שובו של שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך ב'

הרפתקת הבית הריק

באביב 1894 רגשה לונדון ונרעש העולם כשנודע כי רונלד אדֵייר רם המעלה נרצח בנסיבות מוזרות ומסתוריות ביותר. הציבור כבר מכיר את פרטי הפשע, שנחשפו בחקירת המשטרה, ואולם פרטים רבים בפרשה זו לא פורסמו, כיוון שהראיות שהיו בידי התביעה היו כה מוצקות, עד כי לא היה צורך לחשוף את העובדות כולן. רק עכשיו, מקץ עשר שנים בקירוב, יש באפשרותי להציג את החוליות החסרות להשלמת השרשרת המיוחדת הזאת.

הפשע היה מעניין כשלעצמו, אך העניין שהיה לי בו היה כאין וכאפס לעומת האירועים המופלאים שנלוו אליו ושגרמו לי הפתעה וזעזוע גדולים מכל שידעתי בחיי רצופי ההרפתקאות. אפילו עכשיו, אחרי שנים רבות כל כך, אני חש רעד בגופי למחשבה על כל אלה, ושוב מציפים אותי גלים פתאומיים של שמחה, של תדהמה ושל התפעלות. יורשה לי לומר לאותו ציבור שגילה עניין בהרהוריו ובפעולותיו של אדם מיוחד במינו, שאותם שטחתי בפניו מדי פעם, כי אל לו להאשים אותי בהעלמת העובדות הידועות לי. הייתי מגלה את כל הידוע לי אילולא היו ידי כבולות באיסור מוחלט שאסר עלי אותו אדם עצמו, ושאותו הסיר רק בחודש שעבר, וליתר דיוק — ב-3 בו.

ניתן לשער כי היכרותי הקרובה עם שרלוק הולמס גרמה לי לגלות עניין רב בפשע, וכי לאחר היעלמו תמיד קראתי בעיון את הפרשיות שנחשפו לידיעת הציבור ואפילו ניסיתי להשתמש בשיטותיו לשם פתרונן, אם כי ללא הצלחה יתרה. מכל מקום, לא היתה פרשה שעוררה את התעניינותי כמו זו של רונלד אדֵייר. כשקראתי את פירוט הראיות שהועלו בעת החקירה, ושהובילו לפסק דין של רצח בכוונה תחילה נגד איש או אנשים אלמוניים, נוכחתי בבהירות רבה יותר מתמיד בגודל האבדה שנגרמה לחברה במותו של שרלוק הולמס. היו בפרשה המוזרה הזאת נקודות אחדות שבהן היה שרלוק הולמס מגלה עניין רב, אין לי ספק בכך, והוא היה ודאי מסייע למאמצי המשטרה ומזרז את פעולותיה בכישרון ההתבוננות המיומן ובדרך החשיבה הערנית של נציגו הראשון במעלה של החוק ברחבי אירופה. במשך כל היום כולו, כשערכתי את ביקורי הבית שלי, הפכתי בעניין במחשבתי, ולא הצלחתי למצוא כל הסבר מניח את הדעת. תוך הסתכנות בחזרה על סיפור המוכר כבר לציבור, אסכם את העובדות כפי שהתפרסמו בסיום החקירה.

רונלד אדֵייר רם המעלה היה בנו השני של הרוזן ממֵיינוּת — מי שהיה באותו זמן המושל של אחת המושבות של בריטניה בחצי הכדור הדרומי. אמו של אדֵייר חזרה מאוסטרליה כדי לעבור ניתוח בעינה, והתגוררה בפארק ליין 427 עם בנה רונלד ועם בתה הִילדה. הצעיר הסתובב בחוגים הטובים ביותר של החברה, ולא היו לו, ככל הידוע, כל אויבים וכל מידות רעות בולטות לעין. הוא היה מאורס לעלמה אידית ווּדלי מקַרסטֵיירס, אך האירוסים בוטלו חודשים אחדים לפני כן בהסכמת שני הצדדים, ולא נראה כי הביטול הותיר אחריו תחושות של טינה. באשר לשאר, חיי האיש נעו במעגל צר ושגרתי, כי הרגליו היו שקטים ומזגו שלֵו. ואולם המוות בחר דווקא באציל הצעיר והנוח הזה, ובא עליו באופן משונה ובלתי צפוי בין השעות עשר לאחת־עשרה ועשרים בליל 30 במרס 1894.

רונלד אדֵייר אהב משחקי קלפים והשתתף בהם בקביעות, אך מעולם לא הימר על סכומי כסף גדולים. הוא היה חבר במועדוני הקלפים בּוֹלדווין, קָוֶונדיש ובָּגָטֶל. ביום מותו השתתף אחרי ארוחת הערב בסדרת משחקי ויסט במועדון האחרון. הוא שיחק שם גם בשעות אחר הצהריים. עדות האנשים ששיחקו איתו — מר מאורי, סר ג'ון הרדי וקולונל מורן — מצביעה על כך כי המשחק היה ויסט וכי הניצחונות והרווחים התחלקו בין המשתתפים שווה בשווה, פחות או יותר. ייתכן שאדֵייר הפסיד חמש לירות, אך לא יותר מזה. הוא היה עשיר למדי, והפסד בשיעור כזה לא היה יכול לפגוע בו כלל. הוא שיחק קלפים כמעט בכל יום במועדון זה או אחר, אך היה שחקן זהיר ועל פי רוב היתה ידו על העליונה. על פי העדויות התברר כי במשחק שנערך שבועות אחדים קודם לכן זכה, בשותפות עם קולונל מורן, בסכום של ארבע מאות ועשרים לירות מגודפרי מילנר ומלורד בלמורל. זה כל מה שאפשר לומר על עברו הקרוב, כפי שעלה במהלך החקירה.

בערב שבו בוצע הפשע, שב אדֵייר מן המועדון בשעה עשר בדיוק. אמו ואחותו יצאו מן הבית ובילו את הערב במחיצת קרוב משפחה. המשרתת הצהירה כי שמעה אותו נכנס לחדר הקדמי בקומה השנייה, אשר בדרך כלל שימש חדר אורחים. היא הקדימה להבעיר שם אש ופתחה את החלון כדי שהעשן יצא. כל קול לא עלה מתוך החדר עד לשעה אחת־עשרה ועשרים, שעת שובן של ליידי מיינות ובתה. האם רצתה לאחל לבנה לילה טוב וניסתה להיכנס לחדרו. הדלת היתה נעולה מבפנים, והן לא זכו לתגובה על הקריאות והנקישות. הוזעקה עזרה, והדלת נפרצה. הצעיר האומלל היה שרוע ליד השולחן. ראשו הושחת לבלי הכר מפגיעת קליע אקדח קטום ראש, אך לא נמצא כל כלי נשק בחדר. על השולחן נמצאו שני שטרות של עשר לירות שטרלינג ושבע־עשרה לירות נוספות במטבעות כסף וזהב, מסודרים בערמות קטנות בסכומים שונים. ספרות אחדות שורבטו על פיסת נייר, ולידן נרשמו שמותיהם של ידידים מן המועדון. ההשערה היתה כי לפני מותו ניסה לחשב את הפסדיו או את זכיותיו בקלפים.

