החורף הוא העונה שבה החתולים הופכים לחלק מיושבי הבית, בני לוויה למשפחה היושבת מסביב לאח, וחולקים איתנו, מול הלהבות המרצדות, את התוגה העמומה של שעת הדמדומים ואת שׂרעפינו העמוקים. זוהי גם כידוע העונה שבה הם עומדים בשיא יופיים, בפרוותם המפוארת הנפרסת החוצה. עם בוא הקור כבר לא נותרו קרחות בשמלתה של מושמוש הסינית, ומושמוש הלבנה טיפחה סביב צווארה רעמה מפוארת, רדיד לבן כשלג שהקיף את פניה הקטנים כמו צווארון מַלמלה רחב של בנֵי מֶדיצִ'י. רכותן התעצמה עוד יותר בזכות ההנאה ששאבו מלהתחמם יחדיו ליד האח, על כריות או על כורסאות. הן נמנמו ימים שלמים זו בזרועותיה של זו, מגולגלות לכדי כדור אחד שאי אפשר להבחין בו לא בראש ולא בזנב. הייתה זו בעיקר מושמוש הסינית שחפצה להתקרב עוד ועוד. אִם חזרה מסיבוב באוויר הצח וראתה את חברתה הלבנה מתנמנמת מול האש, הייתה מתקרבת אליה בעדינות רבה, בתכסיסים המשמשים כדי ללכוד עכבר. וחברתה הגחמנית, העצבנית, שלא אהבה שמפריעים לה, הייתה לפעמים שולחת לכיוונה מכת כף קלה, סטירה… הסינית לא הייתה משיבה מלחמה, רק מרימה את כפה הקטנה במחווה קומית של אִיום, ואומרת לי בקריצה: "איזה אופי קשה יש לה! אבל אל תדאג, אני לא לוקחת אותה ברצינות!" במִשנֵה זהירות הייתה משיגה בסופו של דבר את מטרתה: להתכרבל כולה על חברתה, ראשה תחוב בפרוות השלג היפה. ולפני שנרדמה הייתה אומרת לי במבט שסיננה מבין עפעפיה ההולכים ונעצמים: "זה מה שרציתי! עיניך הרואות שהצלחתי!"