רכות של זאבים

בפעם האחרונה שראיתי את לורן ז'אמה, הוא היה בחנות של סקוט, עם זאב מת על הכתף. נכנסתי לשם כדי לקנות מחטים, והוא בא לשם כדי לקבל את הפרס. סקוט התעקש לקבל ממנו את כל הפגר, כי פעם איזה ינקי רימה אותו - הביא לו שתי אוזניים ודרש את הפרס, ואחר-כך הביא את הכפות ודרש עוד דולר, ובסוף הביא את הזנב. זה היה בחורף והאיברים נראו די טריים, אבל התרמית התפרסמה מהר מאוד, לצערו הרב של סקוט. אז עכשיו, כשנכנסתי, ראיתי קודם כול את הפנים של הזאב. הלשון השתרבבה לו מהפה, שהיה משוך לאחור כאילו הוא מגחך. נרתעתי בבהלה עוד לפני שהספקתי לחשוב. סקוט צעק, וז'אמה התנצל מעומק הלב; היה קשה לכעוס עליו בגלל הקסם שלו ובגלל הצליעה. הפגר סולק אל החלק האחורי של החנות, ובזמן שאני הסתכלתי בכל מיני דברים, שניהם התחילו להתווכח על פרוות הזאב הישנה ואכולת העש שתלויה שם מעל הדלת. נדמה לי שז'אמה הציע בהלצה שסקוט יחליף אותה בפרווה חדשה. על השלט שמתחתיה כתוב "קאניס לופוס (זכר), הזאב הראשון שנלכד בעיר קולפילד, 11 בפברואר, 1860". מהשלט הזה אפשר ללמוד הרבה על ג'ון סקוט, על הניסיון שלו להיראות משכיל, על החשיבות העצמית שלו, על הכבוד הפחדני שהוא רוחש לסמכות ועל נטייתו להעדיף אותה על פני האמת. אין ספק שזה לא הזאב הראשון שנלכד בסביבה, ולמעשה גם אין דבר כזה שנקרא העיר קולפילד, אף-על-פי שהוא היה רוצה מאוד שקולפילד תהיה עיר, כי אז תהיה בה עירייה והוא יוכל להיות ראש העיר.

"בכל מקרה, זאת נקבה, לזכרים יש פרווה כהה יותר מסביב לצוואר והם גדולים יותר. הזאב הזה מאוד קטן."

ז'אמה ידע על מה הוא מדבר, כי מכל האנשים שאני מכירה, אף אחד לא צד כל-כך הרבה זאבים כמוהו. הוא חייך כדי להבהיר לסקוט שהוא לא מתכוון להעליב אותו, אבל סקוט מקפיד תמיד להיעלב בקלות רבה, ולכן הוא הזדעף מייד.

"אני מניח שאתה זוכר יותר טוב ממני, מר ז'אמה?"

ז'אמה משך בכתפיו. מכיוון שהוא לא היה כאן בשנת 1860, ומכיוון שהוא היה צרפתי, שלא כמו כולנו, הוא היה חייב להיזהר.

בשלב זה ניגשתי אל הדלפק. "נדמה לי שזאת באמת היתה נקבה, מר סקוט. האיש שהביא אותה סיפר שהגורים שלה ייללו כל הלילה. אני זוכרת את זה בבירור."

וגם זכרתי בבירור איך סקוט קשר את הרגליים האחוריות של הפגר ותלה אותו מחוץ לחנות, וכולם עמדו ובהו בו. עד אז לא ראיתי אף פעם זאב, והופתעתי לראות כמה הוא קטן. הוא היה תלוי עם האף כלפי מטה, והעיניים שלו היו עצומות כאילו הוא מתבייש. הגברים התלוצצו למראה הפגר, והילדים צחקו וערכו תחרות מי יעז לדחוף לו יד לפה. הם גם נעמדו לידו, זה אחרי זה, כדי לשעשע זה את זה.

סקוט הפנה אלי עיניים זעירות, בורקות וכחולות; אולי נעלב מפני שצידדתי בזר, ואולי סתם נעלב, זה לא היה ברור.

"כן, ותראו מה קרה לו." דוק ווייד, האיש שהביא את הזאבה הזאת, טבע באביב שלאחר מכן. כאילו זה מטיל ספק בכושר השיפוט שלו.

"כן, טוב..." ז'אמה משך בכתפיו וקרץ אלי בחציפות.

משום-מה - נדמה לי שסקוט היה הראשון שהזכיר את זה - התחלנו לדבר על הילדות המסכנות האלה, כמו תמיד כשעולה נושא הזאבים. אומנם יש הרבה ילדות מסכנות בעולם (אני עצמי הכרתי לא מעט), אבל בסביבה שלנו, כשאומרים "הילדות המסכנות האלה", מתכוונים תמיד לשתיים בלבד - לאחיות סיטון, שנעלמו לפני המון שנים. במשך כמה דקות התנהלה שיחה רגועה, שכללה החלפת דעות חסרות כל ערך, עד שפתאום צלצל הפעמון וגברת נוקס נכנסה. העמדנו פנים שאנחנו מתעניינים מאוד בכפתורים שהיו במקרה על הדלפק, ואז לורן ז'אמה לקח את הדולר שלו, קד אלי ואל גברת נוקס, ויצא. הפעמון המשיך לצלצל על קפיץ המתכת זמן רב אחרי שהוא נעלם.