בחינה מדוקדקת של הנסיבות לא סייעה לפשט את פני הדברים. לא נמצא כל הסבר לעובדה שהאיש הצעיר נעל את הדלת מבפנים. היתה אפשרות שהרוצח נעל את הדלת ונמלט מבעד לחלון, אבל החלון נמצא בגובה של שבעה מטרים לפחות מן הקרקע, ומצע של פרחי כרכום במלוא פריחתם מכסה את האדמה שמתחתיו ולא ניכרו כל סימני פגיעה בפרחים, באדמה או ברצועת הדשא שהפרידה בין הבית לרחוב. לכן ניתן לשער כי האיש הצעיר נעל את הדלת בעצמו. אך כיצד בא עליו מותו? איש לא יכול לטפס עד לחלון מבלי להשאיר אחריו עקבות. וגם אם ירה בו מישהו מבעד לחלון, היה עליו להיות מיומן מאוד כדי לגרום פגיעה קטלנית כזאת מיריית אקדח. חוץ מזה, פארק ליין הוא רחוב הומה, ותחנת כרכרות נמצאת במרחק של מאה מטרים מן הבית. איש לא שמע ירייה. והנה, בכל זאת היה שם האיש המת, והיה קליע האקדח שהתפרק כפטרייה — כדרכם של קליעים קטומי ראש — וגרם לפצע שהביא לידי מוות מיידי. אלה היו נסיבותיה של תעלומת פארק ליין, שהסתבכו עוד יותר עקב היעדרו המוחלט של מניע, כיוון שאדֵייר הצעיר, כפי שכבר אמרתי, לא רכש לו כל אויבים, ככל הידוע, ולא נעשה כל ניסיון לקחת כסף או חפצי ערך מחדרו.

כל היום כולו הפכתי בעובדות והתאמצתי להרכיב איזו תיאוריה שתוכל ליישב ביניהן, למצוא את אותו קו מחשבה שיעורר התנגדות מועטה, וישמש עמדת פתיחה לכל חקירה שהיא, על פי שיטתו של ידידי האומלל. עלי להודות כי הַצלחתי היתה זעומה. בערב חציתי לאטי את הפארק, ובשעה שש בערך הגעתי לקצה רחוב פארק ליין בפינת רחוב אוקספורד. קבוצת בטלנים ניצבה על המדרכה וכולם הביטו באחד החלונות. מיד ידעתי כי זהו הבית שבאתי לראות. אדם גבוה ורזה במשקפי שמש — בלש פרטי, לדעתי — הסביר את התיאוריה שלו, ואילו היתר הצטופפו סביבו והקשיבו. התקרבתי ככל שיכולתי, אך דבריו נשמעו לי בלתי סבירים לחלוטין ומיהרתי להתרחק משם בתיעוב.

תוך כדי נסיגתי התנגשתי בישיש בעל מום שעמד מאחורי, והפלתי ארצה אחדים מן הספרים שנשא עמו. זכור לי כי הבחנתי, בעודי אוסף את הספרים, בשמו של אחד מהם — "המקור לפולחן העצים" — והתרשמתי כי זהו איש ספר האוסף ספרים נדירים לשם מסחר או להנאתו. התנצלתי על התקרית, אך היה ברור כי הספרים שהפלתי היו יקרי ערך בעיני בעליהם. ברטינת בוז סב על עקביו, ואני ראיתי את גבו המעוקם ואת פאות לחייו הלבנות נעלמים בהמון.

צפייתי בבית מספר 427 בפארק ליין הועילה מעט מאוד לפתרון התעלומה שהעסיקה את מוחי. בין הבית לרחוב הפרידו גדר נמוכה ומעקה, שגובהם לא עלה על מטר וחצי. כל אחד היה יכול להיכנס לגן בלי כל קושי, אך הגישה אל החלון היתה בלתי אפשרית, כיוון שלא היו שם צינור מים או דבר אחר שניתן להיעזר בו לשם טיפוס.

שבתי על עקבותי לקנסינגטון, מבולבל יותר משהייתי קודם לכן. נכנסתי לחדר העבודה שלי, אך לא חלפו חמש דקות, והנה נכנסה משרתת והודיעה לי כי מישהו רוצה לראות אותי. להפתעתי לא היה זה אחר מאשר אספן הספרים הישיש והמוזר שלי. פניו החדות והכמושות הופיעו מתוך מסגרת של שיער לבן, והכרכים יקרי הערך — עשרה לפחות — היו תחובים מתחת לזרועו הימנית.

"אתה מופתע לראות אותי, אדוני," אמר בקול מוזר וקרקרני.

אישרתי את דבריו.

"ובכן, יש לי מצפון, אדוני, וכשראיתי אותך במקרה נכנס לבית הזה — כשדידיתי אחריך — חשבתי לעצמי שאקפוץ לרגע ואראה את האדון הטוב הזה, ואגיד לו שאם התנהגתי קצת בגסות, לא התכוונתי לשום רע ושאני מודה לו שאסף את הספרים שלי."

"אתה מייחס חשיבות יתר לעניין פעוט," אמרתי. "היורשה לי לשאול כיצד נודע לך מי אני?"

"ובכן, אדוני — אם זאת לא יותר מדי חוצפה מצדי — אני שכן שלך, ואתה יכול למצוא את חנות הספרים הקטנה שלי בפינה של רחוב צ'רץ'. אשמח מאוד לראות אותך שם. אולי אתה אוסף ספרים בעצמך, אדוני, הנה 'ציפוריה של בריטניה' ו'קטולוס' ו'המלחמה הקדושה' — כל אחד מהם עסקה טובה. עם חמישה כרכים אתה יכול למלא בדיוק את המקום הפנוי הזה במדף השני. זה נראה לא מסודר, נכון, אדוני?"

הפניתי את ראשי לעבר הארון שמאחורי. כשהשבתי את מבטי, מעבר לשולחן העבודה שלי ניצב שרלוק הולמס וחייך. קמתי על רגלי, התבוננתי בו שניות אחדות בתדהמה גמורה, ואחר כך ככל הנראה התעלפתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי. ערפל אפור התערבל לנגד עיני, וכשהתפזר — גיליתי כי צווארוני הותר וכי על שפתי יש משהו מטעמו של ברנדי. הולמס רכן על כיסאי ובידו הבקבוק.

"ווטסון יקירי," אמר הקול הזכור היטב, "אני חייב לך אלף התנצלויות. לא העליתי כלל על דעתי כי להופעתי תהיה השפעה עזה כל כך עליך."

אחזתי בזרועו.

"הולמס!" קראתי. "זה אתה? יכול להיות שאתה באמת חי? יכול להיות שהצלחת לטפס ולעלות מן התהום הנוראה ההיא?"

"חכה רגע!" אמר. "אתה בטוח לחלוטין שאתה מסוגל לדון בכל זה? גרמתי לך זעזוע רציני בהופעתי הדרמטית והמיותרת."

"אני בסדר גמור. אבל באמת, הולמס, קשה לי להאמין למראה עיני. אלוהים אדירים, לחשוב שאתה — דווקא אתה — תעמוד בחדר העבודה שלי!" שוב אחזתי בשרוולו וחשתי בזרוע הכחושה והשרירית שמתחתיו. "ובכן, ודאי שאינך רוח רפאים," אמרתי. "ידידי היקר, אני מאושר לראות אותך. שב וספר לי כיצד ניצלת מן הנפילה הנוראה ההיא."

