גינת בר

- במקום הקדמה -

בבוקר שבת אביבי אחד, בעודי אורז צידנית ומעיין במפה ותוהה לאן אטייל, שמעתי קולות מן הגינה שלי.

קול של גבר צעק: "תעמדו! שמה בדיוק! תעמדו!"

קול של בחורה צעירה שאל: "ככה?"

קולו של הגבר ענה: "תישעני עליו קצת..."

קול של אישה הורה: "תסתכל עליה. שיראו שאתה אוהב אותה."

הצצתי בעד חרכי התריס וראיתי מעין מפרש לבן גדול משייט בים האדום של הפרגים שלי. פתחתי מעט והתברר לי שהמפרש הוא שמלת כלולות וכלה בתוכה: בחורה גדולה, ובדרכה אף נאה. ליד הכלה ניצב החתן: עלם דל בשר וקטן קומה, מסורק בקפידה רבה ולא מגולח באותה קפידה עצמה, לבוש חליפה לבנה צרה, נעול נעליים לבנות מחודדות וענוב עניבה לבנה־זהובה. מין "אנוש משונה", כמו שנהגו פעם לצטט אצלי במשפחה.

גם שני צלמים היו שם, יוסי בווידאו ופייסי בסטילס, ומקליט אחד, ומאפרת, ושתי נשים מבוגרות יותר, אחת גדולה ואחת קטנה, המחותנות מסתמא, וכולם רומסים ברגל גסה את הפרגים ואת התורמוסים ואת הדרדרים הכחולים שאני מגדל בגינה שלי.

יצאתי החוצה וקראתי: "מה אתם עושים כאן?"

החבורה נתנה בי שש עשרה עיניים נדהמות.

"אתה מוכן בבקשה לא להפריע?" אמר אחד הצלמים, והשני גער: "הוא אפילו לא רואה שמצלמים!.."

"אתם בתוך הגינה שלי, ואתם דורכים לי על הפרחים," הרמתי את קולי.

"נראָה לך פה גינה?" שאלה המחותנת הקטנה את המחותנת הגדולה.

"לא," אמרה המחותנת הגדולה למחותנת הקטנה, "אני נראָה לי פה חיק הטבע."

החתן אזר עוז: "אח שלי הצטלם פה לפני שבועיים," הוא הכריז, "ואף אחד לא אמר לו שום דבר."

בלבי תהיתי: מי מהשתיים היא אמו? הקטנה, שהורישה לו את קומתה? או הגדולה, שמרוב אהבה אליה בחר לו אישה במידתה? כזה הוא לב האדם. נעל כבדה רומסת את פרחיו, והוא תוהה לו תהיות שלא לעניין.

"נכון מאוד," הסבירה הגדולה, ושלא במתכוון ענתה על תהיותיי: "שתי בנים אני מחתנת בחודש אחד."

אמרתי: "בעוד שלוש דקות ההשקיה האוטומטית פותחת את הממטרות ואז תראו אם כאן חיק הטבע או גינה."

אין לי ממטרות בגינה, אבל החשש לציוד, לאיפור, לתסרוקות ולמחלצות פעל את פעולתו מיד: האמהוֹת, הזוג הצעיר, צוות הצילום — מיהרו כולם להסתלק, ואני שבתי אל הבית נפוח מגאווה. לא בכל יום זוכה גנן חובב למחמאה כזאת — שחתן וכלה יבואו ממרחקים להצטלם בין פרחי גינתו הצנועה.