלנו במתנה ממשה. הוא מצא אותו על חוף הים התיכון, בקרבת חיפה.
התפקיד שלי באוטוביוגרפיה של מרים החל ברגע היסטורי משמעותי בזמן מלחמת יום כיפור. הקשרים ההיסטוריים הללו נמשכים. כשמרים ביקשה ממני לכתוב הקדמה לאוטוביוגרפיה שלה, היא כתבה:
עוד שנה יהודית מתחילה. אחגוג אותה עם בנותיי, אבל נתגעגע מאוד למשה. מחר ערב יום כיפור, היום היחיד בשנה שבו המדינה (היהודים שבה) עוצרת הכול כדי לחשוב מה התנהל כשורה ומה לא, ואיך לתקן טעויות. בהתחלות חדשות יש תמיד תקווה לשיפור, אני מקווה להמשיך בעבודה שלי, ויחד עם זאת להרבות אושר עם המשפחה שלי.
הפגישה הראשונה שלי עם מרים פתחה לי חלון למדינת ישראל ולהיסטוריה שלה, והיום, כעבור כמעט חצי מאה, אני ממשיך לגלות וללמוד מבעד לאותו חלון. למדתי שמרים קשורה להקמת מדינת ישראל באופן קרוב ואישי. בעלה הראשון היה לוחם מחתרת שנהרג במלחמת העצמאות. משה, בעלה השני, עורך דין במקצועו, היה מעורב אף הוא במלחמה ובתנועת העצמאות. לאחר המלחמה פעל בישראל ובפריז למען מדינת ישראל. האירועים ההיסטוריים שהובילו להקמת מדינת ישראל שונים כל כך ממצב העניינים במדינה שלי, קנדה, שקריאה על ההיסטוריה של ישראל עשויה להיות דומה לשיעור על מסופוטמיה העתיקה בבית הספר היסודי – תחום מעניין, אולי, דבר שכדאי לדעת, אבל רחוק ובעיקר לא מוחשי. החלון שלי ליהדות ולהקמת מדינת ישראל, שהוא מרים בן פרץ, מְחַיֶּה את ההיסטוריה באופן שאף ערמת ספרי לימוד לא תוכל לעשות. אני מוצא את עצמי עוקב באדיקות, בביקורתיות ואף בשיפוטיות אחר חדשות מהמזרח התיכון. אני דואג לאופי ולפעולות של המנהיגים היהודים, המפלגות, הסוכנויות הבין-לאומיות והממשלות, ולאופן שבו פעולות שישראל מבצעת, או שנוגעות לה, נתפסות.
אני בטוח שכמוני, גם בפני קוראי הספר הזה ייפתחו חלונות להבנה מה פשר היות אדם טוב, יהודי, אזרח מדינת ישראל ונפש אינטלקטואלית חסרת מנוח, המרחיבה את הנרטיב של רעיונות בעלי עָצמה בביטויים תאורטיים ומעשיים-פוליטיים. אבל בעיקר אני מייחל לקוראים שייפתח בפניהם החלון של מרים לחיים של אופטימיות. לעתים, כשאני קורא או מקשיב לחדשות הקשורות בישראל אני נתקף ייאוש ותוהה איך חברתי היקרה יכולה לשמור על נקודת מבט חיובית ובריאה כל כך. כאן בקנדה איני יכול לדמיין מקלטים נגד פצצות וגז או גדרות שמפרידות בין אנשים, וראיתי את כל אלה בישראל. ובכל זאת, מרים כותבת שתחגוג את ראש השנה עם משפחתה ושהיא מלאה תקווה ותכניות לעבודה. בזמנים מתוחים שנדמים כנצח יש לקרוא את הספר הזה ואת סיפורו בלילה, ולשמור אותו בקרבת יד.
דצמבר 2017