הוא התיישב מולי והצית לעצמו סיגריה בקור הרוח האופייני לו. הוא היה לבוש במעילו המרופט של סוחר הספרים, אך שאר הטיפוס ההוא היה מונח בערמה של שיער לבן וספרים עתיקים על השולחן. הולמס נראה אפילו רזה וחד יותר מקודם, אך גוון לבן כמוות בפניו העיד על כך שחייו בזמן האחרון לא היו בריאים.

"אני שמח להתמתח קצת, ווטסון," אמר. "אין זה מבדח כלל שאדם גבוה נאלץ לכווץ את עצמו בשלושים סנטימטרים למשך שעות אחדות. ועכשיו, ידידי היקר, בעניין ההסברים שביקשת. לפנינו לילה של פעילות קשה ומסוכנת, אם תרשה לי לבקש ממך לשתף איתי פעולה. אולי מוטב שאתן לך דין וחשבון מלא על מצב העניינים לאחר שנסיים את העבודה הזאת."

"אני סקרן מאוד. הייתי מעדיף לשמוע עכשיו."

"תבוא איתי הלילה?"

"מתי שתרצה ולאן שתרצה."

"ממש כמו בימים הטובים ההם. נספיק עוד לאכול ארוחה הגונה לפני שנלך. טוב, ובכן — באשר לתהום. היציאה ממנה לא קשתה עלי מן הסיבה הפשוטה שמעולם לא הייתי בתוכה."

"מעולם לא היית בתוכה?"

"לא, ווטסון, מעולם לא הייתי בתוכה. הפתק שהשארתי לך היה נכון לחלוטין. לא היה לי כל ספק כי הקריירה שלי הגיעה לסיומה, כשהבחנתי בדמותו המאיימת של פרופסור מוריארטי ניצבת על השביל הצר שהוביל אל מקום בטוח. בעיניו האפורות קראתי החלטה נחושה. החלפנו בינינו הערות אחדות, והוא הרשה לי באדיבותו הרבה לכתוב את ההודעה הקצרה שהגיעה אחר כך לידיך. השארתי אותה עם קופסת הסיגריות והמקל שלי ופסעתי לאורך השביל, כשמוריארטי בעקבותי. כשהגעתי לקצה מצאתי את עצמי בין המצרים. הוא לא שלף כל נשק, אך נחפז לעברי וכרך את זרועותיו הארוכות סביבי. הוא ידע כי משחקו שלו כבר הסתיים, ולא רצה אלא לנקום בי. התנודדנו יחד על שפת המפל. אבל אני, כזכור, יודע בריטסו — שיטת ההיאבקות היפנית — שהועילה לי לא פעם בעבר. השתחררתי מאחיזתו, והוא התנודד נואשות בזעקה איומה במשך שניות ספורות ופילח את האוויר בשתי ידיו. חרף כל מאמציו לא הצליח להשיב לעצמו את שיווי המשקל וצנח למטה. רכנתי מעבר לשפה וראיתי אותו נופל הרחק־הרחק. לבסוף פגע בסלע, דילג מעליו וצלל אל תוך המים."

הקשבתי בתדהמה מוחלטת להסבר שהולמס השמיע באוזני בין נשיפת סיגריה אחת לחברתה.

"אבל העקבות!" קראתי. "במו עיני ראיתי כי שניים ירדו בשביל וכי איש מהם לא שב."

"כך אירעו הדברים. ברגע שהפרופסור נעלם, הבנתי איזו שעת כושר נהדרת העניק לי הגורל. ידעתי כי מוריארטי אינו האדם היחיד שנשבע להרוג אותי. היו לפחות שלושה אנשים נוספים שתאוות הנקם שלהם תגבר כשישמעו על מות מנהיגם. כולם אנשים מסוכנים ביותר. לא היה ספק כי אחד מהם לפחות יצליח להשיג אותי. לעומת זאת, אם יהיה כל העולם משוכנע כי מַתּי, יפרקו האנשים הללו את המתח מעליהם, הם ינהגו ביתר חופשיות, ובמוקדם או במאוחר אוכל להרוס אותם. אז תגיע השעה שבה אוכל להודיע כי אני עדיין נמצא בארץ החיים. המוח פועל במהירות כזאת, שאני מאמין כי כל זה חלף בראשי עוד בטרם הגיע פרופסור מוריארטי לקרקעית המפל.

"קמתי על רגלי ובחנתי את קיר הסלע שמאחורי. בתיאור הציורי שתיארת ברשימותיך, אתה כותב כי הקיר היה תלול. זה לא לגמרי נכון. היו שם נקודות אחיזה אחדות לרגליים וזיז סלע קטן. הצוק היה גבוה כל כך, עד שלא היתה כל אפשרות לטפס עד לפסגתו, וגם לא היה ניתן ללכת לאורך השביל הרטוב מבלי להשאיר עקבות. יכולתי אמנם להפוך את מגפי — כפי שעשיתי במקרים דומים — אך מראה שלושה זוגות של עקבות בכיוון אחד היה מעורר חשד של הטעיה. הדרך הטובה ביותר היתה, אם כך, לנסות ולטפס. זה לא היה נעים, ווטסון. המפל נהם מתחתי. איני נוהג לשגות בדמיונות, אך אני יכול להישבע לך כי דימיתי לשמוע את קולו של מוריארטי זועק אלי מתוך התהום. כל טעות היתה עלולה להיות גורלית. מדי פעם, כשאגודות של דשא נתלשו ונשארו אחוזות בידי או כשרגלי החליקה בחריצי הסלע הלחים, חשתי כי הגיע סופי. אך נאבקתי להמשיך לעלות, ולבסוף הגעתי ללוח סלע מכוסה באזוב ירוק ורך בעומק של מטר בערך. שם יכולתי לשכב בנוחות רבה, נסתר מעין רואה. שם שכבתי לי כשאתה, ווטסון יקירי, וכל היתר חקרתם באהדה רבה אך בחוסר יעילות את נסיבות מותי.

"לבסוף, כשכולכם כבר גיבשתם את מסקנותיכם הבלתי נמנעות והמוטעות לחלוטין, פנית אתה לחזור אל המלון, ואני נותרתי לבדי. האמנתי כי הרפתקאותי הגיעו לקצן, אך אירוע בלתי צפוי לחלוטין הוכיח לי כי נכונו לי הפתעות נוספות. סלע ענקי שנפל מלמעלה התגלגל וחלף מעלי, פגע בשביל וצנח אל תוך התהום. לרגע סברתי כי יד המקרה היתה בדבר, אך כעבור דקה, כשהתבוננתי למעלה, הבחנתי בראשו של אדם על רקע השמים המחשיכים — ואבן נוספת פגעה בצלע הצוק שעליה שכבתי, במרחק של שלושים סנטימטרים מראשי. משמעות הדבר היתה ברורה. מוריארטי לא בא לבדו. היה לו שותף, ודי היה במבט היחיד הזה לגלות לי עד כמה היה האיש הזה מסוכן. השותף עמד על המשמר, כך התברר לי, בעוד הפרופסור מתקיף אותי. הוא צפה ממרחק ומבלי שאבחין בו, במותו של ידידו ובבריחתי שלי. הוא חיכה, ואחר כך עלה עד לפסגת הצוק והשתדל להצליח במקום שבו נכשל חברו.

"שקלתי את האפשרויות במהירות, ווטסון. שוב הבחנתי בפנים המחרידות מביטות מעבר לצוק, וידעתי כי הן מבשרות את השלכתה של אבן נוספת. ירדתי בזחילה אל השביל. איני סבור כי הייתי מסוגל לעשות זאת בקור רוח. זה היה קשה הרבה יותר מן הטיפוס במעלה הצוק. אך לא היה לי זמן לחשוב על הסכנה, כיוון שאבן נוספת חלפה בשריקה על פני כשהייתי תלוי וידי אוחזות בקצה הזיז. בחצי הדרך החלקתי, אך בעזרת האל נחַתִּי בשלום על השביל שרוט ושותת דם. סבתי על עקבי, עברתי מרחק של חמישה־עשר קילומטרים בחשכה בהרים, ומקץ שבוע הגעתי לפירנצה בידיעה כי איש אינו יודע מה עלה בגורלי.

"רק איש אחד היה שותף לסודי — אחי מייקרופט. אני חייב לך אלף התנצלויות, ווטסון יקירי, אך היתה חשיבות רבה לכך שכולם יחשבו כי מַתִּי, וכמעט שאין כל ספק כי לא היית מצליח לתאר את סופי האומלל בצורה משכנעת כל כך אילולא האמנת כי זאת האמת לאמיתה. פעמים אחדות במשך שלוש השנים האחרונות נטלתי את עטי כדי לכתוב לך, אך תמיד פחדתי שחיבתך אלי תפתה אותך לגלות את הסוד. זאת הסיבה לכך שהפניתי אליך את גבי הערב כשהפלת את ספרי — באותו הזמן הייתי שרוי בסכנה, וכל גילוי של פליאה או של התרגשות מצדך היה עלול למשוך תשומת לב לזהותי ולגרור אחריו תוצאות הרות אסון ובלתי ניתנות לתיקון. באשר למייקרופט, היה עלי לבטוח בו כדי להשיג את הכסף שהיה דרוש לי.

"מהלך האירועים בלונדון לא הגשים את תקוותי, כיוון שמשפטה של כנופיית מוריארטי הותיר שניים מחבריה המסוכנים ביותר, אויבי הנקמניים ביותר, חופשיים. לכן נדדתי שנתיים ברחבי טיבט ושיעשעתי את עצמי בביקורים בלהאסה ובשהייה בת ימים אחדים במחיצת הדלאי לאמה. אולי קראת על אודות מסעי המחקר המעניינים שערך נורווגי ששמו סיגרסון, אך אין לי ספק כי מעולם לא עלה על דעתך כי אלה הן ידיעות על חברך. אחר כך עברתי דרך פרס, שהיתי במֶכּה וערכתי ביקור קצר אך מעניין אצל הח'ליף בחארטום, ואת מסקנותי העברתי למשרד החוץ. חזרתי לצרפת ועסקתי חודשים אחדים בחקר תרכובות העטרן במעבדה במונפליה שבדרום צרפת.

"אחרי שהשלמתי את המחקר הזה לשביעות רצוני, נודע לי כי רק אחד מאויבי נמצא בלונדון והתכוננתי לשוב. זירזתי את צעדי בעקבות החדשות על התעלומה המסתורית בפארק ליין, שקסמה לי לא רק בזכות סגולותיה שלה, אלא גם משום שנראתה כשעת כושר מצוינת להוכחת יכולתי. מיד נסעתי ללונדון, הופעתי בדמותי שלי ברחוב בייקר, גרמתי למרת הדסון התפרצויות היסטריה סוערות וגיליתי כי מייקרופט החזיק את דירתי ואת מסמכי בדיוק כפי שהיו תמיד. כך קרה, ווטסון יקירי, שהיום בשעה שתיים ישבתי בכורסתי החביבה בחדרי שלי החביב, וכל רצוני לא היה אלא לראות את ידידי החביב ווטסון יושב בכיסא הסמוך, כפי שנהג לעשות לעתים כה תכופות."

כזה היה הסיפור המיוחד במינו אשר האזנתי לו באותו ערב אפריל — סיפור שלא היה מתקבל כלל על דעתי אילולא עמדו לנגד עיני דמותו הגבוהה והצנומה ופניו החדות והרציניות של האדם שאותו לא האמנתי כי אזכה לראות שוב. באיזשהו אופן כבר נודע לו על השכול שפקד אותי, ואת השתתפותו בצערי הביע יותר בהתנהגותו מאשר בדבריו. "העבודה היא התרופה הטובה ביותר לצער, ווטסון יקירי," אמר, "ויש לי הלילה עבודה לשנינו. אם נצליח להביא את העבודה הזאת לסיום מוצלח, תמצא בה עצמה הצדקה לחיי אדם על כוכב הלכת שלנו." לשווא הפצרתי בו לספר לי עוד. "אתה תשמע ותראה די והותר עוד לפני שהבוקר יגיע," השיב. "עלינו לשוחח על שלוש השנים האחרונות. זה מספיק עד לשעה תשע וחצי, ואז נצא לפתור את תעלומת הבית הריק."

ואמנם חשתי ממש כבימים הטובים ההם, כאשר ישבתי לידו בכרכרה, אקדחי בכיסי ורטט ההרפתקה בלבי. הולמס היה קר ונוקשה ודומם. כשאור פנסי הרחוב האיר על תווי פניו החמורים, ראיתי כי גבותיו מכווצות בהרהורים ושפתיו הדקות מהודקות זו לזו. לא ידעתי איזו חיית פרא בכוונתנו לצוד ביער האפל של פושעי לונדון, אך ידעתי בוודאות — על פי התנהגותו של צייד רב־אמן זה — כי ההרפתקה חשובה ביותר, והחיוך הלגלגני שפילח מפעם לפעם את הקדרות הסגפנית בפניו בישר רעות ליעד שאליו כוון מסע הציד שלנו.

הנחתי כי פנינו מועדות לרחוב בייקר, אולם הולמס עצר את הכרכרה השכורה בפינת כיכר קוונדיש. הבחנתי כי כשירד ממנה, שלח מבט בוחן לשמאלו ולימינו, ובכל פינת רחוב שעברנו התאמץ לוודא כי לא עוקבים אחריו. מסלולנו היה ללא ספק מיוחד. הולמס הכיר היטב את הדרכים הצדדיות של לונדון וחצה ביעף ובצעד בוטח שורה של חצרות ואורוות שעל קיומן אפילו לא ידעתי. לבסוף הגענו לדרך צרה, שמשני צדיה ניצבו בתים קודרים וישנים ושהובילה אותנו לרחוב מנצ'סטר ומשם לרחוב בלֶנדפורד. כאן פנה והלך במהירות לאורך מעבר צר, עבר בעד שער עץ, נכנס לחצר עזובה ופתח את הדלת האחורית של הבית בעזרת מפתח. נכנסנו יחד, והוא סגר את הדלת אחרינו.

המקום היה חשוך לחלוטין, אך היה ברור לי כי הבית ריק. לוחות הרצפה החשופים חרקו למדרך רגלינו, וידי הפשוטה נגעה בקיר שממנו הידלדלו רצועות של נייר טפט. אצבעותיו הקרות הצנומות של הולמס נלפפו סביב מפרק כף ידי והובילו אותי קדימה לאורך מסדרון ארוך, עד שהבחנתי במעורפל בחרכי התריס של האשנב החשוך שמעל לדלת. כאן פנה פתאום הולמס ימינה, ושנינו מצאנו את עצמנו בחדר ריק, גדול ומרובע, אפל בפינותיו אך מואר קלושות במרכזו מאורות הרחוב שבחוץ. לא היתה כל מנורה בקרבת מקום, והחלון היה מכוסה אבק, כך שרק בקושי הצלחנו להבחין זה בדמותו של זה בתוך החדר. ידידי הניח את ידו על כתפי וקירב את שפתיו לאוזני.

"אתה יודע איפה אנחנו?" לחש.

"זה רחוב בייקר, כנראה," עניתי, מתבונן מבעד לחלון העמום.

"בדיוק. אנחנו נמצאים בבית קמדן, העומד מול מקום מגורינו הישן."

"אבל מדוע באנו לכאן?"

"כי הבית מאפשר תצפית מצוינת על הבית הציורי ההוא. האם יורשה לי להזמין אותך, ווטסון יקירי, להתקרב מעט אל החלון תוך נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים כדי שלא תיראה לעין, ולהביט מבעדו אל דירתנו הקודמת — נקודת הזינוק לרבות מן ההרפתקאות שעברו עלינו? מיד ניווכח אם שלוש שנות ההיעדרות שלי נטלו ממני לחלוטין את היכולת להפתיע אותך."

זחלתי קדימה והתבוננתי בחלון המוכר. כשמבטי נפל על החלון, התנשמתי בכבדות, וצעקת תימהון התמלטה מפי. הווילון היה סגור ואור חזק דלק בחדר. צלליתו של אדם ישוב בכיסא בלטה בבירור על רקע הווילון המואר שבחלון. לא ניתן לטעות בהטיית הראש, בריבוע הכתפיים, בחדות התווים. הפנים היו מופנות קמעה, והרושם שנוצר היה כשל אותן הצלליות שאבות אבותינו אהבו לעצב. זה היה העתק מדויק של הולמס. הייתי כה נדהם, עד ששלחתי את ידי לוודא כי האיש עצמו אכן ניצב לידי. הוא רטט בצחוק חרישי.

"ובכן?" אמר.

"אלוהים אדירים!" קראתי. "זה נהדר!"

"אני מאמין כי הגיל אינו פוגע ברבגוניות האינסופית שלי, וכי ההרגל אינו הופך אותה לנדושה," אמר. ואני זיהיתי בקולו את שמחתו ואת גאוותו של האמן על פרי יצירתו. "זה ממש דומה לי, נכון?"

"הייתי מוכן להישבע כי זה אתה."

"להערכה ולמחמאות ראוי מסיה אוסקר מוּניֶה מגרנובל, שעבד ימים אחדים על כיור הדמות. זהו פסל שעווה. את כל היתר סידרתי בכוחות עצמי היום אחר הצהריים, בעת ביקורי ברחוב בייקר."

"אבל מדוע?"

"משום שיש לי סיבה טובה, ווטסון יקירי, לרצות שאנשים מסוימים יאמינו כי אני נמצא שם, בעוד אני נמצא, למעשה, במקום אחר."

"וחשבת שצופים על הדירה?"

"ידעתי שצופים עליה."

"מי?"

"אויבי משכבר הימים, ווטסון. החברה המקסימה שמנהיגה שוכב במעמקי מפלי הרייכנבאך. עליך לזכור כי הם ידעו — ורק הם ידעו — שנשארתי בחיים. הם האמינו כי במוקדם או במאוחר אשוב לדירתי. הם צפו בה בהתמדה, והבוקר ראו שהגעתי."

"כיצד אתה יודע?"

"כי הבחנתי בשומר שלהם כשהבטתי החוצה מבעד לחלון. זה בחור בלתי מזיק, פארקר שמו, חונק במקצועו ונגן מצטיין בנבל פה. הוא לא הטריד את מנוחתי. אך הדאיג אותי דווקא איש נורא ממנו שעמד מאחוריו, ידידו הקרוב של מוריארטי — האדם שהשליך את האבנים מן הצוק והפושע הערמומי והמסוכן ביותר בלונדון. זהו האיש הרודף אחרי הלילה, ווטסון, וזהו האיש שאינו מודע לכך כי אנו רודפים אחריו."

תוכניותיו של ידידי התגלו לי טיפין־טיפין. מן המחסה הזה יכולנו לצפות בצופים ולעקוב אחר העוקבים. הצל הנוקשה שם ממול היה הפיתיון, ואנו היינו הציידים. בדממה עמדנו יחד בחשכה והבטנו בדמויות הנחפזות שעברו וחזרו ועברו על פנינו. הולמס היה שקט וחסר תנועה, אולם אני ידעתי כי הוא עומד על המשמר, וכי עיניו ממוקדות בזרם העוברים ושבים. היה זה לילה קר וסוער, והרוח שרקה בקול צרחני לאורך הרחוב הארוך. אנשים רבים הלכו לכאן ולשם, רובם עטופים במעיליהם ובצעיפיהם. פעם או פעמיים היה נדמה לי כי כבר ראיתי את אותה הדמות לפני כן, ואת תשומת לבי משכו במיוחד שני אנשים שמצאו מפלט מפני הרוח בפתח הכניסה של בית במרחק־מה בהמשך הרחוב. ניסיתי להסב את תשומת לבו של ידידי אליהם, אולם הוא הגיב במחווה של קוצר רוח והמשיך להביט ברחוב. לא אחת הניע את רגליו בעצבנות ותופף על הקיר במהירות באצבעות ידיו. היה ברור לי כי חש אי־נוחות, וכי תוכניותיו עולות בתוהו. לבסוף, משהתקרבה שעת חצות והרחוב התרוקן לאטו, פסע הלוך ושוב בחדר בסערת רוח. התכוונתי לומר לו דבר־מה, אך כשהגבהתי את מבטי אל החלון המואר חוויתי שוב הפתעה גדולה כמעט כקודמתה. תפסתי את זרועו של הולמס והצבעתי לעבר החלון.

"הצל זז!" קראתי.

עכשיו היה הגב מופנה אלינו, ולא הצדודית.

שלוש שנים לא שינו את גסות מזגו או את קוצר הרוח שחש כלפי אנשים בעלי מוח חריף פחות משלו.

"מובן מאליו שהצל זז," אמר. "האם אני לא־יוצלח מטופש כזה, ווטסון, שאציב גולם ואצפה שאחד מן האנשים הפיקחים ביותר באירופה יולך שולל? אנחנו נמצאים בחדר הזה שעתיים, ומרת הדסון שינתה את זווית העמידה של הדמות הזאת כבר שמונה פעמים — כלומר, אחת לכל רבע שעה. היא עושה זאת מלפנים, כך שצלה שלה לא ייראה. אה!" הוא כלא את נשימתו בשאיפה נרגשת ושרקנית. באור העמום הבחנתי בראשו הנשלח קדימה וביציבתו המתקשחת בריכוז. ייתכן ששני האנשים ההם עדיין הצטופפו בפתח, אך שוב לא יכולתי לראותם. הכול היה דומם וחשוך מלבד הווילון הצהוב המואר שלפנינו והדמות השחורה שהצטיירה במרכזו. שוב יכולתי לשמוע בדממה המוחלטת אותו צליל שרקני ודק שהעיד על התרגשות עזה וכבושה. כעבור דקה משך אותי חזרה אל הפינה האפלה של החדר, ואני חשתי בידו המתרה על שפתי. האצבעות שאחזו בי היו רוטטות. מעודי לא ראיתי את ידידי נרגש כל כך, ואף על פי כן היה הרחוב החשוך שקט וחסר תנועה.

אך לפתע הבחנתי במה שחושיו החריפים ידעו לזהות לפני. קול נמוך וחרישי עלה באוזני — לא מכיוון רחוב בייקר, אלא מאחורי הבית שבו נחבאנו. דלת נפתחה ונסגרה. כעבור דקה נשמע קול צעדים לאורך הפרוזדור — צעדים שנועדו להיות חרישיים אך הידהדו בנוקשות ברחבי הבית הריק. הולמס השתופף ליד הקיר ואני עשיתי כמוהו, ידי התהדקה על קת האקדח. התאמצתי להתבונן מבעד לחשכה והבחנתי בקווי מתארו המטושטשים של אדם שהיו כהים במקצת מאפלת הדלת הפתוחה. הוא השתהה שם רגע, ואחר כך נע לאטו קדימה, שפוף ומאיים, אל תוך החדר.

הדמות המבשרת רעות התקרבה למרחק של שלושה מטרים מאיתנו, ואני מתחתי את עצמי כדי להדוף את זינוקו, בטרם הבנתי כי הוא אינו יודע כלל על נוכחותנו. הוא חלף בקרבתנו, התגנב אל החלון ופתח אותו חרישית לגובה של כעשרים סנטימטרים. כשהתכופף לגובה הפתח הזה, נפל אור הרחוב — ששוב לא עומעם מבעד לזכוכית המאובקת — במלואו על פניו. האיש נראה נסער מאוד. שתי עיניו זהרו ככוכבים ותווי פניו התכרכמו. הוא היה אדם מבוגר שאפו דק ובולט, מצחו רם וחשוף ושפמו ענקי ואפור. מגבעתו הוסטה לאחורי ראשו, והחולצה שלבש מתחת לחליפת הערב שלו בהקה מבעד למעילו הפתוח. פניו היו כחושות וכהות, חרושות קמטים עמוקים וגסים. בידו נשא משהו דמוי מקל, אך כשהניח אותו על הרצפה, נשמע צליל מתכתי. אחר כך הוציא מכיס מעילו חפץ גדול, והיה טרוד בעיסוק כלשהו שהסתיים בנקישה חדה ורמה, כאילו חזרו קפיץ או מנעול למקומם. בעודו כורע על הרצפה, רכן לפנים וריכז את כל כובד גופו ואת כוחותיו כמעין מנוף, ועקב כך עלה רעש ארוך, חורקני ומואץ שהסתיים שוב בנקישה עזה.

אז הזדקף, ואני נוכחתי כי החפץ שאחז בידיו אינו אלא רובה עם קת בעלת צורה מוזרה. הוא פתח את בריח הרובה, הכניס דבר־מה לתוך בית הבליעה וסגר את הבריח בנקישה. אז התכופף, השעין את קנה הרובה על אדן החלון הפתוח, ויכולתי להבחין בשפמו הארוך השמוט ובעיניו המנצנצות מביטות מבעד לכוונות. שמעתי אנחת סיפוק קלה כשאימץ את הקת אל כתפו, וראיתי את המטרה המדהימה — האיש השחור על הרקע הצהוב בחלון ממול — ברורה בקצה תחום הראייה שלו. לרגע עמד נוקשה וחסר תנועה. אז התהדקה אצבעו סביב ההדק. נשמע זמזום מוזר ורועם, וצליל של זכוכית מתנפצת. באותו הרגע זינק הולמס כנמר על גבו של הצלף והשליך אותו ארצה על פניו. הוא התרומם כהרף עין, ובכוח רב תפס את הולמס בגרונו. אך אני חבטתי בראשו בקת אקדחי, והוא צנח שוב על הרצפה. נפלתי עליו ואחזתי בו, ואז שרק ידידי שריקה דקה. נשמעו הלמות רגליים נחפזות על המדרכה, ושני שוטרים במדים ובלש בבגדים אזרחיים מיהרו מבעד לכניסה הקדמית לתוך החדר.

"זה אתה, לסטרייד?" שאל הולמס.

"כן, מר הולמס. החלטתי לבצע את העבודה בעצמי. טוב לראות אותך שוב בלונדון, אדוני."

"אני חושב שאתה זקוק למעט סיוע לא רשמי. שלוש רציחות בלתי מפוענחות בשנה אחת אינן נזקפות לזכותך, לסטרייד. אך בתעלומת מולסי טיפלת בפחות — כלומר, טיפלת בה יפה למדי."

כולנו קמנו על רגלינו. אסירנו התנשם בכבדות ושני שוטרים חסונים אחזו בו משני עבריו. קבצנים אחדים כבר החלו לקבץ נדבות ברחוב. הולמס התקדם לעבר החלון, סגר אותו והסיט את הווילונות. לסטרייד הביא שני נרות, והשוטרים חשפו את פנסיהם. סוף־סוף יכולתי להתבונן היטב באסיר.

הפנים שהופנו לעברנו היו גבריות מאוד ומאיימות. המצח היה מצחו של פילוסוף, והלסת העידה על משיכה להנאות החושים — בראשית דרכו היה האיש מצויד בכישרונות מצוינים לטוב או לרע. אך לא היה ניתן להביט בעיניו הכחולות והאכזריות ובעפעפיהן השמוטים והלגלגניים, או באפו התוקפני והפראי ובמצחו המאיים וחרוש הקמטים — מבלי לזהות את אותות הסכנה הברורים שהציב הטבע. הוא לא נתן את הדעת על איש מאיתנו, ועיניו היו ממוקדות בפניו של הולמס בהבעה שבה התמזגו זו בזו שנאה ותדהמה. "שטן שכמותך!" מילמל שוב ושוב. "שטן, שטן פיקח שכמותך!"

"אה, קולונל," אמר הולמס ויישר את צווארונו הקמוט, "'המסעות מסתיימים כשהאוהבים נפגשים', כפי שנאמר במחזה הידוע. איני סבור שהיה לי העונג לפגוש אותך מאז שהענקת לי את החסדים ההם, כששכבתי על צלע הצוק מעל מפלי הרייכנבאך."

הקולונל עדיין הביט בידידי כמהופנט. "שטן, שטן ערמומי שכמוך!" חזר ואמר שוב ושוב.

"עדיין לא הצגתי אתכם," אמר הולמס. "האדון הזה, רבותי, הוא קולונל סבסטיאן מורָן, חייל לשעבר בצבא הוד מלכותה בהודו והצייד הטוב ביותר במושבותיה של האימפריה שלנו במזרח הרחוק. אני סבור כי הצדק עמי, קולונל, כשאני אומר כי אין לך כל מתחרה בציד נמרים?"

האיש המבוגר והמאיים לא פצה את פיו, ורק המשיך לנעוץ את מבטו בידידי. בעיניו הפראיות ובשפמו הזקור דמה להפליא לנמר.

"אני מתפלא על כך שהתחבולה הפשוטה שלי הצליחה להוליך שולל צייד ותיק כמוך," אמר הולמס. "אתה ודאי מכיר אותה היטב. האם לא כבלת גדי צעיר מתחת לעץ וחיכית עם הרובה עד שהפיתיון ימשוך את הנמר? הבית הריק הזה הוא עץ הפיתיון, ואתה — הנמר שלי. היו לך ודאי רובים נוספים למקרה שיגיעו נמרים אחדים — או, בהנחה הבלתי סבירה כי משום־מה לא תפגע בירייה הראשונה. אלה," הצביע סביבו, "הם הרובים הנוספים שלי. ההקבלה מדויקת."

קולונל מורן זינק קדימה בנהמת זעם, אך השוטרים גררו אותו לאחור. הכעס שבפניו היה נורא למראה.

"אני מודה כי הפתעת אותי בדבר אחד קטן," אמר הולמס. "לא חזיתי מראש שאתה עצמך תעשה שימוש בבית הריק הזה ובחלון החזית הנוח הזה. שיערתי כי תפעל מן הרחוב, במקום שבו ארבו לך ידידי לסטרייד ואנשיו העליזים. פרט לכך התנהל הכול בהתאם לציפיותי."

קולונל מורן פנה אל הבלש המשטרתי.

"ייתכן שיש לך עילה לעצור אותי, וייתכן שאין לך," אמר. "אך לפחות אין כל סיבה לכך שאיאלץ לסבול את העקיצות של האיש הזה. אם אני מופקד בידי החוק, מוטב שהדברים יתנהלו בדרך חוקית."

"ובכן, יש בזה מן ההיגיון," אמר לסטרייד. "אין לך דבר־מה נוסף לומר, מר הולמס, לפני שנלך?"

הולמס נטל את רובה האוויר רב־העוצמה מן הרצפה ובחן את מנגנונו.

"כלי נשק מעולה ומיוחד במינו," אמר. "שקט ובעל עוצמה רבה. הכרתי את פון הֶרדֶר, המכונאי הגרמני העיוור שבנה אותו על פי הוראתו של פרופסור מוריארטי המנוח. זה שנים שאני מודע לקיומו, אך מעולם לא היתה לי ההזדמנות לטפל בו. אני מפקיד אותו בידיך, לסטרייד, עם הקליעים המתאימים לו."

"סמוך עלינו, מר הולמס, נטפל בעניין," אמר לסטרייד כשכל החבורה נעה לעבר הדלת. "יש לך משהו נוסף לומר?"

"רק לשאול במה אתה מתכוון להאשים אותו."

"במה, אדוני? בניסיון לרצוח את מר שרלוק הולמס, כמובן."

"לא, לסטרייד. אין בכוונתי להופיע בפרשה הזאת כלל. אתה, ורק אתה, ראוי להערכה על המעצר המוצלח הזה. כן, לסטרייד, כל הכבוד לך! בזכות השילוב המיוחד של עורמה והעזה הצלחת לתפוס אותו."

"תפסתי אותו! את מי, מר הולמס?"

"את האדם שכולם חיפשו לשווא — את קולונל סבסטיאן מורן, שירה ברונלד אדֵייר רם המעלה את הקליע קטום הראש מרובה אוויר, מבעד לחלון הפתוח בחזית הקומה השנייה של בית מספר 427 בפארק ליין, ב-30 בחודש שעבר. זה האישום, לסטרייד. ועכשיו, ווטסון, אם תוכל לשאת את רוח הפרצים שתחדור מבעד לחלון השבור, אני סבור כי מחצית השעה בחדר העבודה שלי ועישון סיגר ימציאו לך שעשוע מועיל."

דירתנו המוכרת לא השתנתה בפיקוחו של מייקרופט הולמס ובהשגחתה האישית של מרת הדסון. כשנכנסתי הבחנתי אמנם בסדר מופתי שהיה יוצא דופן, אך סימני ההיכר נותרו כולם במקומם. היו שם פינת הניסויים בכימיה והשולחן המצופה עץ אורן שכתמי חומצה זרועים על פניו. על מדף ניצבה לה שורת אלבומים ענקיים של קטעי עיתונות וספרי עזר שרבים מבין אזרחי ארצנו היו שמחים להעלות באש. התרשימים, תיבת הכינור ונרתיק המקטרת — אפילו נעל הבית הפרסית שהכילה את הטבק — כולם נגלו לעיני כשהבטתי סביבי. שתי דמויות היו בחדר, מרת הדסון, שחייכה במאור פנים אל שנינו כשנכנסנו, והגולם המוזר שמילא תפקיד כה חשוב בהרפתקאות הערב. זה היה דגם שעווה של ידידי — העתק מדויק להפליא של דמותו. הוא ניצב על כן קטן, וחלוק ישן של הולמס כרוך סביבו, כך שמן הרחוב היתה האשליה מושלמת.

"אני מקווה שנקטת את כל אמצעי הזהירות, מרת הדסון?" אמר הולמס.

"ניגשתי אליו על ברכי, אדוני, בדיוק כפי שהורית לי."

"מצוין. ביצעת את התפקיד יפה. האם ראית לאן הגיע הקליע?"

"כן, אדוני. אני חוששת כי הוא הרס את הדגם שלך, כיוון שחלף דרך הראש ופגע בקיר. הרמתי אותו מן השטיח. הנה הוא!"

הולמס הראה לי אותו. "קליע קטום ראש של אקדח, כפי שאתה רואה, ווטסון. יש בכך מן הגאוניות — כי מי היה מצפה שדבר כזה יירה מתוך רובה אוויר? בסדר, מרת הדסון, אני אסיר תודה לך על עזרתך. ועכשיו, ווטסון, הייתי רוצה לראותך יושב שוב במושבך הישן, כיוון שיש נקודות אחדות שהייתי רוצה לדון בהן איתך."

הוא השליך מעליו את המעיל המרופט ושב להיות הולמס משכבר הימים, בחלוקו בגון העכבר שנטל מדגם השעווה.

"עצביו של הצייד הוותיק לא בגדו בו ועיניו לא איבדו את חדותן," אמר וצחק, כשבחן את מצחו המנופץ של הדגם.

"בדיוק באמצע העורף וישר דרך המוח. הוא היה הצלף הטוב ביותר בהודו, ואני מניח כי רק מעטים עולים עליו בלונדון. האם שמו מוכר לך?"

"לא, שמו אינו מוכר לי."

"כך, כך, זה טיבה של התהילה! אבל אם זיכרוני אינו מטעני, גם את שמו של פרופסור ג'יימס מוריארטי לא שמעת מעודך, והוא היה אחד מן האנשים הפיקחים ביותר של המאה. העבר לי בבקשה את מפתח הביוגרפיות מן המדף."

הוא עילעל לאטו בדפי הספר, נשען לאחור בכיסאו ונשף ענני עשן גדולים מן הסיגר שלו.

"אוסף ה־מ' שלי מצוין," אמר. "די במוריארטי עצמו לפאר כל אות שהיא, והנה גם מורגן המרעיל, ומֵרידיוּ בעל הזיכרון הנתעב, ומתיוס שעקר את הניב השמאלי שלי בחבטה באולם הנוסעים בצ'רינג קרוס, ולבסוף — הנה ידיד הלילה שלנו." הוא הושיט לי את הספר ואני קראתי:

מורן, סבסטיאן, קולונל. מובטל. שירת בגדוד הראשון של חיל הרגלים בבנגלור. נולד בלונדון ב-1840. בנו של סר אוגוסטוס מורן, חבר מסדר האמבט, ששימש בעבר כציר הבריטי בפרס. התחנך באיטון ובאוקספורד. השתתף במערכה על ג'ואקי, במלחמה באפגניסטן, בצ'ארסיאב, בשֶרפּור ובקאבּול. מחברם של "המשימה הקשה במערב ההימלאיה", 1881, ו"שלושה חודשים בג'ונגל", 1884. כתובת: רחוב קונדוויט. מועדונים: המועדון ההודי־אנגלי, מועדון טַנקֶרוויל, מועדון הקלפים בָּגָטֶל.

בשוליים נרשם בכתב ידו המדויק של הולמס: "האיש השני המסוכן ביותר בלונדון".

"זה מדהים," אמרתי, כשהושטתי לו את הכרך בחזרה. "לאיש הזה יש עבר של חייל מכובד."

"זה נכון," השיב הולמס. "עד לשלב מסוים הוא הצליח יפה. עצביו היו תמיד עצבי ברזל, ועדיין מספרים בהודו כיצד זחל בתעלה אחרי נמר פצוע אוכל אדם. ישנם עצים, ווטסון, הצומחים עד לגובה מסוים, ופתאום מפתחים שלוחה יוצאת דופן ודוחה למראה. תוכל לראות תופעה כזאת לעתים קרובות אצל בני אנוש. התיאוריה שלי היא כי הפרט מייצג בהתפתחותו את כל שושלת אבותיו, וכי סטייה פתאומית כזאת לטוב או לרע באה בעקבות השפעה חזקה כלשהי שחדרה לאילן היוחסין שלו. האיש הופך, כפי שניתן לראות במקרה הזה, לתמצית ההיסטוריה של משפחתו שלו."

"כל זה דמיוני למדי."

"ובכן, אני לא מתעקש. תהיה אשר תהיה הסיבה, קולונל מורן החל לסטות מדרך הישר. מבלי שגרם שערורייה גלויה, גרם קשיים רבים בהודו מכדי שתמשיך ותכיל אותו בקרבה. הוא פרש, בא ללונדון, ושוב רכש לו שם רע. בשלב זה מצא אותו פרופסור מוריארטי, והוא שימש ראש המטה שלו. מוריארטי נתן לו כסף ביד רחבה ושלח אותו לבצע רק משימה אחת או שתיים שפושע מן השורה לא היה מסוגל לקחת על עצמו. אתה זוכר אולי את מותה של מרת סטיוארט מלוֹדֶר ב-1887? ובכן, אין לי ספק כי מורן עמד מאחורי המעשה, אך לא ניתן להוכיח דבר. הקולונל הצליח להסתיר את חלקו במעשה יפה כל כך, עד שאפילו כשכנופיית מוריארטי נתפסה, לא הצלחנו להרשיע אותו. אתה זוכר כיצד הגפתי את התריסים באותם ימים, כשביקרתי אצלך, מתוך פחד מפני רובי אוויר? אין לי ספק כי התנהגותי נראתה מוזרה בעיניך. ידעתי בדיוק מה אני עושה, כי ידעתי על קיומו של הרובה המיוחד הזה, וידעתי גם כי אחד מטובי הצלפים בעולם יעמוד מאחוריו. כשהיינו בשווייץ הוא עקב אחרינו עם מוריארטי, ואין לי ספק כי היה זה הוא שהעניק לי את אותן חמש דקות קשות על צלע הצוק במפלי הרייכנבאך.

"תוכל לתאר לעצמך כי בעת שהותי בצרפת קראתי את העיתונים בתשומת לב בחיפוש אחר שעת כושר לאתר אותו. כל עוד היה חופשי בלונדון, לא היו חיי ראויים להיקרא חיים. יום ולילה היה הצל רודף אחרי, ובמוקדם או במאוחר היה מצליח. מה יכולתי לעשות? לא יכולתי לירות בו מיד כשיתגלה לעיני, משום שאז הייתי אני עצמי יושב בתא הנאשמים. לא היה טעם לפנות לשופט חוקר, אין באפשרותם להתערב על סמך חשד פרוע. כך שלא יכולתי לעשות מאומה. אך קראתי את חדשות הפשע, וידעתי כי במוקדם או במאוחר אתפוס אותו.

"אז מת רונלד אדֵייר. סוף־סוף נפלה לידי ההזדמנות! מתוך מה שידעתי, האם לא ברור כי קולונל מורן ביצע את הרצח? הוא שיחק קלפים עם הבחור, הוא עקב אחריו מן המועדון עד לביתו, הוא ירה בו מבעד לחלון הפתוח. לא היה צל של ספק בכך. די בקליעים עצמם להרשיע אותו. הגעתי מיד. הזקיף הבחין בי, וידעתי כי יסב את תשומת לבו של הקולונל לנוכחותי. הוא יקשר מיד את שובי הפתאומי עם פשעו וייחרד. הייתי בטוח כי ינסה להיפטר ממני תכף ומיד, ולשם כך ישתמש בכלי הנשק הקטלני שלו. הצבתי לו מטרה מצוינת בחלון, הזהרתי את המשטרה כי ייתכן שיהיה בהם צורך — דרך אגב, ווטסון, אתה הבחנת בנוכחותם בדייקנות מרבית בפתח הכניסה הזה — בחרתי עמדת תצפית נוחה, ולא שיערתי כלל כי גם הוא יבחר בנקודה הזאת לצורך ההתקפה. עכשיו, ווטסון יקירי, האם נותר משהו שיש להסבירו?"

"כן," אמרתי. "לא הסברת מה היה המניע של קולונל מורן לרצוח את רונלד אדֵייר רם המעלה."

"אה! ווטסון יקירי, כאן אנו נכנסים לתחומה של ממלכת ההשערות, שבה גם המוח ההגיוני ביותר עלול לטעות. כל אחד יכול לגבש לו דעה על פי הראיות, ודעתך יכולה להיות נכונה בדיוק כמו זו שלי."

"גיבשת לך דעה, אם כך?"

"אני סבור שאין כל קושי להבין את העובדות. נמצא כי קולונל מורן ואדֵייר הצעיר זכו יחד בסכום נכבד של כסף. ובכן, אין ספק כי מורן רימה בעת המשחק — זאת אני יודע כבר זמן רב. אני מאמין כי ביום הרצח גילה אדֵייר כי מורן מרמה. קרוב לוודאי כי שוחח איתו ביחידות, וכי איים לחשוף אותו אלא אם כן יסכים לפרוש מרצונו החופשי מחברותו במועדון ויבטיח לא לשחק שוב בקלפים. אין להניח כי עול ימים כאדֵייר יחולל שערורייה גלויה בחשיפת אדם כה מוכר ובוגר ממנו. קרוב לוודאי שפעל כפי שאני משער. משמעות הנידוי מן המועדונים היתה חורבן למורן, שחי על כספי הזכיות שהושגו במרמה. לכן רצח את אדֵייר, שהיה עסוק באותה שעה בחישוב הסכום שעליו להחזיר לבעליו, כיוון שלא היה יכול ליהנות מרווחי ההונאה של שותפו. הוא נעל את הדלת, פן תפתענה אותו הגברות ותעמודנה על כך שיאמר להן מה הוא עושה עם המטבעות והשמות שלפניו. האם כל זה נשמע הגיוני?"

"אין לי כל ספק כי כיוונת לאמת."

"הדבר יאומת או יופרך בבית המשפט. בינתיים, יהיה אשר יהיה, קולונל מורן לא יציק לנו עוד, רובה האוויר המפורסם של פון הרדר יקשט את המוזיאון של הסקוטלנד יארד, ומר שרלוק הולמס יהיה שוב חופשי להקדיש את חייו לחקירת הבעיות הקטנות והמעניינות שמספקים לו למכביר חייה הסבוכים של לונדון."